ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן סא׃ תחיית המתים - נס או טבע

בלקוטי שיחות חי"ח פ' חוקת (ב) סעי' י' כותב דאופן התחי' של תחיית המתים אפשר לומר בב' אופנים: א) יישאר משהו בגוף ממציאותו הראשונה בעוה"ז, רק שיתוסף לכך תוספת והתחדשות בבנין הגוף. ב) תחה"מ תהיה באופן של התחדשות הגוף בכל הפרטים, ולא יישאר מאומה ממציאותו הראשונה של הגוף בעוה"ז. ובסעי' י"ב ממשיך דבאופן התחי' מצינו ב' דעות: א) כדאיתא במדרש רבה וזהר וכו' שהתחי' תהי' מהעצם לוז שמתקיים ואינו נפסד כלל, וע"ז כתיב "יחיו מתיך" ולא "יברא", כי אופן התחי' תהי' לא ע"י בריאת גוף חדש אלא שגוף הראשון יהי' נבנה מעצם לוז, ובהערה 69 מציין לכ"מ שמבואר כן. ב) כדאיתא בפרקי דר"א פל"ד: "אינו משתייר מן הגוף אלא כמלא תרווד רקב והוא מתערב בעפר הארץ כשאור שהוא מתערב בעיסה וכו'", דלפי"ז נמצא שלא ישאר כלום ממציאות גוף הראשון.

ובהערה 75 כתב דלפי זה דנקטינן שהפרקי דר"א חולק על דעה הראשונה שנבנה מעצם לוז, אלא סב"ל שנשאר כמלא תרווד רקב, דהיינו שנעשה גוף שהוא מציאות חדשה (ולא כהאומרים דלא פליגי כמ"ש בהערה 73), יומתק מה שממשיך בפרדר"א שם "ומעלה כל הגוף בלא מום" ולא כבסנהדרין צא,ב ושאר המקומות שצויינו בהערה 72 עיי"ש, היינו דהדעות דסב"ל שהגוף נבנה מעצם לוז ואינו מציאות חדשה סב"ל לשיטתם שהגוף קם כמציאותו הראשון עם המומים שהיו לו ואח"כ יתרפא, משא"כ הפדר"א דסב"ל שנעשה מציאות חדשה סב"ל לשיטתו שקם בלי מומין.

נמצא מזה שישנם ב' שיטות בנוגע לתחיית המתים, אם הגוף יהי' מציאות חדשה או שיהי' מציאותו הראשון, (וראה לעיל סי' נט-ס).

תחיית המתים נס או טבע

והנה בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' קל"ח כתב וז"ל "שאלה: אם תחיית המתים הוא מעשה נסים או ממדה ששם הבורא ית' מתחילת הבריאה בטבע. תשובה: כבר הוכחתי בס' צרור החיים שלי בחלק מות ישרים שיש תחיה טבעית, ונסיית; אשר ימות בעתו בתשובה ויקבר כמו שיצירתו טבעית (בגזרת הבורא) גם תחייתו טבעית (בגזרת הבורא), כי כשם שהי' מן העפר כך יציץ מריח המים, וכמאחז"ל (סנהדרין צא,א): "דלא הוו - חיי, דהוי חיי, לא כל שכן", והתחיה השנית היא לאותם אשר לא ניתנו לקבורה שצריך לעשות עמהם נס להחיותם (כדכתיב (תהלים סח,כג) אמר ה' מבשן אשיב וגו' שדרשוהו רז"ל (גיטין נז, א) על הנטבעים בים ושאוכלים אותם חית השדה) אותם ודאי צריכים הם לנס יותר גדול וכו'", עכ"ל.

ובס' נפש חיים (להגר"ח פאלאג'י) מערכת ת' אות ח' הביא זה, וביאר עפ"ז כפל הלשון בקרא דישעי' (כו,יד,יט): "מתים בל יחיו רפאים בל יקומו וגו'", דלכן אמר אח"כ: "יחיו מתיך, נבלתי יקומון וגו'", דיחיו מתיך הוא דרך טבעי, אבל נבלתי דהיינו מושלכת כנבלה הוא חידוש, ולכן זה כתוב אח"כ כיון שהוא חידוש, עיי"ש. ועד"ז כתב גם בספרו זכירה לחיים על הגדה של פסח בביאור הפיוט יגדל, וז"ל: היינו טעמא דכופלים בית זה שני פעמים כי תחיית המתים יש שני סוגים, יש דרך הטבע ויש דרך נס, דלמתים שניתנו לקבורה הוא בדרך הטבע, ולמתים שלא ניתנו לקבורה הוא דרך נס וככתוב בשו"ת הלכות קטנות כו', עכ"ל.

וכבר העירו ע"ז (ראה בס' מגדים חדשים על מסכת ברכות מאמר תחיית המתים ובס' רנת יצחק בכ"מ ועוד) ממ"ש הרמב"ם באגרת תחיית המתים שיש פסוקים רבים המורים הרחקת תחיית המתים כאמרו אם ימות הגבר היחיה (איוב יד, יד) ונאמר ג"כ (שמואל ב' יד,יד) כי מות נמות וגו'. "והביאור הוא שדברי הנביאים מספרים טבע המציאות הנהוגה, ואין מן הטבע שישוב האיש ההוא ויתהוה שנית אחר מותו, אבל בטבע כי כשימותו בעלי חיים לא ישוב לעולם האנשים ההם, וכפי שהענין ההוא באו פסוקים ההם כולם, ואין הפרש בין אמרו אם ימות גבר היחיה ובין אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים (במדבר כ, י) שאין זה בטבע אבל נמנע בו, אלא שכבר יצאו המים מן הסלע במופת, וכן תחיית המתים אמנם היא מן המופתים וכו', כן כל מה שתמצאוהו מהרחקת שוב המתים הוא על מה שבטבע, ואין זה סותר שוב המתים כשירצה ה' בשובם", עיי"ש. וזה קאי על כל אופן שבתחיית המתים גם של מיתה וקבורה, ועי' גם במצודת דוד (איוב לח, יד) עה"פ תתהפך כחומר חותם, שה' בא להשיב על אמריו שכפר בתחה"מ בחשבו שהכל בא מצד המערכה ולפי הטבע, ותחיית המתים הוא נמנע אצל הטבע, ולזה אמר לו [לאיוב] המקום אם אמנם שאני משגיח שוב אין להפליא על תחה"מ, עיי"ש. ושם איירי אודות אנשים שימותו ויקברו ומ"מ מבואר דזה נמנע אצל הטבע.

וראה גם רד"ק (תהלים פח, ו) על הפסוק: "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד" שכתב ולא יבטל זה תחיית המתים העתידה להיות כי הוא דיבר על טבע העולם, כי המת לא יחיה לעולם בטבע אבל תחיית המתים על דרך נס ופלא, ע"כ. וכאן כתיב שוכבי קבר, דאפי' באופן כזה אי"ז בטבע, וכל זה הוא לכאורה שלא כמ"ש בהלכות קטנות.

ולכאורה הי' אפשר לומר שזה תלוי בב' אופני התחי' שהוזכרו לעיל, דלפי אופן הא' שישאר חלק מגוף הראשון אפשר לומר כההלכות קטנות דהוה תחי' טבעית, משא"כ לאופן הב' שנתבטל ונעשה רקב וה"ז כבריאה חדשה, אין זה שאני מהנטבעין בים וכו', שהו"ע נסי.

אבל באמת אפילו לפי אופן הב', הרי מבואר דהרקב מתערב בעפר הארץ כשאור שהוא מתערב בעיסה כנ"ל, דהיינו דאה"נ דהוה מציאות חדשה כיון שגוף הראשון לא נתקיים [גם לא דעצם לוז], אבל מ"מ הרי התחיה באה מהרקב של הגוף, משא"כ בנטבעין בים וכו' שלא נשאר מהגוף כלום, וא"כ גם לאופן הב' שייך לומר במיתה שניתנה לקבורה דהוה תחי' טבעית.

ביאור הרבי שבהגוף יש תכונה לתחיית המתים

והנה גם בלקוטי שיחות שם (חי"ח פ' חוקת) מבואר ע"ד שכתב בהלכות קטנות, דבסעי' ט"ו שם ביאר החילוק בין תחיית המתים דלע"ל לתחיית המתים שבבן השונמית, וז"ל (בתרגום מאידיש): אצל בן השונמית היתה התחי' (לא באופן של תחה"מ לע"ל, ששם אפ"ל ש(חלק ה)גוף נתתקן ונבנה, אלא) באופן של התהפכות ומציאות חדשה – מציאות של חי במקום מציאות של מת וכו', ובמילא הרי לא שייך כאן טומאת מגע במת מצד נוגע בעצמו.

ובהערה 88 כתב וז"ל: "ההסברה בזה י"ל: במתים לעת"ל מוכרח הדבר שיחיו אז (והרי תחה"מ הוא עיקר באמונה) והיינו דמצד הגוף יש בו תכונה וכו' שיחי' וזהו סדר שכלול בהגוף (ולהעיר מאבות ספ"ד "הילודים למות והמתים לחיות" וראה סנהדרין (צא,א): "דלא הוו חייא דהוו חיי לא כל שכן"), וא"כ נמצא דגוף החי יש לו שייכות והמשך לגוף המת, משא"כ בבן הצרפתית ובן השונמית שהתחי' הי' שלא ע"פ סדר המוכרח בגוף זה כ"א בדרך חידוש ונס, דמצד עצמן היו מתים הרי נמצא דגוף החי אין לו שייכות והמשך לגוף המת ואין כאן נגיעה בעצמו", עכ"ל. וראה רש"י בראשית ב,ז, ד"ה וייצר, יצירה לתחיית המתים, ופירשו המפרשים שהקב"ה נותן מעכשיו כח חיוני באדם שגם לאחר שימות יוכל לחיות עוד.

וזהו כמ"ש בהלכות קטנות כנ"ל, והביא גם אותו הגמ' דסנהדרין דלא הוו חייא וכו', ומהלשון "שיש בו תכונה וכו'", משמע דבודאי דתחיית המתים הו"ע נסי ואינו עפ"י הטבע, והכוונה רק שיש שם איזה אחיזה בטבע שכן הטביע הקב"ה בהגוף שיוכל להיות בו לע"ל תחיית המתים, אבל באופן שלא נשאר מן הגוף כלל כגון בנטבע בים וכו' ששם ה"ז בריאה חדשה לגמרי, הנה תחי' כזו אין בה שום אחיזה כלל בטבע ושם ה"ז נס גדול יותר בלשון ההלכות קטנות הנ"ל. וא"כ אפ"ל שאין כאן סתירה ממ"ש הרמב"ם והרד"ק וכו'.

ובגיטין שם נז,ב איתא: מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: (תהלים סח,כג) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב - מבין שיני אריה אשיב, ממצולות ים - אלו שטובעין בים; כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים וכו', והקשה הג"ר יוסף ענגיל שם (בגליוני הש"ס) דלמה חשבו שלא יקומו בתחיית המתים אם יקפצו לתוך הים, הלא כל תחיית המתים הוא דבר נסי וא"כ מאי שנא הכא? וציין לשו"ת הלכות קטנות הנ"ל.

אבל בס' ניצוצי אור ובשערי זוהר שם ביאר שחשבו שלא יבואו לעולם הבא משום מאבד עצמן לדעת, עיי"ש, וכתב שמכאן סעד למאמר השגור דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב שלכן שאלו אם הם בכלל מאבדים א"ע לדעת, עיי"ש.

ואפ"ל דבעל הלכות קטנות למד כפירושו של הגר"י ענגיל, שספיקתם הי' משום תחיית המתים אם יקומו, ולכן הביא מקור מכאן דתחיית המתים בנטבע בים וכו' הוא סוג אחר לגמרי וצריך לנס גדול יותר, דבזה מתורץ קושיית הגר"י ענגיל שחשבו דתחיית המתים יהי' רק במת שניתן לקבורה, אבל אם נפרש דספיקתם הי' משום מאבד עצמן לדעת פשוט שאין מכאן שום הוכחה.

וראה לקוטי שיחות ח"ו י' שבט שהקשה דלכאורה גופו של אדם דעפר אתה ואל עפר תשוב הוה שינוי החוזר לברייתו לעפר, נמצא דמציאות הגוף אינו מציאות כלל וא"כ מהו מעלת העבודה שעובדים עם הגוף כיון שאינו מציאות אמיתי, ומבאר שם דכיון שהי' בחירת העצמות בגופו של ישראל ה"ז מציאות אמיתית ונצחית וקם לתחיית המתים וכו', עיי"ש. וראה גם רשימות חוברת ז' ע' 14 בענין זה. ולפי מ"ש בחי"ח בההערה 88 הנ"ל דהגוף מעיקרא יש בו תכונה שיחי' בתחיית המתים כו' – ה"ז מודגש יותר, דנמצא שמעיקרא ה"ה מציאות נצחית.