הנה ימים באים׃ שמות - חמור בן אלפי שנים ובעל מאה צבעים

על משיח נאמר "עני ורוכב על חמור", ונחלקו המפרשים אם הכוונה לחמור כפשוטו, וגם במשמעות הפנימית של "חמור" זה - נאמרו כמה פירושים * מתי נברא החמור? האם באמת יהיו לו מאה צבעים? ולמה משה רבינו לא רכב עליו בעצמו, והרכיב עליו רק את אשתו ובניו?

בפרשתנו מספרת התורה על חזרתו של משה למצרים, בפקודת הקב״ה, כדי להתחיל בגאולתם של בני ישראל מיד פרעה. התורה מציינת גם שהוא בא רכוב על חמור - "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, וישב ארצה מצרים..." (ד, כ). מיהו אותו "החמור", בה״א הידיעה? מפרש רש״י: "חמור המיוחד. הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט, ט) עני ורוכב על החמור".

מקור דברי רש״י הוא בפרקי דר׳ אליעזר (פרק לא), ושם נמצא פרט נוסף על חמור מיוחד זה: "הוא החמור שנברא בערב שבת בין השמשות". מכך מובן, שמדובר בחמור שחי יותר מחמשת אלפי שנים... מאז ערב שבת הראשון ועד ביאת המשיח.

ואכן, בעקבות אי־ההיגיון שבכך, נוטים מפרשים רבים להוציא את הדברים מפשוטם (ראה ׳גור אריה׳ על אתר. ׳ישועות משיחו׳ העיון השלישי פרק א), ואולם הרבי אומר (לקו״ש חל״א ע׳ 15), כי מפשטות לשון רש״י נראה, שכוונת הדברים כפשוטם - חמור גשמי שחי זמן רב.

בכל אופן, ודאי שיש כאן רובד עמוק יותר מלבד הפשט. גם אם נלמד שאכן מדובר בחמור כפשוטו שעליו רכבו אברהם ומשה, ועליו יתגלה מלך המשיח - ברור שחמור זה הוא סמל לעניין רוחני פנימי, הקשור באברהם, משה ומשיח.

ובכן, מבואר במפרשים, שהחמור הוא רמז לחומריות, ואברהם, משה ומשיח מצטיינים ב״רכיבה" על החומריות והגשמיות. בשורות הבאות נרחיב ונבאר את מהותה של רכיבה זו, ונעמוד על ההבדלים שבין אברהם, משה ומשיח לעניין רכיבה זו.

לפני כן, נשוב לשאלה אם אכן מדובר בחמור גשמי שעליו יתגלה משיח. הבאנו את דברי הרבי, שמפשטות לשון רש״י כאן נראה שהכוונה לחמור כפשוטו, אך יש לציין, שבפירוש רש״י על הש״ס (סנהדרין צח, א) מוסבר, ש"עני ורוכב על החמור" הוא משל בלבד: "כעני הבא על חמורו בעצלות". ובכלל, בגמרא שם נאמר שאם זכו - תבוא הגאולה "על ענני שמיא".

הכנעת החומריות

והנה, במהות ׳רכיבה׳ זו על החומריות, מצינו בספרים כמה הסברים. האברבנאל כותב (׳ישועות משיחו׳ שם), שהרכיבה משמעותה שליטה והכנעה. ברכיבה גשמית מושל הרוכב על המרכיב, ומכניע אותו תחתיו. ובענייננו - הכוונה היא לומר, ששלושת הצדיקים הללו מצטיינים בכך שהכניעו את יצרם וחומריותם:

"...רמזו בחבישת החמור שנזכר באברהם, שכבש רצונו, ומשל בתאוותיו הגופניות בהסכימו להרוג את בנו יחידו כדי לקיים מצוות בוראו, והחמור שחבש אברהם היה חומרו ותאוותיו, שבשלמות שכלו רכב על יצרו והכניעו לקיים את מצוות ה׳. ובזה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה כשראה להביא את אשתו ואת בניו אל מצרים, והוא עצמו היה מבוקש שם להרג, גם כי בהיות ציפורה אשתו המליטה זכר בעת ההיא הרכיבה על החמור ולא חשש לסכנת היולדת והנער הנולד, כי כבש את יצרו ותאוות חומרו לקיים מצוות ה׳ שציווה לו ללכת שמה. ולפי שנהג משה מנהג אברהם זקנו, אמר שחמורו של משה היה חמורו של אברהם, להיותו נכנע וכבוש תחת שכלו כחמורו".

האברבנאל מוסיף ואומר כי בעצם, עניין זה נכון ביחס לכל הצדיקים, שהכניעו את גופם וחומריותם, וממשיך להסביר ביחס למלך המשיח: "ומפני שמשיח צדקנו ידמה גם כן לאברהם אבינו, בהיותו כובש בתאוותיו ומושל בחמורו ויצרו, כי הוא ילבש רוח ענווה ושפלות להושיע כל ענווי ארץ סלה, לכן אמר שחמורו של משיח יהיה הוא עצמו חמורו של אברהם ושל משה, כלומר שיהיה חומרו ויצרו נכנע וכבוש לשכלו תמיד כחמורו, כיצרו של אברהם ושל משה".

ועוד מבאר האברבנאל, שאצל המשיח תהיה שליטה ו"רכיבה" זו נעלית יותר מכפי שהיה זה אצל אברהם. ולכן נאמר במדרש תנחומא (תולדות יד) שמשיח "ירום מאברהם" - במשיח תהיה השליטה והממשלה על החומר מושלמת יותר.

התנשאות והתרוממות

בכתבי המהר״ל מפראג ("גור אריה" על אתר; "גבורות ה׳" פרק כט; "נצח ישראל" פרק מ) מוצאים אנו גישה שונה. הוא מסביר שרכיבה מסמלת התנשאות והתרוממות של הרוכב:

"דע, כי כל רכיבה הוא מורה על שהרוכב נבדל מן אשר רוכב עליו ומתעלה עליו, כי מאחר שהוא רוכב עליו מתנשא עליו ואינו מצורף עם אשר הוא רוכב עליו". והרכיבה על החמור משמעותה, שאברהם, משה ומשיח מיוחדים בהתנשאותם והתבדלותם מן העולם החומרי. בעוד בצדיקים אחרים ראינו שהם ׳כפפו׳ את עצמם כביכול למגבלות הטבע של העולם, (המהר״ל מביא כדוגמה את יעקב שביקש לישב בשלווה ולא עלתה בידו אלא סבבוהו צרות וייסורים), בצדיקים אלו רואים עליונות ואי־הגבלה.

ובלשונו של המהר״ל: ׳כי אברהם תמצא התרוממותו וגדולתו על כל הנמצאים, שנאמר אצלו "כי אב המון גויים נתתיך", והוא אב לכל העולם, לא כמו שאר האבות שלא היו אבות רק לישראל, אבל אברהם נקרא "אב המון גויים", עד שהיה מעלתו ומדרגתו בהתרוממות מגיע למעלה מן השמים, כדכתיב "ויוצא אותו החוצה", דרשו ז״ל שהגביהו למעלה מן הכוכבים. וכן משה רבנו עליו השלום היה בהתרוממות הזה, שהרי נאמר במשה גם כן "נטה ידך על השמים", ודרשו רז״ל והביאו רש״י בפרשת וארא, שהגביהו למעלה מן השמים - וכל זה מורה על התרוממות אברהם ומשה. ומלך המשיח הוא מתרומם עוד. שכן דרשו ז״ל בתנחומא, ירום מאברהם .. ונשא ממשה .. וגבה ממלאכי שרת.

׳...אברהם כל ימיו בגדולה והתרוממות, כמו שאמרו ״עמק שוה״ - שהשוו בו כל העולם והמליכו את אברהם למלך.. וכן עניין משה שהיה מלך על שישים רבוא, והיה מתנשא על פרעה ועל מלכי סיחון ועוג. וכן יהיה מלך המשיח לעתיד במהרה בימינו, שכל האומות נותנים שי לו.. ומפני כי אלו היו מתרוממים ומתנשאים, כתבה התורה אצלם לשון רכיבה, שהיו מתנשאים במעלתם׳.

מאה צבעים

הרכיבה היא, אפוא, התנשאות, התבדלות והתרוממות; ולמה מרמז ה״חמור״?

מסביר המהר״ל, שהרכיבה על חמור דווקא, מסמלת את העובדה שההתנשאות והעליונות הן על העולם החומרי על כל הרבדים והדרגות שבו, לרבות החומריות העדינה והנעלית ביותר. זאת משום שהחמור הוא בעל־החיים הפשוט ביותר, ומכיוון שכן הוא מסמל את החומר הפשוט, הראשוני, שהוא המקור לכל הגוונים והאופנים. רכיבה על החמור פירושה, אפוא, התנשאות והתעלות אף על החומר הפשוט. כלומר, מלך המשיח יתנשא על העולם כולו על כל פרטיו, (שכולם נובעים ומתחילים מהחומר הפשוט והראשוני).

לפי זה, מפרש המהר״ל אגדה תמוהה במסכת סנהדרין (צח, א): "אמר להו שבור מלכא לישראל, אמריתו משיח על חמור אתי, משדר ליה אנא סוסיא ברקא [ = אומרים אתם משיח בא על חמור, שולח לו אני סוס הנאה מחמור]. אמרו ליה, אית לך בר חיוור גוונא [= ובפירוש רש״י: האם יש לך סוס בעל מאה גוונים?!]". כלומר, שהחמור של משיח יצטיין בהיותו בעל מאה גוונים.

למה הכוונה? מסביר המהר״ל: "החמור הוא פשוט יותר מכל בעלי־חיים, שהוא ברייה פשוטה שאין לו דעת וחכמה .. לכך ראוי שירכב על החמור שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, לכך מוכן לקבל כל הגוונים, כי דבר שאינו פשוט אינו מוכן לקבל, שהרי יש בו התייחדות במה שהוא מיוחד, לפיכך אינו מקבל כל הצורות כאשר הוא מיוחד, אבל הפשוט מקבל כל הגוונים מפני שהוא פשוט .. ולכך אמר אית לך אחר שיש לו מאה גוונין, ורצונו לומר כי החמור הוא למשיח שהוא רוכב עליו, מפני שהמשיח מתרומם והוא נבדל מן החומר שהוא פשוט, עד כי מפני הפשיטות מתייחס אליו הרבה גוונים".

כלומר, משיח מרומם ומתעלה אפילו מעל אותו חומר פשוט, וכהמשך דברי המהר״ל: "... אין הפירוש מה שכתוב עני ורוכב על החמור, שהמשיח רוכב על החמור בלבד, רק שהוא רוכב על החומר הפשוט לגמרי, לכך יש לו מאה גוונין, ולפיכך יש לו לרכוב על חמור כמשמעו גם כן ולא סוס, שהוא נקרא חמור על שם החומר, ויש בו מאה גוונין, כלומר שהוא מקבל כל הגוונים, לכך ראוי שיהיה משיח דווקא רוכב על החמור".

גילוי מעלת החמור

ומכאן לביאורו של הרבי בעניין "רוכב על חמור".

כאן אנו נפגשים בהתייחסות שונה לחלוטין, ואפשר לומר אף מנוגדת, להסברים הקודמים. לפי האמור לעיל, הרכיבה מסמלת את עליונותו של הרוכב על ה׳חמור׳ - החומריות, (לפירוש האברבנאל - שליטה וממשלה על החומר, ולביאור המהר״ל - עליונות והתנשאות על העולם החומרי), ולעומת זאת הרבי מפרש את הרכיבה כביטוי למעלתו של ה׳חמור׳, החומריות.

הא כיצד? כשאדם משתמש בבעל־חיים ורוכב עליו לכיוון יעד מסויים, פירוש הדבר שמדובר במקום שהוא לא היה יכול להגיע אליו בכוחות עצמו, והוא מצליח להגיע אל המקום רק בכוחו של אותו בעל־חיים. הווה אומר: בעת הרכיבה מתגלה שלבעל־החיים יש כוחות מיוחדים, והוא מביא את האדם הרוכב עליו, למקום רחוק בהרבה מהמקום שאליו היתה עשויה להביאו יכולתו המוגבלת של האדם עצמו.

ובענייננו: משה, אברהם ומשיח, שלושתם שייכים במיוחד ל׳רכיבה׳ - גילוי המעלה שבחומריות ובגשמיות. בפנימיות הדברים יש בחומריות ובגשמיות מעלה ויתרון על הרוחניות; אלא שמעלה ויתרון אלה נעלמים ונסתרים (כמו שהחמור הגשמי נחות ושפל ביחס לאדם, אף שכאמור כוחו חזק יותר). ושלושת צדיקים אלו, מסמלים שלושה שלבים בגילוי המעלה הטמונה בחומריות. הם ׳רכבו׳ על החומריות, וגילו כיצד דווקא ע״י קיום מצוות בכוח החומריות והגשמיות, אפשר להגיע לדרגה גבוהה יותר מאשר ע״י הרוחניות מצד עצמה.

משיח בעצמו ירכב על חמור

לפי הסבר זה, מפרש הרבי את ההבדל הקיים בין הצורה בה אברהם השתמש בחמור, אופן השימוש של משה, והאופן בו ישתמש בו מלך המשיח (נביא כאן את הדברים בקצרה, וראוי לעיין היטב במקור - לקו״ש ח״א פרשת וישלח):

אברהם לא רכב על החמור בעצמו. גם בנו או נעריו לא רכבו. הם הלכו ברגל, והחמור שימש רק עבור העצים והמאכלת. מדוע? שכן אז עדיין לא התגלתה בשלמות מעלתו של החומר וכוחו המיוחד. אז ראו רק כיצד העצים והמאכלת - המסייעים לקדושה - מתרוממים ומתעלים בכוח הגשם והחומר. אבל באברהם, בנו ונעריו (שנמצאים בדרגה גבוהה יותר מאשר העצים והמאכלת), אין החומריות יכולה לפעול עילוי והגבהה.

אצל משה רבנו מתקדמים שלב. עניינו של משה הוא התורה, והרי התורה גילתה את המעלה שבגשמיות (ידוע מה שנאמר במדרש, שבמתן תורה התחיל להיות חיבור הקדושה עם הגשמיות, ומצוות התורה יכולות להתבצע רק בעולם הזה החומרי). לכן אצלו פעל החמור עילוי ורוממות גם באשתו ובניו, לא רק בחפצים הדוממים המסייעים לקדושה, כפי שהיה אצל אברהם; החומריות הגביהה ורוממה גם את אשתו ובניו של משה. אך הוא עצמו לא רכב על החמור, כי מעלתה של הגשמיות עדיין לא התגלתה בשלמות, ולכן זיכוך החומריות אינו משפיע על משה עצמו.

בביאת המשיח תבוא מעלת הגשמיות לידי גילוי מושלם. לכן תהיה אז תחיית המתים, וכל הנשמות יחזרו להתלבש בגופים גשמיים. אפילו במשיח עצמו תפעל החומריות עילוי והתרוממות, ולכן הוא עצמו רוכב על חמור. אפילו במשיח, שבו מאירה בגלוי עצם הנשמה(!), נפעל עילוי באמצעות המצוות המעשיות והפיזיות, הנעשות באמצעות החומריות דווקא.

וזוהי הסיבה לכך שבחסידות מדגישים את החשיבות בעבודת ה׳ עם הגוף (לא באמצעות סיגופים ותעניות וכדומה). בתורת החסידות, שהתגלתה בדורות האחרונים כהכנה לביאת המשיח, "טועמים" מגילויי הגאולה העתידה, שאז תתגלה מעלת הגוף הגשמי והעולם החומרי.

וכשנשים לב נראה, שזוהי בעצם נקודת החידוש בביאורו של הרבי בעניין החמור. במפרשים אחרים ראינו את ההדגשה על שבירתו של החומר, נחיתותו וכדומה, ואילו הרבי מסביר בדרך החסידות, שבחומר עצמו צפונה מעלה עצומה, ורק צריך לגלות זאת, - דבר שהתחיל להתגלות אצל אברהם ומשה, ויתגלה בשלמות בביאת משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.