386
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
הנה ימים באים׃ וזאת הברכה / שמחת תורה - המצוות וההלכות בימות המשיח ותחיית המתים (הצגת מקור)
גרסה מ־20:37, י"ט בתשרי ה'תש"ף
, 20:37, י"ט בתשרי ה'תש"ףיצירת דף עם התוכן " חז״ל אמרו "מצוות בטלות לעתיד לבוא", ויחד עם זאת אמרו "הלכות של תורה שבעל־פה שאינן בטלות לע..."
חז״ל אמרו "מצוות בטלות לעתיד לבוא", ויחד עם זאת אמרו "הלכות של תורה שבעל־פה שאינן בטלות לעולם" - הכיצד? * ובכלל, הרי לא ייתכן שיחול שינוי ברצונו של הקב״ה והתורה שהיא נצחית? * ביאור נפלא של הרבי מיישב את הסתירות, מגלה אור חדש במושג המצוות לעתיד לבוא תוך ביאור מעלת התורה והלכותיה שיישארו נצחיות לעד
בעניין קיום המצוות לעתיד לבוא, יש להבדיל בין שתי תקופות. על התקופה הראשונה של ימות המשיח אומר הרבי, (ראה במאמרנו לפרשת נצבים), שהמצוות ינהגו אז כתיקנן. גם הבחירה החופשית שיש כיום לאדם בקיום המצוות, האפשרות לבחור בטוב או ברע, תהיה בעינה. (אם כי, "לב האבן" שיש כיום לאדם ומונע ממנו לראות את האמת האלוקית - יעבור מן העולם, כך שהאדם יבחן את הדברים בהיגיון ישר ונכון, והבחירה בטוב תהיה קלה יותר), ועל כן יישארו המושגים של "שכר" ו״עונש", שיינתנו לאדם לפי בחירתו.
בשורות הבאות נעמוד על הדברים כפי שיהיו בתקופה המאוחרת יותר, היא תקופת תחיית המתים. לגבי קיום המצוות בתקופה זו נאמר ש״מצוות בטלות לעתיד לבוא״ (וכדלהלן), ובאשר לבחירה חופשית - ודאי שאז לא יהיה מקום לבחור בהיפך הטוב, שהרי אז יקויים היעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב).
בכל העולם תשרור התבטלות מוחלטת לבורא, ללא נתינת מקום למצב שונה. או־אז יתגשמו במילואן תפילותינו בראש־השנה, "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה׳ אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".
מובן מאליו, שבמצב כזה אין מקום לתת שכר על מעשי האדם, כאשר אין לו אפשרות אחרת. לכל הדעות, על תקופה זו מוסבים דברי חז״ל (שבת קנא, ב), "והגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה".
== האמנם "מצוות בטלות"? ==
המקור לעניין זה של ביטול המצוות לעתיד, הוא מדברי הגמרא (נדה סא, ב). הגמרא מקיימת דיון בשאלה, האם מותר לקבור מת כשהוא לבוש בתכריכים שעשויים מכלאיים. רבי ינאי אומר שהדבר אסור, ואילו רבי יוחנן חולק עליו, ולדעתו הדבר מותר.
רבי יוחנן מסביר, שאין על המתים חיוב מצוות, ורב יוסף לומד מכאן: "זאת אומרת, מצוות בטלות לעתיד לבוא". בתוספות מוסבר, שהוכחתו של רב יוסף היא זו: ההיתר לקבור מת בכלאיים - על־אף שהוא עתיד לקום בתחיית המתים בלבושיו ולכאורה יעבור אז על איסור כלאיים - מוכיח שלא תהיה אז המצווה של איסור כלאיים, כי "מצוות בטלות".
בדברי האחרונים (ראה "שדי חמד": מערכת המ״ם כלל ריח, קונטרס "דברי חכמים" סימן נג, ובקונטרס "הלכות של תורה שבעל־פה שאינן בטלין לעולם" מאת כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו), העלו כמה תמיהות בדברים אלו של רב יוסף, ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא".
ראשית, רבי יוחנן עצמו שמתיר לקבור בכלאיים ומדבריו הוכיחו שלא ינהגו המצוות לעתיד לבוא, אומר בפירוש במקום אחר שכן יקויימו אז המצוות. - וכך אמר רבי יוחנן (סנהדרין צ, ב): "מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר, ׳ונתתם ממנו את תרומת ה׳ לאהרן הכהן׳. וכי אהרן לעולם קיים, והלא לא נכנס לארץ־ישראל שנותנין לו תרומה?! אלא מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה". – אם כן, לפנינו דברים מפורשים אודות קיום מצוות תרומה גם לאחר תחיית המתים!
שאלה נוספת היא בעצם העניין:
כיצד בכלל אפשר לומר שהמצוות יתבטלו, והרי "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גירעון ולא תוספת.. שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם" (לשונו של הרמב״ם בתחילת פ״ט מהלכות תשובה). התורה היא נצחית, וכיצד אפשר לומר שתבוא תקופה ומצוותיה יתבטלו?!
לאמיתו של דבר, יש מקומות בדברי חז״ל שמהם משמע שאכן ייתכן שינוי במצוות התורה. במדרש (ב״ר רפמ״ד) נאמר "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". מטרת המצוות היא לזכך, לעדן ולהעלות את מקיימיהן. לפי זה מובן, שבבוא היום, כאשר המצוות ישלימו את פעולתן, יסיימו את תפקידן והבריות כבר יהיו מזוככים דיים - אין עוד סיבה להמשך קיום המצוות.
(וראה גם בספר העיקרים - מאמר שלישי פרק י״ד - שמבאר, שכשם שבמזון גשמי יש שינויים בין תינוק שנולד זה עתה ובין אדם מבוגר, כך גם ב״מזון" הרוחני – המצוות: לפי מידת הכשרתו הרוחנית של האדם, כך נקבעים המצוות. ובלשונו: "כי המזון השווה אל הילד הוא החלב, והשווה אל הבחור הוא הלחם והבשר והיין – וכך ישתנו המצוות האלוקיות.. כפי השתנות הכנת המקבלים").
ואולם, מבואר בתורת החסידות, שדברים אלו שבמדרש (ובספר העיקרים) נכונים מהבחינה '''ההגיונית''' שבמצוות. לפי זה, המצוות הן אכן אמצעי למטרה מסויימת, וכשתושלם המטרה - אין בהן עוד צורך. אך לאמיתו של דבר, המצוות הן מטרה, תכלית כשלעצמה, הן רצונו של הקב״ה שמאוחד עמו בתכלית; וכשם שהקב״ה אינו ח״ו אמצעי עבור משהו אחר, כך המצוות הן רצונו העצמי של הקב״ה.
ודאי שיש במצוות גם כוונה לצרף את הבריות, אך כוונה זו היא תוספת על העיקר, היא כוונה משנית. עיקר מהותן של התורה והמצוות אינו ניתן כלל להסבר. זהו רצונו העצמי וחכמתו העצמית של הקב״ה בכבודו ובעצמו. וכשם שלא שייך שינוי בקב״ה עצמו, ח״ו - כך אין מקום לדבר על שינוי בתורתו ובמצוותיו.
אם כן, חוזרת השאלה: כיצד ניתן לדבר על החלפת וביטול המצוות לעתיד לבוא?
== "מרוב חשק ואהבה" ==
ומכאן לקושיה נוספת:
חז״ל אמרו (ירושלמי מגילה פ״א ה״ה, רמב״ם סוף הלכות מגילה): ״הלכות של תורה שבעל־פה אינן בטלים לעולם, שנאמר: ׳הליכות עולם לו׳, אל תקרי הליכות, אלא הלכות״. הווי אומר, ההלכות תקפות ״לעולם״. - והנה, אם אכן המצוות יתבטלו, הרי ההלכות (משפטי המצוות) מאבדות את משמעותן, וכיצד אומרים שהם "אינן בטלים לעולם"?
ובכן, בנידון הסתירה בדברי ר׳ יוחנן שהובאה לעיל, יש מפרשים שרק מצוות לא תעשה יתבטלו ואילו מצוות עשה יישארו. לפי זה מובן, שלמרות שמותר לקבור מת בכלאיים, כי איסור הכלאיים לא יהיה אז - הרי מצוות תרומה, שהיא מצוות עשה, תוסיף להתקיים. אך רבים מהאחרונים אינם מקבלים תירוץ זה, הן מכוח ההיגיון (מהי הסברה לומר שכל האיסורים יותרו, ויישארו רק המצוות החיוביות?!) והן מכוח ראיות שונות.
יש שמבארים, שאמנם לא תהיה חובה לקיים את המצוות, אך הן יקויימו "מרוב חשק ואהבה". ובלשון הריטב״א: "בזמן התחייה לא נהיה חייבים, אבל כמה מצוות יתנהגו מעצמן מפאת שלמותן ותפארתם, לא בדרך חיוב אלא כמו האבות שקיימו כל התורה כולה". לפי זה מובנים דברי רבי יוחנן, המדבר על נתינת תרומה בתקופת תחיית המתים, שלא תהיה בתורת חובה, אלא כתוצאה מאהבת ה׳ שתביא לכך שבני־ישראל יקיימו את המצוות ביוזמתם.
אלא שתשובה זו מתרצת רק את הקושיה מעניין נתינת התרומה, אבל לכאורה אין היא מיישבת את השאלות הנוספות: רצונו של הקב״ה הוא נצחי וללא שינוי, ואם כן כיצד ייתכן שהקב״ה ׳יסלק׳ רצון זה מבני־האדם וישאיר אותו כ׳בלתי מחייב׳?
במילים אחרות: כיום הקב״ה מפנה את רצונו '''לאדם'''. רצון ה׳ הוא '''שהאדם''' יקיים את המצוות. אם אומרים שלעתיד לבוא הקב״ה לא ידרוש את המצוות מהאדם, אלא ישאיר אותן כדבר מופשט (שהאדם יכול לקיים מיוזמתו ורצונו הפרטיים בלבד) - פירוש הדבר שחל שינוי, ח״ו, ברצונו העצמותי של הבורא.
כך גם בעניין דברי חז״ל על "הלכות של תורה" ש"אינן בטלים לעולם": אם נאמר שלעתיד המצוות לא יחייבו את האדם, הרי אין אלו עוד "הלכות", שפירושן הוראות לאדם במעשיו ובהתנהגותו, (וכופים אותו לקיים אותן, וכו׳). שוב אין אלה ה"הלכות של תורה שבעל־פה" המוכרות לנו, שעליהן נאמר ש"אינן בטלים לעולם".
== כמו איברי האדם המבצעים את רצונו ==
בתורתו של הרבי (קונטרס "הלכות של תורה שבעל־פה שאינן בטלין לעולם" הנ״ל), מוסבר העניין בדרך נפלאה, שלפיה יתיישבו היטב הקושיות האמורות.
ההסבר הוא, שגם בתחיית המתים יהיה קיים רצונו של ה׳ בקיום המצוות, ורצונו זה ימשיך לפנות אל האדם ולחייב אותו בקיום המצוות (ולא שאז האדם יעשה זאת ביוזמתו הפרטית). אדרבה: החיוב לאדם יהיה בתוקף הרבה יותר מאי־פעם. ובכל־ זאת, "מצוות בטלות"...
הא כיצד? ובכן, המילה "מצווה" פירושה: פקודה, הוראה שניתנת ממצַווה למצווה. כלומר, קיימות שתי מציאויות נפרדות, ואחת מהן מגלה את רצונה אל האחרת. וכשמדברים על הקב״ה, פירוש המילה "מצווה" הוא: הוראות שמגלה הקב״ה אלינו, כמציאות שונה ממנו, נפרדת ממנו; וכדי שנדע את רצונו - הוא מעביר לנו אותו ע״י מצוות, פקודות והוראות המתקבלות אצלנו.
קיים, לעומת זאת, תהליך שונה לחלוטין של קבלת הוראות וביצוען. למשל, כשמדובר על רצון האדם שמפעיל את איברי הגוף. האדם רוצה להגיע את ידו, והנה היא זזה. האם פירוש הדבר שהיד קיבלה '''ציווי''' מהמוח לזוז? האם נשלחה '''פקודה''' מהמוח אל היד: ׳עלייך לנוע׳? הגדרה כזו תהיה שגויה.
היד אינה מציאות זרה שיש לפקוד עליה ולצוות אותה; היד מאוחדת עם הרצון שבמוח, ומיד כשעולה ברצון האדם לעשות פעולה מסויימת - היד עושה זאת באופן אינסטינקטיבי, ללא שום שהייה. במילים אחרות: "מצווה" פירושה פקודה '''אל הזולת'''. כשמדובר בתוך האדם עצמו, הוא אינו צריך לצוות. מיד כשעולה ברצונו דבר־מה, נעשים הדברים מאליהם.
לפי זה יובן, שהתואר "מצוות" לגבי הלכות התורה שייך רק כיום, כשהנבראים הם מציאות זרה, ויש צורך לפקוד עליהם ולצוות עליהם. אך בתקופת תחיית המתים, יפסיקו הנבראים להיות קיימים בתור מציאות לעצמם, שנפרדת כביכול מהקב״ה. הם יהפכו לדבר אחד עם רצונו של ה׳, ורצונו של ה׳ ישפיע עליהם כהשפעת רצון האדם על איברי גופו.
כשם שהאברים מבצעים את רצון האדם בדרך ממילא, ללא שיקבלו ציווי ופקודה - כך יקיימו אז את רצון ה׳, גם בלי שיקבלו הוראות ומצוות. כמובן, אין פירוש הדברים שהאדם עושה זאת מרצונו ויוזמתו. נהפוך הוא: הרצון האלוקי ׳מכריח׳ אותו ולא נותן לו אפשרות אחרת.
ומעתה יבוארו דברי רבי יוחנן, אודות נתינת תרומה לאהרן הכוהן בתחיית המתים: רצונו של ה׳ יישאר בתוקפו תמיד, אלא שלעתיד לבוא הוא לא יועבר לאדם באמצעות "מצוות" ופקודות, אלא שהאדם, בתור כלי ביטוי של הרצון האלוקי, יבצע את המצוות באופן אינסטינקטיבי.
זוהי הסיבה לכך שמותר לקבור מת בהיותו לבוש בכלאיים, למרות שהוא יעמוד בתחיית המתים כשהוא לבוש בבגד הכלאיים. זאת משום שכאשר אנו, כאנשים נפרדים ועצמאיים, שכל רצונו של ה׳ מועבר אלינו ע״י מערכת חוקים ופקודות, שואלים: האם תהיה אז '''פקודה''' שאסור ללבוש כלאיים? - התשובה היא: "מצוות בטלות לעתיד לבוא". לא תהיה אז פקודה, מצווה כזו, ולכן מותר לקבור את המת בכלאיים.
אם כי ברור, שמיד ברגע שהמת יקום לתחייה - הוא יפשוט את בגד הכלאיים, בגלל הרצון האלוקי שיאיר בו ולא יתן לו אפשרות להמשיך להיות לבוש בכלאיים. ומסתבר לומר אף יתירה מזו, שגם ברגע התחייה עצמו הוא לא יהיה לבוש בכלאיים, '''באופן ניסי''', מצד רצונו של הקב״ה שיאיר אז בעולם בצורה כה חזקה, עד כדי כך שבגד הכלאיים יוסר מאליו...
== מה בין "מצוות" ל"תורה"? ==
הסבר זה מדוייק מתוך דברי חז״ל, שמצד אחד הם אומרים שה"'''מצוות'''" בטלות, וכשהם מדברים על "'''הלכות של תורה'''" מבטיחים שאינן בטלות לעולם.
״מצוות״ ו״הלכות התורה״ - שניהם מהווים כינויים לרצון ה׳. כשאומרים "מצוות", מתכוונים לרצונו של הבורא, וכשאומרים "הלכות התורה" מתכוונים לאותו דבר. ובכל־זאת, קיים הבדל גדול בין שתי ההגדרות. "מצוות" הן הרצון האלוקי כפי שהוא בא ומתייחס אלינו. כפי שהוא "יוצא" מהקב״ה, ופונה אל הנבראים, מצווה להם. "תורה", לעומת זאת, היא רצונו של הקב״ה כפי שהוא קיים אצלו יתברך, ללא התייחסות אל הזולת.
בפרשת וזאת הברכה אומרת התורה (לג, ב): "מימינו אש דת למו", ומפרש רש״י: "'''שהיתה כתובה מאז לפניו''' באש שחורה על אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו". התורה היתה כתובה "מאז", עוד לפני שהיו נבראים שהיה אפשר להתייחס אליהם (וידועים גם דברי חז״ל שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה - ראה סה״מ תש״ח ע׳ 272, וש״נ). זאת משום שהתורה לא נועדה בשביל הנבראים, אלא היא רצונו העצמי של ה׳ שאינו תלוי במידת קיומם של נבראים.
בהתאם לכך, ה"מצוות", הפקודות וההוראות ש"יוצאות" מהרצון האלוקי ופונות לנבראים שמהווים "זולת", תתבטלנה לעתיד לבוא, כשלא יהיה "זולת" שיהיה אפשר להתייחס אליו, כאשר כולם יאבדו ממציאותם העצמאית ויהיו לכלי שרת שעל־ידם פועל הרצון האלוקי.
אך ״הלכות של תורה״, כפי שהן אצל הקב״ה עצמו, טרם ״יצאו״ ממנו - אלו יישארו לנצח־נצחים. והאדם, שיהיה לכלי ביטוי של רצון זה, יקיים אותן בפועל.
לאמיתו של דבר, לא רק האדם יתאחד עם הרצון האלוקי ויהיה לכלי ביטוי שלו; גם כל היקום יצטרף לכך. ביטוי לכך נראה בדברי חז״ל (מדרש תהילים מזמור עג בסופו): "לעתיד לבוא תאנה צווחת ואומרת שבת היום". הווי אומר, התאנה עצמה תהיה לכלי שמכריז על רצון ה׳.
מעתה מובן, אפוא, שפירוש הקביעה "מצוות בטלות לעתיד לבוא" אינו שתהיה חלישות בקיום רצון התורה. אדרבה: אז יבצע האדם את רצון התורה בצורה המושלמת ביותר. ההבדל יהיה בכך שהאדם לא יתייחס אל הלכות התורה רק כאל פקודות שקיבל מכוח עליון ורחוק ממנו - "מצוות"; הלכות התורה יהיו אז '''מהותו שלו'''. כל מהותו תהיה כלי־ביטוי שעל־ידו מתבצע רצון התורה.
== נתגעגע לימי הגלות... ==
מאידך, כשנסכם את המצב שיהיה אז, (וכן בימות המשיח בתקופה הראשונה - ראה מאמרנו לפרשת נצבים), יתברר לנו שהמונח "עבודת ה׳" לאמיתתו ובשלמותו, שייך דווקא בזמן הזה, שלפני הגאולה. כבר בתקופה הראשונה של ימות המשיח, לא יידרשו מאמצים כדי לגבור על הרע, וקיום המצוות יהיה קל ופשוט. ואילו בתקופת תחיית המתים, האדם יאבד לגמרי את בחירתו והמצוות יתקיימו בו באופן ממילא. ומכאן, שרק בזמן הזה ניתנת לנו אפשרות לעבוד את ה׳ '''בכוחותינו אנו''', להתמודד עם הרע בכוחות עצמנו וכו׳.
בהקשר זה נצטט את דברי כ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע ("היום יום" ג מנחם אב - בתרגום ללה״ק): "אז, כשיבוא משיח במהרה בימינו אמן, יתגעגעו לימי הגלות. אז יחרה מדוע לא עסקו ב׳עבודה׳. אז כבר יחושו את הכאב הגדול שבהעדר העבודה. כעת, ימי הגלות - הם ימי העבודה להתכונן לביאת המשיח, במהרה בימינו אמן".
[[Category: הנה ימים באים ספר דברים]]
בעניין קיום המצוות לעתיד לבוא, יש להבדיל בין שתי תקופות. על התקופה הראשונה של ימות המשיח אומר הרבי, (ראה במאמרנו לפרשת נצבים), שהמצוות ינהגו אז כתיקנן. גם הבחירה החופשית שיש כיום לאדם בקיום המצוות, האפשרות לבחור בטוב או ברע, תהיה בעינה. (אם כי, "לב האבן" שיש כיום לאדם ומונע ממנו לראות את האמת האלוקית - יעבור מן העולם, כך שהאדם יבחן את הדברים בהיגיון ישר ונכון, והבחירה בטוב תהיה קלה יותר), ועל כן יישארו המושגים של "שכר" ו״עונש", שיינתנו לאדם לפי בחירתו.
בשורות הבאות נעמוד על הדברים כפי שיהיו בתקופה המאוחרת יותר, היא תקופת תחיית המתים. לגבי קיום המצוות בתקופה זו נאמר ש״מצוות בטלות לעתיד לבוא״ (וכדלהלן), ובאשר לבחירה חופשית - ודאי שאז לא יהיה מקום לבחור בהיפך הטוב, שהרי אז יקויים היעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב).
בכל העולם תשרור התבטלות מוחלטת לבורא, ללא נתינת מקום למצב שונה. או־אז יתגשמו במילואן תפילותינו בראש־השנה, "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה׳ אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".
מובן מאליו, שבמצב כזה אין מקום לתת שכר על מעשי האדם, כאשר אין לו אפשרות אחרת. לכל הדעות, על תקופה זו מוסבים דברי חז״ל (שבת קנא, ב), "והגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה".
== האמנם "מצוות בטלות"? ==
המקור לעניין זה של ביטול המצוות לעתיד, הוא מדברי הגמרא (נדה סא, ב). הגמרא מקיימת דיון בשאלה, האם מותר לקבור מת כשהוא לבוש בתכריכים שעשויים מכלאיים. רבי ינאי אומר שהדבר אסור, ואילו רבי יוחנן חולק עליו, ולדעתו הדבר מותר.
רבי יוחנן מסביר, שאין על המתים חיוב מצוות, ורב יוסף לומד מכאן: "זאת אומרת, מצוות בטלות לעתיד לבוא". בתוספות מוסבר, שהוכחתו של רב יוסף היא זו: ההיתר לקבור מת בכלאיים - על־אף שהוא עתיד לקום בתחיית המתים בלבושיו ולכאורה יעבור אז על איסור כלאיים - מוכיח שלא תהיה אז המצווה של איסור כלאיים, כי "מצוות בטלות".
בדברי האחרונים (ראה "שדי חמד": מערכת המ״ם כלל ריח, קונטרס "דברי חכמים" סימן נג, ובקונטרס "הלכות של תורה שבעל־פה שאינן בטלין לעולם" מאת כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו), העלו כמה תמיהות בדברים אלו של רב יוסף, ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא".
ראשית, רבי יוחנן עצמו שמתיר לקבור בכלאיים ומדבריו הוכיחו שלא ינהגו המצוות לעתיד לבוא, אומר בפירוש במקום אחר שכן יקויימו אז המצוות. - וכך אמר רבי יוחנן (סנהדרין צ, ב): "מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר, ׳ונתתם ממנו את תרומת ה׳ לאהרן הכהן׳. וכי אהרן לעולם קיים, והלא לא נכנס לארץ־ישראל שנותנין לו תרומה?! אלא מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה". – אם כן, לפנינו דברים מפורשים אודות קיום מצוות תרומה גם לאחר תחיית המתים!
שאלה נוספת היא בעצם העניין:
כיצד בכלל אפשר לומר שהמצוות יתבטלו, והרי "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גירעון ולא תוספת.. שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם" (לשונו של הרמב״ם בתחילת פ״ט מהלכות תשובה). התורה היא נצחית, וכיצד אפשר לומר שתבוא תקופה ומצוותיה יתבטלו?!
לאמיתו של דבר, יש מקומות בדברי חז״ל שמהם משמע שאכן ייתכן שינוי במצוות התורה. במדרש (ב״ר רפמ״ד) נאמר "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". מטרת המצוות היא לזכך, לעדן ולהעלות את מקיימיהן. לפי זה מובן, שבבוא היום, כאשר המצוות ישלימו את פעולתן, יסיימו את תפקידן והבריות כבר יהיו מזוככים דיים - אין עוד סיבה להמשך קיום המצוות.
(וראה גם בספר העיקרים - מאמר שלישי פרק י״ד - שמבאר, שכשם שבמזון גשמי יש שינויים בין תינוק שנולד זה עתה ובין אדם מבוגר, כך גם ב״מזון" הרוחני – המצוות: לפי מידת הכשרתו הרוחנית של האדם, כך נקבעים המצוות. ובלשונו: "כי המזון השווה אל הילד הוא החלב, והשווה אל הבחור הוא הלחם והבשר והיין – וכך ישתנו המצוות האלוקיות.. כפי השתנות הכנת המקבלים").
ואולם, מבואר בתורת החסידות, שדברים אלו שבמדרש (ובספר העיקרים) נכונים מהבחינה '''ההגיונית''' שבמצוות. לפי זה, המצוות הן אכן אמצעי למטרה מסויימת, וכשתושלם המטרה - אין בהן עוד צורך. אך לאמיתו של דבר, המצוות הן מטרה, תכלית כשלעצמה, הן רצונו של הקב״ה שמאוחד עמו בתכלית; וכשם שהקב״ה אינו ח״ו אמצעי עבור משהו אחר, כך המצוות הן רצונו העצמי של הקב״ה.
ודאי שיש במצוות גם כוונה לצרף את הבריות, אך כוונה זו היא תוספת על העיקר, היא כוונה משנית. עיקר מהותן של התורה והמצוות אינו ניתן כלל להסבר. זהו רצונו העצמי וחכמתו העצמית של הקב״ה בכבודו ובעצמו. וכשם שלא שייך שינוי בקב״ה עצמו, ח״ו - כך אין מקום לדבר על שינוי בתורתו ובמצוותיו.
אם כן, חוזרת השאלה: כיצד ניתן לדבר על החלפת וביטול המצוות לעתיד לבוא?
== "מרוב חשק ואהבה" ==
ומכאן לקושיה נוספת:
חז״ל אמרו (ירושלמי מגילה פ״א ה״ה, רמב״ם סוף הלכות מגילה): ״הלכות של תורה שבעל־פה אינן בטלים לעולם, שנאמר: ׳הליכות עולם לו׳, אל תקרי הליכות, אלא הלכות״. הווי אומר, ההלכות תקפות ״לעולם״. - והנה, אם אכן המצוות יתבטלו, הרי ההלכות (משפטי המצוות) מאבדות את משמעותן, וכיצד אומרים שהם "אינן בטלים לעולם"?
ובכן, בנידון הסתירה בדברי ר׳ יוחנן שהובאה לעיל, יש מפרשים שרק מצוות לא תעשה יתבטלו ואילו מצוות עשה יישארו. לפי זה מובן, שלמרות שמותר לקבור מת בכלאיים, כי איסור הכלאיים לא יהיה אז - הרי מצוות תרומה, שהיא מצוות עשה, תוסיף להתקיים. אך רבים מהאחרונים אינם מקבלים תירוץ זה, הן מכוח ההיגיון (מהי הסברה לומר שכל האיסורים יותרו, ויישארו רק המצוות החיוביות?!) והן מכוח ראיות שונות.
יש שמבארים, שאמנם לא תהיה חובה לקיים את המצוות, אך הן יקויימו "מרוב חשק ואהבה". ובלשון הריטב״א: "בזמן התחייה לא נהיה חייבים, אבל כמה מצוות יתנהגו מעצמן מפאת שלמותן ותפארתם, לא בדרך חיוב אלא כמו האבות שקיימו כל התורה כולה". לפי זה מובנים דברי רבי יוחנן, המדבר על נתינת תרומה בתקופת תחיית המתים, שלא תהיה בתורת חובה, אלא כתוצאה מאהבת ה׳ שתביא לכך שבני־ישראל יקיימו את המצוות ביוזמתם.
אלא שתשובה זו מתרצת רק את הקושיה מעניין נתינת התרומה, אבל לכאורה אין היא מיישבת את השאלות הנוספות: רצונו של הקב״ה הוא נצחי וללא שינוי, ואם כן כיצד ייתכן שהקב״ה ׳יסלק׳ רצון זה מבני־האדם וישאיר אותו כ׳בלתי מחייב׳?
במילים אחרות: כיום הקב״ה מפנה את רצונו '''לאדם'''. רצון ה׳ הוא '''שהאדם''' יקיים את המצוות. אם אומרים שלעתיד לבוא הקב״ה לא ידרוש את המצוות מהאדם, אלא ישאיר אותן כדבר מופשט (שהאדם יכול לקיים מיוזמתו ורצונו הפרטיים בלבד) - פירוש הדבר שחל שינוי, ח״ו, ברצונו העצמותי של הבורא.
כך גם בעניין דברי חז״ל על "הלכות של תורה" ש"אינן בטלים לעולם": אם נאמר שלעתיד המצוות לא יחייבו את האדם, הרי אין אלו עוד "הלכות", שפירושן הוראות לאדם במעשיו ובהתנהגותו, (וכופים אותו לקיים אותן, וכו׳). שוב אין אלה ה"הלכות של תורה שבעל־פה" המוכרות לנו, שעליהן נאמר ש"אינן בטלים לעולם".
== כמו איברי האדם המבצעים את רצונו ==
בתורתו של הרבי (קונטרס "הלכות של תורה שבעל־פה שאינן בטלין לעולם" הנ״ל), מוסבר העניין בדרך נפלאה, שלפיה יתיישבו היטב הקושיות האמורות.
ההסבר הוא, שגם בתחיית המתים יהיה קיים רצונו של ה׳ בקיום המצוות, ורצונו זה ימשיך לפנות אל האדם ולחייב אותו בקיום המצוות (ולא שאז האדם יעשה זאת ביוזמתו הפרטית). אדרבה: החיוב לאדם יהיה בתוקף הרבה יותר מאי־פעם. ובכל־ זאת, "מצוות בטלות"...
הא כיצד? ובכן, המילה "מצווה" פירושה: פקודה, הוראה שניתנת ממצַווה למצווה. כלומר, קיימות שתי מציאויות נפרדות, ואחת מהן מגלה את רצונה אל האחרת. וכשמדברים על הקב״ה, פירוש המילה "מצווה" הוא: הוראות שמגלה הקב״ה אלינו, כמציאות שונה ממנו, נפרדת ממנו; וכדי שנדע את רצונו - הוא מעביר לנו אותו ע״י מצוות, פקודות והוראות המתקבלות אצלנו.
קיים, לעומת זאת, תהליך שונה לחלוטין של קבלת הוראות וביצוען. למשל, כשמדובר על רצון האדם שמפעיל את איברי הגוף. האדם רוצה להגיע את ידו, והנה היא זזה. האם פירוש הדבר שהיד קיבלה '''ציווי''' מהמוח לזוז? האם נשלחה '''פקודה''' מהמוח אל היד: ׳עלייך לנוע׳? הגדרה כזו תהיה שגויה.
היד אינה מציאות זרה שיש לפקוד עליה ולצוות אותה; היד מאוחדת עם הרצון שבמוח, ומיד כשעולה ברצון האדם לעשות פעולה מסויימת - היד עושה זאת באופן אינסטינקטיבי, ללא שום שהייה. במילים אחרות: "מצווה" פירושה פקודה '''אל הזולת'''. כשמדובר בתוך האדם עצמו, הוא אינו צריך לצוות. מיד כשעולה ברצונו דבר־מה, נעשים הדברים מאליהם.
לפי זה יובן, שהתואר "מצוות" לגבי הלכות התורה שייך רק כיום, כשהנבראים הם מציאות זרה, ויש צורך לפקוד עליהם ולצוות עליהם. אך בתקופת תחיית המתים, יפסיקו הנבראים להיות קיימים בתור מציאות לעצמם, שנפרדת כביכול מהקב״ה. הם יהפכו לדבר אחד עם רצונו של ה׳, ורצונו של ה׳ ישפיע עליהם כהשפעת רצון האדם על איברי גופו.
כשם שהאברים מבצעים את רצון האדם בדרך ממילא, ללא שיקבלו ציווי ופקודה - כך יקיימו אז את רצון ה׳, גם בלי שיקבלו הוראות ומצוות. כמובן, אין פירוש הדברים שהאדם עושה זאת מרצונו ויוזמתו. נהפוך הוא: הרצון האלוקי ׳מכריח׳ אותו ולא נותן לו אפשרות אחרת.
ומעתה יבוארו דברי רבי יוחנן, אודות נתינת תרומה לאהרן הכוהן בתחיית המתים: רצונו של ה׳ יישאר בתוקפו תמיד, אלא שלעתיד לבוא הוא לא יועבר לאדם באמצעות "מצוות" ופקודות, אלא שהאדם, בתור כלי ביטוי של הרצון האלוקי, יבצע את המצוות באופן אינסטינקטיבי.
זוהי הסיבה לכך שמותר לקבור מת בהיותו לבוש בכלאיים, למרות שהוא יעמוד בתחיית המתים כשהוא לבוש בבגד הכלאיים. זאת משום שכאשר אנו, כאנשים נפרדים ועצמאיים, שכל רצונו של ה׳ מועבר אלינו ע״י מערכת חוקים ופקודות, שואלים: האם תהיה אז '''פקודה''' שאסור ללבוש כלאיים? - התשובה היא: "מצוות בטלות לעתיד לבוא". לא תהיה אז פקודה, מצווה כזו, ולכן מותר לקבור את המת בכלאיים.
אם כי ברור, שמיד ברגע שהמת יקום לתחייה - הוא יפשוט את בגד הכלאיים, בגלל הרצון האלוקי שיאיר בו ולא יתן לו אפשרות להמשיך להיות לבוש בכלאיים. ומסתבר לומר אף יתירה מזו, שגם ברגע התחייה עצמו הוא לא יהיה לבוש בכלאיים, '''באופן ניסי''', מצד רצונו של הקב״ה שיאיר אז בעולם בצורה כה חזקה, עד כדי כך שבגד הכלאיים יוסר מאליו...
== מה בין "מצוות" ל"תורה"? ==
הסבר זה מדוייק מתוך דברי חז״ל, שמצד אחד הם אומרים שה"'''מצוות'''" בטלות, וכשהם מדברים על "'''הלכות של תורה'''" מבטיחים שאינן בטלות לעולם.
״מצוות״ ו״הלכות התורה״ - שניהם מהווים כינויים לרצון ה׳. כשאומרים "מצוות", מתכוונים לרצונו של הבורא, וכשאומרים "הלכות התורה" מתכוונים לאותו דבר. ובכל־זאת, קיים הבדל גדול בין שתי ההגדרות. "מצוות" הן הרצון האלוקי כפי שהוא בא ומתייחס אלינו. כפי שהוא "יוצא" מהקב״ה, ופונה אל הנבראים, מצווה להם. "תורה", לעומת זאת, היא רצונו של הקב״ה כפי שהוא קיים אצלו יתברך, ללא התייחסות אל הזולת.
בפרשת וזאת הברכה אומרת התורה (לג, ב): "מימינו אש דת למו", ומפרש רש״י: "'''שהיתה כתובה מאז לפניו''' באש שחורה על אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו". התורה היתה כתובה "מאז", עוד לפני שהיו נבראים שהיה אפשר להתייחס אליהם (וידועים גם דברי חז״ל שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה - ראה סה״מ תש״ח ע׳ 272, וש״נ). זאת משום שהתורה לא נועדה בשביל הנבראים, אלא היא רצונו העצמי של ה׳ שאינו תלוי במידת קיומם של נבראים.
בהתאם לכך, ה"מצוות", הפקודות וההוראות ש"יוצאות" מהרצון האלוקי ופונות לנבראים שמהווים "זולת", תתבטלנה לעתיד לבוא, כשלא יהיה "זולת" שיהיה אפשר להתייחס אליו, כאשר כולם יאבדו ממציאותם העצמאית ויהיו לכלי שרת שעל־ידם פועל הרצון האלוקי.
אך ״הלכות של תורה״, כפי שהן אצל הקב״ה עצמו, טרם ״יצאו״ ממנו - אלו יישארו לנצח־נצחים. והאדם, שיהיה לכלי ביטוי של רצון זה, יקיים אותן בפועל.
לאמיתו של דבר, לא רק האדם יתאחד עם הרצון האלוקי ויהיה לכלי ביטוי שלו; גם כל היקום יצטרף לכך. ביטוי לכך נראה בדברי חז״ל (מדרש תהילים מזמור עג בסופו): "לעתיד לבוא תאנה צווחת ואומרת שבת היום". הווי אומר, התאנה עצמה תהיה לכלי שמכריז על רצון ה׳.
מעתה מובן, אפוא, שפירוש הקביעה "מצוות בטלות לעתיד לבוא" אינו שתהיה חלישות בקיום רצון התורה. אדרבה: אז יבצע האדם את רצון התורה בצורה המושלמת ביותר. ההבדל יהיה בכך שהאדם לא יתייחס אל הלכות התורה רק כאל פקודות שקיבל מכוח עליון ורחוק ממנו - "מצוות"; הלכות התורה יהיו אז '''מהותו שלו'''. כל מהותו תהיה כלי־ביטוי שעל־ידו מתבצע רצון התורה.
== נתגעגע לימי הגלות... ==
מאידך, כשנסכם את המצב שיהיה אז, (וכן בימות המשיח בתקופה הראשונה - ראה מאמרנו לפרשת נצבים), יתברר לנו שהמונח "עבודת ה׳" לאמיתתו ובשלמותו, שייך דווקא בזמן הזה, שלפני הגאולה. כבר בתקופה הראשונה של ימות המשיח, לא יידרשו מאמצים כדי לגבור על הרע, וקיום המצוות יהיה קל ופשוט. ואילו בתקופת תחיית המתים, האדם יאבד לגמרי את בחירתו והמצוות יתקיימו בו באופן ממילא. ומכאן, שרק בזמן הזה ניתנת לנו אפשרות לעבוד את ה׳ '''בכוחותינו אנו''', להתמודד עם הרע בכוחות עצמנו וכו׳.
בהקשר זה נצטט את דברי כ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע ("היום יום" ג מנחם אב - בתרגום ללה״ק): "אז, כשיבוא משיח במהרה בימינו אמן, יתגעגעו לימי הגלות. אז יחרה מדוע לא עסקו ב׳עבודה׳. אז כבר יחושו את הכאב הגדול שבהעדר העבודה. כעת, ימי הגלות - הם ימי העבודה להתכונן לביאת המשיח, במהרה בימינו אמן".
[[Category: הנה ימים באים ספר דברים]]