ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן סה׃ מצות עליה לרגל לעת"ל אם אפשר ע"י נסיעה

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סתירות בענין זה

איתא במדרש לקח טוב [פסיקתא זוטרתא] שמות פרק כג, פסוק יז: "שלש פעמים בשנה. אין פעמים אלא רגלים, וכן הוא אומר תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כו,ו), שלא יעלו אלא ברגליהם, וכה"א מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ז,ב)", וכן הוא במדרש אגדה (באבער) שמות שם [פסוק יז] ד"ה שלש פעמים, והובא גם ברבינו בחיי שם (כג,יד) וז"ל: .. וא"כ למה נאמר רגלים בלשון רגלים פרט לבעלי קבין להוציא את החגר והסומא ואת החולה והזקן והקטן שאין יכולין לעלות ברגליהם, ובמדרש שלש פעמים שלש רגלים ולהלן הוא אומר (ישעיה כו) תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, אזהרה לישראל שלא יעלו אלא ברגליהם וכן הכתוב אומר (שיר ז) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב עכ"ל, דמשמעות הדבר הוא שקיום מצות עליה לרגל מביתו לירושלים צ"ל ע"י רגל דוקא ולא ע"י נסיעה.

וב'תורה שלימה' כאן (אות רכא) הקשה ע"ז דהרי איתא בגמ' פסחים צד,א, "תנו רבנן: היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים, יכול יהא חייב - תלמוד לומר (במדבר ט,יג) ובדרך לא היה, והלה היה בדרך", דמשמע מזה דבעצם מותר לו ויכול ליכנס לירושלים בסוסים ופרדים ולכן הו"א דלא מקרי שנמצא ב"דרך רחוקה", קמ"ל מ"בדרך לא הי'" דכיון דאינו יכול ליכנס בזמן ק"פ ע"י רגליו פטור, ואי נימא שהחיוב הוא ללכת ברגל דוקא, קרא למה לי? וכן הקשה גם בשו"ת בית דוד (לייטער) סי' קמ"ז עיי"ש, ויש להוסיף להקשות גם מהמשך הברייתא שם: "היה עומד לפנים מן המודיעים ואין יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו, יכול לא יהא חייב - תלמוד לומר ובדרך לא היה - והרי לא היה בדרך" ופרש"י: "מפני גמלים וקרונות - והוא היה מביא בניו ובני ביתו עליהן, חייב - שאין זה אונס, שיש לו להשמט ולילך יחידי ולשחוט" הרי מפורש בזה שהי' עולה לרגל ע"י רכיבה.

ועי' גם בס' 'הכתב והקבלה' שם שהביא דברי רבינו בחיי הנ"ל, וכתב דמלשון זה נראה שהיו עולים ברגליהם כל הדרך מביתם עד ירושלים, אמנם במדרש תהלים (מזמור מב) איתא, כי אעבור בסך (תהלים מב,ה), כשהיינו עולים ברגלים ליראות פניו בסקפסטאות היינו באים אנו ובנינו בחיל גדול, עכ"ל המדרש, סקפסטאות הוא בלשון יוני עגלה וצב ומכוסה להגן מרוח גשם ושרב – עי' רש"י שם ובערוך (ערך סקפסט), הרי מפורש שהיו רוכבים בעגלה וצב מביתם?

עוד הקשו מירושלמי פסחים (פ"ד סוף ה"ז) – לענין היתר מלאכה בערב פסח – דרבי יוסי בן רבי יהודה אומר אף הרוצענין – עושין מלאכה בערב פסח – שכן דרך עולי רגלים להיות מתקנין מנעליהן וסנדליהן במועד, [דמסתמא היו עולי רגלים צריכים לתקן מנעליהם שכלו בהליכתן לירושלים, קה"ע] ורבנין אמרין עשירים היו ובבהמה היו עולין, [עלו בבהמה ולא היו הולכים ברגליהם ולא בלו מנעליהם בדרך, קה"ע] הרי מפורש שהיו עולים ברכיבה? וכן הקשה בשו"ת מהר"ץ חיות סי' ז', ובהגהות 'טוב ירושלים' בירושלמי שם ד"ה שכן.

ועי' גם ב"מ כח,א, בתוד"ה חמשה עשר שהקשו בגמ' שם דאיך מספיק ט"ו יום שעולה לרגל יחזור לביתו הרי צריך ל"ט ימים עיי"ש, ותירצו בתוס' הרא"ש ותור"פ שם ועוד ראשונים שהיו רוכבים בסוסים ופרדים עיי"ש, ומשמע בפשטות שכן הי' גם בהליכתן.

ישוב הסתירות בב' אופנים

והנה מצינו שתירצו בזה בב' אופנים: א) במהר"ץ חיות שם ותורה שלימה כתבו שאין הכוונה ב"אזהרה לישאל" דמצד הדין אסור לרכוב, אלא הכוונה דמצד מנהג דרך ארץ וכבוד המקום היו עושים כן, וע"ד שכתב התוי"ט (פרה פ"ג מ"ז) בהא דאיתא שם: וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם, דמשום חיבוב מצוה לא היו רוכבים עיי"ש.

ב) בהגהות עמודי ירושלים תנינא (ירושלמי שם) ובהכתב והקבלה תירצו דממקומם לירושלים מותר לרכוב, והאזהרה לעלות ברגל דוקא הוא רק מירושלים להר הבית, וע"פ המהר"ץ חיות שם שהביא קרא (תהלים מב,ה) "כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים המון חוגג", וכתב שלשון אדדם אינו נופל על הנסיעה והרכיבה רק על הילוך ברגליהם, ושעל דרך עליה לרגל מספר הכתוב ע"ש,[1] במילא י"ל דזה קאי על העלי' מירושלים עד לבית אלקים בהר הבית, וראה גם בשו"ת תורה לשמה סי' מ', (ודן שם אודות אם מצות ההליכה לבהכנ"ס הוא ברגל דוקא או שרוכב כמהלך עיי"ש), וא"ש עפ"ז הך דפסחים דיכול ליכנס בסוסים ופרדים, כיון דשם איירי שנמצא מחוץ לירושלים, ושם יכול לרכוב עד ירושלים.

ומלשון המדרש ד"אזהרה שלא יעלו אלא ברגליהם" משמע יותר שאין זה רק מצד מנהג ודרך ארץ אלא שהוא חיוב, ומסתבר יותר לומר כאופן הב'.

ועי' מאירי ריש חגיגה שהביא ירושלמי הנ"ל וז"ל: ואמר אח"כ דרך כלל מי שאינו יכול לעלות ברגליו ופי' בגמ' (חגיגה ד,ב) לרבות המעונגים ביותר שלא הורגלו בדריסת הרגל שלא חייבה תורה לעלות על ידי רכיבה ... ואע"פ שבתלמוד המערב שבמסכת פסחים פ"ד ה"ז במה שאמר ר' יוסי אף הרצענים מפני שעולי רגלים מתקנים מנעליהם בחול המועד אמרו לדעת רבנן ישראל עשירים הם ובבהמה היו עולים, מ"מ לא אמרה תורה שהיכול לעלות ברגליו לא ירכב בבהמה, אלא שמי שאינו יכול לעלות ברגליו יהא פטור וכו' עכ"ל, ואין מדבריו ראי' לאופן הא' כיון דמיירי בהליכה מביתו, אבל אכתי י"ל דמירושלים להר הבית צריך לעלות ברגל דוקא.

שקו"ט בהאגרות משה אם העלי' היא רק הכשר מצוה

ועי' שו"ת 'אגרות משה' (חלק קדשים וטהרות סימן כא) שכתב הגר"מ פיינשטיין ז"ל להרה"ג הרה"ח ר' שנ"ז ז"ל שניאורסאהן תשובה בענין זה, שנסתפק הרב הנ"ל אם צריך לילך דוקא ברגלים מעיקר המצוה או רק מדין הר הבית משום ששם אסור לרכוב על בהמה, וכתב לו הגרמ"פ דפשוט שעצם ההליכה להעזרה אינו מהמצוה אלא הוא הכשר מצוה, משום שבלא ההליכה לשם לא יוכל להראות בעזרה והוא כמו עשיית סוכה שעצם המצוה היא הישיבה בסוכה והעשיה היא הכשר המצוה שבלא העשיה לא יוכל לישב בסוכה, וכן הוא ממש בהליכה לעזרה, וממילא אין חילוק איך יבא לעזרה אם ברגליו או ברכיבה על כתפי חברו או גם ברכיבה על בהמה עיי"ש בארוכה. (וביאר גם פלוגתא הנ"ל בירושלמי אם התירו לתקן מנעליהם בערב פסח, דלכו"ע רוב בנ"י היו רוכבין, אבל מ"מ היו גם הרבה עניים ממיעוטא שהיו עולים ברגליהם דוקא והוצרכו לתקן מנעליהם, וע"ז פליגי אם התירו משום זה לכאו"א או לא עיי"ש).

והנה מה דנקט באגרות משה בפשיטות שהעלי' לרגל היא רק הכשר מצוה ולא מצוה עצמה נראה שאין זה פשוט כ"כ, דבחידושי הריטב"א סוכה כה,א (ד"ה ובלכתך בדרך פרט לחתן), כתב שם בתו"ד וז"ל: וכי תימא כיון דכתיב ובלכתך בדרך (דברים ו,ד) שנפטר בלכתו לדבר מצוה ממילא שמעינן כשעוסק במצוה ממש וכל שכן הוא, ולמה לי בשבתך, י"ל דאלו לא כתב אלא ובלכתך בלחוד הוה מוקמינן ליה כשהמצוה היא בהליכה עצמה שהוא עוסק במצוה ממש, כגון ההולך להוצאת המת ולהכנסת כלה ועולה לרגל, אבל הולך לדבר מצוה שאין ההליכה גופה של מצוה לא מיפטר מקריאת שמע ושאר מצוה, אבל השתא דכתיב בשבתך לעוסק במצוה מייתר ובלכתך בדרך להולך לדבר מצוה עכ"ל, דמבואר בזה דסב"ל להריטב"א דהעלי' עצמה הוה מצוה, ועי' גם בס' קבא דקשייתא להגאון מקינצק זצ"ל (החדש) ח"ג עמ' צ"ד בענין זה.

ועי' גם בס' 'פסקי תשובה' סי' ר"ה שהביא תשובת מהר"ץ חיות הנ"ל, ובשוה"ג שם (בהנדפס מחדש ע' רעד) הוסיף דיש להסתפק אם בעליה לרגל עצמה יש מצוה או הוא רק הכשר מצוה, דאי נימא שהוא רק הכשר מצוה אז מסתבר לומר דליכא חיוב לעלות ברגל דוקא, משא"כ אי נימא דהוה מצוה עצמה י"ל שצריך עליה ברגל דוקא, והביא דבשו"ת 'דבר יהושע' ח"א סי' ז' ס"ק ט' נקט בפשיטות שהעליה עצמה הוה מצוה לפי שבפירוש נצטוו אפילו הרחוקים מירושלים לעלות, והביא ראי' גם מלשון הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע כ' שכתב: "שצונו לבנות בית הבחירה ואליו תהי' ההליכה והעלי' לרגל והקבוץ בכל שנה" דמשמע שהעליה עצמה מגוף המצוה עיי"ש, והביא גם מ"ש הגר"י ענגל בס' גליוני הש"ס (ב"ב קכב,א ד"ה רשב"ם) בשם ס' 'נתיבות עולם' למהר"ל מפראג (נתיב העבודה פ"ה) שהקשה בהא דמבואר בסוטה כב,א, לגבי הליכה לבית הכנסת לתפלה שיש שכר פסיעות ברחוקה, והרי קיי"ל דאין מעבירין על המצות, וא"כ הקרוב קודם? ותירץ דתפלה שאני דהיא התקרבות לגבוה והוי ההליכה גופה מכלל המצוה שגם בהליכה להתפלל הרי הוא מתקרב אליו ית"ש ולא דמי לשאר מצוות דההליכה רק הכשר ועל כן אין להעביר ולאחר גוף המצוה ע"כ ע"ש.[2]

ולפי"ז י"ל דגם בעליה לרגל יש מצוה בגוף העליה מטעם זה עצמו, כיון שהיא מביאה להתקרבות ה' וליראתו, וכמ"ש התוס' ב"ב כא,א, בד"ה כי מציון תצא תורה – "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי[3] למען תלמד ליראה וגו' (דברים יד,כג) וכו'", וראה רשב"ם ראה יד,כג, וז"ל: למען תלמד ליראה – כשתראה מקום שכינה וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם עכ"ל, וראה בזה לקוטי שיחות ח"כ עמ' 57 ובהערה 40, וכ"כ בס' 'מאור ישראל' חגיגה ג,א, (ד"ה דרש) ואין לחלק בין הליכה לביהכנ"ס לעליה לרגל.

ועי' גם בס' 'דברי תורה' להגה"ק ממונקאטש זצ"ל (מהדורא ח' סי' כ"ז) שהביא דברי רבינו בחיי הנ"ל שלא יעלו אלא ברגליהם, ומבאר זה ע"ד הנ"ל, שלא נחשוב כי עליה לרגל היא רק מבוא להתכלית שיגיעו להראות בהר הבית, ועי"ז טוב לעלות בצבים ועגלות כדי שיבוא לשם במהירות, ע"כ אשמעינן שהעלי' היא תכלית בעצמותו שהמצוה היא לעלות לרגל, ולכן המצוה היא לעלות ברגליו ולא במרכבות וסוסים עיי"ש עוד.

ובס' 'מלוא הרועים' (ערך 'עוסק במצוה' אות ב') ובס' 'דבר בעתו' שם הביאו דברי הריטב"א הנ"ל, והקשו עליו דלמה הוה עולה לרגל עוסק במצוה ממש, הרי המצוה היא ליראות את פני ה' (שמות לד,כד) והעלי' אינה אלא הכנה למצוה וכשאר הולך לדבר מצוה? וכתב המלה"ר דאפשר דאיירי רק בעלייתו מירושלים להר הבית אבל לא על ההליכה מביתו, וראה גם בס' 'בית פנחס' שם בענין זה, ובמפתחות והוספות ב'דבר יהושע' שם הביא כמה דברים מהנ"ל, וביאר דברי הריטב"א למה אמר גם בהוצאת המת והכנסת כלה דעצם ההליכה הוה מצוה, כיון דע"י הליכתו הוא מכבד את המת והכלה, לכן זה גופא הוא מצוה עיי"ש, וכל זה הוא לא כדנקט האגרות משה.

לעת"ל יהי' עלי' לרגל ע"י עננים

וידועים דברי המדרש על הפסוק: (ישעי' סו,כג) "והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'": אמרו ישראל רבש"ע אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולים בשלשת פעמי רגלים ורואים את השכינה, א"ל הקב"ה בני בעוה"ז הייתם עולים בשנה שלש פעמים, כשיגיע הקץ אתם עתידים להיות עולים שם בכל חדש וחדש שנאמר והי' מדי חודש בחדשו וגו' (ילקוט שמעוני ישעי' שם רמז תקיג, ופסיקתא רבתי פ"א – פ' שבת ור"ח – פיסקא ב, ועוד בכ"מ). ושם ביל"ש רמז תקג על פסוק הנ"ל איתא: והי' מדי חודש בחדשו והאיך אפשר שיבא כל בשר בירושלים בכל שבת ובכל חדש, אמר רבי לוי עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל וארץ ישראל ככל העולם כולו והאיך באים בר"ח ובשבת מסוף העולם, אלא העבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים והם מתפללים שם בבקר וכו'. וראה גם יל"ש תהלים רמז תשמא,[4] וראה רשימות חוברת י'.

ולכאורה יש להביא סמוכין מכאן ג"כ, דליכא חיוב שההליכה מביתו יהי' ברגל דוקא שהרי לעת"ל תהי' העלי' ע"י העבים.

אבל ראה בחלק א' סי' כ"ג, די"ל דעלי' זו שתהי' לעת"ל בכל חודש ושבת אינה מצוה חיובית עיי"ש בארוכה, ולפי"ז ליכא למיפשט מיני' לגבי עליה לרגל בשלש רגלים כיון שעליה זו היא חיוב גמור.
  1. אלא דלשיטתו אין זה חיוב מן הדין כנ"ל.
  2. הובא גם בשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' יט בענין שכר פסיעות בהליכה לביהכנ"ס.
  3. בספרי שלפנינו ליתא.
  4. וביאר הרבי בשוה"ג במאמר ד"ה והי' מדי חודש ר"ח מנ"א תשל"ז (ספר המאמרים תשל"ז עמ' 299 - 300), ובלקוטי שיחות חכ"א עמ' 383, ובשערי גאולה – ימות המשיח סי' מ"א, שזהו לפי כל הדעות שבמדרש שיהי' ע"י העבים עיי"ש.