שינויים

א) מצוה שכלית שבין אדם לחבירו והו"ע של פריעת חוב. ב) גדר שבין אדם למקום, דכיון שהאב משתתף ביצירתו הרי כיבוד או"א הוא כבוד הא-ל עיי"ש בארוכה.

א) מצוה שכלית שבין אדם לחבירו והו"ע של פריעת חוב. ב) גדר שבין אדם למקום, דכיון שהאב משתתף ביצירתו הרי כיבוד או"א הוא כבוד הא-ל עיי"ש בארוכה.

וי"ל שהן הן ב' הדברים האמורים, דהדין דלהאכילו ולהשקותו ושלא לצערו וכו' שייך לענין הא' והדין דכיבוד בכלל לגדל שמו וכו' שייך לענין הב', ולפי"ז יוצא דבזמן תחיית המתים שהנשמה תתלבש בהגוף יתרבה גם החיוב בכיבוד או"א שיתקיים גם בדברים שיש להם צורך והנאה ושלא לצערו וכו'.  

וי"ל שהן הן ב' הדברים האמורים, דהדין דלהאכילו ולהשקותו ושלא לצערו וכו' שייך לענין הא' והדין דכיבוד בכלל לגדל שמו וכו' שייך לענין הב', ולפי"ז יוצא דבזמן תחיית המתים שהנשמה תתלבש בהגוף יתרבה גם החיוב בכיבוד או"א שיתקיים גם בדברים שיש להם צורך והנאה ושלא לצערו וכו'.  

והנה כל הנ"ל נוגע לפי הדעה דמצוות אינן בטלות אפי' אחר תחיית המתים (דעת הרשב"א, ונת' גם לדעת הרמב"ם כמבואר בסי' סד-סה), אבל יש להוסיף שכל זה נוגע גם לפי מה דנקטינן דמצוות '''בטלות לע"ל''' אחר תחיית המתים, כמ"ש בתניא באגה"ק סי' כו (קמה,א) דמ"ש רז"ל דמצוות בטלות לע"ל היינו בתחיית המתים, הרי ביאר הרבי בקונטרס "הל' של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם" דאין זה אלא בנוגע '''להציווי''' להאדם, אבל מציאות דהמצוות כשלעצמן הן בקיום נצחי, דבגמר העבודה שהאדם נעשה מציאות אחת עם אלקות אי"צ ולא שייך ציווי, אלא שבדרך ממילא יתקיימו כיון שהן רצונו של הקב"ה עיי"ש, נמצא לפי הנ"ל '''שמצוה''' זו יתקיים אז בדרך ממילא בלי ציווי.

והנה כל הנ"ל נוגע לפי הדעה דמצוות אינן בטלות אפי' אחר תחיית המתים (דעת הרשב"א, ונת' גם לדעת הרמב"ם כמבואר בסי' סד-סה), אבל יש להוסיף שכל זה נוגע גם לפי מה דנקטינן דמצוות '''בטלות לע"ל''' אחר תחיית המתים, כמ"ש בתניא באגה"ק סי' כו (קמה,א) דמ"ש רז"ל דמצוות בטלות לע"ל היינו בתחיית המתים, הרי ביאר הרבי בקונטרס "הל' של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם" דאין זה אלא בנוגע '''להציווי''' להאדם, אבל מציאות דהמצוות כשלעצמן הן בקיום נצחי, דבגמר העבודה שהאדם נעשה מציאות אחת עם אלקות אי"צ ולא שייך ציווי, אלא שבדרך ממילא יתקיימו כיון שהן רצונו של הקב"ה עיי"ש, נמצא לפי הנ"ל '''שמצוה''' זו יתקיים אז בדרך ממילא בלי ציווי.