ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן סו׃ סוכת עורו של לויתן

בב"ב (עה, א) איתא: "ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנא': (איוב מ,לא) התמלא בסוכות עורו וכו'", וברמ"א (או"ח סי' תרסז) כתב: "יש שנהגו כשהיו יוצאים מן הסוכה היו אומרים: יהי רצון שנזכה לישב בסוכה של לויתן (כל בו)".

ובס' בכורי יעקב (לבעל הערוך לנר) הל' סוכה שם כתב וז"ל: "בסוכה של לויתן כן הגירסא בכל בו ובד"מ ובחמדת הימים, אבל בכל הסידורים כתוב נזכה לשנה הבא לישב בסוכת עור של לויתן, ולכאורה נוסחא מוטעת היא דאף דאמרינן בב"ב (שם) עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, ע"כ לאו בסוכה של מצוה קאמר דעור אפילו הדג שאינו מקבל טומאה מ"מ פסול לסכך מפני שאינו גידולי קרקע כמ"ש רש"י סוכה (יא, ב), ומה שנראה מדברי מהרש"א שם בחדא"ג ב"ב שם שמפרש דבסוכה של מצוה קאמר - שכתב: "זכה שעושה לשמה, עושין לו סוכה שהיא מצות סוכה לשמה" - באמת צ"ע מטעם זה, ומה שאומרים לשנה הבאה משמע כעת חי' דהיינו בזכות מצות סוכה נזכה לישב בסוכת עור של לויתן, וזה אינו דעור של לויתן פסול לסכך, ולכן לענ"ד הגירסא עיקר שלא לומר לשנה הבאה אלא סתם כמ"ש הרמ"א, או שלא לומר עכ"פ בסוכת עורו, דבזה יש לפרש שנתהנו בסוכה כשרה מסעודה של לויתן", עכ"ל.

ובס' מצוות קטן, (הגה' רבינו פרץ מצוה צג הגהה עט) כתב וז"ל: "ועוד הר"ם ז"ל היה נוהג בליל מוצאי סוכות היה נכנס בסוכה כדי ליטול רשות ממנה והיה אומר י"ר מלפני אבינו שבשמים שנזכה לישב בשנה הבאה בסוכה העשויה מעור של לויתן", עכ"ל.

סיכוך בעור של בהמה או דגים

אכן בתחילה כדאי להביא קצת שקו"ט בענין אם מסככין בעורות, שישנם דעות בראשונים דמותר לסכך בעור של בהמה וכפי שהביא המאירי במשנה סוכה (יא,א, ד"ה זה הכלל), וכ"כ בס' העיטור הדבור הרביעי מהל' סוכה (לפי הגהת פתח הדביר) שמסככין בעורות בהמה דמקרי גידולי קרקע שניזון מן הקרקע, וע"ד מ"ש התוס' ב"מ (פט, א) ד"ה גידולי קרקע וז"ל: "גידולי קרקע יצא החולב כו' - בריש בכל מערבין (עירובין כז, ב) חשיב בעלי חיים גידולי קרקע דדריש (דברים יד,כו) ונתתה הכסף בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע, אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע" עכ"ל, ומ"מ גם לשיטתם אין מסככין בעורות דגים דודאי אינו גידולו קרקע, וכדביאר ברש"י סוכה שם (ד"ה כי) וז"ל: "כל בהמה לר' יוחנן גדולי קרקע הן, שמן הקרקע גדילים וניזונין, אבל דגים ומלח וכמהין ופטריות לאו גידולי קרקע נינהו", היינו דדגים אינם ניזונין מן הקרקע, וכן מסיק בעירובין (כז, ב), דדגים אינם גידולי קרקע, וכ"כ רש"י ב"ק (סג, א), ד"ה למעוטי ד"גידולי קרקע - למעוטי דגים", נמצא מזה דלכו"ע עורו של לויתן פסול לסכך בו.

אבל ב'מראה הפנים' ירושלמי מעשר שני (פ"א ה"ג ד"ה מתניתא) כתב בדעת הרמב"ם (הל' מע"ש רפ"ז) שלא זכר דגים בהדי הנך דאין נקחים בכסף מעשר, דסב"ל דהש"ס בעירובין הדר ביה ממ"ש דדגים איכא בינייהו רק לפי אביי, דאיהו הוא דאמר דאכל פוטיתא - לוקה ארבע, נמלה - לוקה חמש, צירעה - לוקה שש. ואם איתא, פוטיתא נמי לילקי משום השרץ השרץ על הארץ עיי"ש, אבל להלכה סב"ל להרמב"ם דדגים הוי ג"כ גידולי קרקע עיי"ש, וכן משמע מלשון הר"ח שם שכתב "ודאי דגים אליבא דאביי לאו גידולי קרקע נינהו" ומשמע שזהו רק לפי אביי ולא לכו"ע. וראה חקרי לב יו"ד סי' מא.

וכבר הקשה הפר"ח (סי' תצז ס"ב) ממ"ש רש"י בביצה (כג, ב ד"ה ואין נותנין) וז"ל: "ואין נותנין - לפני הדגים מזונות, ואפילו למאן דאמר נפש בהמה במשמע - הני מילי דמזונותן עליך, אבל דגים - אפשר להם בלא מזונות, שהם אוכלים שרשי עשבים וקרקע, וגדול אוכל את הקטן", עכ"ל, הרי דגם דגים ניזונין מן הקרקע? ונשאר בצ"ע, ובס' 'נחמד למראה' (על ירושלמי עירובין סח, ד) כתב לתרץ קושייתו, דלרש"י בביצה אע"ג דהדגים אוכלים שרשי עשבים שבים וקרקע עם כל זה לאו גידולי קרקע נינהו כי אין מזונותם משם בהחלט, דבהיותם קטנים לפעמים זנין ע"י בני אדם ולפעמים אוכלים שרשי עשבים וקרקע, ובהיותם גדולים אוכלים את הקטנים כמ"ש רש"י שם, משא"כ חי' ובהמה שמיום היותם על האדמה אינם ניזונים אלא מן הקרקע, והביא עוד תירוץ בקושיית הפר"ח מס' 'שרשי הים' על הרמב"ם (ח"א סח, ג) ודחה דבריו, ואכמ"ל.

אלא דרוב הראשונים סב"ל דאין מסככין אפילו בעור בהמה כי בעינן שיהא גידולו מן הארץ ולא רק שניזון מן הקרקע וכ"ש שאין מסככין בעור דגים, וכמ"ש רש"י בסוכה שם, והכי קיי"ל להלכה כמ"ש בשו"ע אדה"ז ר"ס תרכט ובכ"מ.

משמעות דעת הרבי שסוכת לויתן אינה למצות סוכה

והנה ברשימות חוברת נה שביאר שם בפרטיות מימרא זו דהגמ' ב"ב, ובתו"ד כתב וז"ל [עם הפענוחים לדבריו בחצ"ר]: הקדמה לזה – [קיום] מצות סוכה בעוה"ז, וכדאיתא בפסיקתא הובא [ב]יל"ש (איוב מ',לא, רמז תתקכז), ["כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבוא שנאמר התמלא בשכות עורו וגו'", והענין בזה – ש]לאחר שהשיג מקיפים דסוכה נותנים לו מקיפים יותר עליונים [שזהו"ע הסוכה שעושה הקב"ה לצדיקים מעורו של לויתן] עיי"ש, ולכאורה משמע ג"כ דפי' כהמהרש"א, דאיירי בסוכה של מצוה לעת"ל והוא תשלום שכר מדה כנגד מדה, אבל ממ"ש אח"כ וזלה"ק: "עור לויתן פסול לסוכה כי בעינן גידולו מן הארץ (סוכה יא, א) אף שאין מקבל טומאה, כי כל שבים טהור (כלים פי"ז מי"ג)", עכלה"ק, מוכח דלא איירי אודות סוכה של מצוה.

וכ"כ ברשימות חוברת סב שהביא מאמר חז"ל ביל"ש (אמור רמז תרנג) שבזכות מצות סוכה יזכו לעת"ל לסוכת עורו של לויתן, ומקשה על השייכות ביניהם, ובפרט שמחולקים הם דאם סיכך בעור דג פסולה דהא לא הוי גידולי קרקע, וא"כ תמוה ביותר השייכות ביניהם? ולאחרי אריכות הביאור שם מסיק וזלה"ק: "דלעת"ל שאז יהי' שכר המצות, שכר מצוה מצוה בגילוי, הנה אז תהי' סוכת עורו של לויתן: "לויתן" – לשון צוותא וחיבור וגם כל שבים טהור ואין שייך שם מציאות הטומאה כלל, ועד שדגים נמצאים תמיד במקום חיותם – לפי שאז לעת"ל יהיו כל מקיימי תומ"צ עתה – בבחינה זו בגילוי, שזהו עיקר שכר המצות".

וראה גם בשיחת קודש ליל א' דחגה"ס תש"נ סעי' ג (תורת מנחם – התוועדויות תש"נ ח"א עמ' 145) וז"ל: "ואז ממשיכים הישיבה בסוכה בסוכת עורו של לויתן, ולהעיר שקיום מצות סוכה האכילה בסוכה אינו שייך בסוכת עורו של לויתן שהרי עור הדג פסול לסכך, ובמילא יצטרכו לקפוץ ולדלג מהסוכה לסוכת עורו של לויתן, ומסוכת עורו של לויתן לסוכה, וכן הלאה" עכלה"ק, הרי מפורש דלא איירי אודות קיום מצות ישיבה בסוכה. ובשיחת ש"פ בראשית תנש"א סעי' ו (תורת מנחם – התוועדויות תנש"א ח"א עמ' 208 - 209) איתא: "ולהעיר שמצינו במדרשי חז"ל שבביאת משיח צדקנו ישבו בסוכת עורו של לויתן, אבל סוכה כזו (שעשוי' מעור דג) אינה ראוי' לקיום מצות ישיבה בסוכה ואכ"מ" עכ"ל, ועי' בשו"ת דברי ישראל (וועלץ) או"ח סי' רא.

אם הכשר עור הלויתן לסכך הוא מ"חידוש תורה" דלעת"ל

והנה בס' 'הדרש והעיון' (ויקרא מאמר רנז) הביא מה שכתב לו זקנו הגאון ז"ל בעל ה'בית יצחק' בענין זה וז"ל: "אם נזכה לסוכה של לויתן זהו אך לדפנות, דכתבו התוס' שבת (עג,ב, ד"ה מפרק), דדג לא הוי גידולי קרקע, אך י"ל דסוכה של לויתן לא הוי רק לתענוג כפירש"י סוכה (ב,ב, ד"ה לימות המשיח), וסוכה תהי' לצל (לשון הפסוק ישעי' ד,ו)", עכ"ל.

ונכדו המחבר מקשה עליו ממ"ש הרשב"ם בב"ב שם, ד"סוכה" היינו" גג מלמעלה וד' דפנות מארבע רוחות" עיי"ש, וכן מוכח מהמשך המימרא שם דקאמר דאם לא זכה עושין לו צלצול דהיינו סכך בלי מחיצות וכו', הרי מוכח בהדיא דגם הסכך יהי' מעורו של לויתן? ולכן רצה לומר דעכצ"ל כתירוץ השני שלא תהי' לשם מצוה אלא לצל ותענוג, אבל מקשה ע"ז ממהרש"א הנ"ל דהרי פירש בהדיא דאיירי בסוכה של מצוה?

והביא שם לתרץ עפ"י המדרש הידוע (ויק"ר פי"ג,ג): "כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לעת"ל וכו' כיצד הם נשחטים בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו, ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, וחכמים אומרים זו שחיטה כשירה היא? ולא כך תנינן (חולין טו,ב) הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשיניים מפני שהן חונקין? אמר רבי אבין בר כהנא אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא (ע"פ הפסוק ישעי' נא,ד) חדוש תורה מאתי תצא", הרי יוצא מזה דלעת"ל יחדש הקב"ה הדין שמותר לשחוט גם בסנפירין, וכיון שלעת"ל בסעודת לויתן ישתנה הדין, א"כ ה"נ י"ל הכא שגם לענין הסוכה ישתנה הדין וחידוש תורה מאתי תצא, שמותר לסכך אף בדבר שאין גידולו מן הארץ ויהיו יוצאים י"ח בסוכת עורו של לויתן, אבל מסיים שם לתמוה דאיך זה מתאים עם אחד מעיקרי ויסודי אמונתנו הקדושה שהתורה לא תשתנה לנצח עכתו"ד עיי"ש.

ועי' קונטרס 'תורה חדשה מאתי תצא' – משיחת חגה"ש תנש"א, סעי' ה (נדפס בסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 568 ואילך) שביאר ההיתר דשחיטת שור הבר בסנפירי לויתן ע"פ מ"ש המפרשים (חי' רד"ל ויק"ר שם, חי' מהר"ץ חיות חולין סז,ב, ונדה סא,ב) שהיתר שחיטה זו הוא באופן ד"הוראת שעה", והרבי מקשה ע"ז דא"כ אין זה בגדר "תורה חדשה" שהרי "למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה . . שמע לו (חוץ מע"ז) והוא שיהי' הדבר לפי שעה" (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ט ה"ד)? ומבאר הפירוש בזה שזה אינו ככל הוראת שעה אלא שהקב"ה יגלה "חידוש בתורה" (ש"מאתי תצא") שדיני שחיטה שבתורה לא נאמרו מלכתחילה על שחיטה זו, ועפ"ז מבאר גם שאין זה סותר לנצחיות התורה עי"ש, דלפי"ז אפשר לומר גם בנדו"ד שהקב"ה יגלה חידוש דהדין דסכך סוכה שצ"ל מגידולי קרקע דוקא לא נאמר על סוכה זו שהיא לצדיקים – מעורו של לויתן.

ובס' 'ילקוט הגרשוני' (שו"ע או"ח שם) הביא דברי הבכורי יעקב ומה שהקשה על המהרש"א, וכתב לתרץ דברי המהרש"א דבעל המימרא בב"ב הוא רבי יוחנן, והוא סובר בנדה (סא, ב), דמותר לקבור את המת בכלאים משום דמצות בטלות לעת"ל, ומפרש דאין הכוונה שיתבטלו המצות ח"ו בשום זמן, כי התורה נצחית ולא תשתנה לעולם, אלא דיני ותנאי המצות ישתנו, ומה שעכשיו הוא כלאים, לעת"ל לא יהי' כלאים אלא באופן אחר, והוא ע"ד שכתבו המקובלים דלעת"ל יהי' ההלכה כבית שמאי, היינו דההלכות והדינים של המצות ישתנו, אבל גוף המ"ע והל"ת קיימים לעולם, וא"כ לעת"ל יהיו רשאים לסכך אף בדבר שאינו גידולו מן הארץ, כי פרטי ותנאי המצות בטלות לעת"ל, והביא שם אח"כ מדרש הנ"ל אודות הלויתן דתורה חדשה מאתי תצא ומפרש שהכוונה הוא שיהי' שינויים בדיני התורה.

והנה במה שכתב דריו"ח לשיטתו קאי, דסב"ל דמצוות בטלות לעת"ל, הנה בקונטרס הנ"ל בהערה 108 כתב דעכצ"ל דסעודת לויתן ושור הבר תהי' בימות המשיח לפני תחיית המתים, כי הרי בהתקופה דתחיית המתים יהיו מצוות בטלות, ואין מקום אז לשקו"ט אם שחיטת השור תהי' כשרה, ואין צורך ל"חידוש תורה" כיון דבכל אופן מצוות בטלות עיי"ש, ומסתבר לפי"ז לומר דגם הסוכה מעורו של לויתן יהי' אז לפני תחיית המתים, ולא בהזמן דמצוות בטלות, וא"כ יש להקשות על ביאור הנ"ל, דלא שייך לומר דלשיטתו קאי, שהרי על זמן זה דימות המשיח עדיין לא אמר ריו"ח דמצוות בטלות?

אמנם אפ"ל דמ"ש בההערה הוא משום דפירש דמצוות בטלות לעת"ל בפשטות, משא"כ לפי פירושו של ה'ילקוט הגרשוני' דמצוות בטלות היינו דרק דיני ואופני המצוות ישתנו, שפיר י"ל לפי שיטתו שהסעודה דלויתן אכן תהי' בזמן התחי', דאז אמר ריו"ח דמצוות בטלות, ומ"מ אמרינן ע"ז שצריך "חידוש בתורה" בכדי לשנות הדין וכו', וגם הסוכה מעורו של לויתן יהי' אז, ושפיר י"ל דלשיטתו קאי, אכן ראה אגרות קודש ח"ב עמ' עב בהערה 23 (תשובות וביאורים סי"א) שישנם דסב"ל דסעודה זו תהי' בתחילת זמן התחי' עיי"ש.

עורו של לויתן רק משום להגן מפני החמה

ועי' בס' 'קרבן שמואל' (להג"ר אברהם שמואל צבי זילבערשטיין ז"ל) בהפתיחה (אות קב והלאה) שתירץ באופן אחר, דבאו"ח סי' תרכט סי"ט איתא דהא דפירס עליה סדין מפני החמה פסולה, דעת התוס' והרא"ש והגאונים שזהו דוקא אם פירס הסדין מחשש שמא ייבש הסכך או ישרף העלין, ויהי' חמתה מרובה מצילתה, דאז הסדין גורם הכשר הסוכה על ידו שיהי' צילתה מרובה מחמתה, אבל אם לא כיוון בפריסת הסדין אלא להגן מפני החמה או לנאותה כשרה, והט"ז שם כתב דאם החמה מגיע לגוף האדם לכו"ע מותר עיי"ש, ובמג"א ס"ק כג ביאר דאם הוא להגן מפני החמה אז בטל לגבי הסוכה ולא מקרי סכך פסול כדאיתא בלבוש וב"ח, הרי למידין מזה דאם הוא להגן מהחמה מותר לפרוס בסכך פסול, דאז בטל ממנו שם סכך והוה סוכה כשרה.

והנה על גמ' הנ"ל בב"ב כתב הרי"ף בעין יעקב שם וז"ל: "עתיד הקב"ה לעשות סוכה וכו' נ"ל שסוכה זו נצרכה להנצל מחמה מנרתיקה שמוציאה הקב"ה לעת"ל, והיושב בצל סוכה ניצול לגמרי וכו'" עכ"ל, וכוונתו להא דאיתא בגמ' ע"ז (ג, א): "לעת"ל הקב"ה אומר לאומות העולם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה, מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: (תהלים ב,ג) ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו כו'" עיי"ש, והיינו שמפרש דהא דעתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, ה"ז קאי על אותו הזמן זה שהקב"ה יקדיר עליהם החמה ועורו של לויתן מגין עליהם להנצל מן החמה, נמצא לפי"ז שפורס הקב"ה על סוכות כשרות עור הלויתן להגן עליהם מפני החמה, וזה מותר דהוה לנאותו, וכמ"ש בט"ז הנ"ל דכל שהחמה מגיע להאדם לכ"ע מותר דהעור של הלויתן בטל להסכך.

ולפי"ז מתורץ קושיית הביכורי יעקב דאף דעור דלויתן פסול לסוכה, אבל כאן מיירי כשיש לכו"ע סוכה כשרה, רק מצד החמה יעשה לנו סוכה מעורו של לויתן להגן מהחום, ואז נקרא שם מצות סוכה גם על העור כיון שהוא בטל להסוכה, וא"ש ג"כ הנוסח של אלו האומרים "שנזכה לשנה הבא לישב בסוכת עור של לויתן", דהיינו שנזכה לעת"ל להך סוכה שיגן עלינו וכו', וא"ש גם דברי המהרש"א דאיירי בסוכה של מצוה.