386
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
הנה ימים באים׃ אחרון של פסח - למה ארבע? (הצגת מקור)
גרסה מ־20:09, כ' בניסן ה'תש"ף
, 20:09, כ' בניסן ה'תש"ףיצירת דף עם התוכן " הגאולה היא גאולה אחת, ומה, איפוא עניינן של "ארבע לשונות של גאולה"? כך ביציאת מצרים - וכך בג..."
הגאולה היא גאולה אחת, ומה, איפוא עניינן של "ארבע לשונות של גאולה"? כך ביציאת מצרים - וכך בגאולה העתידה ❖ ולמה נוהגים לשתות ארבע כוסות ב"סעודת משיח"? – על מקור המנהג ופרטיו
יש רק דבר אחד, כנראה, במהלך השנה שכל תוכנו, מתחילתו עד סופו, ואפילו באופן 'רשמי' - הוא: משיח. קוראי מאמרים אלו יודעים כבר, שלמעשה כל דבר קשור לגאולה ולביאת המשיח; אלא שלפעמים צריכים 'להחזיק ראש' כדי להבין את הקשר. בענייננו אין צורך להסביר, שהרי זהו שם הסעודה בפי כל: "סעודת משיח".
מה עושים ב"סעודת משיח"? - לכל לראש, העיקר הוא פשוט בעצם הסעודה, אכילת מצה. וכך מסופר ב"היום־יום" (כב ניסן): "הבעל־שם־טוב היה נוהג לאכול שלוש סעודות באחרון של פסח. והסעודה השלישית (שהיתה לפנות ערב) היתה נקראת 'סעודת משיח', שכן ביום זה מאיר גילוי הארת המשיח".
כך היה נוהג הבעש"ט. אדמו"ר הרש"ב הוסיף מנהג בתוך ה"סעודה", והוא - שתיית ארבע כוסות של יין. וכך ממשיך שם, ב"היום־יום": "בשנת תרס"ו התחיל הסדר, אשר תלמידי "תומכי־תמימים" יאכלו יחד בחג הפסח בהיכל הלימוד. אדמו"ר הרש"ב אכל אז סעודת אחרון של פסח יחד עם התלמידים, וציווה לתת לכל תלמיד ארבע כוסות".
== בין לחם עוני ליין ==
הרבי מבאר ומדייק בכך שעצם תקנת ה"סעודה" - אכילת המצה - נקבעה ע"י הבעש"ט, מייסד החסידות הכללית, ואילו המנהג לשתות ארבע כוסות של יין נקבע ע"י נשיא חב"ד, הרבי הרש"ב. דבר זה מתאים ליחס בין הבעל־שם־טוב לתורת חסידות חב"ד בעניין התגלות החסידות בכלל:
הבעש"ט הוא זה שייסד את תורת החסידות, את עצם התורה הזו והבסיס שלה. תורת חסידות חב"ד באה, מפתחת ומרחיבה את תורת החסידות של הבעש"ט, ובכך היא מכניסה טוב טעם ותענוג לתורת הבעש"ט.
כך זה גם בענייננו, "סעודת משיח": הבעש"ט תיקן את עצם הסעודה, הבסיס והעיקר שלה - אכילת המצה. בחסידות חב"ד נוסף על כך המנהג של שתיית יין, שבשונה מהמצב שהיא לחם עוני ואין בה טעם. הרי היין יש בו טעם והוא מביא לידי שמחה ועונג.
הרבי מוסיף ומדייק: בסעודה מיוחדת, אוכלים "בשר ודגים וכל מטעמים". מדוע סעודה זו, "סעודת משיח", נקבעה (מלבד המצה, עיקר הסעודה) דווקא על היין?
והוא מבאר, שדווקא היין מבטא את עניינו המיוחד של משיח צדקנו, וחידושו הגדול. וכדברי חדל (פסחים קיט, ב), שלעתיד לבוא "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים", ו"לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן איני מברך", וכך גם שאר האבות והצדיקים יסרבו לברך. דווקא כשיגיעו לדוד, דוד מלכא משיחא, "אומר לו לדוד: טול וברך, אומר להן: אני אברך ולי נאה לברך", הרי שייחודו של דוד מלכא משיחא לגבי הצדיקים האחרים הוא בעניין היין.
וביאור עניין זה עצמו, מדוע ייחודיותו של דוד מלכא משיחא מתבטאת דווקא ביין? - יש לומר: משיח צדקנו יגלה וילמד רזין דאורייתא, ויין רומז לפנימיות התורה, "נכנס יין - יצא סוד".
== ארבע לשונות הגאולה העתידה ==
שתיית ארבע כוסות יין בסיומו של חג הפסח (ביום האחרון שבו, ובו עצמו לפנות ערב), מקבילה לשתיית ארבע הכוסות בתחילתו של החג (בלילו הראשון של החג). ואם ארבע כוסות של ליל הסדר הן כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים - "והוצאתי .. והצלתי .. וגאלתי .. ולקחתי" (וארא ו, ו־ז) שהתחילה את קיומו של עם ישראל, הרי שארבע הכוסות של אחרון־של־פסח מתאימים לארבע הלשונות של הגאולה הסופית, הגאולה העתידה.
החלוקה לארבע לגבי הגאולה העתידה, מצויה אף היא במקורות. כך אומר רבנו בחיי (שמות ו, ח), ביחס לארבע לשונות של גאולת מצרים: "ומצינו דוגמתן ארבע לשונות של גאולה לעתיד לבוא, והוא שאמר הנביא (יחזקאל לד, יג): '''והוצאתים''' מן העמים, '''וקבצתים''' מן הארצות, '''והביאותים''' אל אדמתם, '''ורעיתים''' אל הרי ישראל".
ואפילו את המושג של ארבע כוסות, אנו מוצאים ביחס לגאולה העתידה. בירושלמי (רפ"י דפסחים) מבואר עניין ארבע הכוסות של ליל הסדר, כך: "ורבנן אמרי, כנגד ד' כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם: 'כי כה אמר ה' אלוקי ישראל אלי, קח את '''כוס''' היין החימה וגו׳" (ירמיה כה, טו), ''''כוס''' זהב בבל ביד ה׳' (שם נא, ז), 'כי '''כוס''' ביד ה׳' (תהילים עה, ט), 'המטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת '''כוסם'''' (שם יא, א).
וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות: 'ה' מנת חלקי '''וכוסי'''' (תהילים טז, ה), 'דשנת בשמן ראשי '''כוסי''' רויה' (שם כג, ה), והדין ''''כוס''' ישועות אשא' (שם קטז, יג)" ['ישועות' משמע שתיים].
ועוד בשייכותה של הגאולה למספר ארבע (כוסות):
אודות הגאולה נאמר בהפטרת אחרון־של־פסח (ישעיה יא, יב): "ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ '''מארבע''' כנפות הארץ".
ולהסבר נוסף, רביעי במספר...
"ידוע, דמ"ם סתומה מורה על הגאולה העתידה, כמרומז בפסוק (ישעיה ט, ו) 'לםרבה המשרה ולשלום אין קץ', שאחד הביאורים בזה הוא - שהעולם מצד בריאתו הוא מסובב רק משלוש רוחות, כמארז"ל (ב"ב כה, סע"א) 'עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת' [היינו, שמצד רוח צפונית ש'מצפון תפתח גו׳' (ירמיה א, יד) יש מקום לעניינים בלתי רצויים], ולעתיד לבוא יהיה העולם מסובב מכל ד' רוחותיו, גם מרוח הצפונית. ויש לומר, שגם עניין זה מרומז בד' הכוסות ששותים עכשיו (באחרון־של־פסח) - כי זה שלעתיד לבוא יהיה העולם מסובב מכל ד' רוחותיו, נעשה זה ע"י מעשינו ועבודתנו עכשיו".
== מה פשר החלוקה לארבע? ==
בתורת החסידות מבוארת משמעותם הפנימית של "ארבע לשונות של גאולה". הרי הגאולה היא גאולה אחת, ומה פשרה של החלוקה לארבע לשונות?
את החלוקה של הגאולה לארבע, מוצאים אנו גם בנוסח התפילה, בברכה האחרונה מברכות קריאת־שמע של שחרית, "אמת ויציב". המילה "אמת" מופיעה ארבע פעמים לפני הפיסקא "עזרת אבותינו", ובתוך פיסקא זו - עוד ארבע פעמים "אמת".
בזוהר (ח"ב רטז, סע"ב) מבואר, שארבע הפעמים "אמת" שב"אמת ויציב" מקבילות לארבע לשונות של גאולה. ולפי זה, ארבע הפעמים "אמת" בפעם השנייה - בתוך הפיסקא "עזרת אבותינו" - רומזות לארבע הלשונות של הגאולה השנייה, הגאולה העתידה.
כדי להבין את עניינן של ארבעת הפעמים "אמת", ארבע הגאולות, עלינו לבאר: מהו בכלל הקשר בין הגאולה לאמת? - ובכן, עניינה של הגאולה הוא גילוי האמת האלוקית בעולם. וכפי שאומר הקב"ה למשה, בדברו על העילוי של גאולת מצרים (ר"פ וארא): "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם". ומפרש רש"י: "לא נכרתי להם במידת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה'". תוכנה של הגאולה הוא, אפוא, להביא לגילוי של "אמת ה'". תוכנה הכללי של הגאולה הוא אחד, גילוי האמת האלוקית בעולם. אך בפרטיות, באה ההתגלות הזאת בארבעה שלבים:
א) "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים - הוא בחינת סור מרע. דהעוון הוא בחי' סבל, וכמו כבד עוון, וכמ"ש כמשא כבד יכבדו כו'. והיציאה מן הרע זהו עניין והוצאתי אתכם מתחת סבלות כו'". - השלב הראשון בגילוי האלוקי הוא לסלק את הרע, המסתיר ומפריע. כך מתחילה הגאולה, ביציאה מן החושך.
ב) "והצלתי הוא עניין ועשה טוב. דוהצלתי יש בו שני פירושים, האחד לשון הצלה, השני לשון צל .. להיות צל על ראשך, דהיינו בחינת צל ומקיף, שזהו בחינת סובב־כל־עלמין הנמשך ע"י המצוות כו'". זהו השלב השני, בו האור האלוקי מתחיל להאיר באדם, אבל בשלב זה מדובר בהארה שמאירה בדרך 'מקיף' ואינה פועלת שינוי מהותי בתוך המציאות הפנימית של האדם. האדם מסתופף בצל האור האלוקי, דבר שבוודאי משמעותו קשר, אבל קשר חיצוני במהותו.
במילים פשוטות ומעשיות, הכוונה היא לקיום המצוות, שדרכו נמשך על האדם אור אלוקי נעלה, אך האור נשאר 'מלמעלה', ומציאותו של האדם עצמו נשארת בהגבלותיה. המצוה לא פועלת שינוי מהותי בתוך מציאות האדם.
ג) "וגאלתי - הגאולה היא היציאה מהמיצרים וגבולים". לאחר שני השלבים הקודמים, שנחשבים גם הם להתחלת הגאולה, אבל בהם נשארת עדיין המציאות בהגבלותיה הקודמים (והקשר עם הבלי־גבול הוא חיצוני ומקיפי). בא השלב השלישי של "וגאלתי", שאותו אפשר להגדיר כעיקר ומרכז הגאולה.
בשלב זה, האור האלוקי הבלתי מוגבל חודר בתוך המציאות המוגבלת, משחרר וגואל אותה ופועל בה עצמה חירות ורוממות. זוהי הגאולה האמיתית, השחרור מהגבלות הגלות באופן פנימי וקבוע. ובעבודת האדם, הכוונה היא ללימוד התורה, שבו - בשונה מקיום המצוות המעשיות שאינן פועלות שינוי בתוך מציאותו הפנימית של האדם - חודר הרצון האלוקי בתוך הנפש, וכוחות השכל מתאחדים עם החכמה האלוקית בצורה נפלאה. דווקא שלב זה הוא החירות האמיתית, וכדברי חז"ל (אבות פ"ו מ"ב): "אין לך בך־חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". לימוד התורה הופך את האדם ל"בן־חורין" אמיתי.
ד) "ולקחתי אתכם לי, לי - למהותי ועצמותי, הוא בחי' אתה ה' אלוקינו, בחי' מהות ועצמות אין־סוף". לאחר ההשתחררות והגאולה מכל ההגבלות, נעשית הדבקות המושלמת בקב"ה עצמו.
ארבעה שלבים אלו היו בגאולת מצרים; וגם הגאולה העתידה מורכבת מארבעה שלבים אלו, אלא שהפעם מדובר בגילוי נעלה יותר, כמובן, וכך כל השלבים מתייחסים לרובד עמוק יותר באמת האלוקית.
== ארבע כוסות מלאות ==
נסיים בחידוש בעניין זה, שראינו בהנהגת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בשנים האחרונות. בדרך־כלל, לא היה הרבי מקפיד שארבע הכוסות של "סעודת משיח" יהיו כוסות מלאות. אך באחרון־של־פסח תשמ"ט (וכן לאחר מכן, בשנים תש"נ־תנש"א), הקפיד לשתות ארבע כוסות מלאות.
באותה שנה הדגיש הרבי את העניין הדגשה מיוחדת, ובאמצע מאמר החסידות הוסיף (באופן מיוחד ובלתי רגיל): "...ובוודאי שכל אחד ישלים ד' הכוסות, וגם אלה שספק אצלם אם שתו כל ד' הכוסות בכוונה זו (שזה שייך לגאולה העתידה) בוודאי ישלימו, דשתיית ד' הכוסות צריכה להיות באופן ודאי וברור, וכאמור, שעי"ז מקרבים הגאולה העתידה".
''מקורות: ד"ה "לכן אמור", תרע"ח. ד"ה "והחרים", תשמ"ט (ספר המאמרים מלוקט ח"ג ע' קכז ואילך). לקו"ש חלק יא ע' 21. "מגולה לגאולה" ע' צב, וש"נ.''
יש רק דבר אחד, כנראה, במהלך השנה שכל תוכנו, מתחילתו עד סופו, ואפילו באופן 'רשמי' - הוא: משיח. קוראי מאמרים אלו יודעים כבר, שלמעשה כל דבר קשור לגאולה ולביאת המשיח; אלא שלפעמים צריכים 'להחזיק ראש' כדי להבין את הקשר. בענייננו אין צורך להסביר, שהרי זהו שם הסעודה בפי כל: "סעודת משיח".
מה עושים ב"סעודת משיח"? - לכל לראש, העיקר הוא פשוט בעצם הסעודה, אכילת מצה. וכך מסופר ב"היום־יום" (כב ניסן): "הבעל־שם־טוב היה נוהג לאכול שלוש סעודות באחרון של פסח. והסעודה השלישית (שהיתה לפנות ערב) היתה נקראת 'סעודת משיח', שכן ביום זה מאיר גילוי הארת המשיח".
כך היה נוהג הבעש"ט. אדמו"ר הרש"ב הוסיף מנהג בתוך ה"סעודה", והוא - שתיית ארבע כוסות של יין. וכך ממשיך שם, ב"היום־יום": "בשנת תרס"ו התחיל הסדר, אשר תלמידי "תומכי־תמימים" יאכלו יחד בחג הפסח בהיכל הלימוד. אדמו"ר הרש"ב אכל אז סעודת אחרון של פסח יחד עם התלמידים, וציווה לתת לכל תלמיד ארבע כוסות".
== בין לחם עוני ליין ==
הרבי מבאר ומדייק בכך שעצם תקנת ה"סעודה" - אכילת המצה - נקבעה ע"י הבעש"ט, מייסד החסידות הכללית, ואילו המנהג לשתות ארבע כוסות של יין נקבע ע"י נשיא חב"ד, הרבי הרש"ב. דבר זה מתאים ליחס בין הבעל־שם־טוב לתורת חסידות חב"ד בעניין התגלות החסידות בכלל:
הבעש"ט הוא זה שייסד את תורת החסידות, את עצם התורה הזו והבסיס שלה. תורת חסידות חב"ד באה, מפתחת ומרחיבה את תורת החסידות של הבעש"ט, ובכך היא מכניסה טוב טעם ותענוג לתורת הבעש"ט.
כך זה גם בענייננו, "סעודת משיח": הבעש"ט תיקן את עצם הסעודה, הבסיס והעיקר שלה - אכילת המצה. בחסידות חב"ד נוסף על כך המנהג של שתיית יין, שבשונה מהמצב שהיא לחם עוני ואין בה טעם. הרי היין יש בו טעם והוא מביא לידי שמחה ועונג.
הרבי מוסיף ומדייק: בסעודה מיוחדת, אוכלים "בשר ודגים וכל מטעמים". מדוע סעודה זו, "סעודת משיח", נקבעה (מלבד המצה, עיקר הסעודה) דווקא על היין?
והוא מבאר, שדווקא היין מבטא את עניינו המיוחד של משיח צדקנו, וחידושו הגדול. וכדברי חדל (פסחים קיט, ב), שלעתיד לבוא "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים", ו"לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן איני מברך", וכך גם שאר האבות והצדיקים יסרבו לברך. דווקא כשיגיעו לדוד, דוד מלכא משיחא, "אומר לו לדוד: טול וברך, אומר להן: אני אברך ולי נאה לברך", הרי שייחודו של דוד מלכא משיחא לגבי הצדיקים האחרים הוא בעניין היין.
וביאור עניין זה עצמו, מדוע ייחודיותו של דוד מלכא משיחא מתבטאת דווקא ביין? - יש לומר: משיח צדקנו יגלה וילמד רזין דאורייתא, ויין רומז לפנימיות התורה, "נכנס יין - יצא סוד".
== ארבע לשונות הגאולה העתידה ==
שתיית ארבע כוסות יין בסיומו של חג הפסח (ביום האחרון שבו, ובו עצמו לפנות ערב), מקבילה לשתיית ארבע הכוסות בתחילתו של החג (בלילו הראשון של החג). ואם ארבע כוסות של ליל הסדר הן כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים - "והוצאתי .. והצלתי .. וגאלתי .. ולקחתי" (וארא ו, ו־ז) שהתחילה את קיומו של עם ישראל, הרי שארבע הכוסות של אחרון־של־פסח מתאימים לארבע הלשונות של הגאולה הסופית, הגאולה העתידה.
החלוקה לארבע לגבי הגאולה העתידה, מצויה אף היא במקורות. כך אומר רבנו בחיי (שמות ו, ח), ביחס לארבע לשונות של גאולת מצרים: "ומצינו דוגמתן ארבע לשונות של גאולה לעתיד לבוא, והוא שאמר הנביא (יחזקאל לד, יג): '''והוצאתים''' מן העמים, '''וקבצתים''' מן הארצות, '''והביאותים''' אל אדמתם, '''ורעיתים''' אל הרי ישראל".
ואפילו את המושג של ארבע כוסות, אנו מוצאים ביחס לגאולה העתידה. בירושלמי (רפ"י דפסחים) מבואר עניין ארבע הכוסות של ליל הסדר, כך: "ורבנן אמרי, כנגד ד' כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם: 'כי כה אמר ה' אלוקי ישראל אלי, קח את '''כוס''' היין החימה וגו׳" (ירמיה כה, טו), ''''כוס''' זהב בבל ביד ה׳' (שם נא, ז), 'כי '''כוס''' ביד ה׳' (תהילים עה, ט), 'המטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת '''כוסם'''' (שם יא, א).
וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות: 'ה' מנת חלקי '''וכוסי'''' (תהילים טז, ה), 'דשנת בשמן ראשי '''כוסי''' רויה' (שם כג, ה), והדין ''''כוס''' ישועות אשא' (שם קטז, יג)" ['ישועות' משמע שתיים].
ועוד בשייכותה של הגאולה למספר ארבע (כוסות):
אודות הגאולה נאמר בהפטרת אחרון־של־פסח (ישעיה יא, יב): "ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ '''מארבע''' כנפות הארץ".
ולהסבר נוסף, רביעי במספר...
"ידוע, דמ"ם סתומה מורה על הגאולה העתידה, כמרומז בפסוק (ישעיה ט, ו) 'לםרבה המשרה ולשלום אין קץ', שאחד הביאורים בזה הוא - שהעולם מצד בריאתו הוא מסובב רק משלוש רוחות, כמארז"ל (ב"ב כה, סע"א) 'עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת' [היינו, שמצד רוח צפונית ש'מצפון תפתח גו׳' (ירמיה א, יד) יש מקום לעניינים בלתי רצויים], ולעתיד לבוא יהיה העולם מסובב מכל ד' רוחותיו, גם מרוח הצפונית. ויש לומר, שגם עניין זה מרומז בד' הכוסות ששותים עכשיו (באחרון־של־פסח) - כי זה שלעתיד לבוא יהיה העולם מסובב מכל ד' רוחותיו, נעשה זה ע"י מעשינו ועבודתנו עכשיו".
== מה פשר החלוקה לארבע? ==
בתורת החסידות מבוארת משמעותם הפנימית של "ארבע לשונות של גאולה". הרי הגאולה היא גאולה אחת, ומה פשרה של החלוקה לארבע לשונות?
את החלוקה של הגאולה לארבע, מוצאים אנו גם בנוסח התפילה, בברכה האחרונה מברכות קריאת־שמע של שחרית, "אמת ויציב". המילה "אמת" מופיעה ארבע פעמים לפני הפיסקא "עזרת אבותינו", ובתוך פיסקא זו - עוד ארבע פעמים "אמת".
בזוהר (ח"ב רטז, סע"ב) מבואר, שארבע הפעמים "אמת" שב"אמת ויציב" מקבילות לארבע לשונות של גאולה. ולפי זה, ארבע הפעמים "אמת" בפעם השנייה - בתוך הפיסקא "עזרת אבותינו" - רומזות לארבע הלשונות של הגאולה השנייה, הגאולה העתידה.
כדי להבין את עניינן של ארבעת הפעמים "אמת", ארבע הגאולות, עלינו לבאר: מהו בכלל הקשר בין הגאולה לאמת? - ובכן, עניינה של הגאולה הוא גילוי האמת האלוקית בעולם. וכפי שאומר הקב"ה למשה, בדברו על העילוי של גאולת מצרים (ר"פ וארא): "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם". ומפרש רש"י: "לא נכרתי להם במידת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה'". תוכנה של הגאולה הוא, אפוא, להביא לגילוי של "אמת ה'". תוכנה הכללי של הגאולה הוא אחד, גילוי האמת האלוקית בעולם. אך בפרטיות, באה ההתגלות הזאת בארבעה שלבים:
א) "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים - הוא בחינת סור מרע. דהעוון הוא בחי' סבל, וכמו כבד עוון, וכמ"ש כמשא כבד יכבדו כו'. והיציאה מן הרע זהו עניין והוצאתי אתכם מתחת סבלות כו'". - השלב הראשון בגילוי האלוקי הוא לסלק את הרע, המסתיר ומפריע. כך מתחילה הגאולה, ביציאה מן החושך.
ב) "והצלתי הוא עניין ועשה טוב. דוהצלתי יש בו שני פירושים, האחד לשון הצלה, השני לשון צל .. להיות צל על ראשך, דהיינו בחינת צל ומקיף, שזהו בחינת סובב־כל־עלמין הנמשך ע"י המצוות כו'". זהו השלב השני, בו האור האלוקי מתחיל להאיר באדם, אבל בשלב זה מדובר בהארה שמאירה בדרך 'מקיף' ואינה פועלת שינוי מהותי בתוך המציאות הפנימית של האדם. האדם מסתופף בצל האור האלוקי, דבר שבוודאי משמעותו קשר, אבל קשר חיצוני במהותו.
במילים פשוטות ומעשיות, הכוונה היא לקיום המצוות, שדרכו נמשך על האדם אור אלוקי נעלה, אך האור נשאר 'מלמעלה', ומציאותו של האדם עצמו נשארת בהגבלותיה. המצוה לא פועלת שינוי מהותי בתוך מציאות האדם.
ג) "וגאלתי - הגאולה היא היציאה מהמיצרים וגבולים". לאחר שני השלבים הקודמים, שנחשבים גם הם להתחלת הגאולה, אבל בהם נשארת עדיין המציאות בהגבלותיה הקודמים (והקשר עם הבלי־גבול הוא חיצוני ומקיפי). בא השלב השלישי של "וגאלתי", שאותו אפשר להגדיר כעיקר ומרכז הגאולה.
בשלב זה, האור האלוקי הבלתי מוגבל חודר בתוך המציאות המוגבלת, משחרר וגואל אותה ופועל בה עצמה חירות ורוממות. זוהי הגאולה האמיתית, השחרור מהגבלות הגלות באופן פנימי וקבוע. ובעבודת האדם, הכוונה היא ללימוד התורה, שבו - בשונה מקיום המצוות המעשיות שאינן פועלות שינוי בתוך מציאותו הפנימית של האדם - חודר הרצון האלוקי בתוך הנפש, וכוחות השכל מתאחדים עם החכמה האלוקית בצורה נפלאה. דווקא שלב זה הוא החירות האמיתית, וכדברי חז"ל (אבות פ"ו מ"ב): "אין לך בך־חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". לימוד התורה הופך את האדם ל"בן־חורין" אמיתי.
ד) "ולקחתי אתכם לי, לי - למהותי ועצמותי, הוא בחי' אתה ה' אלוקינו, בחי' מהות ועצמות אין־סוף". לאחר ההשתחררות והגאולה מכל ההגבלות, נעשית הדבקות המושלמת בקב"ה עצמו.
ארבעה שלבים אלו היו בגאולת מצרים; וגם הגאולה העתידה מורכבת מארבעה שלבים אלו, אלא שהפעם מדובר בגילוי נעלה יותר, כמובן, וכך כל השלבים מתייחסים לרובד עמוק יותר באמת האלוקית.
== ארבע כוסות מלאות ==
נסיים בחידוש בעניין זה, שראינו בהנהגת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בשנים האחרונות. בדרך־כלל, לא היה הרבי מקפיד שארבע הכוסות של "סעודת משיח" יהיו כוסות מלאות. אך באחרון־של־פסח תשמ"ט (וכן לאחר מכן, בשנים תש"נ־תנש"א), הקפיד לשתות ארבע כוסות מלאות.
באותה שנה הדגיש הרבי את העניין הדגשה מיוחדת, ובאמצע מאמר החסידות הוסיף (באופן מיוחד ובלתי רגיל): "...ובוודאי שכל אחד ישלים ד' הכוסות, וגם אלה שספק אצלם אם שתו כל ד' הכוסות בכוונה זו (שזה שייך לגאולה העתידה) בוודאי ישלימו, דשתיית ד' הכוסות צריכה להיות באופן ודאי וברור, וכאמור, שעי"ז מקרבים הגאולה העתידה".
''מקורות: ד"ה "לכן אמור", תרע"ח. ד"ה "והחרים", תשמ"ט (ספר המאמרים מלוקט ח"ג ע' קכז ואילך). לקו"ש חלק יא ע' 21. "מגולה לגאולה" ע' צב, וש"נ.''