386
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
הנה ימים באים׃ בחוקותי - מה צפוי בעתידם של האריה, הזאב והנמר? (הצגת מקור)
גרסה מ־19:54, כ"א באייר ה'תש"ף
, 19:54, כ"א באייר ה'תש"ףיצירת דף עם התוכן " כיצד סובר רבי יהודה שלעתיד לבוא לא יהיו חיות מזיקות, והרי מקרא מלא אמר הכתוב: "וגר זאב עם..."
כיצד סובר רבי יהודה שלעתיד לבוא לא יהיו חיות מזיקות, והרי מקרא מלא אמר הכתוב: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"? ❖ הסבר מחלוקתם של האמוראים האם 'חורבן' העולם יהיה באלף השביעי או גם באלף השמיני, וגם הסבר מדוע המסקנה היא כשיטת רבי שמעון - שהחיות המזיקות יישארו בקיומן גם בזמן הגאולה
הפסוק בפרשתנו (בחוקותי כו, ו) "ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ", נדרש בתורת־כהנים: "ושכבתם ואין מחריד - לא יראים מכל ברייה. והשבתי חיה רעה מן הארץ - רבי יהודה אומר, מעבירן מן העולם; ר' שמעון אומר, משביתן שלא יזיקו".
כלומר, לעתיד לבוא צפוי שינוי מהותי במעמדם של בעלי־החיים המזיקים. לדעת ר' יהודה, הם יעברו מן העולם לגמרי, ואילו לשיטת ר' שמעון הם אמנם יישארו בקיומם, אבל טבעם יתחלף והם לא יזיקו עוד.
[ואגב, מחלוקת דומה נמצאת בדברי חז"ל (מדרש תהילים מזמור קמו) לגבי עתידן של החיות והבהמות הטמאות: "מתיר אסורים, מהו מתיר אסורים? יש אומרים, כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבוא .. ויש אומרים, אינו מתיר לעתיד לבוא, שכן הוא אומר (ישעי' סו, יז) 'אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדו יספו נאם ה׳', ומה אם למי שהיה אוכל - הוא מכרית ומאביד, הבהמה לא כל שכן?!".
לפי הדעה הראשונה יתיר הקב"ה לעתיד לבוא את כל הבהמות הטמאות,{{הערה|וראה ב[[הנה ימים באים׃ שמיני - מדוע לא ירצה המשיח לקבל דורון ממלכות אדום?|מאמר לפ' שמיני]].}} ולפי הדעה השנייה הן ייעלמו מהעולם לגמרי].
== כיצד 'משביתים' דבר? ==
מהו שורש מחלוקתם של ר' יהודה ור' שמעון?
מסביר הגאון הרוגוצ'ובי (הובא ב"צפנת פענח" על הפסוק), שר' יהודה ור' שמעון חלוקים ביניהם בהבנת המושג 'שביתה' שבכתוב "והשבתי חיה דעה מן הארץ": לדעת ר' יהודה 'השבתה' פירושה אבדון, ביטול מוחלט של עצם המציאות; ר' שמעון, לאידך, סבור כי גם כאשר הדבר אינו מתפקד כרגיל, משום שטבעו ותכונותיו הרגילים התבטלו, הרי אף שעצם המציאות עדיין קיימת, בכל־זאת די בכך כדי להגדיר את הדבר כ'מושבת'.
מקור ליסוד זה ניתן לראות במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון לעניין ביעור חמץ, שאף בו נאמר "אך ביום הראשון '''תשביתו''' שאור מבתיכם" (בא יב, טו). ובפירושה של 'השבתה' זו, הלכה למעשה, שנינו במשנה (רפ"ב דפסחים): "ר' יהודה אומר, אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים [ובכללם ר' שמעון] אומרים, אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים";
ר' יהודה, נאמן לשיטתו כי 'שביתה' עניינה "ביטול עצם המציאות", סובר כי פירוש מצות "תשביתו" הוא שיש לבטל את החמץ מכל וכל, כשהדרך היחידה לכך היא שריפה (בה מציאות הדבר מתבטלת לחלוטין, והאפר שנשאר נחשב למציאות חדשה לגמרי, שאינה מהווה המשך למציאות הקודמת של החמץ); ואילו ר' שמעון, שלדעתו גם ביטול צורת הדבר נחשב 'השבתה', מסתפק בפירור החמץ וזרייתו לרוח או הטלתו לים, שאז עצם החמץ אמנם נשאר קיים, אבל צורתו – קרי: האפשרות לאכול אותו וליהנות ממנו - נתבטלה, והחמץ 'הושבת', כלומר: איבד את כל משמעותו.
הרבי מביא (לקו"ש ח"ז שיחה א לפרשתנו - ע' 188 ואילך) מחלוקת נוספת בין ר' יהודה לר' שמעון, שניתן לראות בה את אותן שתי שיטות בפירוש המושג 'שביתה':
מצוות השביתה ממלאכה בשבת, באה בתורה (משפטים כג, יב) בלשון "וביום השביעי '''תשבות'''", וגם כאן יש מחלוקת במהות האיסור. ר' יהודה סובר, ש'שביתה' פירושה ביטול מוחלט ושלם של כל מלאכה. מלאכה אסורה בכל מקרה, ואפילו אם חסרים בה המאפיינים הבולטים של מלאכה - כגון: שהאדם עושה את המלאכה מבלי להתכוון אליה בכלל ("דבר שאינו מתכוון"), או שהוא אינו צריך את המלאכה עצמה וכל מטרתו היא בתוצאה צדדית שלה ("מלאכה שאינה צריכה לגופה") - גם אז היא אסורה בתכלית (ראה שבת מא, רע"ב. עג, ב. וש"נ).
רבי שמעון, לאידך, סובר שהשביתה שהתורה דורשת משמעותה מנוחה מהמלאכות כמו שהן ב'צורתן' הרגילה המאפיינת אותן, אבל כאשר מדובר במלאכה שאין בה את ה'צורה' הרגילה, מלאכה זו מאבדת ממשמעותה ואין בה איסור מך התורה. ואכן, במקרים האמורים - "דבר שאינו מתכוון", ו"מלאכה שאינה צריכה לגופה" - חולק ר"ש על ר"י, ולדעתו, אם האדם עושה מלאכה כזו אי אפשר לדון אותו כמחלל שבת (ויש אף שרבי שמעון מתיר לכתחילה).
אלה הן גם סברות המחלוקת בעניין 'השבתת' החיות הרעות לעתיד לבוא. ר' יהודה, לשיטתו הכוללת ש'השבתה' היא ביטול עצם המציאות, אומר שהחיות הרעות יתבטלו לגמרי ויעברו מן העולם. ר' שמעון, לאידך, סובר שעצם קיומן של החיות הרעות יישאר, ו'השבתתן' תתבטא בכך שאופיין כחיות רעות יתבטל. הן לא יהיו עוד חיות רעות, טורפות ומזיקות, וטבען ישתנה לחיות רגילות.
== אלף שנה או אלפיים? ==
הסברנו את יסוד שיטתו ההגיונית של רבי יהודה, אלא שהדברים עדיין טעונים הבהרה מבחינת המקורות:
הרי קיימים כתובים מפורשים המדברים על קיומן של חיות רעות בזמן הגאולה (ישעיה יא, ו): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו .. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן .. ושעשע יונק על חור פתן [נחש] ועל מאורת צפעוני [נחש רע] גמול ידו הָדָה [ילד יושיט את ידו]. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". איך יכול, איפוא, רבי יהודה לומר שהן יעברו מן העולם כליל?!
על כורחנו, שלדעת ר' יהודה תהיינה שתי תקופות בעניין זה עצמו. בתקופה הראשונה יקויים הייעוד "וגר זאב עם כבש", יהיו חיות רעות, אלא שהן לא יזיקו; ולאחר מכן יבוא שלב נוסף, בו יקויימו דברי התורה "והשבתי חיה רעה מן הארץ", 'השבתה' מוחלטת של העברתן מן העולם לגמרי.
הרבי (בלקו"ש שם) מוסיף ומבאר את שיטת ר' יהודה - הסבור שיהיו שני שלבים ב'השבתת' החיות הרעות - לפי מחלוקת שמצינו בגמרא (ר"ה לא, א) בין רב קטינא לאביי. רב קטינא אומר, כי זמן קיום העולם הוא ששת אלפי שנים, ולאחר מכן צפויים אלף שנים בהם העולם יהיה 'חרב', "חד חרוב"; ואילו אביי סובר, שמשך זמן 'חורבן' העולם הוא שני אלפי שנים, "תרי חרוב".{{הערה|במהותו של 'חורבן' זה ראה גם ב[[הנה ימים באים׃ נח - מדוע יסתפק האריה במועט?|מאמר זה לפרשת נח]].}}
והנה, ידועים דברי הרמב"ן (בראשית ב, ג. וראה בפי' רבנו בחיי שם. וכן בתורת החסידות - ראה מאמרי אדה"ז פרשיות ע' תיט) שכל אלף שנים בבריאה מהוות תקופה מיוחדת בפני־עצמה, המתאפיינת באופי והנהגה ייחודית לה. שכן, "יומו של הקב"ה - אלף שנים" ("כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" - תהילים צ, ד), ובכל "יום" מנהיג הקב"ה את עולמו בדרך שונה ומיוחדת.
לפי זה, דרוש ביאור בשיטת אביי, ש'חורבן' העולם יהיה במשך אלפיים שנה: אם בשני אלפים אלו יהיה העולם 'חרב' במדה שוה, מה יהיה ההבדל בין אלף אחד (האלף השביעי) למשנהו (האלף השמיני)? במלים אחרות: מהי ההבנה בכך של'חורבן' העולם יש צורך בזמן של אלפיים שנה דווקא?
מסתבר,{{הערה|לפי יסוד זה מבוארים היטב דברי הגמרא שם ביחס למחלוקת רב קטינא ואביי, עיין בלקו"ש שם בארוכה.}} ששיטת אביי מתאימה לדעת רבי יהודה, שכאמור לדעתו צפויים שני שלבים בשינוי העצום שיחול בהנהגת העולם. ובהיות שני שלבים אלו שונים זה מזה בתכלית, הם יהיו בשני אלפים שונים: באלף השביעי יהיה 'חורבן' העולם בשלב הראשון, בו החיות הרעות יישארו בקיומן, אולם טבען ישתנה כליל והן לא יזיקו עוד. ובאלף השמיני יתחולל השלב השני, שיביא את העולם למצב חדש ולשינוי מהותי יותר בתיפקודו כאשר החיות הרעות יאבדו לגמרי מן העולם, "והשבתי חיה רעה מן הארץ" - כפשוטו.
== "יום השבת" - לשון יחיד ==
בעומק יותר, חלוקה זו תואמת להפליא את משמעותם הפנימית של המספרים "שבע" ו"שמונה":
ידועים דברי ה"כלי יקר" (ר"פ שמיני, וראה גם ב"הדרן על הרמב"ם" משיחת ש"פ לך תנש"א),{{הערה|ראה גם ב[[הנה ימים באים׃ לך לך - היכונו לקיבוץ נדחי ישראל|מאמר לפ' לך־לך]].}} שהמספר "שבע" מסמל את שלמותו של העולם עצמו, אבל לא מעבר להגבלות העולם; ואילו המספר "שמונה" מייצג את השלמות של הקב"ה, כביכול, הנעלה מגדרי והגבלות העולם.
ובכן, באלף השביעי העולם יגיע לתיקונו ושלמותו. באופן כללי, העולם יישאר במבנהו הרגיל - לענייננו: החיות הרעות יישארו בקיומן - אבל הן יגיעו לתיקונן ושלמותן ויפסיקו מלהזיק. השלמות של העולם כמו שהוא. באלף השמיני, לאידך, יתעלה העולם ויהפוך ל'עולם חדש' לגמרי, אז יעברו החיות הרעות כליל מן העולם.
כל זה הוא בדעתו של אביי, המתבסס על דברי ר' יהודה; ואולם רב קטינא הולך בשיטת רבי שמעון, שהשבתתן של החיות הרעות לעתיד מורכבת משלב אחד בלבד, ביטול הטבע המזיק שבהן. בהתאם לכך הוא סבור כי 'חורבן' העולם יהיה במשך 'יום' אחד של הקב"ה, האלף השביעי.
והנה, ב"תורת כהנים" (שם, בהמשך למחלוקת ר"י ור"ש) מובאת הוכחה לשיטת רבי שמעון, מהפסוק (תהילים צב, א) "מזמור שיר ליום השבת": "וכן הוא אומר: 'מזמור שיר ליום השבת', למשבית מזיקין מן העולם, משביתן שלא יזיקו".
לפי ההסבר האמור, מפרש הרבי מדוע פסוק זה מהווה ראיה דווקא לשיטת רבי שמעון (כי, בפשטות ראי' זו אינה מובנת - הרי גם רבי יהודה מסכים שיהי' "יום השבת", שבו ישבתו המזיקים, ואין זאת אלא שלדעתו פירוש 'שביתה' הוא ביטול מוחלט!):
לפי ר' יהודה, השבתת הנזקים והרע מהעולם תהיה בשני שלבים, שיחולו בשני "ימים" של הקב"ה (אלפיים שנה) - ומכך שנאמר בכתוב "מזמור שיר ליום השבת", "יום" לשון יחיד, יש הוכחה לשיטת רבי שמעון שצפוי רק שלב אחד בהשבתת הנזקים מהעולם, שיהיה באלף השביעי, "יום השבת" של הקב"ה.{{הערה|יצויין, כי אין זו הוכחה מוחלטת נגד שיטת רבי יהודה. הרי גם רבי יהודה יכול, בעצם, ללמוד ששני השלבים ב'השבתת' החיות יהיו באלף אחד, וכך יתאים הדבר עם "מזמור שיר ליום השבת", לשון יחיד. - אלא שיותר מסתבר, ששני שלבים מהפכניים אלו יתהוללו בשני אלפים נפרדים, וכאמור בשיטת אביי, ולפי זה מהווה הפסוק "מזמור שיר ליום השבת" ראי' לרבי שמעון.}}
== כמי נפסקת ההלכה? ==
מדברי הגמרא (סנהדרין צז, סע"א) נראה, שההלכה נפסקת כשיטת רב קטינא שהעולם 'ייחרב' אלף אחד. ולפי ההסבר דלעיל, משמעות הדברים היא כדעת ר' שמעון, שהחיות הרעות יישארו בעולם ואין זאת אלא שטבען יהפוך לחיות רגילות ומתורבתות (ולא צפוי אלף נוסף, בו יעברו החיות הרעות לגמרי - כדעת ר' יהודה).
בפנימיות העניינים נדרש הסבר, מדוע באמת נפסקת ההלכה כשיטת ר' שמעון? האין עילוי יותר בשיטת ר' יהודה, שיהיה אלף שמיני שבו יחרוג העולם ממגבלותיו, והחיות הרעות יעברו לגמרי?
את התשובה לשאלה זו עונה רבי שמעון עצמו ("תורת כהנים" שם): "אימתי הוא שבחו של מקום - בזמן שאין מזיקין, או בזמן שיש מזיקין ואין מזיקים?" הווי אומר, תכלית העילוי והשבח אינה בביטול של ה'מזיקין' לגמרי, אדרבה: השבח הגדול הוא בכך שהמזיקין עצמם נהפכים לטוב.{{הערה|ראה ב[[הנה ימים באים׃ בראשית - האומנם תגדל האדמה עוגות ובגדים מוכנים?|מאמר לפ' בראשית]].}} העילוי והחידוש של מעשי הקב"ה אינו בכך שהעולם הופך לעולם חדש ושונה (אלף שמיני), אלא דווקא בכך שהעולם הזה המוגבל עצמו מיתתקן ובא לשלימותו (אלף שביעי).
ולסיום, בשבוע זה של פ' בחוקותי - צייַנו את ל"ג בעומר, יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, יום של גילוי פנימיות התורה. ואכן, פנימיות התורה היא זו המרבה להדגיש - כשיטת רבי שמעון (בן יוחאי) כאן, שהתכלית היא בכך "שיש מזיקין ואין מזיקים" - שהמטרה האלוקית אינה 'שבירה' וביטול מוחלט של הגשמיות והעולם, אלא דווקא הפיכת העולם עצמו לקדושה, דבר שיבוא לשלמותו ב"יום השבת", "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
[[Category: הנה ימים באים ספר ויקרא]]
הפסוק בפרשתנו (בחוקותי כו, ו) "ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ", נדרש בתורת־כהנים: "ושכבתם ואין מחריד - לא יראים מכל ברייה. והשבתי חיה רעה מן הארץ - רבי יהודה אומר, מעבירן מן העולם; ר' שמעון אומר, משביתן שלא יזיקו".
כלומר, לעתיד לבוא צפוי שינוי מהותי במעמדם של בעלי־החיים המזיקים. לדעת ר' יהודה, הם יעברו מן העולם לגמרי, ואילו לשיטת ר' שמעון הם אמנם יישארו בקיומם, אבל טבעם יתחלף והם לא יזיקו עוד.
[ואגב, מחלוקת דומה נמצאת בדברי חז"ל (מדרש תהילים מזמור קמו) לגבי עתידן של החיות והבהמות הטמאות: "מתיר אסורים, מהו מתיר אסורים? יש אומרים, כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבוא .. ויש אומרים, אינו מתיר לעתיד לבוא, שכן הוא אומר (ישעי' סו, יז) 'אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדו יספו נאם ה׳', ומה אם למי שהיה אוכל - הוא מכרית ומאביד, הבהמה לא כל שכן?!".
לפי הדעה הראשונה יתיר הקב"ה לעתיד לבוא את כל הבהמות הטמאות,{{הערה|וראה ב[[הנה ימים באים׃ שמיני - מדוע לא ירצה המשיח לקבל דורון ממלכות אדום?|מאמר לפ' שמיני]].}} ולפי הדעה השנייה הן ייעלמו מהעולם לגמרי].
== כיצד 'משביתים' דבר? ==
מהו שורש מחלוקתם של ר' יהודה ור' שמעון?
מסביר הגאון הרוגוצ'ובי (הובא ב"צפנת פענח" על הפסוק), שר' יהודה ור' שמעון חלוקים ביניהם בהבנת המושג 'שביתה' שבכתוב "והשבתי חיה דעה מן הארץ": לדעת ר' יהודה 'השבתה' פירושה אבדון, ביטול מוחלט של עצם המציאות; ר' שמעון, לאידך, סבור כי גם כאשר הדבר אינו מתפקד כרגיל, משום שטבעו ותכונותיו הרגילים התבטלו, הרי אף שעצם המציאות עדיין קיימת, בכל־זאת די בכך כדי להגדיר את הדבר כ'מושבת'.
מקור ליסוד זה ניתן לראות במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון לעניין ביעור חמץ, שאף בו נאמר "אך ביום הראשון '''תשביתו''' שאור מבתיכם" (בא יב, טו). ובפירושה של 'השבתה' זו, הלכה למעשה, שנינו במשנה (רפ"ב דפסחים): "ר' יהודה אומר, אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים [ובכללם ר' שמעון] אומרים, אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים";
ר' יהודה, נאמן לשיטתו כי 'שביתה' עניינה "ביטול עצם המציאות", סובר כי פירוש מצות "תשביתו" הוא שיש לבטל את החמץ מכל וכל, כשהדרך היחידה לכך היא שריפה (בה מציאות הדבר מתבטלת לחלוטין, והאפר שנשאר נחשב למציאות חדשה לגמרי, שאינה מהווה המשך למציאות הקודמת של החמץ); ואילו ר' שמעון, שלדעתו גם ביטול צורת הדבר נחשב 'השבתה', מסתפק בפירור החמץ וזרייתו לרוח או הטלתו לים, שאז עצם החמץ אמנם נשאר קיים, אבל צורתו – קרי: האפשרות לאכול אותו וליהנות ממנו - נתבטלה, והחמץ 'הושבת', כלומר: איבד את כל משמעותו.
הרבי מביא (לקו"ש ח"ז שיחה א לפרשתנו - ע' 188 ואילך) מחלוקת נוספת בין ר' יהודה לר' שמעון, שניתן לראות בה את אותן שתי שיטות בפירוש המושג 'שביתה':
מצוות השביתה ממלאכה בשבת, באה בתורה (משפטים כג, יב) בלשון "וביום השביעי '''תשבות'''", וגם כאן יש מחלוקת במהות האיסור. ר' יהודה סובר, ש'שביתה' פירושה ביטול מוחלט ושלם של כל מלאכה. מלאכה אסורה בכל מקרה, ואפילו אם חסרים בה המאפיינים הבולטים של מלאכה - כגון: שהאדם עושה את המלאכה מבלי להתכוון אליה בכלל ("דבר שאינו מתכוון"), או שהוא אינו צריך את המלאכה עצמה וכל מטרתו היא בתוצאה צדדית שלה ("מלאכה שאינה צריכה לגופה") - גם אז היא אסורה בתכלית (ראה שבת מא, רע"ב. עג, ב. וש"נ).
רבי שמעון, לאידך, סובר שהשביתה שהתורה דורשת משמעותה מנוחה מהמלאכות כמו שהן ב'צורתן' הרגילה המאפיינת אותן, אבל כאשר מדובר במלאכה שאין בה את ה'צורה' הרגילה, מלאכה זו מאבדת ממשמעותה ואין בה איסור מך התורה. ואכן, במקרים האמורים - "דבר שאינו מתכוון", ו"מלאכה שאינה צריכה לגופה" - חולק ר"ש על ר"י, ולדעתו, אם האדם עושה מלאכה כזו אי אפשר לדון אותו כמחלל שבת (ויש אף שרבי שמעון מתיר לכתחילה).
אלה הן גם סברות המחלוקת בעניין 'השבתת' החיות הרעות לעתיד לבוא. ר' יהודה, לשיטתו הכוללת ש'השבתה' היא ביטול עצם המציאות, אומר שהחיות הרעות יתבטלו לגמרי ויעברו מן העולם. ר' שמעון, לאידך, סובר שעצם קיומן של החיות הרעות יישאר, ו'השבתתן' תתבטא בכך שאופיין כחיות רעות יתבטל. הן לא יהיו עוד חיות רעות, טורפות ומזיקות, וטבען ישתנה לחיות רגילות.
== אלף שנה או אלפיים? ==
הסברנו את יסוד שיטתו ההגיונית של רבי יהודה, אלא שהדברים עדיין טעונים הבהרה מבחינת המקורות:
הרי קיימים כתובים מפורשים המדברים על קיומן של חיות רעות בזמן הגאולה (ישעיה יא, ו): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו .. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן .. ושעשע יונק על חור פתן [נחש] ועל מאורת צפעוני [נחש רע] גמול ידו הָדָה [ילד יושיט את ידו]. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". איך יכול, איפוא, רבי יהודה לומר שהן יעברו מן העולם כליל?!
על כורחנו, שלדעת ר' יהודה תהיינה שתי תקופות בעניין זה עצמו. בתקופה הראשונה יקויים הייעוד "וגר זאב עם כבש", יהיו חיות רעות, אלא שהן לא יזיקו; ולאחר מכן יבוא שלב נוסף, בו יקויימו דברי התורה "והשבתי חיה רעה מן הארץ", 'השבתה' מוחלטת של העברתן מן העולם לגמרי.
הרבי (בלקו"ש שם) מוסיף ומבאר את שיטת ר' יהודה - הסבור שיהיו שני שלבים ב'השבתת' החיות הרעות - לפי מחלוקת שמצינו בגמרא (ר"ה לא, א) בין רב קטינא לאביי. רב קטינא אומר, כי זמן קיום העולם הוא ששת אלפי שנים, ולאחר מכן צפויים אלף שנים בהם העולם יהיה 'חרב', "חד חרוב"; ואילו אביי סובר, שמשך זמן 'חורבן' העולם הוא שני אלפי שנים, "תרי חרוב".{{הערה|במהותו של 'חורבן' זה ראה גם ב[[הנה ימים באים׃ נח - מדוע יסתפק האריה במועט?|מאמר זה לפרשת נח]].}}
והנה, ידועים דברי הרמב"ן (בראשית ב, ג. וראה בפי' רבנו בחיי שם. וכן בתורת החסידות - ראה מאמרי אדה"ז פרשיות ע' תיט) שכל אלף שנים בבריאה מהוות תקופה מיוחדת בפני־עצמה, המתאפיינת באופי והנהגה ייחודית לה. שכן, "יומו של הקב"ה - אלף שנים" ("כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" - תהילים צ, ד), ובכל "יום" מנהיג הקב"ה את עולמו בדרך שונה ומיוחדת.
לפי זה, דרוש ביאור בשיטת אביי, ש'חורבן' העולם יהיה במשך אלפיים שנה: אם בשני אלפים אלו יהיה העולם 'חרב' במדה שוה, מה יהיה ההבדל בין אלף אחד (האלף השביעי) למשנהו (האלף השמיני)? במלים אחרות: מהי ההבנה בכך של'חורבן' העולם יש צורך בזמן של אלפיים שנה דווקא?
מסתבר,{{הערה|לפי יסוד זה מבוארים היטב דברי הגמרא שם ביחס למחלוקת רב קטינא ואביי, עיין בלקו"ש שם בארוכה.}} ששיטת אביי מתאימה לדעת רבי יהודה, שכאמור לדעתו צפויים שני שלבים בשינוי העצום שיחול בהנהגת העולם. ובהיות שני שלבים אלו שונים זה מזה בתכלית, הם יהיו בשני אלפים שונים: באלף השביעי יהיה 'חורבן' העולם בשלב הראשון, בו החיות הרעות יישארו בקיומן, אולם טבען ישתנה כליל והן לא יזיקו עוד. ובאלף השמיני יתחולל השלב השני, שיביא את העולם למצב חדש ולשינוי מהותי יותר בתיפקודו כאשר החיות הרעות יאבדו לגמרי מן העולם, "והשבתי חיה רעה מן הארץ" - כפשוטו.
== "יום השבת" - לשון יחיד ==
בעומק יותר, חלוקה זו תואמת להפליא את משמעותם הפנימית של המספרים "שבע" ו"שמונה":
ידועים דברי ה"כלי יקר" (ר"פ שמיני, וראה גם ב"הדרן על הרמב"ם" משיחת ש"פ לך תנש"א),{{הערה|ראה גם ב[[הנה ימים באים׃ לך לך - היכונו לקיבוץ נדחי ישראל|מאמר לפ' לך־לך]].}} שהמספר "שבע" מסמל את שלמותו של העולם עצמו, אבל לא מעבר להגבלות העולם; ואילו המספר "שמונה" מייצג את השלמות של הקב"ה, כביכול, הנעלה מגדרי והגבלות העולם.
ובכן, באלף השביעי העולם יגיע לתיקונו ושלמותו. באופן כללי, העולם יישאר במבנהו הרגיל - לענייננו: החיות הרעות יישארו בקיומן - אבל הן יגיעו לתיקונן ושלמותן ויפסיקו מלהזיק. השלמות של העולם כמו שהוא. באלף השמיני, לאידך, יתעלה העולם ויהפוך ל'עולם חדש' לגמרי, אז יעברו החיות הרעות כליל מן העולם.
כל זה הוא בדעתו של אביי, המתבסס על דברי ר' יהודה; ואולם רב קטינא הולך בשיטת רבי שמעון, שהשבתתן של החיות הרעות לעתיד מורכבת משלב אחד בלבד, ביטול הטבע המזיק שבהן. בהתאם לכך הוא סבור כי 'חורבן' העולם יהיה במשך 'יום' אחד של הקב"ה, האלף השביעי.
והנה, ב"תורת כהנים" (שם, בהמשך למחלוקת ר"י ור"ש) מובאת הוכחה לשיטת רבי שמעון, מהפסוק (תהילים צב, א) "מזמור שיר ליום השבת": "וכן הוא אומר: 'מזמור שיר ליום השבת', למשבית מזיקין מן העולם, משביתן שלא יזיקו".
לפי ההסבר האמור, מפרש הרבי מדוע פסוק זה מהווה ראיה דווקא לשיטת רבי שמעון (כי, בפשטות ראי' זו אינה מובנת - הרי גם רבי יהודה מסכים שיהי' "יום השבת", שבו ישבתו המזיקים, ואין זאת אלא שלדעתו פירוש 'שביתה' הוא ביטול מוחלט!):
לפי ר' יהודה, השבתת הנזקים והרע מהעולם תהיה בשני שלבים, שיחולו בשני "ימים" של הקב"ה (אלפיים שנה) - ומכך שנאמר בכתוב "מזמור שיר ליום השבת", "יום" לשון יחיד, יש הוכחה לשיטת רבי שמעון שצפוי רק שלב אחד בהשבתת הנזקים מהעולם, שיהיה באלף השביעי, "יום השבת" של הקב"ה.{{הערה|יצויין, כי אין זו הוכחה מוחלטת נגד שיטת רבי יהודה. הרי גם רבי יהודה יכול, בעצם, ללמוד ששני השלבים ב'השבתת' החיות יהיו באלף אחד, וכך יתאים הדבר עם "מזמור שיר ליום השבת", לשון יחיד. - אלא שיותר מסתבר, ששני שלבים מהפכניים אלו יתהוללו בשני אלפים נפרדים, וכאמור בשיטת אביי, ולפי זה מהווה הפסוק "מזמור שיר ליום השבת" ראי' לרבי שמעון.}}
== כמי נפסקת ההלכה? ==
מדברי הגמרא (סנהדרין צז, סע"א) נראה, שההלכה נפסקת כשיטת רב קטינא שהעולם 'ייחרב' אלף אחד. ולפי ההסבר דלעיל, משמעות הדברים היא כדעת ר' שמעון, שהחיות הרעות יישארו בעולם ואין זאת אלא שטבען יהפוך לחיות רגילות ומתורבתות (ולא צפוי אלף נוסף, בו יעברו החיות הרעות לגמרי - כדעת ר' יהודה).
בפנימיות העניינים נדרש הסבר, מדוע באמת נפסקת ההלכה כשיטת ר' שמעון? האין עילוי יותר בשיטת ר' יהודה, שיהיה אלף שמיני שבו יחרוג העולם ממגבלותיו, והחיות הרעות יעברו לגמרי?
את התשובה לשאלה זו עונה רבי שמעון עצמו ("תורת כהנים" שם): "אימתי הוא שבחו של מקום - בזמן שאין מזיקין, או בזמן שיש מזיקין ואין מזיקים?" הווי אומר, תכלית העילוי והשבח אינה בביטול של ה'מזיקין' לגמרי, אדרבה: השבח הגדול הוא בכך שהמזיקין עצמם נהפכים לטוב.{{הערה|ראה ב[[הנה ימים באים׃ בראשית - האומנם תגדל האדמה עוגות ובגדים מוכנים?|מאמר לפ' בראשית]].}} העילוי והחידוש של מעשי הקב"ה אינו בכך שהעולם הופך לעולם חדש ושונה (אלף שמיני), אלא דווקא בכך שהעולם הזה המוגבל עצמו מיתתקן ובא לשלימותו (אלף שביעי).
ולסיום, בשבוע זה של פ' בחוקותי - צייַנו את ל"ג בעומר, יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, יום של גילוי פנימיות התורה. ואכן, פנימיות התורה היא זו המרבה להדגיש - כשיטת רבי שמעון (בן יוחאי) כאן, שהתכלית היא בכך "שיש מזיקין ואין מזיקים" - שהמטרה האלוקית אינה 'שבירה' וביטול מוחלט של הגשמיות והעולם, אלא דווקא הפיכת העולם עצמו לקדושה, דבר שיבוא לשלמותו ב"יום השבת", "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
[[Category: הנה ימים באים ספר ויקרא]]