ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן מט׃ עתידין אילני סרק שיטענו פירות

אם יהי' שם חיוב ערלה

איתא בתו"כ פ' בחוקותי (פרק א, ה"ו) עה"פ (ויקרא כו,ד) "ועץ השדה יתן פריו": "ומנין שאפילו אילני סרק עתידין להיות עושין פירות ת"ל ועץ השדה יתן פריו", ועד"ז איתא בכתובות (קיב,ב) "אמר רב חייא בר אשי אמר רב עתידין כל אילני סרק שבא"י שיטענו פירות שנאמר (יואל ב,כב) כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם", ויש להסתפק אם כשיתחילו האילני סרק לטעון פירות לעת"ל האם יהי' בהם ג' שנים דאיסור ערלה או לא?

פלוגתת ריו"ח ור"ל בירושלמי בהרכיב אילן מאכל על אילן סרק

והנה איתא בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב): "תני גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק, אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן [דאסור משום הרכבה מין בשאינו מינו] חייב בערלה, ערלה מאימתי הוא מונה לו משעת נטיעתו [של האילן סרק, שאם עבר עליו שנה אינו מונה אלא ב' שנים] רבי שמעון בן לקיש אמר בלבד דברים שהן באין במחשבה [הא דאמרינן משעת נטיעת אילן סרק זהו רק באילן סרק כזה שהוא ראוי להתחייב בערלה עי"ז שיתהווה אילן מאכל ע"י מחשבה] כגון חרובי צלמונה וחרובי גידודה [שאין פירותיהן נאכלין אלא ע"י הדחק, ואם חישב עליהן לאכילה מתחייבין בערלה, וכיון דשייך ביה איסור ערלה, לכן עכשיו שהרכיבו נגרר אחר העיקר - האילן סרק, ומונה לו משעת נטיעה ראשונה] אבל ערבה [אבל המרכיב אילן מאכל בערבה שאין לו פירות כלל] כנטוע בארץ [דכשמרכיב בו אילן מאכל ה"ז חשיב כאילו נוטע בארץ אילן חדש, ומהשתא הוא דמתחיל למנות שני ערלה] רבי יוחנן אמר אפילו ערבה [אפילו אם הרכיב אילן מאכל בערבה שאין לו פירות כלל מונה משעת נטיעת האילן סרק] וכו' עיי"ש, כן פירשו כוונת הירושלמי בחי' הרמב"ן ר"ה ט,ב, (בד"ה ומצאתי סוגיא), והר"א פולדא ור"ש סיריליאו ירושלמי שם, ובטורי אבן ר"ה שם (ד"ה שוב ראיתי) ובהגהת הגרע"א ביו"ד סי' רצ"ד (ט"ז ס"ק כ"ד) ועוד, (אבל בפני משה שם פירש באופ"א).

הרי יוצא מזה דפליגי רבי יוחנן ור"ל אם "אילן סרק" גמור שאין שם גידול פירות כלל, עולה שנותיו לשני ערלה, דר"ל סב"ל דרק אילן סרק כזה שיש עליו פירות הנאכלין ע"י הדחק ושייך שיחול עליו איסור ערלה ע"י מחשבתו לאכול פירות אלו, רק אילן סרק כזה עולה שנותיו למנין ערלה, ולכן אם הרכיב אילן מאכל על אילן סרק כזה, מונה משנת נטיעת האילן סרק, ובאופן שבאילן סרק זה כבר עברו ג' שנים ואח"כ הרכיב, אין על פירות היוצאים איסור ערלה כלל, אבל באילן סרק גמור שאין עליו פירות כלל אין מנין שנותיו עולין לשני ערלה כלל, ולכן מונה משעת ההרכבה כאילו נטע אילן חדש בארץ, משא"כ ריו"ח סובר דגם אילן סרק שאין בו פירות כלל עולה שנותיו למנין שני ערלה, ולכן לעולם מונה משעת נטיעת האילן סרק.

ועי' רמב"ם הל' מעשר שני ונטע רבעי (פ"י ה"י): "עכו"ם שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה" ודייקו האחרונים דמדלא חילק כלל כדעת ר"ל מוכח דפסק כריו"ח דבכל אילן סרק מונין משעת נטיעה הראשונה (ראה ישועות מלכו שם) וע"ד שפסק לעיל בה"ב לענין אם נטע האילן לסייג ולא לפירות וז"ל: הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה, או שנטעו לקורות לא לפירות ה"ז פטור מן הערלה, נטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל או שנטעו למאכל וחזר וחשב עליו לסייג, כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב, נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי, שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי עכ"ל, הרי דשם לעולם אזלינן במנין השנים בתר נטיעה הראשונה ועד"ז הכא בדין דהרכבה.

אבל הרמב"ן שם חולק וסב"ל דהלכה כר"ל וראייתו מר"ה ט,ב דגרסינן: "תנו רבנן: אחד הנוטע, אחד המבריך, ואחד המרכיב, ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה - עלתה לו שנה, ומותר לקיימן בשביעית, פחות משלשים יום לפני ראש השנה - לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית" ובירושלמי ערלה שם מבואר דלפי ריו"ח "לית כאן מרכיב" דלא גרסינן מרכיב בהברייתא וכיון דבבלי גריס לה אלמא דסב"ל כר"ל עיי"ש בדבריו, ועי' גם בחי' הריטב"א ובחי' הר"ן שם שכ"כ, וראה בס' 'קרן אורה' סוטה מג,ב, בזה.

ביאור פלוגתת ריו"ח ור"ל אם איסור ערלה הוא רק בהפירות

והנה לכאורה סברת ריו"ח צריך ביאור, דכיון דאילן סרק גמור אין לו פירות כלל, וליכא שם חיוב ערלה כלל, איך שייך לומר שכבר עלו שנותיו לשני ערלה דהלא אינו בגדר ערלה כלל? ובפשטות זהו טעמו של ר"ל שמחלק דשני ערלה שייך רק באילני סרק כאלו שיש עליהם פירות שנאכלים ע"י הדחק, וע"י מחשבתו מתחייב בערלה לכן יש שם שני ערלה, אבל באילני סרק ממש לא, אבל מהו סברת ריו"ח?

ואפ"ל בזה דהנה איתא בפסחים מד,ב, (ועד"ז גם בקידושין לח,א) "משרת (במדבר ו,ג), ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין - חייב. מכאן אתה דן לכל התורה כולה: ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו - עשה בו טעם כעיקר. כלאים, שאיסורו איסור עולם, ואיסורו איסור הנאה, ואין היתר לאיסורו - אינו דין שיעשה טעם כעיקר. והוא הדין לערלה בשתים", ופירש"י והוא הדין לערלה בשתים - קל וחומר זה אתה דן לערלה בשתי דרכים, דאיסורו איסור הנאה, ואין היתר לאיסורו בתוך שלש, מה שאין כן בנזיר, ואיסור עולם ליכא למימר בה, דלאחר שלש מותרות, אבל התוס' שם הביאו פירש"י והקשו עליו וז"ל: ופ"ה דערלה אין איסורו איסור עולם דאחר שלש מותר, וקשה מה שמותר אחר שלש היינו האילן, והאילן לא נאסר מעולם רק הפרי והפרי אין לו היתר וכו' עכ"ל, היינו דבשלמא אם האיסור הי' גם על האילן מובן הא דאומר דאין איסורן איסור עולם כיון שהאילן מותר אחר שלש, אבל כיון שבערלה הנאסר הוא רק הפירות ולא האילן, ופירות אלו דערלה הרי נשארים באיסורם לעולם, וא"כ איך אפ"ל דאין איסורם איסור עולם? ולהלן בתוס' שם פירש הר"י: "וכן ערלה אחר ג' שנים היוצא ממנו אין איסור חל עליו" וצ"ב בדעת רש"י והר"י.

ונראה לבאר דרש"י והר"י סב"ל דהן אמת שהאילן גופא לא נאסר דאינו פירי, אבל מ"מ יש חלות דין ערלה על גוף האילן, שהפירות היוצאים ממנו יהיו נאסרין, ז.א. דחלות האיסור הוא על גוף האילן לענין פירותיו היוצאים ממנו, (ע"ד הדין שקונה דקל לפירותיו, שאין לו קנין בגוף הדקל רק לגבי הפירות היוצאין ממנו), ולכן לשיטתם שפיר שייך לומר דחלות איסור ערלה זה שבהאילן אינו איסור עולם, כיון שהאיסור נפקע ממנו לאחר ג' שנים, משא"כ התוס' עצמם שהקשו על רש"י, וכן ר"ת בתוס' שם פירש באופן אחר דקאי על נטע רבעי וכו' עיי"ש, לא ניחא להו לפרש כן, כי סב"ל דליכא שום חלות איסור בערלה על האילן כלל, דהאיסור הוא רק על הפירות עצמם, והאילנות אינם בגדר ערלה כלל, לכן לא רצו לפרש ד"שאין איסורו איסור עולם" קאי על האילן, ופירשו באופן אחר עיי"ש.

ועי' גם פסחים שם כה,א, דקאמר בגמ' [שרצה ללמוד איסור הנאה בבשר בחלב בק"ו מערלה], שמקשה שם מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר תאמר בבשר בחלב שהי' לו שעת הכושר לפני שנתערב, וכתבו התוס' שם: הקשה ריב"א נילף מערלה שהיתה לה שעת הכושר כגון נטל ענף מאילן של היתר שלא נגמרו פירותיו והרכיבו או נטעו? ואומר ר"י דאינו אוסר אלא מה שגדל אחר שהרכיבו או נטעו, וזה לא היה לו שעת הכושר, והענף עצמו אינו נאסר אלא מפני תערובת האיסור, ואם היה יכול להבדיל אותו הענף ממה שגדל אחרי כן היה מותר עכ"ל, והעירו המפרשים (ראה בחי' הרש"ש שם ועוד) דאין כוונת תוס' ל"הענף" עצמו, דודאי אין הענף עצמו - שהוא גוף האילן - נאסר כלל בערלה דהאיסור אינו אלא בהפרי עצמו, ולכן צ"ל דכוונת התוס' להפירות שבענף עיי"ש, אבל זה דוחק קצת בלשון התוס', ולפי הנ"ל ניחא די"ל שהר"י לשיטתו קאי, דסב"ל שיש חלות דין ערלה גם על האילן עצמו לגבי פירותיו היוצאין ממנו כנ"ל, ושפיר שייך לומר והענף עצמו וכו'.

ולפי זה יש לומר, דזהו גם הביאור בפלוגתת ריו"ח ור"ל, דר"ל סב"ל דגדרו של איסור ערלה הוא שהאיסור חל על גוף האילן דפירותיו היוצאין ממנו אסורין, ולכן סב"ל דמנין שני ערלה תלוי בהאילן עצמו אם הוא אילן שמוציא פירות או לא, ובאילן סרק גמור שאינו מוציא פירות כלל לא שייך שום גדר של ערלה ומנין שני ערלה, ורק סוג אילן סרק שיש עליו פירות הנאכלים ע"י הדחק, יש מנין שני ערלה כנ"ל, אבל ריו"ח סב"ל דכל האיסור ערלה בכל אופן הוא רק על הפירות עצמם, והאילן עצמו לעולם אינו נכלל בגוף האיסור כלל, וכיון דבהאילן עצמו ליכא דין ערלה, לכן לא איכפת לן איזה סוג אילן הוא, ואפילו אילן סרק גמור עולה שנותיו לשני ערלה.

ולפי כל זה י"ל גם בעניננו, בהא דעתידין אילני סרק להיות עושין פירות אם יהי' שם חיוב ערלה, דלפי ריו"ח אפילו אילן סרק גמור לא יתחייב בערלה לעת"ל, כיון שכבר עלו שנותיו למנין שני ערלה לפני שהתחיל להיות עושה פירות, משא"כ לפי ר"ל ה"ז תלוי באיזה סוג אילן סרק, דאילני סרק כאלו שלא היו עליהם פירות כלל, יתחייבו למנות ג"ש דערלה מהזמן שהתחילו להיות עושין פירות, ואילני סרק שפירותיהם נאכלים ע"י הדחק לא יתחייבו מנין חדש, והרמב"ם פסק כריו"ח, והרמב"ן פסק כר"ל וכפי שנת'.

דעת הרבי באיסור ערלה

וראה לקוטי שיחות חכ"ב פ' קדושים א' בענין איסור ערלה, ושם בסופו (בעמ' 107) מסיים וז"ל (בתרגום מאידיש): משא"כ החיות והכח שהאילן מצמיח בהם הפירות והן יונקין (מן האילן), הנה במשך ג' שני ערלה הם חיות משלש קליפות הטמאות – ומחמתם נעשו הפירות לאיסור חפצא (ואסורים לעולם); ואח"כ נשפע ונמשך בהאילן חיות חדש, שהפירות שלו (בשנה הרביעית) הן לא רק טהורים ומותרים, אלא אדרבה – קדש הלולים לה' (ויקרא יט,כד), עכ"ל, ומשמע מזה דסב"ל שיש חלות ערלה גם בגוף האילן לגבי פירותיו היוצאים ממנו.

ובלקוטי שיחות חל"ח פ' בלק ב' עה"פ מי מנה עפר יעקב (במדבר כג,י) הביא פירוש הב' ברש"י: "דבר אחר עפר יעקב אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר (דברים כב,י) לא תחרוש בשור ובחמור, (ויקרא יט,יט) לא תזרע כלאים, אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם" והקשה ע"ז דלמה לא הביא גם מצות ערלה דשלש שנים יהיה לכם ערלים (ויקרא שם,כג) כדאיתא בבמדב"ר שם (פ"כ,יט)? וכתב שם וז"ל: ועכצ"ל שרש"י סב"ל דע"פ פשוטו של מקרא מצות ערלה אינה בכלל מצות שעושים בעפר, כי המצוה היא בפירות האילן ולא בעפר עכ"ל, ולכאורה יש לתלות זה בהנ"ל, דהמדרש סב"ל דחלות ערלה הוא בגוף האילן ששרשיו בהקרקע וכו', משא"כ רש"י בפשוטו של מקרא סב"ל שהוא רק בהפירות בלבד ולא כדסב"ל בדרך ההלכה כפי שנת"ל, אמנם לפי מסקנת השיחה שם, אפ"ל דגם בפשש"מ סב"ל לרש"י שאיסור ערלה הוא בעפר, ומ"מ לא הביאו מטעם אחר שלא שייך בזה הענין דאין חשבון וכו' שאין זה ענין תמידי עיי"ש.

טעם איסור ערלה

ויש להוסיף בזה עוד במ"ש באבן עזרא שם (ויקרא יט,כג) שהטעם דפירות ערלה אסורות הוא משום שיש בהן ארס ומזיקות עיי"ש, וכ"כ הרמב"ן שם בטעמו הב' וז"ל: כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה, כדג שאין לו קשקשת (לעיל שם יא,ט), והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף עכ"ל, וראה בס' החינוך מצוה רמ"ז, דלפי טעם זה צריך לומר דלעת"ל כשאילני סרק יהיו עושין פירות, כיון שהאילנות לא יהיו חדשים במילא ליכא בהם דין ערלה.

אבל בפרדס יוסף (קדושים שם) הביא מדרש רבה שם (פכ"ה,ב): "דרש רבי יהודה בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים, א"ר הונא כד שמע בר קפרא כך אמר יפה דרש ר' יהודה בן אחותי הה"ד (ויקרא יט,כג) וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", ונתקשו המפרשים דאיך מוכח מפסוק זה דוכי תבואו וגו' דיפה דרש? והביא שם מס' 'בנין אריאל' (הובא בס' 'גן רוה' שם) לבאר הפירוש בהמדרש ע"פ מ"ש האבן עזרא כנ"ל דהטעם באיסור ערלה הוא משום ארס, ולפי"ז הלא אין לתמוה כלל על אדם הראשון מאיסור ערלה, כיון שאותו העץ לא הי' בו ארס כי תאוה הוא עינים (בראשית ג,ו) וטוב למאכל, אבל באמת מוכח דליתא להאי טעמא של האבן עזרא, דא"כ בעת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע נמי הוה ליה לאסור, והאמת אינו כן כמבואר במסכת ערלה (פ"א מ"ב): "עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור" וברע"ב שם: "דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם פרט לנטעו עכו"ם קודם לכן עד שלא באו לארץ" עיי"ש, ואי נימא כטעמו של האבן עזרא אין חילוק כיון דסוף סוף יש סכנה, ועכצ"ל דאיסור ערלה הוה גזירת הכתוב, ולפי"ז שפיר מתמה על אדם הראשון שלא הי' יכול להתאפק, ומבואר עפ"ז הפירוש בדברי המדרש הנ"ל, דשפיר הביא בר קפרא ראי' מהפסוק הזה וכי תבואו אל הארץ וכו' דיפה דרש ר' יהודא כיון דמפסוק זה מוכח דאיסורא דערלה אינו מטעם סכנה עכ"ד, ולפי"ז אין שום בירור להלכה מצד טעם זה, ויש לדון עוד ע"פ טעם הראשון של הרמב"ן שם, וכן במה שהביא טעמו של הרמב"ם במורה נבוכים (ג,לז).

עוד יש לדון בענין זה ע"פ המבואר בלקוטי שיחות חכ"ז שם (סעי' יג) דהגמ' דקאמר דעתידין אילני סרק שבא"י דוקא וכו' איירי בתקופה הא' של ימות המשיח שיהי' שם נס מיוחד, והתו"כ דקאמר שכן יהי' בכל העולם איירי בתקופה הב' ואז יהי' כן טבע העולם, א"כ כשהפירות נבראו הם באים בדרך נס, י"ל שאין בהן חיוב ערלה כלל, וכידוע השקו"ט בענין זה, ובנוגע לחרובין דאיברו במערתא דרשב"י וכו'. וראה בחלק א' סי' נב, ולקמן סי' צא - צב.