הנה ימים באים׃ שמות - הסמל לגאולה דווקא בדמותו של... חמור

משה רבנו סירב לצאת בשליחות הקב"ה למצרים ונימק את סירובו בטענות חזקות: "שלח־נא ביד תשלח" - הוא מלך המשיח בעצמו. ובכלל, "מי אנוכי כי אלך אל פרעה"?! ❖ אך הקב"ה לא השיב לטענות במפורש, אלא באמצעות... חמור ❖ על ייחודו של אותו חמור, ועל הקשר המיוחד של הענווה והשפלות לגאולה השלמה 

בפרשת השבוע פוגשים שוב באותו חמור מפורסם... החמור שעליו יתגלה מלך המשיח. התורה מספרת (פרשתנו ד, כ): "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור". הלשון "החמור", בה"א הידיעה, מלמדת שחמור זה כבר מוכר לנו, ממקומות אחרים. ואכן, רש"י מפרש: "חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט, ט) ׳עני ורוכב על חמור׳".

כידוע, עניינו של רש"י בפירושו על התורה הוא לבאר את "פשוטו של מקרא", ולפי זה עלינו להבין, מה נוגעת אריכות לשונו של רש"י כאן - להבנת פשוטם של מקראות?

אמנם, רש"י בא לבאר את לשון הכתוב "החמור", בה"א הידיעה. ולכן מסביר רש"י את ייחודו של החמור, בכך שהוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק - ועליו יתגלה מלך המשיח. אבל: כדי להסביר את המיוחד שבחמור די בפרט אחד, שהוא חמורו של אברהם - ומדוע הוכרח רש"י להוסיף ולהביא את שייכותו של החמור למלך המשיח? בתוך דבריו מביא רש"י גם פסוק כראיה, וגם בציטוט זה יש מילה מיותרת: רש"י מביא את כל הפסוק, "עני ורוכב על חמור" - בשעה שמה שחשוב לענייננו הוא המשפט "רוכב על חמור" - והמילה "עני" אינה נדרשת, לכאורה.

על־כרחנו, העובדה שמלך המשיח יהיה "עני" וירכב על חמור - מוסיפה הבנה בסיפור שליחותו של משה רבנו למצרים. הכיצד?

קשר בין משה ומשיח

ובכן, כשלומדים את הפסוקים שבפרשה כאן, מתעוררת תמיהה פשוטה:

מדוע כשהתורה באה לספר על הליכת משה ומשפחתו למצרים, היא רואה לנכון לפרט את כלי התחבורה בו השתמש משה רבנו, ולספר שהוא רכב על חמור? היינו־הך, לכאורה, אם היה רוכב על סוס או גמל. התורה, איפוא, אמורה היתה לקצר ולומר: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וישב ארצה מצרים", וכדומה.

מכאן לומד רש"י, שהחמור נושא בתוכו משמעות מיוחדת, ולא בכדי מציינת התורה שהוא זה ששימש לתחבורת משה, אשתו ובניו.

משמעות זו תתבאר לאור הוויכוח - שעליו מספרת התורה לפני כן - בין משה לקב"ה, כביכול, בעניין שליחותו לגאול את ישראל ממצרים:

כעבור שבעה ימים בהם "היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו" (לשון רש"י בפרשתנו ד, יו"ד), בא משה בטענה חזקה: "שלח נא ביד תשלח". וכפי שמפרש רש"י על אתר, מתכוון משה לומר: הרי לגאולה השלמה והסופית תשלח מישהו אחר; שלח אותו גם כעת, "יש לך שלוחים הרבה" - מדוע שולח אתה דוקא אותי?

כך טען אז משה רבנו; בסופו של דבר, הוא כן קיבל על עצמו את השליחות להוציא את עם ישראל ממצרים. מה נשתנה? רש"י מסביר (שם), שמשה רבנו נתרצה לאחר שראה שהקב"ה רוצה דווקא בו ועומד על כך בתוקף. אמנם עדיין לא הוסברה מהי אכן התשובה לטענתו, הצודקת לכאורה, של משה - "שלח נא ביד תשלח"!

ובכן, התשובה לטענת משה אמנם לא נאמרה במפורש - אבל היא נרמזה בכך שהקב"ה סיבב, בהשגחתו הפרטית, שמשה רבנו קיים את השליחות ע"י אותו חמור מיוחד, "שעתיד מלך המשיח להגלות עליו". בכך מובן, שבמידה מסויימת התקבלה טענתו של משה:

בפועל ממש ה"גואל אחרון" יהיה אדם אחר, אך מבחינת תוכן העניינים שליחותו של משה קשורה בקשר הדוק עם הגאולה העתידה; הגאולה העתידה לבוא ע"י מלך המשיח, מהווה המשך לגאולה זו שהביא משה. ובמילים אחרות, התגלות מלך המשיח תלויה בכוחו של משה ופעולתו בגאולת מצרים, וכפי שביטאו זאת חז"ל במאמרם: "משה - הוא גואל ראשון, הוא גואל אחרון" (ראה שמו"ר פ"ב, ו, זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי).

ודבר זה בא לידי ביטוי ממשי, בכך שמשה רבנו רוכב למצרים על אותו חמור של מלך המשיח. ולא זו בלבד שחמור זה שייך למלך המשיח, אלא שזהו החמור "שעתיד מלך המשיח להגלות עליו": זהו החמור שעליו ירכב משיח צדקנו בבואו לגאול את עם ישראל, ובכך מודגש בכפליים כי יש לשליחות זו של משה קשר הדוק עם הגאולה העתידה.

[לפי זה, אגב, מובן השינוי שמשנה רש"י מדברי חז"ל המהווים מקור לדבריו (פרקי דר' אליעזר פל"א). שם נאמר "שעתיד בן דוד לרכוב עליו" - ואילו רש"י כותב "שעתיד מלך המשיח להגלות עליו".

בשני השינויים שעושה רש"י, הוא מדגיש את הקשר ההדוק עם הגאולה, כאמור:

החמור הוא (לא רק של "בן דוד", השם הנחות יותר של מלך המשיח, אלא) של "מלך המשיח", בתוארו הנעלה והמרומם; והוא לא רק משמש לכלי תחבורה כללי שלו (כמו שנראה ב"פרקי דר' אליעזר"), אלא שעל חמור זה עצמו עתיד משיח לבוא בעת שליחותו החשובה, להתגלות ולגאול את ישראל].

מדוע נקרא משיח "עני"?

רש"י אינו מסתפק בציטוט המילים מהכתוב, "ורוכב על חמור", אלא מעתיק גם את המילה "עני". ובכך נמצאנו למדים תשובה על טענה נוספת שטען משה כשסירב להישלח למצרים, "שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרון אחיו שהיה גדול הימנו ונביא". (כך גם מסביר רש"י את המילים "שלח נא ביד תשלח" - "ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרון").

- לאמיתו של דבר, דווקא טענה זו מחזקת את היותו של משה מתאים לשליחותו של הקב"ה לגאולה. טענה זו מורה על הענווה והשפלות שלו, וכדבריו (ג, יא) "מי אנכי כי אלך אל פרעה", ותכונה זו יש לה שייכות מיוחדת לעניין הגאולה. וזוהי הסיבה שרש"י מצטט גם את המלה "עני ורוכב על חמור":

גם על מלך המשיח נאמר שהוא יהיה עניו ושפל, וכפי שמסביר רש"י (עה"פ בזכרי' שם) את הפסוק "עני - ענוותן, ורוכב על חמור - מידת ענווה היא". ואם כן, דווקא הענווה של משה מלמדת על כך שהוא מתאים להיות הגואל, בדוגמת מלך המשיח.

ומהו באמת הקשר בין תכונת הענווה - להבאת הגאולה? התשובה היא בדברי הקב"ה עצמו, שאומר (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח". הקב"ה משכין את שכינתו דוקא על "דכא ושפל רוח". הווי אומר, הענווה ותכלית הביטול של משה רבנו ומשיח צדקנו - היא היא ה'כלי' המתאים להשראת מלכותו של הקב"ה עליהם.

ועדיין נותרה שאלה אחת פשוטה: מדוע מעביר הקב"ה את המסרים הללו, שתוכנם הוא הקשר ההדוק בין גאולת מצרים שביד משה - לגאולה העתידה שביד המשיח, דווקא באמצעות בעל־חיים, החמור?...

ואכן, כמבואר במפרשים, החמור מהווה סמל לחומר, חומריות הגוף של בני־ישראל בפרט - וחומריות העולם בכלל. וזהו הקשר המיוחד לגאולה, ש"תוכנה הפנימי והעיקרי הוא התגלות קדושתו יתברך, שבשביל זה צריכה להיות שבירת וזיכוך ובירור החומר, הן חומר הגוף של איש ואשה דישראל בפרט והן חומריות העולם בכלל, ובלשון רבנו הזקן (בעל ההילולא דכ"ד טבת) בספר התניא, שתכלית בריאת העולם תהיה לימות המשיח, שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה׳".

לפי לקוטי שיחות חלק לא, שיחה ג לפרשתנו (ע' 15 ואילך).