1,956
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
הנה ימים באים - ט״ו באב - שבת נחמו - החג הגדול של הנחמה הכפולה (הצגת מקור)
גרסה מ־13:37, ט"ו באב ה'תשע"ח
, 13:37, ט"ו באב ה'תשע"חיצירת דף עם התוכן "ט״ו באב - שבת נחמו החג הגדול של הנחמה הכפולה מהי השמחה הגדולה בט״ו באב? ומדוע יהפוך תשעה ב..."
ט״ו באב - שבת נחמו
החג הגדול של הנחמה הכפולה
מהי השמחה הגדולה בט״ו באב? ומדוע יהפוך תשעה באב
ליום חג? * על משמעותה של נחמה כפולה ("נחמו נחמו"),
ועל המבט הפנימי של תורת החסידות על ייסורי הגלות
וימי הנחמה
הנה ימים באים מאת הר' מ"מ שי' רייצס
השבוע חל חמישה־עשר באב, שכדברי המשנה (תענית כו, ב), "לא היו ימים טובים לישראל כמותו". על־פי המבואר בספרים, הרי שלשמחה זו יש קשר הדוק לגאולה העתידה, כדלהלן.
בספר "פרי עץ חיים" (סוף שער חג השבועות, "דרוש על סוד ט״ו באב") נאמר, שחמישה־עשר באב הוא יום טוב משום שבו הלבנה עומדת בשלמותה ("קיימא סיהרא באשלמותא"). כידוע, ישראל נמשלו ללבנה ולכן הם שמחים כאשר היא בשלמותה, כי דבר זה מבטא שלמות במצבו של עם ישראל.
הסבר זה עולה בקנה אחד עם דברי הגמרא (תענית שם), שהחג נקבע לזכרם של כמה מאורעות משמחים שאירעו באותו יום: העניין העיקרי של ט״ו באב הוא שלמות הלבנה, וכתוצאה מדבר זה עצמו - אירעו בו אותם מאורעות משמחים, בבחינת "מגלגלין זכות ליום זכאי".
ויש לתמוה:
הרי בכל יום חמישה־עשר בחודש הלבנה נראית במילואה, ומדוע אין היום הזה נחשב ליום חג?
יתר על כן: יש חגים נוספים בט״ו בחודש - חג הפסח וחג הסוכות - ועם זאת, משמע מלשון המשנה, שדוקא ט״ו באב הוא החג שאין כמותו!
העלייה הגדולה שאחרי הירידה
מוסבר על כך בתורת החסידות, שהדבר קשור בכלל הידוע: "ירידה צורך עלייה". מטרתה של כל ירידה היא - העלייה שבאה בעקבותיה. ומכאן, שככל שהירידה גדולה יותר, כך העלייה גדולה יותר. זוהי גם הסיבה לשמחה היתירה שקיימת בט״ו באב: מאחר שחמישה עשר באב בא לאחר הירידה הגדולה בתשעה באב, לכן ביום חמישה־עשר באב שמבטא את השלמות והעלייה - העלייה גדולה עוד יותר מבכל החודשים.
מוסיף על כך הרבי:
לכאורה, אין מקום כלל לציין את יום ט״ו בחודש כיום מיוחד, שהרי לאמיתו של דבר הלבנה שלמה תמיד, וההבדל בין ימי תחילת וסיום החודש שבהם הלבנה חסרה, ובין אמצע החודש שבו הלבנה מלאה - הוא רק במידת ההתגלות שלה לעינינו.
אלא, שזוהי אכן השמחה המיוחדת בחמישה עשר בחודש. השמחה היא בשל העובדה שהיום הזה מגלה ומלמד אותנו שבכל ימי החודש, גם בימים שבהם הלבנה נראתה קטנה וזעירה, וגם כאשר לא ראינו אותה כלל - היא היתה תמיד שלמה. הווי אומר, יום הט״ו בחודש מסמל התגלות גם לגבי העבר. ביום זה מתברר למפרע, שהלבנה היתה תמיד שלמה, והחיסרון היה רק מבחינת העובדה שהדבר לא נראה לעינינו.
כך זה גם לגבי השמחה של ט״ו באב, שמחת העלייה שלאחר הירידה בתשעה באב:
השמחה איננה דווקא על התחדשות, אלא על עצם ההתגלות. כלומר, לאמיתו של דבר, גם תשעה באב, היום שמבטא את האבל והצער, הוא יום שבעצם טומן בתוכו טוב נפלא; אלא, שהטוב הזה נעלם מאתנו, כמו הלבנה בתחילת החודש שנראית חסרה, אבל בעצם היא שלמה גם אז, כמו באמצע החודש.
זהו, אפוא, תוכן העלייה של ט״ו באב: התגלות הטוב הנעלם, שייראה לעינינו. לאחר שבתשעה באב היה חיסרון בעניין התגלות מידת הטוב והחסד, בא חמישה־עשר באב, שבו מאיר משהו מעין הגילוי של הגאולה - שבה יתגלה איך בתוך הגלות והחורבן עצמם הסתתר טוב נפלא.
לסיכום, הקשר בין ט״ו אב לתשעה באב אינו מתבטא רק בכך שהעלייה בט״ו באב גדולה יותר, מכיוון שהיא באה לאחר הירידה הגדולה של תשעה באב; העלייה בט״ו באב מגלה ומבררת למפרע, שגם הירידה של תשעה באב לא היתה ירידה אמיתית, ולאמיתו של דבר - הסתתרה כאן עלייה.
שמחת ההתגלות
ביאור זה, שלפיו ט״ו באב מסמל את התגלות הטוב שהיה נעלם בתשעה באב, הולם היטב את אחד האירועים שהיו בחמישה־עשר באב, כדברי הגמרא (תענית ל, ב) - "יום שכלו בו מתי מדבר":
רש״י (שם) מבאר את פרטי האירוע - "כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר, צאו לחפור. והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו, שמא ימות.. ולמחר הכרוז יוצא וקורא, ייבדלו החיים מן המתים. וכל שהיה בו נפש חיים, היה עומד ויוצא. וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים. וכיוון שראו כך תמהו ואמרו, שמא טעינו בחשבון החודש?! חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמישה־עשר, וכיוון שראו שנתמלאה הלבנה בט״ו ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר מ׳ שנה של גזרה נשלמו. קבעו אותו הדור לאותו יום, יום טוב".
לכאורה, לפי התיאור שברש״י, היה החג צריך להיקבע בתשעה באב, היום שבו אכן נתבטלה הגזירה! - (והעובדה שהעם נשאר בקברים עד יום ט״ו נבעה מ'תקלה טכנית' בלבד, היינו הספק שמא טעו בחשבון החודש).
התשובה לכך היא, שאם כי הגזירה נתבטלה כבר בתשעה באב, הרי שבאותה שעה הדבר היה עדיין נעלם ולא ידוע. רק בט״ו באב בא הדבר לידי גילוי, ולכן קבעו אותו ליום שמחה. שוב אנו רואים, שהעלייה והשלמות במצבו של עם ישראל קיימות כבר בתשעה באב. אלא שאז היה העניין נסתר ונעלם, ובט״ו באב נעשה הדבר גלוי.
למעשה, הסבר זה על מהות השמחה שבחמישה־עשר באב, הוא אחד הביטויים לצורת חשיבה כללית שרואה את הימים שבהם אירעו מאורעות קשים לעם ישראל, כימים של טוב וחסד. העובדה שאנו מציינים אותם כימי צום ואבל, אינה משום שהם באמת היפך הטוב.
לאמיתו של דבר, טומנים ימים אלו בחובם דברים נפלאים, והיחס השלילי שלנו אליהם הוא רק משום שלעינינו הם מצטיירים כימים קשים וכואבים. בחמישה־עשר באב אנו מגיעים להכרה בעומק הדברים, שכן יום זה מבטא את ההתגלות של הטוב והחסד שבימים אלה, ועל כך השמחה הגדולה.
הסתכלות זו תסביר לנו את הייעוד התמוה לכאורה, בדבר הפיכתם של ימים אלו לימי שמחה בימות המשיח, וכפסק דינו של הרמב״ם (סוף הלכות תעניות): "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: 'כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו' ". - השאלה מתעוררת מאליה: מדוע יהפכו ימים קשים אלו לימים טובים? מובן שהאבל והצום יתבטלו, כאשר לא תהיה עוד סיבה לכך, אבל מדוע הימים הללו יהיו ימי שמחה?!
ההסבר הוא, לאור האמור שלאמיתו של דבר קרו בימים אלו דברים נפלאים. היום איננו רואים זאת, ולכן אנו מתייחסים אליהם כאל ימים שליליים. יבוא יום ונבין את מה שהסתתר מאחורי האירועים, ואז נוכל לחגוג את הימים הללו.
נחמה כפולה
זהו גם הפירוש בדברי הנביא שנקרא בהפטרת שבת זו, "נחמו נחמו עמי". משמעות כפל הלשון היא, שייתכנו שתי צורות בנחמה. נחמה רגילה משאירה את הצער ועוגמת־הנפש, והיא רק נותנת פיצוי עליהם. למשל, אדם שביתו נשרף - יכול לקבל כפיצוי שני בתים חדשים. במצב כזה, הצער שהיה לו בעת שריפת הבית היה מוצדק, אלא שהוא מתנחם בתמורה שניתנה לו.
קיימת נחמה מסוג שונה. נחמה שמביאה את האדם להכרה, שמה שהיה נראה לו כדבר שלילי ומזיק - היה טוב, לאמיתו של דבר. זוהי נחמה כפולה, שהופכת את המעשה הכואב עצמו למעשה של חסד ורחמים.
דוגמה לכך אנו מוצאים בסיפור הגמרא (תענית כא, א), על נחום איש גם זו. הוא הוליך דורון לקיסר, ובדרך החליפו בעלי האכסניה את תכולת התיבה בעפר. הקיסר כעס, כמובן, ורצה להורגו. לכאורה, היה זה מצב שלילי, מכאיב ומצער, אולם הוא האמין ש״גם זו לטובה". ואכן, לבסוף קרה הנס ואותו עפר נהפך לכלי נשק, שבאמצעותו ניצח הקיסר את אויביו, והוא גמל על כך לנחום איש גם זו ברוחב לב.
כאן התברר, שהחלפת תכולת התיבה בעפר לא היתה מלכתחילה דבר שלילי, אלא אדרבה, טוב נפלא, שרק לא היה ידוע. וכך בענייננו: הנחמה הכפולה מגלה כיצד בתוך ייסורי הגלות עצמם הסתתרו רחמיו האין־סופיים של הקב״ה.
נחמה כפולה זו תבוא לביטוי מושלם לעתיד לבוא. אז נוכל לומר בפה מלא (ישעיה יב, א) - "אודך ה׳ כי אנפת בי". כלומר, נודה לה׳ על הצרות שהיו בזמן הגלות. או־אז אכן נוכל לחגוג את תשעה באב ושאר הצומות. אולם כבר בזמן הזה, ככל שאנו מתקרבים לביאת המשיח, נותנת לנו פנימיות התורה (שעניינה גילוי הדברים הכמוסים והנעלמים) שמץ של הבנה בכך. באמצעותה אפשר לראות, במידה מסויימת, את הטוב שמסתתר בתוך החורבן והגלות שהם כה קשים וכואבים. 1
נקודת הדברים היא, שפעולת החורבן, שגרמה להתחלת ההתרחקות כביכול בין הקב״ה לבני ישראל, מבטאת לאמיתו של דבר את הקירבה שבין הקב״ה לבניו, שכן דווקא פעולה זו תקרב את עם ישראל לזמן הנפלא שיהיה לעתיד לבוא. הקב״ה מתרחק - בחיצוניות - מבני ישראל, כדי להכין להם, כביכול, את הייעודים הנעלים של ימות המשיח; הקב״ה מכה לכאורה את בניו, דוקא מתוך הדאגה לעתידם, כדי שיתכפרו עוונותיהם והם יהיו מוכשרים לקבל את הגילויים האלוקיים שיתגלו להם לעתיד לבוא.
בעצם, רעיון זה נכון ביחס לכל ענין הגלות; אולם בענין חורבן בית המקדש מובן הדבר בצורה מיוחדת, וזאת על פי דוגמה פשוטה:
אדם שביתו בנוי בצורה שלטעמו דורשת תיקון, והוא מחליט לבנות בית חדש, שייבנה כרצונו - מוכרח הוא להרוס תחילה את הבית הישן. במקרה זה מובן מאליו, שהריסת הבית הישן היא חלק בלתי נפרד מהבנייה מחדש. אי אפשר להתייחס אליה כאל הרס והשחתה.
ובנמשל: בית־המקדש שנחרב היה "בניינא דבר נש", בניין שנבנה בידי אדם, ובתור שכזה מעלתו פחותה בהרבה מבניין בידי שמים. הקב״ה רצה ׳לתקן׳ את בית־המקדש, ולעשותו "בניינא דקודשא־בריך־הוא", בית שנבנה בידי הקב״ה, וכהכנה לכך אכן החריב את בית־המקדש השני. כך תתאפשר בניית הבית השלישי, שיהיה נעלה בהרבה. הווי אומר, פעולת החורבן היא בעצם חלק מבניין בית־המקדש השלישי.
"עד מתי"?!
מאידך, אסור לנו להסתפק בכל ההסברים, ותשעה באב, יום החורבן, יהפוך ליום טוב רק כאשר הקב״ה יראה את אהבתו וקירבתו אלינו בצורה גלויה, בגאולה האמיתית והשלמה.
וזהו בעצם המסר של ט״ו באב: אכן, הירח מלא כל החודש. אך מציינים זאת רק כשהדבר בא לעין כל, ביום החמישה־עשר בחודש. הגזירה על דור המדבר התבטלה כבר בתשעה באב, וחוגגים זאת רק בט״ו בו, כשהדבר בא בצורה גלויה וברורה. - עד אז, נמשיך לזעוק ״עד מתי״, ולתבוע שאהבתו של ה׳ אלינו תבוא בהתגלות - לעיני כל העמים, ואז נוכל לשמוח בשלמות, "ונרננה ונשמחה בכל ימינו".
מקורות: קונטרס ט״ו באב תש״נ. שיחות ט״ו באב וש״פ עקב, תשמ״ז. לקו״ש חלק יח ע׳ 313. חלק כט ע׳ 13, וע' 377.
(1) כמבואר בהרחבה בכמה מקומות: ראה לקוטי שיחות ח״ב עמ׳ 360 ואילך; מאמריו של הגה״ח הרב יואל כהן שליט״א על ימי הנחמה, שפורסמו ב״כפר חב״ד" במסגרת הסדרה "מחשבת החסידות". ועוד.
ואתחנן
לשם מה יצטרך המשיח להיות מלך?
על ימות המשיח נאמר: "כי כולם ידעו אותי", משמע: הכל
יהיו שווים בידיעת ה׳. עם זאת, נאמר מיד אחר כך:
״למקטנם ועד גדולם״ - הרי שגם אז יהיו ׳קטנים׳
וגדולים׳ - הכיצד? * על מצוות ידיעת ה׳ בזמן הזה
שעליה נצטווינו בפרשת השבוע, ועל משמעותה של ידיעת
ה׳ בימות המשיח ״כמים לים מכסים״ * וגם הסבר על עיקר
מעלתו הנפלאה של המלך המשיח
הנה ימים באים מאת הר' מ"מ שי' רייצס
בפרשתנו מצווה התורה על ידיעת ה׳, ואומרת (ד, לה־לט): "אתה הראת לדעת, כי ה׳ הוא האלקים, אין עוד מלבדו. וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה, הוא האלקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
פסוק נוסף בפרשתנו שנקשר בעניין הוא הפסוק הראשון שבעשרת הדיברות (ה,ו): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". וכדברי הרמב״ם בתחילת ספרו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו". והרמב״ם ממשיך ומונה את הפרטים הנכללים בידיעה זו, ומסיים: "וידיעת דבר זה מצווה עשה, שנאמר "אנכי ה׳ אלקיך".
אנו מצווים, אפוא, לדעת את ה'. "דע את אלוקי אביך" (דברי־הימים א כח, ט). עלינו לעשות ככל אשר ביכולתנו לקיים מצווה זו גם בזמן הזה, אך קיומה בצורה מושלמת יתאפשר רק בבוא הגאולה האמיתית והשלמה, עם קיום הייעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).
היקום כולו יתמלא בידיעת אלוקות, ואפילו על בעלי־החיים תשפיע דעה זו, ותגרום לכך ש״לא ירעו ולא ישחיתו", "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (כמבואר בהרחבה בתורת החסידות 1). אצל בני האדם, ובייחוד אצל בני־ישראל, תהפוך הידיעה בבורא להיות מוחשית ומושלמת.
לפי זה מובן היטב הקשר בין תחילת ספרו של הרמב״ם לסיומו. בתחילת הספר מדבר הרמב״ם, כאמור, על המצווה "לידע שיש שם מצוי ראשון", וסיום הספר הוא בתיאור עידן העתיד, כימים שבהם "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות .. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר ׳כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים׳".
כיסוי אחד - ועומק שונה
הנביא ירמיה (לא, לג) מדבר אף הוא על הידיעה בה׳, שתהיה לעתיד לבוא לנחלת הכלל: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את ה׳, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". הווי אומר, הידיעה בה׳ שתהיה אז לא תושג בדרך של לימוד והסברה, אלא באופן טבעי - "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
ודבר זה מעורר פליאה: הרי הדעת היא, לכאורה, כוח שכלי שמופעל ע״י לימוד ועיון, וכיצד זה יגיעו לכך כולם באופן טבעי?!
ושאלה נוספת: לפי נבואה זו, כיצד נבין את כל אותם מקורות רבים שבהם נאמר כי מלך המשיח הוא יהיה האיש שילמד את העם תורה ויעניק להם הבנה ב״דעה את ה'״ - כיצד הדברים תואמים לנבואה זו של "ולא ילמדו עוד איש את רעהו"?
במענה לשאלות אלה, מבארת תורת החסידות כי ידיעת ה' שתהיה בימות המשיח תהיה מורכבת משני חלקים. יהיה חלק אחד שבו "כולם ידעו אותי" בצורה שווה, ולא ילמדו איש מרעהו: ויהיה צד נוסף, שבו יהיו הבדלים, כאשר האיש הנעלה מכולם בתחום זה יהיה מלך המשיח, והוא יהיה מי שילמד את כולם ידיעת ה'.
חלוקה זו נרמזת במדוייק גם בהשוואה למשל המים המכסים את הים ("כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים"), שגם בו יש שני פרטים: "הנה כתיב 'ולא ילמדו עוד איש את רעהו.. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם', אבל מכל מקום לא יהיו כולם שווים, כמו שהים מלא אבל מכל מקום אין העומק שווה בכל מקום, כי במקום שיש בור גדול שם יש יותר מים, ומקום שאין עומק כל־כך גם מים אין בו כל־כך - כן לעתיד יהיה שכל גדול כל־כך עד שכולם ידעו אותי, אבל מכל מקום לא הכל שווין בו:
מי ששכלו יותר רחב - יהיה יותר מבין, ומי ששכלו קצר - לא יבין כל־כך.. וזהו ממש ׳כמים לים מכסים׳, ומלמעלה הים והמים שווים כי כולם יודעין אותי - אבל לא שווים בהשגה אחת, כמו המים של ים במקום עומק יש יותר מים".
"כי כולם ידעו אותי"
מה הם אותם שני סוגי ידיעה שיהיו לעתיד לבוא?
ובכן, פרט אחד בידיעת ה׳, שבו כולם יהיו שווים, הוא הידיעה וההכרה במהותו ועצמותו של הקב״ה, ״כי כולם ידעו אותי״ - את הקב״ה בעצמו. בעניין זה "לא ילמדו איש את רעהו", כי לא מדובר בידיעה והבנה שכלית שניתנת ללימוד, אלא בידיעה במובן של הכרה מוחשית והתקשרות נפשית עם הדבר.
וכדברי רבנו הזקן בתניא (פרק מ״ב): "עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה שידעו גדולת ה׳ מפי ספרים ומפי סופרים, אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה׳ ולתקוע מחשבתו בה׳ בחוזק ואומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה׳ בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו".
שכן. לגבי הקב״ה בכבודו ובעצמו לא שייך כלל לדבר על השגה וידיעה שכלית. "לית מחשבה תפיסא ביה כלל״; הדבר היחיד ששייך ביחס אליו הוא הכרה, וזה מה שיהיה בימות המשיח, כאשר כולם יוכלו 'לראות' את מהותו ועצמותו של הבורא, ויכירו בו בהכרה מוחשית. "כאדם שיודע ומכיר לרעהו לפי שרואהו תמיד, שייך בזה לומר עניין ידיעה עצמית - כמו ׳רק אתכם ידעתי׳ כו׳ וכהאי גוונא".
ומכיוון שאין מדובר בידיעה שכלית, לא יהיו בכך הבדלי דרגות. כולם יהיו שווים בכך, משום שהבורא יתגלה ו'ייראה' לכולם בשווה.
כלפי ידיעה זו, שתהיה בכולם במידה שווה, נאמר ״כמים לים מכסים״ - כשם שהמים מכסים את כל שטח הים מלמעלה בצורה שווה. ולצד ידיעה זו, תהיה ידיעה נוספת שבה אכן יהיו שינויים - כשם שלמטה, בקרקעית הים, יש מקומות עמוקים ובהם כמות גדולה יותר של מים, ולעומתם יש מקומות גבוהים יותר שבהם יש מידה קטנה יותר של מים. וכפי שפסוק זה עצמו אומר: "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", הרי שגם אז יהיו "קטנים" ו״גדולים" בידיעת ה׳.
דרגות שונות
הכוונה היא לידיעה שכלית, השגה והבנה, שתהיה בדרגות הרבות של האור האלוקי. בידיעה זו יש מקום לכך שאדם ילמד את רעהו, ויהיו בכך דרגות רבות: יהיו אנשים שיגיעו להשגה ברמות גבוהות יותר של האור האלוקי, ויהיו שישיגו פחות, ובמשך ימות המשיח עצמם הם יוסיפו ויתעלו בהשגה זו, "ילכו מחיל אל חיל".
גדול המלמדים יהיה משיח צדקנו עצמו, שעליו נאמר (ישעיה נב, יג) "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד", ואת ההשכלה הגדולה והעצומה שלו הוא ינחיל לכל העם כולו. אם כי, כפי שמבואר בתורת החסידות, הוא עצמו ישכיל ברמות נעלות יותר מאלו שיוכל ללמד את העם, וכלשון הנביא "וגבה מאוד" (וראה במדרשי חז״ל - תנחומא תולדות, יד - שמפסוק זה למדים שמשיח יהיה נעלה אף יותר מהאבות ומשה רבנו).
לפי זה, מובן מדוע מצינו בדברי הנביאים ובדברי חז״ל שהכינוי ׳מלך׳ מופיע ביחס למשיח. לכאורה, לשם מה יהיה צורך במלך בימות המשיח? הרי תפקידו של המלך הוא לנהל את המדינה בצורה מסודרת, להפעיל משטר יציב שיביא לכך שלא יהיה מצב שבו "איש את רעהו חיים בלעו".
במובן פנימי יותר, תפקידו של המלך הוא להחדיר יראת השם בעם ישראל. - מתוך היראה שיש לעם בפני המלך, הם מקבלים הרגשה של יראת ה׳, כי המלך עצמו ירא מה׳ (ראה באריכות ב'דרך מצוותיך', 'מצוות מינוי מלך'). והנה, בימות המשיח תהיה אצל כל בני ישראל יראת ה׳ באופן טבעי. אם כן, לשם מה יהיה צורך בימות המשיח במושג ה׳מלוכה׳?
בתחילת ימות המשיח, ניחא. כאשר העולם עדיין יהיה באמצע תהליך תיקונו, ועדיין יהיו בו מריבות ואי־סדרים, או כאשר יהיו אנשים שיהיה חיסרון בעניין יראתם וביטולם לקב״ה - הרי המלך יעסוק בכל אלה; אך לאחר שהעולם יבוא לתיקונו המושלם, והכל יהיו חדורים ביראת ה׳ והתבטלות מוחלטת אליו, לשם מה יהיה צורך במלך?
היה מן הראוי שהמשיח יהיה מכונה ״רב״ - כמו ״משה רבנו״ - משום שהוא ילמד תורה את כל העם וירומם אותם לרמות גבוהות בידיעת ה׳. אך מה לו ולעניין המלוכה?
למעלה מבחינת הדעת
אלא, שהתואר ׳מלך׳ שניתן למשיח, אינו מתייחס להנהגת המלוכה במובנה הפשוט. הוא מהווה בעיקר ביטוי לכך, שעם כל הלימוד וההבנה שמשיח ינחיל לעם ישראל, הוא עצמו ישכיל השכלות גבוהות הרבה יותר בידיעת ה׳, השכלות שתמיד תישארנה נעלות מהשגתם של כל בני־ישראל.
המושג 'מלך' מסמל הנהגה ברמה שלמעלה מהנהגתם של המוני העם, הנהגה של רוממות והתנשאות מתושבי המדינה, כאשר הם נדרשים להתבטל כלפיו לחלוטין ולציית לכל הוראותיו, גם אם הן נוגדות את ההבנה שלהם; ואף מלך המשיח יהיה מרומם ונעלה מכל העם, והכל יתבטלו כלפי השגתו ודרגתו הגבוהה, כשם שהעם מתבטל כלפי המלך.
למעשה, זהו עיקר עניינו וייחודו של משיח. —
במסכת סוכה (נב, ב) מונה הגמרא "שבעה רועים" ו״שמונה נסיכי אדם", כשאחד משמונת האחרונים הוא משיח. ההבדל בין "רועים" ל״נסיכי אדם" הוא, שה״רועים" הם אלה שמשפיעים לעם ישראל תורה ועבודה בצורה פנימית (כמו משה רבינו שנמנה בין שבעת הרועים), ואילו "נסיכי אדם" הם אלה שעוסקים בעיקר בעבודת השם באופן אישי, והשפעתם על האנשים שמסביבם היא בעיקר בבחינת ׳מקיף׳ (לא השפעה ישירה על־ידי לימוד והדרכה. אלא השפעה עקיפה שנובעת כתוצאה מצדקותם האישית. כמו ישי, אביו של דוד, שנמנה בין אלו, שהצטיינו
בצדקות מיוחדת, אך לא עסקו בהשפעה ישירה על העם).
לפי זה מתעוררת השאלה, מדוע נמנה משיח בין ה׳נסיכים׳ ולא בין ה׳רועים׳? הרי הוא יביא לשינוי מהותי פנימי בעולם כולו בצורה ישירה, ויעסוק בהרבצת התורה לכולם?
ומכאן, שלצד המעלה הגדולה של משיח בעניין ההבנה וההשגה והידיעה בה׳ שיביא לעם ישראל ולעולם כולו, עיקר גדולתו תהיה בהשגה הנעלית שלו, שלא תתלבש בצורה פנימית בכלי השכל של עם ישראל, ותישאר בבחינת ׳מקיף׳, ׳למעלה׳ מהם. לכן הוא נמנה דווקא בין ה'נסיכי אדם', ולא בין ה'רועים'.
ולאור כל זאת, יתבארו באור חדש דברי חז״ל הידועים (סנהדרין צז, א), כי משיח בא 'בהיסח הדעת'. - "לפי ששורש משיח הוא למעלה מן הדעת לגמרי, והוא בבחינת מלך שלמעלה מן הטעם ודעת לגמרי, על כן, ב׳היסח הדעת׳ שהוא למעלה מן הדעת יבוא, ובבחינת הדעת הוא נבדל ונעלם .. וד״ל".
הדברים ירדו לרגש הלב
נסיים רשימה זו, העוסקת בעניין הדעת לעתיד לבוא, בפרט נוסף בעניין זה, ששייך גם למעשינו כיום, בזמן הזה:
גם לגבי אותם עניינים בידיעת ה׳ שהובנו בזמן הזה, הרי במקרים רבים עדיין אין הם חדורים ברגש הלב. אדם עשוי ללמוד על עולם האצילות, ואם כי הוא מבין ומשיג את הדבר שהוא לומד - עדיין נותר מרחק עצום בינו לבין הדבר, מבחינת הרגשתו ותחושותיו. וזהו אחד מהחידושים שיהיו לעתיד לבוא בתחום ה׳דעת׳ - שהעניינים שהיהודי השיג אותם במוחו בזמן הזה, יחדרו גם אל הרגש שבלב.
מסופר, שפעם נשאל רבנו הזקן: מדוע יש צורך להתייגע בלימוד תורת החסידות שמבארת עניינים נעלים של ידיעת ה׳, כאשר על־אף כל המאמץ נותרים הדברים ׳רחוקים׳ ו׳זרים׳ מלבו של האדם?
והשיב רבינו הזקן, כי על ימות המשיח נאמר (יחזקאל לו, כח) "והסירותי את לב האבן מבשרכם״. ומכאן שביחס למוח - הבנה והשגה, האדם נדרש להתייגע בכוחות עצמו, וכשיבוא משיח ויוסר לב האבן, ׳ירדו׳ כל העניינים שהושגו במוח אל רגש הלב; אך מי שלא למד במוחו, מה תוסיף לו הסרת לב האבן?!...
הווי אומר, לצד ההשגות הנעלות שיושגו במוח, עיקר החידוש והמעלה של ימות המשיח הוא בכך שלאדם לא יהיה עוד "לב אבן", וגם רגשותיו של האדם יזדהו בצורה מושלמת עם מה שהוא מבין במוחו.
לפי זה, מובן לשון הרמב״ם (הל׳ תשובה פ״ט ה״ב): "באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר.. (־וכאן הרמב״ם מביא כמה פסוקים, וביניהם הפסוק־) והסירותי את לב האבן מבשרכם". לכאורה, מה עניין הסרת "לב האבן" ל״תרבה הדעה והחכמה"?! אלא כוונתו היא, כאמור, ששלמות "הדעה והחכמה" היא כאשר הדברים חדורים גם ברגש הלב.
ובינתיים, עלינו להתייגע במוחנו ככל יכולתנו, ובמהרה בימינו יקויים הייעוד "ונתתי לכם לב בשר", והכל ירד ויחדור גם ברגש הלב.
מקורות: "מאמרי אדה״ז הקצרים" ע׳ קמא. "מאמרי אדה״ז נביאים" ע׳ ד. "שער האמונה" לא, ב. סה״ש תשמ״ח חלק א ע׳ 142. ע׳ 311. לקו״ש חל״ה ע׳ 209.
(1) ראה בהרחבה במאמרנו לפרשת נח.
החג הגדול של הנחמה הכפולה
מהי השמחה הגדולה בט״ו באב? ומדוע יהפוך תשעה באב
ליום חג? * על משמעותה של נחמה כפולה ("נחמו נחמו"),
ועל המבט הפנימי של תורת החסידות על ייסורי הגלות
וימי הנחמה
הנה ימים באים מאת הר' מ"מ שי' רייצס
השבוע חל חמישה־עשר באב, שכדברי המשנה (תענית כו, ב), "לא היו ימים טובים לישראל כמותו". על־פי המבואר בספרים, הרי שלשמחה זו יש קשר הדוק לגאולה העתידה, כדלהלן.
בספר "פרי עץ חיים" (סוף שער חג השבועות, "דרוש על סוד ט״ו באב") נאמר, שחמישה־עשר באב הוא יום טוב משום שבו הלבנה עומדת בשלמותה ("קיימא סיהרא באשלמותא"). כידוע, ישראל נמשלו ללבנה ולכן הם שמחים כאשר היא בשלמותה, כי דבר זה מבטא שלמות במצבו של עם ישראל.
הסבר זה עולה בקנה אחד עם דברי הגמרא (תענית שם), שהחג נקבע לזכרם של כמה מאורעות משמחים שאירעו באותו יום: העניין העיקרי של ט״ו באב הוא שלמות הלבנה, וכתוצאה מדבר זה עצמו - אירעו בו אותם מאורעות משמחים, בבחינת "מגלגלין זכות ליום זכאי".
ויש לתמוה:
הרי בכל יום חמישה־עשר בחודש הלבנה נראית במילואה, ומדוע אין היום הזה נחשב ליום חג?
יתר על כן: יש חגים נוספים בט״ו בחודש - חג הפסח וחג הסוכות - ועם זאת, משמע מלשון המשנה, שדוקא ט״ו באב הוא החג שאין כמותו!
העלייה הגדולה שאחרי הירידה
מוסבר על כך בתורת החסידות, שהדבר קשור בכלל הידוע: "ירידה צורך עלייה". מטרתה של כל ירידה היא - העלייה שבאה בעקבותיה. ומכאן, שככל שהירידה גדולה יותר, כך העלייה גדולה יותר. זוהי גם הסיבה לשמחה היתירה שקיימת בט״ו באב: מאחר שחמישה עשר באב בא לאחר הירידה הגדולה בתשעה באב, לכן ביום חמישה־עשר באב שמבטא את השלמות והעלייה - העלייה גדולה עוד יותר מבכל החודשים.
מוסיף על כך הרבי:
לכאורה, אין מקום כלל לציין את יום ט״ו בחודש כיום מיוחד, שהרי לאמיתו של דבר הלבנה שלמה תמיד, וההבדל בין ימי תחילת וסיום החודש שבהם הלבנה חסרה, ובין אמצע החודש שבו הלבנה מלאה - הוא רק במידת ההתגלות שלה לעינינו.
אלא, שזוהי אכן השמחה המיוחדת בחמישה עשר בחודש. השמחה היא בשל העובדה שהיום הזה מגלה ומלמד אותנו שבכל ימי החודש, גם בימים שבהם הלבנה נראתה קטנה וזעירה, וגם כאשר לא ראינו אותה כלל - היא היתה תמיד שלמה. הווי אומר, יום הט״ו בחודש מסמל התגלות גם לגבי העבר. ביום זה מתברר למפרע, שהלבנה היתה תמיד שלמה, והחיסרון היה רק מבחינת העובדה שהדבר לא נראה לעינינו.
כך זה גם לגבי השמחה של ט״ו באב, שמחת העלייה שלאחר הירידה בתשעה באב:
השמחה איננה דווקא על התחדשות, אלא על עצם ההתגלות. כלומר, לאמיתו של דבר, גם תשעה באב, היום שמבטא את האבל והצער, הוא יום שבעצם טומן בתוכו טוב נפלא; אלא, שהטוב הזה נעלם מאתנו, כמו הלבנה בתחילת החודש שנראית חסרה, אבל בעצם היא שלמה גם אז, כמו באמצע החודש.
זהו, אפוא, תוכן העלייה של ט״ו באב: התגלות הטוב הנעלם, שייראה לעינינו. לאחר שבתשעה באב היה חיסרון בעניין התגלות מידת הטוב והחסד, בא חמישה־עשר באב, שבו מאיר משהו מעין הגילוי של הגאולה - שבה יתגלה איך בתוך הגלות והחורבן עצמם הסתתר טוב נפלא.
לסיכום, הקשר בין ט״ו אב לתשעה באב אינו מתבטא רק בכך שהעלייה בט״ו באב גדולה יותר, מכיוון שהיא באה לאחר הירידה הגדולה של תשעה באב; העלייה בט״ו באב מגלה ומבררת למפרע, שגם הירידה של תשעה באב לא היתה ירידה אמיתית, ולאמיתו של דבר - הסתתרה כאן עלייה.
שמחת ההתגלות
ביאור זה, שלפיו ט״ו באב מסמל את התגלות הטוב שהיה נעלם בתשעה באב, הולם היטב את אחד האירועים שהיו בחמישה־עשר באב, כדברי הגמרא (תענית ל, ב) - "יום שכלו בו מתי מדבר":
רש״י (שם) מבאר את פרטי האירוע - "כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר, צאו לחפור. והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו, שמא ימות.. ולמחר הכרוז יוצא וקורא, ייבדלו החיים מן המתים. וכל שהיה בו נפש חיים, היה עומד ויוצא. וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים. וכיוון שראו כך תמהו ואמרו, שמא טעינו בחשבון החודש?! חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמישה־עשר, וכיוון שראו שנתמלאה הלבנה בט״ו ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר מ׳ שנה של גזרה נשלמו. קבעו אותו הדור לאותו יום, יום טוב".
לכאורה, לפי התיאור שברש״י, היה החג צריך להיקבע בתשעה באב, היום שבו אכן נתבטלה הגזירה! - (והעובדה שהעם נשאר בקברים עד יום ט״ו נבעה מ'תקלה טכנית' בלבד, היינו הספק שמא טעו בחשבון החודש).
התשובה לכך היא, שאם כי הגזירה נתבטלה כבר בתשעה באב, הרי שבאותה שעה הדבר היה עדיין נעלם ולא ידוע. רק בט״ו באב בא הדבר לידי גילוי, ולכן קבעו אותו ליום שמחה. שוב אנו רואים, שהעלייה והשלמות במצבו של עם ישראל קיימות כבר בתשעה באב. אלא שאז היה העניין נסתר ונעלם, ובט״ו באב נעשה הדבר גלוי.
למעשה, הסבר זה על מהות השמחה שבחמישה־עשר באב, הוא אחד הביטויים לצורת חשיבה כללית שרואה את הימים שבהם אירעו מאורעות קשים לעם ישראל, כימים של טוב וחסד. העובדה שאנו מציינים אותם כימי צום ואבל, אינה משום שהם באמת היפך הטוב.
לאמיתו של דבר, טומנים ימים אלו בחובם דברים נפלאים, והיחס השלילי שלנו אליהם הוא רק משום שלעינינו הם מצטיירים כימים קשים וכואבים. בחמישה־עשר באב אנו מגיעים להכרה בעומק הדברים, שכן יום זה מבטא את ההתגלות של הטוב והחסד שבימים אלה, ועל כך השמחה הגדולה.
הסתכלות זו תסביר לנו את הייעוד התמוה לכאורה, בדבר הפיכתם של ימים אלו לימי שמחה בימות המשיח, וכפסק דינו של הרמב״ם (סוף הלכות תעניות): "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: 'כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו' ". - השאלה מתעוררת מאליה: מדוע יהפכו ימים קשים אלו לימים טובים? מובן שהאבל והצום יתבטלו, כאשר לא תהיה עוד סיבה לכך, אבל מדוע הימים הללו יהיו ימי שמחה?!
ההסבר הוא, לאור האמור שלאמיתו של דבר קרו בימים אלו דברים נפלאים. היום איננו רואים זאת, ולכן אנו מתייחסים אליהם כאל ימים שליליים. יבוא יום ונבין את מה שהסתתר מאחורי האירועים, ואז נוכל לחגוג את הימים הללו.
נחמה כפולה
זהו גם הפירוש בדברי הנביא שנקרא בהפטרת שבת זו, "נחמו נחמו עמי". משמעות כפל הלשון היא, שייתכנו שתי צורות בנחמה. נחמה רגילה משאירה את הצער ועוגמת־הנפש, והיא רק נותנת פיצוי עליהם. למשל, אדם שביתו נשרף - יכול לקבל כפיצוי שני בתים חדשים. במצב כזה, הצער שהיה לו בעת שריפת הבית היה מוצדק, אלא שהוא מתנחם בתמורה שניתנה לו.
קיימת נחמה מסוג שונה. נחמה שמביאה את האדם להכרה, שמה שהיה נראה לו כדבר שלילי ומזיק - היה טוב, לאמיתו של דבר. זוהי נחמה כפולה, שהופכת את המעשה הכואב עצמו למעשה של חסד ורחמים.
דוגמה לכך אנו מוצאים בסיפור הגמרא (תענית כא, א), על נחום איש גם זו. הוא הוליך דורון לקיסר, ובדרך החליפו בעלי האכסניה את תכולת התיבה בעפר. הקיסר כעס, כמובן, ורצה להורגו. לכאורה, היה זה מצב שלילי, מכאיב ומצער, אולם הוא האמין ש״גם זו לטובה". ואכן, לבסוף קרה הנס ואותו עפר נהפך לכלי נשק, שבאמצעותו ניצח הקיסר את אויביו, והוא גמל על כך לנחום איש גם זו ברוחב לב.
כאן התברר, שהחלפת תכולת התיבה בעפר לא היתה מלכתחילה דבר שלילי, אלא אדרבה, טוב נפלא, שרק לא היה ידוע. וכך בענייננו: הנחמה הכפולה מגלה כיצד בתוך ייסורי הגלות עצמם הסתתרו רחמיו האין־סופיים של הקב״ה.
נחמה כפולה זו תבוא לביטוי מושלם לעתיד לבוא. אז נוכל לומר בפה מלא (ישעיה יב, א) - "אודך ה׳ כי אנפת בי". כלומר, נודה לה׳ על הצרות שהיו בזמן הגלות. או־אז אכן נוכל לחגוג את תשעה באב ושאר הצומות. אולם כבר בזמן הזה, ככל שאנו מתקרבים לביאת המשיח, נותנת לנו פנימיות התורה (שעניינה גילוי הדברים הכמוסים והנעלמים) שמץ של הבנה בכך. באמצעותה אפשר לראות, במידה מסויימת, את הטוב שמסתתר בתוך החורבן והגלות שהם כה קשים וכואבים. 1
נקודת הדברים היא, שפעולת החורבן, שגרמה להתחלת ההתרחקות כביכול בין הקב״ה לבני ישראל, מבטאת לאמיתו של דבר את הקירבה שבין הקב״ה לבניו, שכן דווקא פעולה זו תקרב את עם ישראל לזמן הנפלא שיהיה לעתיד לבוא. הקב״ה מתרחק - בחיצוניות - מבני ישראל, כדי להכין להם, כביכול, את הייעודים הנעלים של ימות המשיח; הקב״ה מכה לכאורה את בניו, דוקא מתוך הדאגה לעתידם, כדי שיתכפרו עוונותיהם והם יהיו מוכשרים לקבל את הגילויים האלוקיים שיתגלו להם לעתיד לבוא.
בעצם, רעיון זה נכון ביחס לכל ענין הגלות; אולם בענין חורבן בית המקדש מובן הדבר בצורה מיוחדת, וזאת על פי דוגמה פשוטה:
אדם שביתו בנוי בצורה שלטעמו דורשת תיקון, והוא מחליט לבנות בית חדש, שייבנה כרצונו - מוכרח הוא להרוס תחילה את הבית הישן. במקרה זה מובן מאליו, שהריסת הבית הישן היא חלק בלתי נפרד מהבנייה מחדש. אי אפשר להתייחס אליה כאל הרס והשחתה.
ובנמשל: בית־המקדש שנחרב היה "בניינא דבר נש", בניין שנבנה בידי אדם, ובתור שכזה מעלתו פחותה בהרבה מבניין בידי שמים. הקב״ה רצה ׳לתקן׳ את בית־המקדש, ולעשותו "בניינא דקודשא־בריך־הוא", בית שנבנה בידי הקב״ה, וכהכנה לכך אכן החריב את בית־המקדש השני. כך תתאפשר בניית הבית השלישי, שיהיה נעלה בהרבה. הווי אומר, פעולת החורבן היא בעצם חלק מבניין בית־המקדש השלישי.
"עד מתי"?!
מאידך, אסור לנו להסתפק בכל ההסברים, ותשעה באב, יום החורבן, יהפוך ליום טוב רק כאשר הקב״ה יראה את אהבתו וקירבתו אלינו בצורה גלויה, בגאולה האמיתית והשלמה.
וזהו בעצם המסר של ט״ו באב: אכן, הירח מלא כל החודש. אך מציינים זאת רק כשהדבר בא לעין כל, ביום החמישה־עשר בחודש. הגזירה על דור המדבר התבטלה כבר בתשעה באב, וחוגגים זאת רק בט״ו בו, כשהדבר בא בצורה גלויה וברורה. - עד אז, נמשיך לזעוק ״עד מתי״, ולתבוע שאהבתו של ה׳ אלינו תבוא בהתגלות - לעיני כל העמים, ואז נוכל לשמוח בשלמות, "ונרננה ונשמחה בכל ימינו".
מקורות: קונטרס ט״ו באב תש״נ. שיחות ט״ו באב וש״פ עקב, תשמ״ז. לקו״ש חלק יח ע׳ 313. חלק כט ע׳ 13, וע' 377.
(1) כמבואר בהרחבה בכמה מקומות: ראה לקוטי שיחות ח״ב עמ׳ 360 ואילך; מאמריו של הגה״ח הרב יואל כהן שליט״א על ימי הנחמה, שפורסמו ב״כפר חב״ד" במסגרת הסדרה "מחשבת החסידות". ועוד.
ואתחנן
לשם מה יצטרך המשיח להיות מלך?
על ימות המשיח נאמר: "כי כולם ידעו אותי", משמע: הכל
יהיו שווים בידיעת ה׳. עם זאת, נאמר מיד אחר כך:
״למקטנם ועד גדולם״ - הרי שגם אז יהיו ׳קטנים׳
וגדולים׳ - הכיצד? * על מצוות ידיעת ה׳ בזמן הזה
שעליה נצטווינו בפרשת השבוע, ועל משמעותה של ידיעת
ה׳ בימות המשיח ״כמים לים מכסים״ * וגם הסבר על עיקר
מעלתו הנפלאה של המלך המשיח
הנה ימים באים מאת הר' מ"מ שי' רייצס
בפרשתנו מצווה התורה על ידיעת ה׳, ואומרת (ד, לה־לט): "אתה הראת לדעת, כי ה׳ הוא האלקים, אין עוד מלבדו. וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה, הוא האלקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
פסוק נוסף בפרשתנו שנקשר בעניין הוא הפסוק הראשון שבעשרת הדיברות (ה,ו): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". וכדברי הרמב״ם בתחילת ספרו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו". והרמב״ם ממשיך ומונה את הפרטים הנכללים בידיעה זו, ומסיים: "וידיעת דבר זה מצווה עשה, שנאמר "אנכי ה׳ אלקיך".
אנו מצווים, אפוא, לדעת את ה'. "דע את אלוקי אביך" (דברי־הימים א כח, ט). עלינו לעשות ככל אשר ביכולתנו לקיים מצווה זו גם בזמן הזה, אך קיומה בצורה מושלמת יתאפשר רק בבוא הגאולה האמיתית והשלמה, עם קיום הייעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).
היקום כולו יתמלא בידיעת אלוקות, ואפילו על בעלי־החיים תשפיע דעה זו, ותגרום לכך ש״לא ירעו ולא ישחיתו", "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (כמבואר בהרחבה בתורת החסידות 1). אצל בני האדם, ובייחוד אצל בני־ישראל, תהפוך הידיעה בבורא להיות מוחשית ומושלמת.
לפי זה מובן היטב הקשר בין תחילת ספרו של הרמב״ם לסיומו. בתחילת הספר מדבר הרמב״ם, כאמור, על המצווה "לידע שיש שם מצוי ראשון", וסיום הספר הוא בתיאור עידן העתיד, כימים שבהם "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות .. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר ׳כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים׳".
כיסוי אחד - ועומק שונה
הנביא ירמיה (לא, לג) מדבר אף הוא על הידיעה בה׳, שתהיה לעתיד לבוא לנחלת הכלל: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את ה׳, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". הווי אומר, הידיעה בה׳ שתהיה אז לא תושג בדרך של לימוד והסברה, אלא באופן טבעי - "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
ודבר זה מעורר פליאה: הרי הדעת היא, לכאורה, כוח שכלי שמופעל ע״י לימוד ועיון, וכיצד זה יגיעו לכך כולם באופן טבעי?!
ושאלה נוספת: לפי נבואה זו, כיצד נבין את כל אותם מקורות רבים שבהם נאמר כי מלך המשיח הוא יהיה האיש שילמד את העם תורה ויעניק להם הבנה ב״דעה את ה'״ - כיצד הדברים תואמים לנבואה זו של "ולא ילמדו עוד איש את רעהו"?
במענה לשאלות אלה, מבארת תורת החסידות כי ידיעת ה' שתהיה בימות המשיח תהיה מורכבת משני חלקים. יהיה חלק אחד שבו "כולם ידעו אותי" בצורה שווה, ולא ילמדו איש מרעהו: ויהיה צד נוסף, שבו יהיו הבדלים, כאשר האיש הנעלה מכולם בתחום זה יהיה מלך המשיח, והוא יהיה מי שילמד את כולם ידיעת ה'.
חלוקה זו נרמזת במדוייק גם בהשוואה למשל המים המכסים את הים ("כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים"), שגם בו יש שני פרטים: "הנה כתיב 'ולא ילמדו עוד איש את רעהו.. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם', אבל מכל מקום לא יהיו כולם שווים, כמו שהים מלא אבל מכל מקום אין העומק שווה בכל מקום, כי במקום שיש בור גדול שם יש יותר מים, ומקום שאין עומק כל־כך גם מים אין בו כל־כך - כן לעתיד יהיה שכל גדול כל־כך עד שכולם ידעו אותי, אבל מכל מקום לא הכל שווין בו:
מי ששכלו יותר רחב - יהיה יותר מבין, ומי ששכלו קצר - לא יבין כל־כך.. וזהו ממש ׳כמים לים מכסים׳, ומלמעלה הים והמים שווים כי כולם יודעין אותי - אבל לא שווים בהשגה אחת, כמו המים של ים במקום עומק יש יותר מים".
"כי כולם ידעו אותי"
מה הם אותם שני סוגי ידיעה שיהיו לעתיד לבוא?
ובכן, פרט אחד בידיעת ה׳, שבו כולם יהיו שווים, הוא הידיעה וההכרה במהותו ועצמותו של הקב״ה, ״כי כולם ידעו אותי״ - את הקב״ה בעצמו. בעניין זה "לא ילמדו איש את רעהו", כי לא מדובר בידיעה והבנה שכלית שניתנת ללימוד, אלא בידיעה במובן של הכרה מוחשית והתקשרות נפשית עם הדבר.
וכדברי רבנו הזקן בתניא (פרק מ״ב): "עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה שידעו גדולת ה׳ מפי ספרים ומפי סופרים, אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה׳ ולתקוע מחשבתו בה׳ בחוזק ואומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה׳ בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו".
שכן. לגבי הקב״ה בכבודו ובעצמו לא שייך כלל לדבר על השגה וידיעה שכלית. "לית מחשבה תפיסא ביה כלל״; הדבר היחיד ששייך ביחס אליו הוא הכרה, וזה מה שיהיה בימות המשיח, כאשר כולם יוכלו 'לראות' את מהותו ועצמותו של הבורא, ויכירו בו בהכרה מוחשית. "כאדם שיודע ומכיר לרעהו לפי שרואהו תמיד, שייך בזה לומר עניין ידיעה עצמית - כמו ׳רק אתכם ידעתי׳ כו׳ וכהאי גוונא".
ומכיוון שאין מדובר בידיעה שכלית, לא יהיו בכך הבדלי דרגות. כולם יהיו שווים בכך, משום שהבורא יתגלה ו'ייראה' לכולם בשווה.
כלפי ידיעה זו, שתהיה בכולם במידה שווה, נאמר ״כמים לים מכסים״ - כשם שהמים מכסים את כל שטח הים מלמעלה בצורה שווה. ולצד ידיעה זו, תהיה ידיעה נוספת שבה אכן יהיו שינויים - כשם שלמטה, בקרקעית הים, יש מקומות עמוקים ובהם כמות גדולה יותר של מים, ולעומתם יש מקומות גבוהים יותר שבהם יש מידה קטנה יותר של מים. וכפי שפסוק זה עצמו אומר: "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", הרי שגם אז יהיו "קטנים" ו״גדולים" בידיעת ה׳.
דרגות שונות
הכוונה היא לידיעה שכלית, השגה והבנה, שתהיה בדרגות הרבות של האור האלוקי. בידיעה זו יש מקום לכך שאדם ילמד את רעהו, ויהיו בכך דרגות רבות: יהיו אנשים שיגיעו להשגה ברמות גבוהות יותר של האור האלוקי, ויהיו שישיגו פחות, ובמשך ימות המשיח עצמם הם יוסיפו ויתעלו בהשגה זו, "ילכו מחיל אל חיל".
גדול המלמדים יהיה משיח צדקנו עצמו, שעליו נאמר (ישעיה נב, יג) "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד", ואת ההשכלה הגדולה והעצומה שלו הוא ינחיל לכל העם כולו. אם כי, כפי שמבואר בתורת החסידות, הוא עצמו ישכיל ברמות נעלות יותר מאלו שיוכל ללמד את העם, וכלשון הנביא "וגבה מאוד" (וראה במדרשי חז״ל - תנחומא תולדות, יד - שמפסוק זה למדים שמשיח יהיה נעלה אף יותר מהאבות ומשה רבנו).
לפי זה, מובן מדוע מצינו בדברי הנביאים ובדברי חז״ל שהכינוי ׳מלך׳ מופיע ביחס למשיח. לכאורה, לשם מה יהיה צורך במלך בימות המשיח? הרי תפקידו של המלך הוא לנהל את המדינה בצורה מסודרת, להפעיל משטר יציב שיביא לכך שלא יהיה מצב שבו "איש את רעהו חיים בלעו".
במובן פנימי יותר, תפקידו של המלך הוא להחדיר יראת השם בעם ישראל. - מתוך היראה שיש לעם בפני המלך, הם מקבלים הרגשה של יראת ה׳, כי המלך עצמו ירא מה׳ (ראה באריכות ב'דרך מצוותיך', 'מצוות מינוי מלך'). והנה, בימות המשיח תהיה אצל כל בני ישראל יראת ה׳ באופן טבעי. אם כן, לשם מה יהיה צורך בימות המשיח במושג ה׳מלוכה׳?
בתחילת ימות המשיח, ניחא. כאשר העולם עדיין יהיה באמצע תהליך תיקונו, ועדיין יהיו בו מריבות ואי־סדרים, או כאשר יהיו אנשים שיהיה חיסרון בעניין יראתם וביטולם לקב״ה - הרי המלך יעסוק בכל אלה; אך לאחר שהעולם יבוא לתיקונו המושלם, והכל יהיו חדורים ביראת ה׳ והתבטלות מוחלטת אליו, לשם מה יהיה צורך במלך?
היה מן הראוי שהמשיח יהיה מכונה ״רב״ - כמו ״משה רבנו״ - משום שהוא ילמד תורה את כל העם וירומם אותם לרמות גבוהות בידיעת ה׳. אך מה לו ולעניין המלוכה?
למעלה מבחינת הדעת
אלא, שהתואר ׳מלך׳ שניתן למשיח, אינו מתייחס להנהגת המלוכה במובנה הפשוט. הוא מהווה בעיקר ביטוי לכך, שעם כל הלימוד וההבנה שמשיח ינחיל לעם ישראל, הוא עצמו ישכיל השכלות גבוהות הרבה יותר בידיעת ה׳, השכלות שתמיד תישארנה נעלות מהשגתם של כל בני־ישראל.
המושג 'מלך' מסמל הנהגה ברמה שלמעלה מהנהגתם של המוני העם, הנהגה של רוממות והתנשאות מתושבי המדינה, כאשר הם נדרשים להתבטל כלפיו לחלוטין ולציית לכל הוראותיו, גם אם הן נוגדות את ההבנה שלהם; ואף מלך המשיח יהיה מרומם ונעלה מכל העם, והכל יתבטלו כלפי השגתו ודרגתו הגבוהה, כשם שהעם מתבטל כלפי המלך.
למעשה, זהו עיקר עניינו וייחודו של משיח. —
במסכת סוכה (נב, ב) מונה הגמרא "שבעה רועים" ו״שמונה נסיכי אדם", כשאחד משמונת האחרונים הוא משיח. ההבדל בין "רועים" ל״נסיכי אדם" הוא, שה״רועים" הם אלה שמשפיעים לעם ישראל תורה ועבודה בצורה פנימית (כמו משה רבינו שנמנה בין שבעת הרועים), ואילו "נסיכי אדם" הם אלה שעוסקים בעיקר בעבודת השם באופן אישי, והשפעתם על האנשים שמסביבם היא בעיקר בבחינת ׳מקיף׳ (לא השפעה ישירה על־ידי לימוד והדרכה. אלא השפעה עקיפה שנובעת כתוצאה מצדקותם האישית. כמו ישי, אביו של דוד, שנמנה בין אלו, שהצטיינו
בצדקות מיוחדת, אך לא עסקו בהשפעה ישירה על העם).
לפי זה מתעוררת השאלה, מדוע נמנה משיח בין ה׳נסיכים׳ ולא בין ה׳רועים׳? הרי הוא יביא לשינוי מהותי פנימי בעולם כולו בצורה ישירה, ויעסוק בהרבצת התורה לכולם?
ומכאן, שלצד המעלה הגדולה של משיח בעניין ההבנה וההשגה והידיעה בה׳ שיביא לעם ישראל ולעולם כולו, עיקר גדולתו תהיה בהשגה הנעלית שלו, שלא תתלבש בצורה פנימית בכלי השכל של עם ישראל, ותישאר בבחינת ׳מקיף׳, ׳למעלה׳ מהם. לכן הוא נמנה דווקא בין ה'נסיכי אדם', ולא בין ה'רועים'.
ולאור כל זאת, יתבארו באור חדש דברי חז״ל הידועים (סנהדרין צז, א), כי משיח בא 'בהיסח הדעת'. - "לפי ששורש משיח הוא למעלה מן הדעת לגמרי, והוא בבחינת מלך שלמעלה מן הטעם ודעת לגמרי, על כן, ב׳היסח הדעת׳ שהוא למעלה מן הדעת יבוא, ובבחינת הדעת הוא נבדל ונעלם .. וד״ל".
הדברים ירדו לרגש הלב
נסיים רשימה זו, העוסקת בעניין הדעת לעתיד לבוא, בפרט נוסף בעניין זה, ששייך גם למעשינו כיום, בזמן הזה:
גם לגבי אותם עניינים בידיעת ה׳ שהובנו בזמן הזה, הרי במקרים רבים עדיין אין הם חדורים ברגש הלב. אדם עשוי ללמוד על עולם האצילות, ואם כי הוא מבין ומשיג את הדבר שהוא לומד - עדיין נותר מרחק עצום בינו לבין הדבר, מבחינת הרגשתו ותחושותיו. וזהו אחד מהחידושים שיהיו לעתיד לבוא בתחום ה׳דעת׳ - שהעניינים שהיהודי השיג אותם במוחו בזמן הזה, יחדרו גם אל הרגש שבלב.
מסופר, שפעם נשאל רבנו הזקן: מדוע יש צורך להתייגע בלימוד תורת החסידות שמבארת עניינים נעלים של ידיעת ה׳, כאשר על־אף כל המאמץ נותרים הדברים ׳רחוקים׳ ו׳זרים׳ מלבו של האדם?
והשיב רבינו הזקן, כי על ימות המשיח נאמר (יחזקאל לו, כח) "והסירותי את לב האבן מבשרכם״. ומכאן שביחס למוח - הבנה והשגה, האדם נדרש להתייגע בכוחות עצמו, וכשיבוא משיח ויוסר לב האבן, ׳ירדו׳ כל העניינים שהושגו במוח אל רגש הלב; אך מי שלא למד במוחו, מה תוסיף לו הסרת לב האבן?!...
הווי אומר, לצד ההשגות הנעלות שיושגו במוח, עיקר החידוש והמעלה של ימות המשיח הוא בכך שלאדם לא יהיה עוד "לב אבן", וגם רגשותיו של האדם יזדהו בצורה מושלמת עם מה שהוא מבין במוחו.
לפי זה, מובן לשון הרמב״ם (הל׳ תשובה פ״ט ה״ב): "באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר.. (־וכאן הרמב״ם מביא כמה פסוקים, וביניהם הפסוק־) והסירותי את לב האבן מבשרכם". לכאורה, מה עניין הסרת "לב האבן" ל״תרבה הדעה והחכמה"?! אלא כוונתו היא, כאמור, ששלמות "הדעה והחכמה" היא כאשר הדברים חדורים גם ברגש הלב.
ובינתיים, עלינו להתייגע במוחנו ככל יכולתנו, ובמהרה בימינו יקויים הייעוד "ונתתי לכם לב בשר", והכל ירד ויחדור גם ברגש הלב.
מקורות: "מאמרי אדה״ז הקצרים" ע׳ קמא. "מאמרי אדה״ז נביאים" ע׳ ד. "שער האמונה" לא, ב. סה״ש תשמ״ח חלק א ע׳ 142. ע׳ 311. לקו״ש חל״ה ע׳ 209.
(1) ראה בהרחבה במאמרנו לפרשת נח.