386
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
הנה ימים באים׃ ויקרא - "לכשייבנה בית־המקדש – אביא חטאת שמנה" (הצגת מקור)
גרסה מ־17:00, א' בניסן ה'תש"ף
, 17:00, א' בניסן ה'תש"ףיצירת דף עם התוכן " הכפרה על עבירות מסויימות היא ע"י הקרבת קרבנות חטאת ועולה, אך בזמן הזה אין לנו אפשרות להקר..."
הכפרה על עבירות מסויימות היא ע"י הקרבת קרבנות חטאת ועולה, אך בזמן הזה אין לנו אפשרות להקריב קרבנות; האם לעתיד לבוא נשלים את החסר ונקריב על כל מה שהיה בזמן הגלות? ❖ מהמקורות עולה כי עם בניין בית־המקדש השלישי נביא קרבנות עולה, אך לגבי קרבנות חטאת הדברים אינם פשוטים כלל - דיון הלכתי
בפרשתנו בא ציווי התורה על קרבן חטאת. אדם שעבר בשוגג, בלא־הודע, על עבירה שזדונה כרת, ולאחר מכן נודע לו על כך - מצווה להביא קרבן מיוחד לכפר על חטאו. גם קרבן נוסף שדיניו מבוארים בפרשתנו, קרבן עולה, בא לעיתים על חטא: כשאדם עבר על מצוות עשה, שלמות כפרתו היא בהבאת קרבן עולה. כך, בזמן שבית־המקדש קיים; בזמן הזה, כשבית־המקדש חרב ואין אפשרות להקריב קרבנות, התשובה לבדה היא המכפרת על החטא.
אך כאן יש מקום לדון, מה עושים בזמן הזה עם החיוב שנתחייב האדם, לכאורה, בהקרבת קרבן חטאת? ניתן לומר, שאדם שחטא בזמן הזה לא התחייב בקרבן כלל; אבל ייתכן גם שהחיוב קיים בכל תוקפו, וכאשר ישוב בית המקדש וייבנה, במהרה בימינו, יהיה עליו להביא קרבן ובכך להשלים, לכפר על החטאים שנעשו בזמן הגלות.
נפרט יותר: יהודי שעבר עבירה וכבר נפטר מן העולם, לא יוכל להביא קרבן כפרה גם בעת בניין בית־המקדש ותחיית המתים. שכן, קיים דין של "חטאת שמתו בעליה", קרבן חטאת שבעליו מת לא יכול לכפר עוד, כי אי אפשר לכפר על עבירות שנעשו קודם המיתה, באמצעות קרבן חטאת. שאלתנו היא, איפוא, רק על אדם שנתחייב בקרבן חטאת ונמצא בחיים בעת בוא הגאולה ובניין בית־המקדש, האם הוא חייב בקרבן כדי להשלים את הכפרה על החטא?
== מקורות מפורשים ==
לכאורה, קיימים מקורות מפורשים המצדדים שאכן בבניין בית־המקדש נצטרך לשוב ולכפר בהבאת קרבן. הגמרא (שבת יב, ב) מספרת על רבי ישמעאל בן אלישע, שקרא לאור הנר בשבת ונכשל בטעות בהטיית הנר, "וכתב על פינקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת. לכשייבנה בית־המקדש אביא חטאת שמנה".
וכך נאמר במסכת יומא (פ, א): "אמר רבי אלעזר: האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבוא בית־דין אחר וירבה בשיעורין". ומפרש רש"י: "האוכל כזית בינוני אל יכתוב 'מחוייבני חטאת', אלא יכתוב 'כזית בינוני אכלתי', שמא יבוא בית דין ויפטרנו מקרבן [כי יפסוק שהשיעור המחייב הוא כמות גדולה יותר] ונמצא מביא חולין לעזרה".
מתוך שני המקורות הללו אנו לומדים, שגם אדם שחטא בזמן הזה מחוייב להביא קרבן חטאת כשייבנה בית־המקדש, ולכן עליו לכתוב לעצמו את החטא שעבר עליו, כדי שיהיה ביכולתו להביא קרבן.
אולם עדיין לא ברור שזו אכן הלכה פסוקה למעשה. - הרבי כותב (לקוטי שיחות חלק יח ע' 416 הערה 50): "באנציקלופדיא תלמודית ערך חטאת (ע׳ תקג) כותב בפשיטות, שאף בזמן הזה כל אחד ואחד צריך לכתוב חיובי חטאת שלו. - ולא ראינו זה כלל, וגם אבותינו לא סיפרו לנו".
באחת משיחותיו (ו' תשרי תשמ"א - בלתי מוגה), הוסיף הרבי והאריך בעניין. באותה שיחת ק' הרבי הוכיח מכך שהפוסקים - הרמב"ם, הטור והשולחן־ערוך - אינם מביאים סיפור זה של רבי ישמעאל להלכה, שאין זה חיוב ברור על כל אחד ואחד. אף שמדובר ב'מעשה רב', אירוע שהתרחש ע"י תנאים ואמוראים, שזהו המקור המוסמך ביותר ללמוד ממנו הלכה ומעשה - בכל זאת לא מצאנו איזכור של הדבר בפוסקים.
"גם בהנהגתם של גדולי ישראל בכל הדורות, איננו מוצאים שיספרו על עצמם ש'כתבו על פינקסם' חטא מסויים לזיכרון, כדי שבבניין בית־המקדש יביאו עליו קרבן חטאת [ואין לדחות הוכחה זו ולומר שפשוט הם לא נכשלו בחטאים, שהרי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. ובפרט לשיטת התוספות (גיטין ז, א ד"ה השתא) - שהנאמר 'לא יאונה לצדיק כל אוון' הוא רק במאכלות אסורות, ולא בשאר איסורים, כשההוכחה הפשוטה לכך היא מסיפור זה עצמו של ר' ישמעאל שהטה בטעות את הנר בשבת].
"זאת ועוד: אחד מגדולי הפוסקים, שכן מצטט עניין זה בפסקיו, הוא ה'מגן אברהם' (סי' שלד סקל"ג), והוא מביא זאת בלשון 'זהירה' מאוד: 'איתא בשבת דף י"ב, באחד שעבר עבירה שחייב עליה חטאת, וכתב בפינקס לכשייבנה בית־המקדש אביאנה'. הוא אינו מזכיר שמי שנהג כך היה תנא שיש ללכת בעקבותיו; ה'מגן אברהם' עצמו לא מתייחס לסיפור זה כהלכה מעשית שיש לנהוג כמותה; הוא רק מספר שהיה 'אחד שעבר עבירה' שנהג כך.
"מתוכן דבריו עולה, שאין זו הלכה למעשה, אלא רק ביטוי לחומרת העניין - וכנראה כדי לחזק את החשיבות שבכפרה הנהוגה בזמן הזה, באמצעות תעניות וצדקה, כדברי הרמ"א שם" (זה מסביר גם את מה שרבנו הזקן בשולחנו לא מעתיק דברים אלו, למרות הידוע שבחיבורו סומך מאוד רבנו הזקן על ה"מגן אברהם").
== 'אונס' לעומת 'שוגג' ==
מהו באמת ההסבר בכך שהפוסקים לא הביאו הלכה זו, ולא ראינו שנוהגים כך למעשה?
כדי להבין זאת, יש להקדים את גדרו ומהותו של 'שוגג', שהוא המחייב קרבן חטאת - כשאדם עובר עבירה בשוגג הוא מחוייב להביא קרבן חטאת. 'שוגג' פירושו שהמעשה נעשה מתוך חסרון ידיעה. ועם זאת, אין פירוש הדברים שהאדם עושה זאת לגמרי ללא דעת, כאנוס או כשוטה. גם בשוגג יש לאדם ידיעה והכרה מסוימת במעשיו, אלא שחסרה לו הידיעה בחומרת המעשה. אם הוא היה מזיד, כלומר: היו מתרים בו ומודיעים לו את חומרת המעשה ואת העונש הצפוי לו, היה מקבל עונש חמור; וכיוון שחסרה ההתראה, האדם לא היה מודע כל הצורך בכך שהוא עובר כעת עבירה חמורה, מוגדר המעשה שוגג, והעונש קל יותר - קרבן חטאת.
ואולם, אם מדובר באדם שעושה את המעשה מתוך חסרון ידיעה מוחלט - כך שאפילו אם היו מתרים בו ומודיעים לו את חומרת הענין, לא היה הדבר מונעו מעשיית המעשה, שהרי בלאו הכי המעשה נעשה נגד ידיעתו - כאן הוא בכלל לא נכנס לגדרי 'שוגג' ו'מזיד'; הוא נחשב לעניין זה כמו 'אנוס'.
לדוגמה: אדם שבלי־משים נשען על הקיר, מתג החשמל נלחץ והאור נדלק - אין עליו שום חיוב. זהו אינו 'שוגג', זהו 'אנוס', שהרי גם אם יתרו בו - הוא לא ייכנס לגדר 'מזיד'; ולכן חסרון ההתראה גם־כן אינו הופך אותו ל'שוגג'. לפי זה מחדש הרבי, שבזמן הגלות '''כל מעשה עבירה''', אפילו אם הוא כן נעשה מתוך ידיעה מסויימת ולא כאנוס ממש, נחשב במהותו - לענין חיוב הקרבן - למעשה שנעשה מתוך אונס.
אסמכתא לכך ניתן ללמוד מהשיטה בגמרא (שבת סח, ב), ש"תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים" ולא שמע מימיו על כל הלכות ודיני התורה, פטור מהקרבת קרבן על כל העבירות שעשה בשגגתו. ומדוע? מפרש רש"י, שאם האדם אינו יודע בכלל על כל דיני התורה הוא אינו 'שוגג' רגיל; הוא אנוס, לעניין זה הוא כאילו לא בר־דעת.
להלכה נפסק כמו השיטה השנייה שגם "תינוק שנשבה לבין הנכרים" חייב בקרבן, אך עצם קיומה של שיטה זו יכול להוות דוגמה לכך שגם ל'שוגג' יש איזו מודעות נפשית, הכרה מסויימת בחטא. ואילו אדם הרחוק לגמרי מכל המושג, ישנה סברה להחשיבו כ'אנוס'.
== הדברים רחוקים ומופשטים מאתנו ==
לפי זה נוכל להבין לענייננו, כי אנשים כערכנו - בזמן הגלות - שכל עונשי התורה, ובכללם קרבן החטאת, נראים בעינינו מופשטים ורחוקים מהמציאות, נקראים לעניין זה בדוגמת 'אנוסים', מחמת אי־הכרתנו בחומרת העבירה, כאשר חסרה לנו ההכרה הבסיסית והטבעית שהיתה בזמן בית המקדש. לכן, כשאנו עוברים עבירה בשוגג, בלא הודע, אין זה המצב הרגיל של 'שוגג' המחייב קרבן חטאת, אלא דומה יותר למצב של 'אונס'.
וכך אומר הרבי: "האדם צריך להיות חדור בכך שבית־המקדש יכול להיבנות בחייו (שרק אז אפשר להביא קרבן חטאת), שכאשר הוא שומע זאת, ויש לו אמונה חזקה ש'אחכה לו בכל יום שיבוא' - אז יש לו ידיעה והתראה בנוגע למזיד, ומזה מובן גם בנוגע לשוגג - אז מתחייב הוא להביא חטאת שמנה.
"אבל כאשר הוא שומע אמנם כי 'אחכה לו בכל יום שיבוא', אבל אין זה פועל עליו שיהיה מודע לחומרת הדבר, שאכן הנה־הנה הולכים להביא קרבן חטאת - מכיוון שהדבר אינו נקלט אצלו, הוא אינו חדור בכך בצורה וודאית ומוחלטת - אז אינו חייב בקרבן. הדבר דומה למזיד שלא היתה לו התראה, וגם בשוגג חסר העניין.
"היו כאלו שאכן היו בדרגה כזו ש'ראו' את ביאת המשיח באופן ודאי, וכמו שמסופר על הרה"ק הרמ"מ מהורודוק שהיה פותח את החלון ו'רואה', מריח את האוויר, אם משיח הגיע כבר; וכך היה אצל רבי ישמעאל, שאצלו נתפס בניין המקדש בהכרה בת תוקף גדול ביותר, והדבר חייב אותו שכאשר הוא ייבנה עליו להביא חטאת שמנה.{{הערה|בלקו"ש חי"ח שם מבאר הרבי מדוע רבי ישמעאל כן כתב בפינקסו את חיוב החטאת שלו - "לגודל התמי' אולי י"ל ובפשטות: ר' ישמעאל הי' בזמן רבי יהושע בן חנני', שאז ניתנה הרשות לבנות בית המקדש (ב"ר ספס"ד), ובזמן ההוא, קודם שבטלו הרשיון - קרה לרבי ישמעאל שהטה וכתב על פנקסו".}}
"כאשר אדם שומע זאת ומאמין בדבר באמונה, אבל הדבר אינו 'תופס' את כלי העשייה שלו, היינו ידיו, רגליו ופיו שבהם הוא נכשל בעבירה, שהם יחושו את ההתראה - אז אין הדבר מחייב אותו בחטאת; וכל הדין הזה אינו קיים".
ויצויין, שאפילו אם נקבל את היסוד הזה כספק, וננקוט שעדיין יש מקום לומר כי גם לאנשים כערכנו יש הכרה מספקת כדי לחייב קרבן חטאת - הרי, כל עוד אין הדבר ברור לגמרי, אי אפשר להביא קרבן חטאת מספק. קרבן חטאת אינו בא בתורת נדבה; רק אם יש חיוב ברור אפשר להביאו, ואם לאו הרי זה עוון של 'מביא חולין לעזרה'.
== "...כאילו הקריב קרבן חטאת" ==
נזכיר עוד, כי יש סברא נוספת להסביר מדוע אין חיוב להביא קרבן חטאת עם בניין בית־המקדש. בסברא זו מאריך בשו"ת 'לב חיים' (למהר"ח פלאג'י, או"ח סכ"ט):
חז"ל דרשו (מדרש תנחומא) את הפסוק בפרשת צו (ו, ב) "זאת תורת העולה" - "אע"פ שבית־המקדש עתיד ליחרב והקרבנות בטלין לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות, אלא היזהרו לקרות בהן ולשנות בהן.. אמר הקב"ה לישראל: בניי, אע"פ שחרב בית־המקדש ובטלו הקרבנות ואין קרבן עולה נוהג, אם אתם עוסקים וקורים בפרשת עולה ושונין בפרשת קרבנות - מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים קרבן עולה לפני, שנאמר 'וזאת תורת העולה'".
ואכן, מי שמתחייב בזמן הזה קרבן חטאת או קרבן אחר, עליו לומר את הפסוקים והעוסקים באותו הקרבן, וכך מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את הקרבן בפועל ממש. לפי זה, גם כשייבנה בית־המקדש אין עליו עוד חיוב להקריב את הקרבן, כי כבר נפטר ממנו ע"י קריאת הפסוקים.
ה'לב חיים' מאריך בכך, ומסיק שקריאת הפסוקים היא תחליף־זמני בלבד, אבל החיוב נשאר להקריב קרבן כפשוטו. קריאת הפסוקים מביאה לכך ש"כאילו" הקריב את הקרבן, אבל עדיין אין הדבר בשלמות. הרבי מוסיף ומסביר (בשיחה הנ"ל), שתוכן הקרבנות הוא כמו דורון שמביאים למלך כדי להתרצות לפניו (כמבואר בגמרא - זבחים ז, ב), והרי בריצוי ופיוס של המלך יש דרגות ורמות שונות, זו למעלה מזו: ע"י קריאת הפסוקים נעשית אמנם 'התרצות והתפייסות' של המלך - הקב"ה, אבל עדיין יש מקום לשלמות נוספת בעניין ע"י הקרבת הקרבן בפועל ממש.
אלא, שכאמור, בקרבן חטאת קיימת בעיה הלכתית, שכן מצבנו בזמן הגלות מביא אותנו לגדר מעין 'אנוסים', שאין עליהם קרבן חטאת, וקרבן חטאת הרי אסור להביא בנדבה, ללא שיש חובה ברורה ופסוקה; אך לגבי קרבנות אחרים, כמו קרבן עולה שמכפר על מצוות עשה, לכאורה אין איסור בהבאתו, וכשייבנה בית־המקדש נביא קרבן זה כדי להביא לכפרה מושלמת (אלא, שקרבן עולה - שלא כמו קרבן חטאת - מכפר על כמה מצוות עשה יחד, ולכן אין צורך לציין עכשיו את מספר החטאים, כמו שעשה רבי ישמעאל בחיובי חטאת).
הרבי מסיים, שאין לנו לדאוג מהחיסרון בכפרה על אותן עבירות שיש חיוב להביא עליהן קרבן חטאת. כאמור, הקרבן מטרתו להביא נחת־רוח לקב"ה, כמו דורון המרצה את המלך. נחת־הרוח נובעת מזה שמשלימים את רצונו, וכאן - שהקב"ה עצמו אינו רוצה שיקריבו קרבן חטאת בזמן הזה, וגם לגבי השלמת הקרבן לעתיד לבוא קיימת בעיה הלכתית קשה, הרי נחת־הרוח הגדולה עבור הקב"ה היא שמקיימים את רצונו, ומביאים לכפרה באמצעות תשובה שלמה, וכן על־ידי העיסוק בתורת הקרבנות.
[[Category: הנה ימים באים ספר ויקרא]]
בפרשתנו בא ציווי התורה על קרבן חטאת. אדם שעבר בשוגג, בלא־הודע, על עבירה שזדונה כרת, ולאחר מכן נודע לו על כך - מצווה להביא קרבן מיוחד לכפר על חטאו. גם קרבן נוסף שדיניו מבוארים בפרשתנו, קרבן עולה, בא לעיתים על חטא: כשאדם עבר על מצוות עשה, שלמות כפרתו היא בהבאת קרבן עולה. כך, בזמן שבית־המקדש קיים; בזמן הזה, כשבית־המקדש חרב ואין אפשרות להקריב קרבנות, התשובה לבדה היא המכפרת על החטא.
אך כאן יש מקום לדון, מה עושים בזמן הזה עם החיוב שנתחייב האדם, לכאורה, בהקרבת קרבן חטאת? ניתן לומר, שאדם שחטא בזמן הזה לא התחייב בקרבן כלל; אבל ייתכן גם שהחיוב קיים בכל תוקפו, וכאשר ישוב בית המקדש וייבנה, במהרה בימינו, יהיה עליו להביא קרבן ובכך להשלים, לכפר על החטאים שנעשו בזמן הגלות.
נפרט יותר: יהודי שעבר עבירה וכבר נפטר מן העולם, לא יוכל להביא קרבן כפרה גם בעת בניין בית־המקדש ותחיית המתים. שכן, קיים דין של "חטאת שמתו בעליה", קרבן חטאת שבעליו מת לא יכול לכפר עוד, כי אי אפשר לכפר על עבירות שנעשו קודם המיתה, באמצעות קרבן חטאת. שאלתנו היא, איפוא, רק על אדם שנתחייב בקרבן חטאת ונמצא בחיים בעת בוא הגאולה ובניין בית־המקדש, האם הוא חייב בקרבן כדי להשלים את הכפרה על החטא?
== מקורות מפורשים ==
לכאורה, קיימים מקורות מפורשים המצדדים שאכן בבניין בית־המקדש נצטרך לשוב ולכפר בהבאת קרבן. הגמרא (שבת יב, ב) מספרת על רבי ישמעאל בן אלישע, שקרא לאור הנר בשבת ונכשל בטעות בהטיית הנר, "וכתב על פינקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת. לכשייבנה בית־המקדש אביא חטאת שמנה".
וכך נאמר במסכת יומא (פ, א): "אמר רבי אלעזר: האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבוא בית־דין אחר וירבה בשיעורין". ומפרש רש"י: "האוכל כזית בינוני אל יכתוב 'מחוייבני חטאת', אלא יכתוב 'כזית בינוני אכלתי', שמא יבוא בית דין ויפטרנו מקרבן [כי יפסוק שהשיעור המחייב הוא כמות גדולה יותר] ונמצא מביא חולין לעזרה".
מתוך שני המקורות הללו אנו לומדים, שגם אדם שחטא בזמן הזה מחוייב להביא קרבן חטאת כשייבנה בית־המקדש, ולכן עליו לכתוב לעצמו את החטא שעבר עליו, כדי שיהיה ביכולתו להביא קרבן.
אולם עדיין לא ברור שזו אכן הלכה פסוקה למעשה. - הרבי כותב (לקוטי שיחות חלק יח ע' 416 הערה 50): "באנציקלופדיא תלמודית ערך חטאת (ע׳ תקג) כותב בפשיטות, שאף בזמן הזה כל אחד ואחד צריך לכתוב חיובי חטאת שלו. - ולא ראינו זה כלל, וגם אבותינו לא סיפרו לנו".
באחת משיחותיו (ו' תשרי תשמ"א - בלתי מוגה), הוסיף הרבי והאריך בעניין. באותה שיחת ק' הרבי הוכיח מכך שהפוסקים - הרמב"ם, הטור והשולחן־ערוך - אינם מביאים סיפור זה של רבי ישמעאל להלכה, שאין זה חיוב ברור על כל אחד ואחד. אף שמדובר ב'מעשה רב', אירוע שהתרחש ע"י תנאים ואמוראים, שזהו המקור המוסמך ביותר ללמוד ממנו הלכה ומעשה - בכל זאת לא מצאנו איזכור של הדבר בפוסקים.
"גם בהנהגתם של גדולי ישראל בכל הדורות, איננו מוצאים שיספרו על עצמם ש'כתבו על פינקסם' חטא מסויים לזיכרון, כדי שבבניין בית־המקדש יביאו עליו קרבן חטאת [ואין לדחות הוכחה זו ולומר שפשוט הם לא נכשלו בחטאים, שהרי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. ובפרט לשיטת התוספות (גיטין ז, א ד"ה השתא) - שהנאמר 'לא יאונה לצדיק כל אוון' הוא רק במאכלות אסורות, ולא בשאר איסורים, כשההוכחה הפשוטה לכך היא מסיפור זה עצמו של ר' ישמעאל שהטה בטעות את הנר בשבת].
"זאת ועוד: אחד מגדולי הפוסקים, שכן מצטט עניין זה בפסקיו, הוא ה'מגן אברהם' (סי' שלד סקל"ג), והוא מביא זאת בלשון 'זהירה' מאוד: 'איתא בשבת דף י"ב, באחד שעבר עבירה שחייב עליה חטאת, וכתב בפינקס לכשייבנה בית־המקדש אביאנה'. הוא אינו מזכיר שמי שנהג כך היה תנא שיש ללכת בעקבותיו; ה'מגן אברהם' עצמו לא מתייחס לסיפור זה כהלכה מעשית שיש לנהוג כמותה; הוא רק מספר שהיה 'אחד שעבר עבירה' שנהג כך.
"מתוכן דבריו עולה, שאין זו הלכה למעשה, אלא רק ביטוי לחומרת העניין - וכנראה כדי לחזק את החשיבות שבכפרה הנהוגה בזמן הזה, באמצעות תעניות וצדקה, כדברי הרמ"א שם" (זה מסביר גם את מה שרבנו הזקן בשולחנו לא מעתיק דברים אלו, למרות הידוע שבחיבורו סומך מאוד רבנו הזקן על ה"מגן אברהם").
== 'אונס' לעומת 'שוגג' ==
מהו באמת ההסבר בכך שהפוסקים לא הביאו הלכה זו, ולא ראינו שנוהגים כך למעשה?
כדי להבין זאת, יש להקדים את גדרו ומהותו של 'שוגג', שהוא המחייב קרבן חטאת - כשאדם עובר עבירה בשוגג הוא מחוייב להביא קרבן חטאת. 'שוגג' פירושו שהמעשה נעשה מתוך חסרון ידיעה. ועם זאת, אין פירוש הדברים שהאדם עושה זאת לגמרי ללא דעת, כאנוס או כשוטה. גם בשוגג יש לאדם ידיעה והכרה מסוימת במעשיו, אלא שחסרה לו הידיעה בחומרת המעשה. אם הוא היה מזיד, כלומר: היו מתרים בו ומודיעים לו את חומרת המעשה ואת העונש הצפוי לו, היה מקבל עונש חמור; וכיוון שחסרה ההתראה, האדם לא היה מודע כל הצורך בכך שהוא עובר כעת עבירה חמורה, מוגדר המעשה שוגג, והעונש קל יותר - קרבן חטאת.
ואולם, אם מדובר באדם שעושה את המעשה מתוך חסרון ידיעה מוחלט - כך שאפילו אם היו מתרים בו ומודיעים לו את חומרת הענין, לא היה הדבר מונעו מעשיית המעשה, שהרי בלאו הכי המעשה נעשה נגד ידיעתו - כאן הוא בכלל לא נכנס לגדרי 'שוגג' ו'מזיד'; הוא נחשב לעניין זה כמו 'אנוס'.
לדוגמה: אדם שבלי־משים נשען על הקיר, מתג החשמל נלחץ והאור נדלק - אין עליו שום חיוב. זהו אינו 'שוגג', זהו 'אנוס', שהרי גם אם יתרו בו - הוא לא ייכנס לגדר 'מזיד'; ולכן חסרון ההתראה גם־כן אינו הופך אותו ל'שוגג'. לפי זה מחדש הרבי, שבזמן הגלות '''כל מעשה עבירה''', אפילו אם הוא כן נעשה מתוך ידיעה מסויימת ולא כאנוס ממש, נחשב במהותו - לענין חיוב הקרבן - למעשה שנעשה מתוך אונס.
אסמכתא לכך ניתן ללמוד מהשיטה בגמרא (שבת סח, ב), ש"תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים" ולא שמע מימיו על כל הלכות ודיני התורה, פטור מהקרבת קרבן על כל העבירות שעשה בשגגתו. ומדוע? מפרש רש"י, שאם האדם אינו יודע בכלל על כל דיני התורה הוא אינו 'שוגג' רגיל; הוא אנוס, לעניין זה הוא כאילו לא בר־דעת.
להלכה נפסק כמו השיטה השנייה שגם "תינוק שנשבה לבין הנכרים" חייב בקרבן, אך עצם קיומה של שיטה זו יכול להוות דוגמה לכך שגם ל'שוגג' יש איזו מודעות נפשית, הכרה מסויימת בחטא. ואילו אדם הרחוק לגמרי מכל המושג, ישנה סברה להחשיבו כ'אנוס'.
== הדברים רחוקים ומופשטים מאתנו ==
לפי זה נוכל להבין לענייננו, כי אנשים כערכנו - בזמן הגלות - שכל עונשי התורה, ובכללם קרבן החטאת, נראים בעינינו מופשטים ורחוקים מהמציאות, נקראים לעניין זה בדוגמת 'אנוסים', מחמת אי־הכרתנו בחומרת העבירה, כאשר חסרה לנו ההכרה הבסיסית והטבעית שהיתה בזמן בית המקדש. לכן, כשאנו עוברים עבירה בשוגג, בלא הודע, אין זה המצב הרגיל של 'שוגג' המחייב קרבן חטאת, אלא דומה יותר למצב של 'אונס'.
וכך אומר הרבי: "האדם צריך להיות חדור בכך שבית־המקדש יכול להיבנות בחייו (שרק אז אפשר להביא קרבן חטאת), שכאשר הוא שומע זאת, ויש לו אמונה חזקה ש'אחכה לו בכל יום שיבוא' - אז יש לו ידיעה והתראה בנוגע למזיד, ומזה מובן גם בנוגע לשוגג - אז מתחייב הוא להביא חטאת שמנה.
"אבל כאשר הוא שומע אמנם כי 'אחכה לו בכל יום שיבוא', אבל אין זה פועל עליו שיהיה מודע לחומרת הדבר, שאכן הנה־הנה הולכים להביא קרבן חטאת - מכיוון שהדבר אינו נקלט אצלו, הוא אינו חדור בכך בצורה וודאית ומוחלטת - אז אינו חייב בקרבן. הדבר דומה למזיד שלא היתה לו התראה, וגם בשוגג חסר העניין.
"היו כאלו שאכן היו בדרגה כזו ש'ראו' את ביאת המשיח באופן ודאי, וכמו שמסופר על הרה"ק הרמ"מ מהורודוק שהיה פותח את החלון ו'רואה', מריח את האוויר, אם משיח הגיע כבר; וכך היה אצל רבי ישמעאל, שאצלו נתפס בניין המקדש בהכרה בת תוקף גדול ביותר, והדבר חייב אותו שכאשר הוא ייבנה עליו להביא חטאת שמנה.{{הערה|בלקו"ש חי"ח שם מבאר הרבי מדוע רבי ישמעאל כן כתב בפינקסו את חיוב החטאת שלו - "לגודל התמי' אולי י"ל ובפשטות: ר' ישמעאל הי' בזמן רבי יהושע בן חנני', שאז ניתנה הרשות לבנות בית המקדש (ב"ר ספס"ד), ובזמן ההוא, קודם שבטלו הרשיון - קרה לרבי ישמעאל שהטה וכתב על פנקסו".}}
"כאשר אדם שומע זאת ומאמין בדבר באמונה, אבל הדבר אינו 'תופס' את כלי העשייה שלו, היינו ידיו, רגליו ופיו שבהם הוא נכשל בעבירה, שהם יחושו את ההתראה - אז אין הדבר מחייב אותו בחטאת; וכל הדין הזה אינו קיים".
ויצויין, שאפילו אם נקבל את היסוד הזה כספק, וננקוט שעדיין יש מקום לומר כי גם לאנשים כערכנו יש הכרה מספקת כדי לחייב קרבן חטאת - הרי, כל עוד אין הדבר ברור לגמרי, אי אפשר להביא קרבן חטאת מספק. קרבן חטאת אינו בא בתורת נדבה; רק אם יש חיוב ברור אפשר להביאו, ואם לאו הרי זה עוון של 'מביא חולין לעזרה'.
== "...כאילו הקריב קרבן חטאת" ==
נזכיר עוד, כי יש סברא נוספת להסביר מדוע אין חיוב להביא קרבן חטאת עם בניין בית־המקדש. בסברא זו מאריך בשו"ת 'לב חיים' (למהר"ח פלאג'י, או"ח סכ"ט):
חז"ל דרשו (מדרש תנחומא) את הפסוק בפרשת צו (ו, ב) "זאת תורת העולה" - "אע"פ שבית־המקדש עתיד ליחרב והקרבנות בטלין לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות, אלא היזהרו לקרות בהן ולשנות בהן.. אמר הקב"ה לישראל: בניי, אע"פ שחרב בית־המקדש ובטלו הקרבנות ואין קרבן עולה נוהג, אם אתם עוסקים וקורים בפרשת עולה ושונין בפרשת קרבנות - מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים קרבן עולה לפני, שנאמר 'וזאת תורת העולה'".
ואכן, מי שמתחייב בזמן הזה קרבן חטאת או קרבן אחר, עליו לומר את הפסוקים והעוסקים באותו הקרבן, וכך מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את הקרבן בפועל ממש. לפי זה, גם כשייבנה בית־המקדש אין עליו עוד חיוב להקריב את הקרבן, כי כבר נפטר ממנו ע"י קריאת הפסוקים.
ה'לב חיים' מאריך בכך, ומסיק שקריאת הפסוקים היא תחליף־זמני בלבד, אבל החיוב נשאר להקריב קרבן כפשוטו. קריאת הפסוקים מביאה לכך ש"כאילו" הקריב את הקרבן, אבל עדיין אין הדבר בשלמות. הרבי מוסיף ומסביר (בשיחה הנ"ל), שתוכן הקרבנות הוא כמו דורון שמביאים למלך כדי להתרצות לפניו (כמבואר בגמרא - זבחים ז, ב), והרי בריצוי ופיוס של המלך יש דרגות ורמות שונות, זו למעלה מזו: ע"י קריאת הפסוקים נעשית אמנם 'התרצות והתפייסות' של המלך - הקב"ה, אבל עדיין יש מקום לשלמות נוספת בעניין ע"י הקרבת הקרבן בפועל ממש.
אלא, שכאמור, בקרבן חטאת קיימת בעיה הלכתית, שכן מצבנו בזמן הגלות מביא אותנו לגדר מעין 'אנוסים', שאין עליהם קרבן חטאת, וקרבן חטאת הרי אסור להביא בנדבה, ללא שיש חובה ברורה ופסוקה; אך לגבי קרבנות אחרים, כמו קרבן עולה שמכפר על מצוות עשה, לכאורה אין איסור בהבאתו, וכשייבנה בית־המקדש נביא קרבן זה כדי להביא לכפרה מושלמת (אלא, שקרבן עולה - שלא כמו קרבן חטאת - מכפר על כמה מצוות עשה יחד, ולכן אין צורך לציין עכשיו את מספר החטאים, כמו שעשה רבי ישמעאל בחיובי חטאת).
הרבי מסיים, שאין לנו לדאוג מהחיסרון בכפרה על אותן עבירות שיש חיוב להביא עליהן קרבן חטאת. כאמור, הקרבן מטרתו להביא נחת־רוח לקב"ה, כמו דורון המרצה את המלך. נחת־הרוח נובעת מזה שמשלימים את רצונו, וכאן - שהקב"ה עצמו אינו רוצה שיקריבו קרבן חטאת בזמן הזה, וגם לגבי השלמת הקרבן לעתיד לבוא קיימת בעיה הלכתית קשה, הרי נחת־הרוח הגדולה עבור הקב"ה היא שמקיימים את רצונו, ומביאים לכפרה באמצעות תשובה שלמה, וכן על־ידי העיסוק בתורת הקרבנות.
[[Category: הנה ימים באים ספר ויקרא]]