386
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
הנה ימים באים׃ משפטים - האם תיתכן אפשרות שבית־המקדש ייבנה בלילה? (הצגת מקור)
גרסה מ־21:52, כ"ו בשבט ה'תש"ף
, 21:52, כ"ו בשבט ה'תש"ףיצירת דף עם התוכן " מה עניינה של "חומת אש" בה יבנה הקב"ה את ירושלים? והאם העיר תיבנה לפני שייבנה המקדש או להפך?..."
מה עניינה של "חומת אש" בה יבנה הקב"ה את ירושלים? והאם העיר תיבנה לפני שייבנה המקדש או להפך? ❖ על השיטות השונות בשאלה האם הבית השלישי ירד משמים או ייבנה בידי אדם, ועוד - מאמר ראשון בסדרה המיוחדת לנושאים אלו
"כי תצא אש ומצאה קוצים, ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה" (פרשתנו כד, ה). הגמרא (בבא־קמא ס, ב) מביאה פסוק זה ומפרשת אותו ביחס לעניין החורבן והגאולה.
"תצא - מעצמה. שלם ישלם המבעיר את הבערה - אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי. אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד, ט) 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה', ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב, ט) 'ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה'".
המפרשים מסבירים את דברי הגמרא:
בפסוק אנו מוצאים, לכאורה, כעין סתירה פנימית - הפסוק פותח בכך ש"תצא אש", האש יוצאת כאילו מעצמה ולא כתוצאה מכח חיצוני; לאידך, הפסוק מסיים "שלם ישלם המבעיר את הבערה", וכאן נראה שהאש לא פרצה מאליה, אלא בכוח אדם שהבעיר אותה ונדרש לשלם את נזקה?!
ועל כך אומרת הגמרא, בדרך האגדה, כי הדברים מתיישבים ביחס לחורבן בית־המקדש. האש שהחריבה את בית־המקדש 'יצאה', כאילו מעצמה - ולא באה (באופן ישיר) מהקב"ה. שהרי החורבן אינו אלא תוצאה מעוונותיהם של בני־ישראל; ובעומק יותר, גם עצם פעולת החורבן הגיעה 'מעצמה'. וכדברי המהרש"א: "כי ממנו יתברך ב"ה לא תצא הרע, כי הוא הטוב הגמור, ולא יתייחס הרע אליו. אבל החטא גורם להביא הרע וממילא בסילוק ההשגחה וטובתו ית' ב"ה, והיינו 'כי תצא אש' - מעצמה".
(יתר על כן: גם האש שכן הוצתה, בסופו של דבר, בציון ובבית המקדש, היתה למען עם ישראל, וכדברי חז"ל - איכה רבה פ"ד, טו - "שפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל").
על אף כל זאת, אומר הקב"ה, אתנהג כאילו אני בעצמי הבערתי את האש ו'אשלם את הבערה'. הקב"ה הוא זה שיבנה מחדש את ציון וירושלים, ובאופן של 'חומת אש'. אש החורבן עצמה תהפוך לאש של בניין, "בו בדבר שמכה הוא מרפא. וכן ייסד הפייט: וממכה עצמה מתקן רטייה" (מהרש"א).
== המיוחד שבאש ==
המהר"ל מפראג מסביר (חדא"ג שם; "נצח ישראל" פס"א) את תוכנו המיוחד של חומר האש, שהוא זה שהחריב את ציון - ובו יבנה אותה הקב"ה מחדש, בכך שהאש היא חומר חזק ותקיף ביותר (ולדוגמא: כאשר הכתוב בא לתאר את תוקפו וגבורתו של הקב"ה, הוא משתמש בלשון - ואתחנן ד, כד - "כי ה' אלוקיך '''אש''' אוכלה הוא, א־ל קנא"). ואכן, גם החורבן היה במידת הדין הקשה והחזקה, וכנגד זה יהיה הבניין באופן של 'חומת אש' - הווי אומר, השראת השכינה תהיה בחוזק ובתוקף ובצורה נצחית, שאלו מאפייני החומה, העומדת כצור איתן להגן ולשמור, והאש - המבטאת תקיפות וחוזק מיוחדים.
אדמו"ר ה'צמח־צדק' (ספר הליקוטים - דא"ח, ערך "חומה") רואה ב'אש' סמל לדרגה אלוקית עליונה ביותר, שבאופייה הרגיל אין ביכולתה לשכון בצורה קבועה בעולם הזה התחתון, ובכך היא דומה לאש, השואפת כל העת להתעלות כלפי מעלה, וכשחסר אחד התנאים הנדרשים לקיומה - היא מיד מתנתקת ומסתלקת. בעוד המים טבעם הוא לרדת ממקום גבוה למקום נמוך, הרי טבע האש הוא הפוך: להסתלק, להתרומם ולהתעלות. ובכן, בירושלים העתידית תשכון בצורה קבועה גם דרגה עליונה ומרוממת זו המשולה לאש - "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש, ולכבוד אהיה בתוכה".
מכל מקום, מדברי הגמרא הללו עולה, כי מי שיבנה ויכונן את ירושלים העתידית יהיה הקב"ה בעצמו, והזוהר (ח"ג רכא, א) לומד מכך בקל וחומר על בית־המקדש גופו:
הזוהר אומר, כי בית־המקדש הראשון "אתבני על ידא דבר־נש, ובגין כך לא אתקיים. ושלמה הוה ידע דבגין דהאי עובדא דבר־נש לא יתקיים. ועל דא אמר (תהילים קכז, א) 'אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו' -־ דהא לית ביה קיומא. ביומוי דעזרא גרם חטאה ואיצטריכא אינון למיבני ולא הוה ביה קיומא" [הבית הראשון נבנה בידי אדם, ולכן לא התקיים. שלמה ידע זאת ועל כך אמר 'אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו', שהרי לא יתקיים. וכך הבית השני שהיה בימי עזרא, גרם החטא והוצרכו לבנותו בידי אדם, ולא התקיים].
"ולזמנא דאתי כתיב (תהילים קמז, ב) 'בונה ירושלים ה׳' - איהו ולא אחרא, ובניינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דבר־נש דלית בי' קיומא כלל .. דאפילו קרתא דירושלם לא ליהוי אומנותא דבר־נש, דהא כתיב 'ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב וגו׳'. אי לקרתא כתיב הכי, כל שכן ביתא דאיהו דיורא דיליה" [לעתיד לבוא נאמר 'בונה ירושלים ה׳' - הוא ולא אחר, ולבניין זה אנו מחכים, ולא לבניין בידי אדם שאין בו קיום כלל. ואפילו העיר ירושלים לא תהיה מעשי ידי אדם, שהרי נאמר 'ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב' - אם על העיר בכללה נאמר כך, כל שכן בית־המקדש עצמו, שהוא הדירה שלו].
== בית לפני החומה ==
רעיון זה חוזר במקורות נוספים. במקום אחר בספר הזוהר (ח"א כח, א), מפורש לפיו הפסוק (חגי ב, ט) "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" - הראשון נבנה ע"י בשר ודם, ואילו הבית האחרון יהיה 'גדול' ממנו במעלה, כמו גם באריכות הזמן, וזאת משום שהוא ייבנה ע"י הקב"ה. (וראה בילקוט שמעוני תהילים רמז תתמח, בפירוש הפסוק (תהילים צג, ה) "לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים": כאשר "ביתך", בית־המקדש, ייבנה ע"י הקב"ה עצמו, אז הוא יתקיים "לאורך ימים", לנצח).
בנייתו של הקב"ה את בית המקדש יש לה ביטוי גם בסדר הדברים. הזוהר (ח"ב קח, א) עומד על הפסוק (תהילים נא, כ), "היטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ירושלים", ומוכיח ממנו שהקב"ה יבנה את בית המקדש עוד לפני בנין ירושלים, בהוסיפו גם נתינת טעם: "קודשא בדיך הוא כל עובדוי לאו כעובדי דבני נשא. בני נשא כד בנו בי מקדשא לתתא, בקדמיתא עבדו שורי קרתא ולבסוף עבדו בי מקדשא. שורי קרתא בקדמיתא בגין לאגנא עלייהו, ולבתר בניינא דביתא. קודשא בריך הוא לאו הכי הוא, אלא בני בי מקדשא בקדמיתא, ולבסוף כד יחית ליה משמיא ויותיב ליה על אתריה, כדין יבנה חומות ירושלים דאינון שורין דקרתא, ועל דא אמר דוד עליו־השלום, 'היטיבה ברצונך את ציון' - בקדמיתא, ולבתר 'תבנה חומות ירושלים'".
[מעשי הקב"ה אינם כמעשי בני האדם. בני־אדם, כאשר בונים את בית המקדש, בוניים את חומות העיר בתחילה, ולבסוף את בית־המקדש. חומות העיר תחילה, להגן עליהם. ולאחר מכן בניין הבית; אבל הקב"ה בונה את בית־המקדש בתחילה, ולבסוף, כאשר יוריד אותו מהשמים ויושיבו במקומו, אז יבנה חומות ירושלים. וזהו 'היטיבה ברצונך את ציון', ולאחר מכן - 'תבנה חומות ירושלים'].
ובעצם, יסוד כללי זה מפורש כבר בתורה (בשלח טו, יז): "מקדש '''ה' כוננו ידיך'''". וכפירוש רש"י, "חביב בית־המקדש, שהעולם נברא ביד אחת שנאמר 'אף ידי יסדה ארץ', ומקדש בשתי ידיים". ייעוד זה - שנאמר כבר בשעת קריעת ים סוף - אמור היה להתגשם בבית־המקדש הראשון והשני, אלא שהחטא גרם לכך שלא זכינו, והדבר יתבצע רק לעתיד לבוא.
וכך מפורש במדרש תנחומא (ס"פ פקודי) הפסוק (תהילים צד, ה) "כי שמחתני ה' בפעלך, במעשה ידיך ארנן": "כי שמחתני ה' בפעלך - זה אוהל מועד. במעשה ידיך ארנן - זה בניין בית־המקדש, שייבנה במהרה בימינו". ומסבירים המפרשים: "כי שמחתני ה' בפעלך", בלשון עבר, מתייחס לאוהל מועד שהיה אמנם 'פועלו' של הקב"ה - שהרי לא היה כוח ביד אדם להקימו, והיה זה כוח מיוחד שניתן לבסוף מהקב"ה, (כמבואר ברש"י פקודי לט, לג), אבל סוף־סוף היה בכללותו בידי אדם; ואילו "במעשה ידיך ארנן", בלשון עתיד, מתייחס לבית־המקדש העתיד, שיהיה "מעשה ידיך" של הקב"ה ממש.
== השלכות הלכתיות ==
צורת בניין זו של הבית השלישי, באה לידי ביטוי גם בהלכה למעשה. הגמרא (סוכה מא, א) מזכירה אפשרות שבית־המקדש השלישי ייבנה ביום־טוב, או בלילה. וכאן נשאלת השאלה: לפי ההלכה, אפשר לבנות את בית־המקדש רק ב'''ימות''' החול, לא בלילה - וגם לא בשבתות וימים טובים. כיצד, איפוא, מזכירה הגמרא אפשרויות בלתי מעשיות אלו?
מתרצים על כך (רש"י ותוספות), כי ההגבלה בזמן הבנייה היא רק בבניין שייבנה בידי אדם, אבל "מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא, ייגלה ויבוא משמים, שנאמר 'מקדש ה' כוננו ידיך'" - וכיוון שכן, הוא יכול לרדת ולהתגלות גם בלילה וגם ביום טוב.
מאידך, ידועה שיטתו של הרמב"ם בנידון, האומרת שמלך המשיח הוא זה שיבנה את בית המקדש. וכפי שהוא כותב בפירוש (הל' מלכים פרק יא - בתחילתו וסופו): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה '''ובונה המקדש''' .. אם עשה והצליח '''ובנה מקדש במקומו''' וקיבץ נידחי ישראל - הרי זה משיח בוודאי".
דברים בעניין זה מצינו גם בהקדמה למסכת מדות, שבפירוש המשניות להרמב"ם. הרמב"ם מדגיש, שאין בכל המסכת שום דבר אחר מלבד "סיפור מידת המקדש וצורתו ובניינו וכל עניינו". לשם מה כל זה נחוץ לנו עתה, לאחר שהבית נחרב? ממשיך הרמב"ם ואומר, שכאשר ייבנה בית המקדש השלישי עלינו לבנותו בהתאם למידות שניתנו במסכת מדות. ואם כן, המסכת הזאת בעצם מלמדת אותנו גם על מידתו וצורתו של בית־המקדש השלישי, שעלינו לבנותו בהתאם למידות אלו.
ואמנם, בספר יחזקאל מובאים פרטים רבים אודות הבית השלישי, ובחלקם הם שונים מצורתו וממבנהו של הבית השני, כך שאי אפשר לומר שמסכת מדות מתאימה בכל עם בנין הבית השלישי; אולם, אילו לא היתה בידינו מסכת מדות לא היינו יכולים להבין כלל את הנאמר שם, כי הם דברים סתומים לגמרי. וכפי שאומר בעל התוספות־יום־טוב (בהקדמתו למסכת מדות), ש"זולת הסיפור הזה (של מסכת מדות) לא מצינו ידינו ורגלינו בבניין העתיד".
אלא שכאן עולה מאליה השאלה, מה יועילו הדברים המפורטים במסכת מדות בשעה שבבית־המקדש השלישי יהיו שינויים רבים? על כך משיב התוספות־יום־טוב ואומר: "מכל מקום צריך לסיפור בניין השני, שכן רוב ועיקרי הבניין מיוסדים כתבנית ה' אשר השכיל לדוד ולא ימוט, אלא מה שיזכנו הא־ל יתברך ויגלה עינינו להבין הסתום ביחזקאל ולדרוש מן המקראות, מצורף לזה, שעל־ידי הסיפור הזה של בית שני אנו יכולים לדרוש ולהבין בבניינא דיחזקאל".
== מדוע דוקא מלך המשיח? ==
קיומה של מסכת מדות המפרטת את צורת בית־המקדש היא, איפוא, הבסיס של שיטת הרמב"ם שבית־המקדש ייבנה בידי אדם, שלכן יש צורך בידיעת פרטי ענייניו. אולם עדיין אפשר לשאול, מניין שהוא ייבנה ע"י מלך המשיח דווקא?
ובפירוט יותר:
גם בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"א הי"א; פסחים פ"ט ה"א) משתמע, שבית־המקדש ייבנה בידי אדם (אגב, מעניין לציין שלגבי '''ירושלים''', גם הירושלמי סובר שתיבנה בידי הקב"ה, "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" -־ ברכות פ"ד ה"ג). אך שם לא מוזכר מלך המשיח, אלא באופן סתמי: "ישראל", "הגלויות".
יותר מכך: במדרש (ב"ר סופס"ד) מסופר, שבימי רבי יהושע בן חנניא גזרה המלכות על ישראל לבנות מחדש את בית־המקדש. ואכן, עם ישראל התחיל לבנות את בית־המקדש - עוד קודם שהתגלה מלך המשיח - ורק סיבות צדדיות עיכבו את המשך וסיום הבניין. מניין, איפוא, המקור שבניין בית־המקדש שייך למלך המשיח?
מסביר הרבי ('חידושים וביאורים בהלכות בית הבחירה', סי"ט הערה 16), שמקור דברי הרמב"ם הוא בדברי ר' אליעזר שבמדרש (ויק"ר פ"ט, ו), המפרש כך את הפסוק (שה"ש ד, טז) "עורי צפון ובואי תימן" [דרום], ואלו דבריו:
"לכשיתעורר מלך המשיח שנתון בצפון" - מלך המשיח נמצא יחד עם ישראל בגלות,{{הערה|ראה בסיום [[הנה ימים באים׃ וארא - כרוז יוצא מחוץ־לארץ: "הגיע זמן גאולתכם"|מאמר זה]].}} וגלות ישראל היתה לבבל ולרומי - שתיהן הן בצפון ארץ־ישראל; ובכן, כשתתעורר ("עורי") רוחו של מלך המשיח הנמצא בגלות בצפון, והוא יבוא לגאול את עם ישראל, "יבוא ויבנה בית־המקדש הנתון בדרום" - בית־המקדש נתון בירושלים, בארץ יהודה השוכנת בגבול דרום ארץ־ישראל.
זהו המקור לכך שמלך המשיח יבנה את בית־המקדש. המקורות האחרים בהם מדובר על בני־ישראל בצורה סתמית, ועד כדי כך שכך נהגו בפועל בימי רבי יהושע בן חנניא - היו קודם שר' אליעזר דרש את הפסוק והוכיח ממנו כי בניין בית־המקדש יהיה ע"י מלך המשיח.
אך עתה, מבאר הרבי, לאחר שהתגלה "חידוש תורה" זה ע"י ה"תלמיד ותיק" - ר' אליעזר, נפסקת ההלכה בבירור{{הערה|אבל ראה במאמר הבא ובסיומו.}} (לפי שיטת הרמב"ם) שמלך המשיח הוא זה שיבנה את בית המקדש, ותיכף ומיד ממש.
[[Category: הנה ימים באים ספר שמות]]
"כי תצא אש ומצאה קוצים, ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה" (פרשתנו כד, ה). הגמרא (בבא־קמא ס, ב) מביאה פסוק זה ומפרשת אותו ביחס לעניין החורבן והגאולה.
"תצא - מעצמה. שלם ישלם המבעיר את הבערה - אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי. אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד, ט) 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה', ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב, ט) 'ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה'".
המפרשים מסבירים את דברי הגמרא:
בפסוק אנו מוצאים, לכאורה, כעין סתירה פנימית - הפסוק פותח בכך ש"תצא אש", האש יוצאת כאילו מעצמה ולא כתוצאה מכח חיצוני; לאידך, הפסוק מסיים "שלם ישלם המבעיר את הבערה", וכאן נראה שהאש לא פרצה מאליה, אלא בכוח אדם שהבעיר אותה ונדרש לשלם את נזקה?!
ועל כך אומרת הגמרא, בדרך האגדה, כי הדברים מתיישבים ביחס לחורבן בית־המקדש. האש שהחריבה את בית־המקדש 'יצאה', כאילו מעצמה - ולא באה (באופן ישיר) מהקב"ה. שהרי החורבן אינו אלא תוצאה מעוונותיהם של בני־ישראל; ובעומק יותר, גם עצם פעולת החורבן הגיעה 'מעצמה'. וכדברי המהרש"א: "כי ממנו יתברך ב"ה לא תצא הרע, כי הוא הטוב הגמור, ולא יתייחס הרע אליו. אבל החטא גורם להביא הרע וממילא בסילוק ההשגחה וטובתו ית' ב"ה, והיינו 'כי תצא אש' - מעצמה".
(יתר על כן: גם האש שכן הוצתה, בסופו של דבר, בציון ובבית המקדש, היתה למען עם ישראל, וכדברי חז"ל - איכה רבה פ"ד, טו - "שפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל").
על אף כל זאת, אומר הקב"ה, אתנהג כאילו אני בעצמי הבערתי את האש ו'אשלם את הבערה'. הקב"ה הוא זה שיבנה מחדש את ציון וירושלים, ובאופן של 'חומת אש'. אש החורבן עצמה תהפוך לאש של בניין, "בו בדבר שמכה הוא מרפא. וכן ייסד הפייט: וממכה עצמה מתקן רטייה" (מהרש"א).
== המיוחד שבאש ==
המהר"ל מפראג מסביר (חדא"ג שם; "נצח ישראל" פס"א) את תוכנו המיוחד של חומר האש, שהוא זה שהחריב את ציון - ובו יבנה אותה הקב"ה מחדש, בכך שהאש היא חומר חזק ותקיף ביותר (ולדוגמא: כאשר הכתוב בא לתאר את תוקפו וגבורתו של הקב"ה, הוא משתמש בלשון - ואתחנן ד, כד - "כי ה' אלוקיך '''אש''' אוכלה הוא, א־ל קנא"). ואכן, גם החורבן היה במידת הדין הקשה והחזקה, וכנגד זה יהיה הבניין באופן של 'חומת אש' - הווי אומר, השראת השכינה תהיה בחוזק ובתוקף ובצורה נצחית, שאלו מאפייני החומה, העומדת כצור איתן להגן ולשמור, והאש - המבטאת תקיפות וחוזק מיוחדים.
אדמו"ר ה'צמח־צדק' (ספר הליקוטים - דא"ח, ערך "חומה") רואה ב'אש' סמל לדרגה אלוקית עליונה ביותר, שבאופייה הרגיל אין ביכולתה לשכון בצורה קבועה בעולם הזה התחתון, ובכך היא דומה לאש, השואפת כל העת להתעלות כלפי מעלה, וכשחסר אחד התנאים הנדרשים לקיומה - היא מיד מתנתקת ומסתלקת. בעוד המים טבעם הוא לרדת ממקום גבוה למקום נמוך, הרי טבע האש הוא הפוך: להסתלק, להתרומם ולהתעלות. ובכן, בירושלים העתידית תשכון בצורה קבועה גם דרגה עליונה ומרוממת זו המשולה לאש - "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש, ולכבוד אהיה בתוכה".
מכל מקום, מדברי הגמרא הללו עולה, כי מי שיבנה ויכונן את ירושלים העתידית יהיה הקב"ה בעצמו, והזוהר (ח"ג רכא, א) לומד מכך בקל וחומר על בית־המקדש גופו:
הזוהר אומר, כי בית־המקדש הראשון "אתבני על ידא דבר־נש, ובגין כך לא אתקיים. ושלמה הוה ידע דבגין דהאי עובדא דבר־נש לא יתקיים. ועל דא אמר (תהילים קכז, א) 'אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו' -־ דהא לית ביה קיומא. ביומוי דעזרא גרם חטאה ואיצטריכא אינון למיבני ולא הוה ביה קיומא" [הבית הראשון נבנה בידי אדם, ולכן לא התקיים. שלמה ידע זאת ועל כך אמר 'אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו', שהרי לא יתקיים. וכך הבית השני שהיה בימי עזרא, גרם החטא והוצרכו לבנותו בידי אדם, ולא התקיים].
"ולזמנא דאתי כתיב (תהילים קמז, ב) 'בונה ירושלים ה׳' - איהו ולא אחרא, ובניינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דבר־נש דלית בי' קיומא כלל .. דאפילו קרתא דירושלם לא ליהוי אומנותא דבר־נש, דהא כתיב 'ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב וגו׳'. אי לקרתא כתיב הכי, כל שכן ביתא דאיהו דיורא דיליה" [לעתיד לבוא נאמר 'בונה ירושלים ה׳' - הוא ולא אחר, ולבניין זה אנו מחכים, ולא לבניין בידי אדם שאין בו קיום כלל. ואפילו העיר ירושלים לא תהיה מעשי ידי אדם, שהרי נאמר 'ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב' - אם על העיר בכללה נאמר כך, כל שכן בית־המקדש עצמו, שהוא הדירה שלו].
== בית לפני החומה ==
רעיון זה חוזר במקורות נוספים. במקום אחר בספר הזוהר (ח"א כח, א), מפורש לפיו הפסוק (חגי ב, ט) "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" - הראשון נבנה ע"י בשר ודם, ואילו הבית האחרון יהיה 'גדול' ממנו במעלה, כמו גם באריכות הזמן, וזאת משום שהוא ייבנה ע"י הקב"ה. (וראה בילקוט שמעוני תהילים רמז תתמח, בפירוש הפסוק (תהילים צג, ה) "לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים": כאשר "ביתך", בית־המקדש, ייבנה ע"י הקב"ה עצמו, אז הוא יתקיים "לאורך ימים", לנצח).
בנייתו של הקב"ה את בית המקדש יש לה ביטוי גם בסדר הדברים. הזוהר (ח"ב קח, א) עומד על הפסוק (תהילים נא, כ), "היטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ירושלים", ומוכיח ממנו שהקב"ה יבנה את בית המקדש עוד לפני בנין ירושלים, בהוסיפו גם נתינת טעם: "קודשא בדיך הוא כל עובדוי לאו כעובדי דבני נשא. בני נשא כד בנו בי מקדשא לתתא, בקדמיתא עבדו שורי קרתא ולבסוף עבדו בי מקדשא. שורי קרתא בקדמיתא בגין לאגנא עלייהו, ולבתר בניינא דביתא. קודשא בריך הוא לאו הכי הוא, אלא בני בי מקדשא בקדמיתא, ולבסוף כד יחית ליה משמיא ויותיב ליה על אתריה, כדין יבנה חומות ירושלים דאינון שורין דקרתא, ועל דא אמר דוד עליו־השלום, 'היטיבה ברצונך את ציון' - בקדמיתא, ולבתר 'תבנה חומות ירושלים'".
[מעשי הקב"ה אינם כמעשי בני האדם. בני־אדם, כאשר בונים את בית המקדש, בוניים את חומות העיר בתחילה, ולבסוף את בית־המקדש. חומות העיר תחילה, להגן עליהם. ולאחר מכן בניין הבית; אבל הקב"ה בונה את בית־המקדש בתחילה, ולבסוף, כאשר יוריד אותו מהשמים ויושיבו במקומו, אז יבנה חומות ירושלים. וזהו 'היטיבה ברצונך את ציון', ולאחר מכן - 'תבנה חומות ירושלים'].
ובעצם, יסוד כללי זה מפורש כבר בתורה (בשלח טו, יז): "מקדש '''ה' כוננו ידיך'''". וכפירוש רש"י, "חביב בית־המקדש, שהעולם נברא ביד אחת שנאמר 'אף ידי יסדה ארץ', ומקדש בשתי ידיים". ייעוד זה - שנאמר כבר בשעת קריעת ים סוף - אמור היה להתגשם בבית־המקדש הראשון והשני, אלא שהחטא גרם לכך שלא זכינו, והדבר יתבצע רק לעתיד לבוא.
וכך מפורש במדרש תנחומא (ס"פ פקודי) הפסוק (תהילים צד, ה) "כי שמחתני ה' בפעלך, במעשה ידיך ארנן": "כי שמחתני ה' בפעלך - זה אוהל מועד. במעשה ידיך ארנן - זה בניין בית־המקדש, שייבנה במהרה בימינו". ומסבירים המפרשים: "כי שמחתני ה' בפעלך", בלשון עבר, מתייחס לאוהל מועד שהיה אמנם 'פועלו' של הקב"ה - שהרי לא היה כוח ביד אדם להקימו, והיה זה כוח מיוחד שניתן לבסוף מהקב"ה, (כמבואר ברש"י פקודי לט, לג), אבל סוף־סוף היה בכללותו בידי אדם; ואילו "במעשה ידיך ארנן", בלשון עתיד, מתייחס לבית־המקדש העתיד, שיהיה "מעשה ידיך" של הקב"ה ממש.
== השלכות הלכתיות ==
צורת בניין זו של הבית השלישי, באה לידי ביטוי גם בהלכה למעשה. הגמרא (סוכה מא, א) מזכירה אפשרות שבית־המקדש השלישי ייבנה ביום־טוב, או בלילה. וכאן נשאלת השאלה: לפי ההלכה, אפשר לבנות את בית־המקדש רק ב'''ימות''' החול, לא בלילה - וגם לא בשבתות וימים טובים. כיצד, איפוא, מזכירה הגמרא אפשרויות בלתי מעשיות אלו?
מתרצים על כך (רש"י ותוספות), כי ההגבלה בזמן הבנייה היא רק בבניין שייבנה בידי אדם, אבל "מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא, ייגלה ויבוא משמים, שנאמר 'מקדש ה' כוננו ידיך'" - וכיוון שכן, הוא יכול לרדת ולהתגלות גם בלילה וגם ביום טוב.
מאידך, ידועה שיטתו של הרמב"ם בנידון, האומרת שמלך המשיח הוא זה שיבנה את בית המקדש. וכפי שהוא כותב בפירוש (הל' מלכים פרק יא - בתחילתו וסופו): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה '''ובונה המקדש''' .. אם עשה והצליח '''ובנה מקדש במקומו''' וקיבץ נידחי ישראל - הרי זה משיח בוודאי".
דברים בעניין זה מצינו גם בהקדמה למסכת מדות, שבפירוש המשניות להרמב"ם. הרמב"ם מדגיש, שאין בכל המסכת שום דבר אחר מלבד "סיפור מידת המקדש וצורתו ובניינו וכל עניינו". לשם מה כל זה נחוץ לנו עתה, לאחר שהבית נחרב? ממשיך הרמב"ם ואומר, שכאשר ייבנה בית המקדש השלישי עלינו לבנותו בהתאם למידות שניתנו במסכת מדות. ואם כן, המסכת הזאת בעצם מלמדת אותנו גם על מידתו וצורתו של בית־המקדש השלישי, שעלינו לבנותו בהתאם למידות אלו.
ואמנם, בספר יחזקאל מובאים פרטים רבים אודות הבית השלישי, ובחלקם הם שונים מצורתו וממבנהו של הבית השני, כך שאי אפשר לומר שמסכת מדות מתאימה בכל עם בנין הבית השלישי; אולם, אילו לא היתה בידינו מסכת מדות לא היינו יכולים להבין כלל את הנאמר שם, כי הם דברים סתומים לגמרי. וכפי שאומר בעל התוספות־יום־טוב (בהקדמתו למסכת מדות), ש"זולת הסיפור הזה (של מסכת מדות) לא מצינו ידינו ורגלינו בבניין העתיד".
אלא שכאן עולה מאליה השאלה, מה יועילו הדברים המפורטים במסכת מדות בשעה שבבית־המקדש השלישי יהיו שינויים רבים? על כך משיב התוספות־יום־טוב ואומר: "מכל מקום צריך לסיפור בניין השני, שכן רוב ועיקרי הבניין מיוסדים כתבנית ה' אשר השכיל לדוד ולא ימוט, אלא מה שיזכנו הא־ל יתברך ויגלה עינינו להבין הסתום ביחזקאל ולדרוש מן המקראות, מצורף לזה, שעל־ידי הסיפור הזה של בית שני אנו יכולים לדרוש ולהבין בבניינא דיחזקאל".
== מדוע דוקא מלך המשיח? ==
קיומה של מסכת מדות המפרטת את צורת בית־המקדש היא, איפוא, הבסיס של שיטת הרמב"ם שבית־המקדש ייבנה בידי אדם, שלכן יש צורך בידיעת פרטי ענייניו. אולם עדיין אפשר לשאול, מניין שהוא ייבנה ע"י מלך המשיח דווקא?
ובפירוט יותר:
גם בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"א הי"א; פסחים פ"ט ה"א) משתמע, שבית־המקדש ייבנה בידי אדם (אגב, מעניין לציין שלגבי '''ירושלים''', גם הירושלמי סובר שתיבנה בידי הקב"ה, "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" -־ ברכות פ"ד ה"ג). אך שם לא מוזכר מלך המשיח, אלא באופן סתמי: "ישראל", "הגלויות".
יותר מכך: במדרש (ב"ר סופס"ד) מסופר, שבימי רבי יהושע בן חנניא גזרה המלכות על ישראל לבנות מחדש את בית־המקדש. ואכן, עם ישראל התחיל לבנות את בית־המקדש - עוד קודם שהתגלה מלך המשיח - ורק סיבות צדדיות עיכבו את המשך וסיום הבניין. מניין, איפוא, המקור שבניין בית־המקדש שייך למלך המשיח?
מסביר הרבי ('חידושים וביאורים בהלכות בית הבחירה', סי"ט הערה 16), שמקור דברי הרמב"ם הוא בדברי ר' אליעזר שבמדרש (ויק"ר פ"ט, ו), המפרש כך את הפסוק (שה"ש ד, טז) "עורי צפון ובואי תימן" [דרום], ואלו דבריו:
"לכשיתעורר מלך המשיח שנתון בצפון" - מלך המשיח נמצא יחד עם ישראל בגלות,{{הערה|ראה בסיום [[הנה ימים באים׃ וארא - כרוז יוצא מחוץ־לארץ: "הגיע זמן גאולתכם"|מאמר זה]].}} וגלות ישראל היתה לבבל ולרומי - שתיהן הן בצפון ארץ־ישראל; ובכן, כשתתעורר ("עורי") רוחו של מלך המשיח הנמצא בגלות בצפון, והוא יבוא לגאול את עם ישראל, "יבוא ויבנה בית־המקדש הנתון בדרום" - בית־המקדש נתון בירושלים, בארץ יהודה השוכנת בגבול דרום ארץ־ישראל.
זהו המקור לכך שמלך המשיח יבנה את בית־המקדש. המקורות האחרים בהם מדובר על בני־ישראל בצורה סתמית, ועד כדי כך שכך נהגו בפועל בימי רבי יהושע בן חנניא - היו קודם שר' אליעזר דרש את הפסוק והוכיח ממנו כי בניין בית־המקדש יהיה ע"י מלך המשיח.
אך עתה, מבאר הרבי, לאחר שהתגלה "חידוש תורה" זה ע"י ה"תלמיד ותיק" - ר' אליעזר, נפסקת ההלכה בבירור{{הערה|אבל ראה במאמר הבא ובסיומו.}} (לפי שיטת הרמב"ם) שמלך המשיח הוא זה שיבנה את בית המקדש, ותיכף ומיד ממש.
[[Category: הנה ימים באים ספר שמות]]