386
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
הנה ימים באים׃ ויגש - זכות הברכה השלמה על הגאולה השלמה (הצגת מקור)
גרסה מ־21:39, ו' בטבת ה'תש"ף
, 21:39, ו' בטבת ה'תש"ףיצירת דף עם התוכן " בהפטרת השבוע נאמר, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", כשהכוונה היא למלך המשיח הנקרא על־שם דוד ❖..."
בהפטרת השבוע נאמר, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", כשהכוונה היא למלך המשיח הנקרא על־שם דוד ❖ למה באמת נקרא משיח דווקא על שמו של דוד? ומדוע דוד הוא זה שראוי לברך בסיומה של "סעודת הלווייתן"?
סעודת הלויתן — מאמר שמיני
בהפטרת פרשת השבוע, פרשת ויגש, אנו קוראים תיאור מפורט על מצבם של בני־ישראל לעתיד לבוא, כאשר יישבו בנחת בארצם. בתוך הדברים מדגיש הנביא, כי דוד יהיה הנשיא והמלך היחיד: "ומלך אחד יהיה לכולם למלך .. ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם .. ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (יחזקאל לז).
הנביא אומר "דוד", אבל הוא מתכוון למלך המשיח (וראה בארוכה לקו"ש חלק לה שיחה ג לפרשתנו - ע' 206 ואילך, וש"נ). מדוע באמת נקרא המשיח על־שם דוד המלך? כי יש שייכות מיוחדת בין השניים. מלך המשיח הוא היורש והממשיך את מלכות בית דוד, ובקווים רבים מאוד מהווה דווקא דוד סמל לגאולה ולמלך המשיח.
ואכן, לגבי "סעודת הלווייתן" מוצאים אנו שמי שיברך ברכת המזון על "כוס של ברכה" יהיה דווקא דוד המלך. אברהם, יצחק, יעקב, משה ויהושע - יסרבו, ודווקא דוד הוא זה שיברך על הכוס, באמרו "אני אברך ולי נאה לברך" (פסחים קיט, ב).
ואכן, יש להבין: האם דוד הוא הנעלה מכולם, אף יותר מהאבות ומשה רבנו?
== "כל תגמולוהי עלי" ==
המהרש"א (בחידושיו לפסחים שם) מסביר, שאם כי בצדדים שונים יש יתרון בצדיקים אחרים לגבי דוד המלך, הרי כשמדובר על '''ברכת המזון''' - דוד המלך הוא המתאים ביותר:
ברכת המזון כוללת בתוכה כמה פרטים הכרחיים, שחובה להזכירם. ברית־מילה ("ועל בריתך שחתמת בבשרנו"), תורה ("ועל תורתך שלימדתנו"), ארץ־ישראל ("על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה"), וכן מלכות בית דוד ובניין ירושלים ("רחם ה' אלוקינו .. על ירושלים עירך .. ועל מלכות בית דוד משיחך").
בכל אחד משאר הצדיקים, חוץ מדוד, חסר באחד מן הפרטים הללו - ולכן אין הוא ראוי, בצורה מושלמת, לברך את ברכת המזון.
אברהם לא יברך מפני שיצא ממנו ישמעאל, ויצחק לא ירצה לברך משום שיצא ממנו עשו. דבר זה מהווה סיבה לכך שהם אינם יכולים לומר באופן מושלם: "ועל בריתך שחתמת בבשרנו" - שכן ברית־המילה התייחדה לעם ישראל, ואילו מהם באו ישמעאל ועשו, שאינם מתאפיינים בעניין הברית.
יעקב אבינו יסרב לברך, משום שנשא שתי אחיות, דבר המנוגד לציווי התורה. ואמנם, בזמנו של יעקב אבינו היה הדבר מותר, אך כיוון "שהוא דבר שעתידה תורה לאסור - איני יכול לומר תורה, דהיינו: ׳על תורתך שלימדתנו׳".
משה רבנו יסרב לברך, "שלא זכיתי ליכנס לארץ ואיני יכול לומר 'על ארץ חמדה' כו׳" (ואכן, מבואר בחז"ל - ברכות מח, ב - שמשה רבנו תיקן את הברכה הראשונה שבברכת־המזון, "הזן את העולם" וכו', ואת הברכה השנייה המזכירה את ארץ־ישראל תיקן יהושע דווקא, שהוא זה אשר זכה להיכנס לארץ).
יהושע בן־נון כן נכנס לארץ־ישראל והוא זה שתיקן את הברכה השנייה המזכירה את ארץ־ישראל, אך לגביו יש חיסרון בעניינה של הברכה השלישית, ברכת "בונה ירושלים", שכן הוא לא הותיר אחריו בן שיסיים את תהליך הכניסה לארץ ויבנה את בית־המקדש (ובכך הוא שונה מדוד המלך, שבנו שלמה סיים בפועל את בניין המקדש).
דווקא דוד המלך הוא זה שיכול לומר את ברכת־המזון כולה, שכן בו נתקיימו כל הפרטים המוזכרים בברכה. וכפי שאומר דוד בספר תהילים (קטז, יב־יג): "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא";
דוד המלך מודה ומשבח לה', על כך ש"כל תגמולוהי - עלי": כל סוגי הברכות התקיימו בי, "ברית ותורה וארץ ומלכות בית דוד". ואי לזאת, אומר דוד, "כוס ישועות אשא" - "כוס של ברכה", שמגביה המברך בשעת הברכה, "ובשם ה' אקרא" - ברכת הזימון, שבה מזכירים את שם השם ("יהי שם ה' מבורך .. נברך אלוקינו שאכלנו משלו").
== ברכה שלמה על גאולה שלמה ==
המהר"ל מפראג (בספרו "נצח ישראל" פרק לג) מאריך אף הוא במעלתו המיוחדת של דוד, שלכן דווקא הוא יזכה לברך בסיום הסעודה העתידית, והמהר"ל מסכם: "דוד הוא מעין דוגמא של מלך המשיח".
לביאור הענין, הוא מקדים תחילה את המיוחד שבברכה זו, הברכה שלאחר "סעודת הלווייתן". סעודה זו תהיה הביטוי המושלם לחסדו הגדול של הקב"ה עם בני־ישראל. לאחר שעם ישראל סבל והתענה בגלות - "עתה יעשה להם חסד כנגד הדין שהיה להם. ו'סעודה' זו, רצונו לומר, השכר על מה שהגיע להם מן הצרה בגלותם .. לשון 'סעודה' אינו רק סעד שהוא החיזוק והקיום שיהיה להם".
לאחר כל סעודה יש לברך את הקב"ה; וב'סעודה' דנן - צריכה זו להיות ברכה מיוחדת במינה. ברכה '''שלמה''', על הגאולה השלמה ועל חסדיו הגדולים של הקב"ה עם עמו ישראל.
ובכן, מי שמתאים לברך לאחר 'סעודה' כזו, הוא אדם כזה המגלם באישיותו את הברכה השלמה של הקב"ה. רק אדם כזה יכול להביא לידי ביטוי נכון את הברכה המיוחדת. ולכן המתאים הוא דוד המלך, שבו עצמו אנו מוצאים את ברכותיו של הקב"ה באופן שלם ומיוחד במינו - לא כצדיקים אחרים, שלצד מעלותיהם הנפלאות היו בחייהם גם חסרונות מסויימים, כך שאינם ראויים להיות אלו שיברכו על הגאולה השלמה.
ועל הסדר:
אברהם אבינו יאמר שהוא אינו רוצה לברך, משום שיצא ממנו ישמעאל. הווי אומר, אברהם אינו יכול להיות זה שמזכיר את ברכתו השלמה של ה', שכן לו עצמו יש שייכות לישמעאל שאינו שלם. אברהם - שממנו יצא ישמעאל, שהתנגד לעם ישראל - אינו יכול להיות זה שיברך בשלמות על "סעודת" הגאולה, קרי: על החסד שיגמול ה' עם ישראל.
כך גם יצחק לא יברך, "שיצא ממנו עשו שהיה מתנגד גדול לישראל ומבטל טובתם וברכתם"; כי זהו הכלל - מי שיש לו זיקה ושייכות מסויימת לגלות ולצרות, אינו המתאים לברך ולהודות על הטובה השלמה של הגאולה.
"וכן יעקב שנשא שתי אחיות, הרי מורה דבר זה על שישראל יהיו מחולקים: שבט אפרים מלכות אחד - שיצא מן רחל, ושבט יהודה מלכות אחד - שיצא מן לאה, ולפיכך מה שנשא יעקב שתי אחיות הוא ביטול אל טובתם של ישראל בצד זה, ולפיכך אין הסעודה של ישראל, שהוא קבלת טובתם, מיוחד לגמרי אל יעקב, כי הוא סיבה בצד מה אל היפך זה; ואיך יהיה מברך אחד מן אלו שהוא יתברך מבורך - והרי הם היו סיבה בצד מה אל הגלות עצמו"?!
גם משה - שלא נכנס לארץ - שייך, בצורה עקיפה, לגלות. כידוע,{{הערה|ראה שיחת ש"פ דברים תשמ"ת. וש"נ.}} אילו משה היה מכניס את ישראל לארץ, היתה זו נחלה נצחית וגאולת עולם; אך כיוון שהכניסה לארץ לא נעשתה על ידו - היתה זו לזמן מוגבל. נמצא, איפוא, שעניין הגלות מסובב ונגרם כתוצאה ממשה.
מי שהכניס את ישראל לארץ היה יהושע. גם בו נראית סיבה מסוימת, עלוליות וגרם, למושג הגלות. ליהושע לא היו ממשיכים, וזה עצמו מסמל את העובדה כי כניסת ישראל לארץ על־ידו לא היתה מתוך המשכיות נצחית.
ודוד המלך - "הוא המתייחס אל הסעודה הזאת לגמרי. כי אף־על־גב כי היו האבות ושאר צדיקים גדולים הרבה יותר, מכל מקום היה מצטרף אל המעלה העליונה שלהם חסרון, ומפני כך מצד הזה אין הברכה נמצא בשלמות ואין מורים על שהוא יתברך מבורך;
אבל דוד, שהיה ברכתו בשלמות הגמור מבלי שיצורף לזה שום חסרון, לכן ברכתו בפועל ומורה על שהשם יתברך הוא מבורך. כל זה בא להגיד כי היה לו לדוד מעלתו בשלמות, ולכן יצא ממנו המלך המשיח שיהיה משלים העולם שיהיה בלא חסרון, וזהו עיקר מעלתו של עולם שיהיה לעתיד".
== מלך המשיח בכבודו ובעצמו ==
הדמיון והקשר בין דוד למשיח מתבטא גם באופי מלכותם. וכפי שמסביר המהר"ל: "העולם הזה - אין ראוי שיהיה העולם אחד עד זמן המלך המשיח, ואז לא ישא גוי אל גוי חרב ויהיה העולם אחד בלא שום חילוק ופירוד. ומפני כך, ישראל קודם ביאת המשיח היתה מחולקת לשתיים: שבט יהודה ועשרת השבטים .. ולא היה מלך אחד רק בימי דוד, מפני שדומה היה מלכותו לזמן מלך המשיח".
ונסיים בהערה המתבקשת מאליה. ובכן, אם כי מפשטות דברי חז"ל והמפרשים שהבאנו עולה, כי דוד המלך הוא זה שיברך על הכוס (מפאת שייכותו המיוחדת לגאולה), הרי שבדברי רבותינו נשיאינו נראה שיהי' זה הגואל האחרון עצמו, מלך המשיח שנקרא על שם דוד, והוא בוודאי שייך למעלתה המיוחדת של הגאולה השלימה...
כך בשיחות קדשו של הרבי (מש"פ וישלח וש"פ ויחי - תשנ"ב), כאשר הרבי מזכיר את הכוס שעלי' יברך דוד, מוסיף ומדגיש: "דוד מלכא משיחא". ובדברי כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" (אוה"ת מקץ כרך ב ע' 682) אף מכנה את הכוס בשם: "כסא דמלכא משיחא" - יבוא ויגאלנו, תיכף ומיד ממש.
[[Category: הנה ימים באים ספר בראשית]]
סעודת הלויתן — מאמר שמיני
בהפטרת פרשת השבוע, פרשת ויגש, אנו קוראים תיאור מפורט על מצבם של בני־ישראל לעתיד לבוא, כאשר יישבו בנחת בארצם. בתוך הדברים מדגיש הנביא, כי דוד יהיה הנשיא והמלך היחיד: "ומלך אחד יהיה לכולם למלך .. ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם .. ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (יחזקאל לז).
הנביא אומר "דוד", אבל הוא מתכוון למלך המשיח (וראה בארוכה לקו"ש חלק לה שיחה ג לפרשתנו - ע' 206 ואילך, וש"נ). מדוע באמת נקרא המשיח על־שם דוד המלך? כי יש שייכות מיוחדת בין השניים. מלך המשיח הוא היורש והממשיך את מלכות בית דוד, ובקווים רבים מאוד מהווה דווקא דוד סמל לגאולה ולמלך המשיח.
ואכן, לגבי "סעודת הלווייתן" מוצאים אנו שמי שיברך ברכת המזון על "כוס של ברכה" יהיה דווקא דוד המלך. אברהם, יצחק, יעקב, משה ויהושע - יסרבו, ודווקא דוד הוא זה שיברך על הכוס, באמרו "אני אברך ולי נאה לברך" (פסחים קיט, ב).
ואכן, יש להבין: האם דוד הוא הנעלה מכולם, אף יותר מהאבות ומשה רבנו?
== "כל תגמולוהי עלי" ==
המהרש"א (בחידושיו לפסחים שם) מסביר, שאם כי בצדדים שונים יש יתרון בצדיקים אחרים לגבי דוד המלך, הרי כשמדובר על '''ברכת המזון''' - דוד המלך הוא המתאים ביותר:
ברכת המזון כוללת בתוכה כמה פרטים הכרחיים, שחובה להזכירם. ברית־מילה ("ועל בריתך שחתמת בבשרנו"), תורה ("ועל תורתך שלימדתנו"), ארץ־ישראל ("על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה"), וכן מלכות בית דוד ובניין ירושלים ("רחם ה' אלוקינו .. על ירושלים עירך .. ועל מלכות בית דוד משיחך").
בכל אחד משאר הצדיקים, חוץ מדוד, חסר באחד מן הפרטים הללו - ולכן אין הוא ראוי, בצורה מושלמת, לברך את ברכת המזון.
אברהם לא יברך מפני שיצא ממנו ישמעאל, ויצחק לא ירצה לברך משום שיצא ממנו עשו. דבר זה מהווה סיבה לכך שהם אינם יכולים לומר באופן מושלם: "ועל בריתך שחתמת בבשרנו" - שכן ברית־המילה התייחדה לעם ישראל, ואילו מהם באו ישמעאל ועשו, שאינם מתאפיינים בעניין הברית.
יעקב אבינו יסרב לברך, משום שנשא שתי אחיות, דבר המנוגד לציווי התורה. ואמנם, בזמנו של יעקב אבינו היה הדבר מותר, אך כיוון "שהוא דבר שעתידה תורה לאסור - איני יכול לומר תורה, דהיינו: ׳על תורתך שלימדתנו׳".
משה רבנו יסרב לברך, "שלא זכיתי ליכנס לארץ ואיני יכול לומר 'על ארץ חמדה' כו׳" (ואכן, מבואר בחז"ל - ברכות מח, ב - שמשה רבנו תיקן את הברכה הראשונה שבברכת־המזון, "הזן את העולם" וכו', ואת הברכה השנייה המזכירה את ארץ־ישראל תיקן יהושע דווקא, שהוא זה אשר זכה להיכנס לארץ).
יהושע בן־נון כן נכנס לארץ־ישראל והוא זה שתיקן את הברכה השנייה המזכירה את ארץ־ישראל, אך לגביו יש חיסרון בעניינה של הברכה השלישית, ברכת "בונה ירושלים", שכן הוא לא הותיר אחריו בן שיסיים את תהליך הכניסה לארץ ויבנה את בית־המקדש (ובכך הוא שונה מדוד המלך, שבנו שלמה סיים בפועל את בניין המקדש).
דווקא דוד המלך הוא זה שיכול לומר את ברכת־המזון כולה, שכן בו נתקיימו כל הפרטים המוזכרים בברכה. וכפי שאומר דוד בספר תהילים (קטז, יב־יג): "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא";
דוד המלך מודה ומשבח לה', על כך ש"כל תגמולוהי - עלי": כל סוגי הברכות התקיימו בי, "ברית ותורה וארץ ומלכות בית דוד". ואי לזאת, אומר דוד, "כוס ישועות אשא" - "כוס של ברכה", שמגביה המברך בשעת הברכה, "ובשם ה' אקרא" - ברכת הזימון, שבה מזכירים את שם השם ("יהי שם ה' מבורך .. נברך אלוקינו שאכלנו משלו").
== ברכה שלמה על גאולה שלמה ==
המהר"ל מפראג (בספרו "נצח ישראל" פרק לג) מאריך אף הוא במעלתו המיוחדת של דוד, שלכן דווקא הוא יזכה לברך בסיום הסעודה העתידית, והמהר"ל מסכם: "דוד הוא מעין דוגמא של מלך המשיח".
לביאור הענין, הוא מקדים תחילה את המיוחד שבברכה זו, הברכה שלאחר "סעודת הלווייתן". סעודה זו תהיה הביטוי המושלם לחסדו הגדול של הקב"ה עם בני־ישראל. לאחר שעם ישראל סבל והתענה בגלות - "עתה יעשה להם חסד כנגד הדין שהיה להם. ו'סעודה' זו, רצונו לומר, השכר על מה שהגיע להם מן הצרה בגלותם .. לשון 'סעודה' אינו רק סעד שהוא החיזוק והקיום שיהיה להם".
לאחר כל סעודה יש לברך את הקב"ה; וב'סעודה' דנן - צריכה זו להיות ברכה מיוחדת במינה. ברכה '''שלמה''', על הגאולה השלמה ועל חסדיו הגדולים של הקב"ה עם עמו ישראל.
ובכן, מי שמתאים לברך לאחר 'סעודה' כזו, הוא אדם כזה המגלם באישיותו את הברכה השלמה של הקב"ה. רק אדם כזה יכול להביא לידי ביטוי נכון את הברכה המיוחדת. ולכן המתאים הוא דוד המלך, שבו עצמו אנו מוצאים את ברכותיו של הקב"ה באופן שלם ומיוחד במינו - לא כצדיקים אחרים, שלצד מעלותיהם הנפלאות היו בחייהם גם חסרונות מסויימים, כך שאינם ראויים להיות אלו שיברכו על הגאולה השלמה.
ועל הסדר:
אברהם אבינו יאמר שהוא אינו רוצה לברך, משום שיצא ממנו ישמעאל. הווי אומר, אברהם אינו יכול להיות זה שמזכיר את ברכתו השלמה של ה', שכן לו עצמו יש שייכות לישמעאל שאינו שלם. אברהם - שממנו יצא ישמעאל, שהתנגד לעם ישראל - אינו יכול להיות זה שיברך בשלמות על "סעודת" הגאולה, קרי: על החסד שיגמול ה' עם ישראל.
כך גם יצחק לא יברך, "שיצא ממנו עשו שהיה מתנגד גדול לישראל ומבטל טובתם וברכתם"; כי זהו הכלל - מי שיש לו זיקה ושייכות מסויימת לגלות ולצרות, אינו המתאים לברך ולהודות על הטובה השלמה של הגאולה.
"וכן יעקב שנשא שתי אחיות, הרי מורה דבר זה על שישראל יהיו מחולקים: שבט אפרים מלכות אחד - שיצא מן רחל, ושבט יהודה מלכות אחד - שיצא מן לאה, ולפיכך מה שנשא יעקב שתי אחיות הוא ביטול אל טובתם של ישראל בצד זה, ולפיכך אין הסעודה של ישראל, שהוא קבלת טובתם, מיוחד לגמרי אל יעקב, כי הוא סיבה בצד מה אל היפך זה; ואיך יהיה מברך אחד מן אלו שהוא יתברך מבורך - והרי הם היו סיבה בצד מה אל הגלות עצמו"?!
גם משה - שלא נכנס לארץ - שייך, בצורה עקיפה, לגלות. כידוע,{{הערה|ראה שיחת ש"פ דברים תשמ"ת. וש"נ.}} אילו משה היה מכניס את ישראל לארץ, היתה זו נחלה נצחית וגאולת עולם; אך כיוון שהכניסה לארץ לא נעשתה על ידו - היתה זו לזמן מוגבל. נמצא, איפוא, שעניין הגלות מסובב ונגרם כתוצאה ממשה.
מי שהכניס את ישראל לארץ היה יהושע. גם בו נראית סיבה מסוימת, עלוליות וגרם, למושג הגלות. ליהושע לא היו ממשיכים, וזה עצמו מסמל את העובדה כי כניסת ישראל לארץ על־ידו לא היתה מתוך המשכיות נצחית.
ודוד המלך - "הוא המתייחס אל הסעודה הזאת לגמרי. כי אף־על־גב כי היו האבות ושאר צדיקים גדולים הרבה יותר, מכל מקום היה מצטרף אל המעלה העליונה שלהם חסרון, ומפני כך מצד הזה אין הברכה נמצא בשלמות ואין מורים על שהוא יתברך מבורך;
אבל דוד, שהיה ברכתו בשלמות הגמור מבלי שיצורף לזה שום חסרון, לכן ברכתו בפועל ומורה על שהשם יתברך הוא מבורך. כל זה בא להגיד כי היה לו לדוד מעלתו בשלמות, ולכן יצא ממנו המלך המשיח שיהיה משלים העולם שיהיה בלא חסרון, וזהו עיקר מעלתו של עולם שיהיה לעתיד".
== מלך המשיח בכבודו ובעצמו ==
הדמיון והקשר בין דוד למשיח מתבטא גם באופי מלכותם. וכפי שמסביר המהר"ל: "העולם הזה - אין ראוי שיהיה העולם אחד עד זמן המלך המשיח, ואז לא ישא גוי אל גוי חרב ויהיה העולם אחד בלא שום חילוק ופירוד. ומפני כך, ישראל קודם ביאת המשיח היתה מחולקת לשתיים: שבט יהודה ועשרת השבטים .. ולא היה מלך אחד רק בימי דוד, מפני שדומה היה מלכותו לזמן מלך המשיח".
ונסיים בהערה המתבקשת מאליה. ובכן, אם כי מפשטות דברי חז"ל והמפרשים שהבאנו עולה, כי דוד המלך הוא זה שיברך על הכוס (מפאת שייכותו המיוחדת לגאולה), הרי שבדברי רבותינו נשיאינו נראה שיהי' זה הגואל האחרון עצמו, מלך המשיח שנקרא על שם דוד, והוא בוודאי שייך למעלתה המיוחדת של הגאולה השלימה...
כך בשיחות קדשו של הרבי (מש"פ וישלח וש"פ ויחי - תשנ"ב), כאשר הרבי מזכיר את הכוס שעלי' יברך דוד, מוסיף ומדגיש: "דוד מלכא משיחא". ובדברי כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" (אוה"ת מקץ כרך ב ע' 682) אף מכנה את הכוס בשם: "כסא דמלכא משיחא" - יבוא ויגאלנו, תיכף ומיד ממש.
[[Category: הנה ימים באים ספר בראשית]]