ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן סג׃ אם מקבלים גרים מעמלק לעת"ל

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משבא סנחריב בלבל את העולם

בנוגע למצות 'מחיית עמלק' כתב המנ"ח (סוף מצוה תרד) דהאידנא אין אנו מצווים בזה, כי כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכל דפריש מרובא פריש (ברכות כח,א וש"נ, תוספתא קידושין פ"ה ה"ו), וראה גם לקוטי שיחות חכ"א עמ' 191, שכתב שבזמן הזה לא שייך לקיים הציווי של מלחמת עמלק בפועל, כי: (א) מצות מחיית עמלק היא רק כשישראל שרויין על אדמתן (ובמצב של מנוחה - "בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב בארץ וגו'"[1]); (ב) אפילו אם היו מתקיימים תנאים הנ"ל, אין יכולת לקיים מחיית עמלק, כי "כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכל דפריש מרובא פריש", עיי"ש, ובהערה 25 ציין למנ"ח הנ"ל. ולפי"ז מובן דלעתיד לבוא שיתברר ע"י מלך המשיח מי הם מזרע עמלק שוב יתקיים מצוה זו בפועל, וכמבואר בלקוטי שיחות חט"ז פ' תרומה ג' (עמ' 304 הערה 49) שכתב בקשר למ"ש הרמב"ם בריש הל' מלכים דשלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה וכו', וז"ל: וכן הוא הסדר דג' מצות אלו בבנין בית השלישי כברמב"ם רפי"א מהל' מלכים המלך המשיח וכו' ובונה במקדש, ובה"ד שם: יעמוד מלך כו' וילחום מלחמות ה' (סתם – כולל מלחמת עמלק ולאחר הכרתת זרעו וכו' ומצב דמנוחה –) כו' "אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו" .. – אז – ובנה מקדש במקומו, עכ"ל.

ועי' גם בס' 'יד המלך' הל' מלכים (פי"ב ה"ב) שכתב דעמוני ומצרי ומואבי אף דכעת הם מותרים לבוא בקהל משום שכבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכל דפריש מרובא פריש, בכל זאת לעתיד יתוודע לנו מי הם להרחיקם מקהל ה', ועינינו רואות בהשמדת זכר עמלק דמקרא מלא דיבר הכתוב (שמות יז,טז) כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ודרשינן במכילתא (בשלח, מסכתא דעמלק פרשה ב, ד"ה ויאמר כי יד) ר' אליעזר אומר זה דורו של משיח וכו' ואיך יהי' מצוה זו נוהגת כלל בימות המשיח, הלא גם עמלק כבר בלבל סנחריב ואיך נדע מי הוא מזרע עמלק? אלא ודאי דמשיח צדקנו יגלה לנו מי המה וכו', וגם בסהמ"צ להרמב"ם (מ"ע קפ"ז) כתב שמחיית עמלק תתקיים לעת"ל בב"א עיי"ש.

והנה איתא ביבמות כד,ב, וע"ז ג,ב: "אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה" (דמשום גדולתן של ישראל הוא דעבדי) אבל המאירי (ע"ז שם) כתב וז"ל: ומ"מ הרבה נתגיירו מאליהם ע"י בי"ד של הדיוטות והם שאמרו עליהם גרים גרורים והיו בי"ד הגדול מחזיקין אותן בגרים מכל מקום, אלא שלא היו מקרבים אותם כ"כ עד שיהו רואים מה סופם וכו' ואף לימות המשיח אין מקבלין אותם בבי"ד הגדול אלא אחר דקדוק גדול וברור הכוונה עכ"ל. ועי' גם בחי' הריטב"א יבמות עט,ב, בד"ה מיד (ובערוך לנר שם) שכ"כ לגבי ימי דוד ושלמה דאם הוכיחו שנתגיירו מפני קדושת התורה ויושר חוקיה ומשפטיה מקבלים אותם, ונת' בחלק א' (סי' נז) שזהו גם שיטת הרמב"ם בנוגע ללעת"ל עיי"ש, הרי יוצא מזה דגם בימות המשיח שייך ענין הגירות אחר דקדוק גדול וכו' עיי"ש.

ולפ"ז שנת' דלעת"ל יתגלה מי הם מזרע עמלק, כדאי לעיין אם שייך גירות לעת"ל בזרע עמלק או שלא שייך בהם גירות כלל.

דעת המכילתא דאין מקבלין גרים מעמלק

והנה איתא במכילתא שם - סו"פ בשלח, עה"פ ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' וגו'.. "ר' אליעזר אומר נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלוהו ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו שנאמר ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי (שמואל-ב' א,יג) נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו אם יבא אחד מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו ומביתו של עמלק שלא יקבלוהו, מיד ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך (שם,טז), לכך נאמר מדור דור", הרי דסב"ל להמכילתא שאין מקבלים גרים מעמלק כלל, ושזהו הטעם שהרג דוד את גר העמלקי כיון דלא שייך בהם גיור, במילא נשאר בהם החיוב למחות זכר עמלק.

וראה גם בפסיקתא רבתי פי"ב,ט: אמר אליעזר בן יעקב נשבע הקב"ה בכסאו שאינו מקבל גר מזרעו של עמלק לפיכך כשבא מבשר אצל דוד והוא שואל ואמר מי אתה (שמואל-ב א,יג) ואמר בן איש גר עמלקי אנכי ולא קיבלו דוד", ועד"ז איתא במדרש תנחומא פ' תצא (סי' יא) עה"פ והי' בהניח, וראה בס' חסידים אות תתריט ובהגהות מקור חסד שם, ובפירוש הרוקח על התורה (דברים כה,יח) כתב עה"פ ויזנב בך, וז"ל: בגימטריא זה מילה, למילה פירק לכן אין מקבלין גרים מעמלק עכ"ל, וראה בעל הטורים שם.

וכבר הקשו הרבה ע"ז מהמבואר בגיטין (נז,ב), וסנהדרין (צו,ב): "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" הרי מוכח ששייך גירות אפילו בעמלק?[2] (ראה עיון יעקב ועוד).[3]

מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק

והנה מצינו כמה אופנים לתרץ דברי המכילתא: הגר"י ענגל בגליוני הש"ס (גיטין שם) ובשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רע"ב תירצו דבאומות הלך אחר הזכר (יבמות עח,ב) והן היו גרים מבנותיו של המן אבל הזכר הי' מאומה אחרת, לכן ליכא עלייהו האיסור לקבלם, והלשון ד"מבני בניו" הכוונה הוא ליוצאי חלציו.[4]

ובשו"ת ציץ אליעזר חט"ו (סי' נה) הביא ראי' דצאצאים מבנות עמלק ליכא מצוה למחות, ממ"ש הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק נ'), וז"ל: אמנם ספור משפחות בני שעיר ויחסם בפרט הוא מפני מצוה אחת, והוא שהשם יתעלה צוה למחות זכר עמלק לבד, ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא צוה להרגן וכו', ואלו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם היו כולם נהרגים בפשיעה, לכן באר הכתוב משפחותיהם ואמר שאלו שתראו אותם בשעיר ומלכות עמלק אינם כולם בני עמלק, אבל הם בני פלוני ובני פלוני ונתיחסו לעמלק להיות אמם מעמלק וכו' עכ"ל הרי מבואר בהדיא בהרמב"ם שעל צאצאים שרק אמם מעמלק לא היה הציווי של מחייה עליהם כי אינם נקראים זרע עמלק בהיות ואביהם איננו מעמלק.

האם רק אין מקבלים לכתחילה או שזהו אפילו בדיעבד

וראה בס' בס' 'עמק ברכה' (מחיית עמלק עמ' קכ) שהביא מכילתא הנ"ל, וכתב דלכאורה משמע משם דאפילו בדיעבד שקיבלו אותם להתגייר אין הגירות חלה, דהרי הבן גר עמלקי שהרגו דוד כבר נתגייר אביו ואעפ"כ הרגו דוד, והקשה ע"ז דלא מצינו בכל הש"ס דזרע עמלק אין גירותן גירות? ועוד דבהדיא אמרו דמבני בניו של המן למדו תורה וכו' הרי שהגירות חלה? ומסיק דעכצ"ל דהדין דאין מקבלים מהם גרים הוא רק דין דלכתחילה משום המ"ע דמחיית עמלק, אבל בדיעבד חלה גירותם, והא שהרגו דוד משום שלא האמין לו שנתגייר אביו כיון שאין מקבלים מהם גרים מסתמא שום בית דין לא קיבל אותו להתגייר ומפני זה הרגו, והא דקיבלו גרים מבני בניו של המן צ"ל דלא ידעו תחילה שהם מזרעו ולאחר הגירות נתברר להם שהם מזרע עמלק.[5]

אבל מסיים – בעמק ברכה – דאכתי קשה ממה דכתיב (ישעי' מד,ד) "וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים" ופירש"י וצמחו בבין חציר – "בתוך עמלק על ידי גרים שיתוספו עליהם, בין חציר הוא עמלק שנאמר (שם לד,יג) עליו והיתה נוה תנים חציר לבנות יענה" הרי משמע מזה דמקבלים מהם אף לכתחילה.

ועי' גם בבית זבול ח"ג סי' כ"א דנקט ג"כ דדברי המכילתא הוא רק לכתחילה משום מצות מחיית עמלק, דמיד דנודע לו שהוא עמלקי חייבים להכריתו ולא להשהותו עד שיתגייר, אבל אם נתגיירו נתגיירו, והא דהרגו דוד הוא משום דכל הטעם דגירות מועיל הוא משום דכקטן שנולד דמי, וזהו דוקא אם הגר הזה אינו מונה עצמו על זרעו של עמלק, אבל הכא כששאול המלך שאל לו (שמואל-ב' א,ח) מי אתה, וענה לו עמלקי אנכי, וכן ענה לדוד (שם,יג-טז) שהוא בן איש גר עמלקי, ענה לו דמך בראשך כי פיו ענה בו שהוא נין ונכד לעמלק עיי"ש, אלא דלא מסתבר לומר כן, דלאחר שנתגייר אם יאמר שבא מעמלק זה גופא מחייב להמיתו.

ובס' 'עיני כל חי' להגר"ח פאלאג'י (סנהדרין שם) תירץ דההיתר שקיבלו מבני בניו של המן להתגייר הי' לאחר שבא סנחריב ובלבל העולם וכל דפריש וכו' ולכן היו מגיירים כולם, אלא דאח"כ הופיע רוה"ק ונבואה ונתגלה להם שבאו מבני בניו של המן עיי"ש.[6]

ויל"ע לפי דבריו האם צריך לומר ג"כ דבדיעבד אם נתגיירו חל הגירות וכיון שלא ידעו וגיירום, לכן אפילו לאחר שנתברר להם שהיו מזרע עמלק לא נפקע גירותם, או אולי אפ"ל דבכלל לא חל גירותם אפילו בדיעבד, וכאן שאני שנתגיירו מכח היתר התורה דכל דפריש וכו' ולכן שוב אינו נפקע לעולם.

ומצינו שקו"ט כעין זה באחרונים, דבאור גדול (ריש פסחים) כתב דבכל התורה כולה כשסומכים על חזקה או רוב להתיר, אף שכן הוא עפ"י תורה, מ"מ אם אח"כ איגלאי מילתא שהי' אסור ודאי עבר למפרע, אבל יש אחרונים שכתבו דפליגי בזה רבי אליעזר ורבי יהושע בתרומות פ"ח מ"א, ששנינו שם האשה – אשת כהן – שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעליך או גירשך ר"א מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר, אעפ"י שהיתה מותרת לאכול תרומה משום חזקת חיים (כדאיתא במשנה גיטין כח,א), דדעת רבי יהושע הוא דכיון שאם היתה באה לשאול לבי"ד אם מותרת לאכול היו מורים להיתר לכן פטורה לפי שהיתה אנוסה, ור"א חולק, ולהלכה קיימ"ל כרבי יהושע כמ"ש ברמב"ם הל' תרומות פ"י הי"ב, ונמצא מזה לא כדסב"ל להאור גדול, אלא דאם סמך על חזקה או רוב אפילו אי איגלאי מילתא למפרע שהי' אסור לא עבר, (ראה בכ"ז בשו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' א' ואבהע"ז סי' כ"ד בארוכה ובמשנה ראשונה תרומות שם ועוד).

ובחמדת שלמה שם ביאר דחזקה ורוב אינו בירור המציאות אלא דין תורה ללכת בתר חזקה ורוב, ובחזקה פשוט דהא דאמרינן שכשיש עכשיו ספק כגון אם זרק הגט קרוב לו או קרוב לה (גיטין עח,א) דגילתה התורה דניזול בתר חזקה דמעיקרא שהיתה בחזקת אשת איש וכיו"ב דשם ליכא שום בירור כלל בהמציאות אלא שכן גילתה התורה דנעמיד הדבר על חזקתו, ועד"ז הוא בענין רוב דמבואר בשטמ"ק ב"מ ו,ב, הידוע (בד"ה קפץ שהביא דברי התוס' הרא"ש שם) דרוב אינו ודאי אלא דאמרה התורה ללכת בתר רוב, ובמילא שם הרי כל ההיתר מעיקרא הוה היתר בספק, ונמצא שיש בזה היתר מיוחד מן התורה אפילו בספק דאפילו אם המציאות אינו כן התירתו התורה, לכן שם אפילו אי איגלאי מילתא אח"כ שהי' אסור לא עבר כיון שהתורה התירה ספק זה, וא"כ עד"ז אפ"ל כאן דכיון שנתגיירו ע"פ היתר התורה דכל דפריש, כבר חלה גירותם ושוב לא נפקע, אבל יש לחלק דכאן שאני שהוא נוגע ללהבא וי"ל דלאחר שנתברר שהם מזרע עמלק נפקע גירותם להבא.

אבל לכאורה אפשר לומר הטעם דגם אחר שנודע להם שהם בני בניו של המן לא ריחקם, דמכיון שנתגלה להם זה ע"י רוה"ק וכו', לכן לא שייך לפסוק ע"ז שום דינים כיון דלא בשמים היא (דברים ל,יב) ואין משגיחין בבת קול (ב"מ נט,ב) וכו' וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' עא עיי"ש. אבל ידוע השקו"ט בזה דיש דסב"ל דבבירור המציאות סמכינן גם על נבואה וכמבואר בחלק א' סי' יד וש"נ, דאי נימא כן הי' צריך לרחקם.

בדעת הרמב"ם

והנה כל הנ"ל הוא ליישב דברי המכילתא מהא דמבני בניו של המן למדו תורה וכו', אבל הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פי"ב הי"ז) כתב: "כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר שנאמר הקהל חוקה אחת לכם (במדבר טו,טו) ומותרין להכנס בקהל ה' מיד.. חוץ מד' עממין בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום שהאומות האלו כשיתגייר אחד מהן הרי הוא כישראל לכל דבר אלא לענין ביאה בקהל", הרי מבואר כאן שיש גירות גם בעמלק ולא כהמכילתא?

ועוד יותר כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ו ה"ד): "שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר (דברים כ,טו-טז) כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים.. לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק (שם כה,יט) תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר (יהושע יא,יט) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל וגו'" הרי מבואר דסב"ל דאפילו ע"י השלמה וקבלת ז' מצוות בלבד כבר נפקע מהם החיוב להרגם.

וכיון שהרמב"ם לא חילק בנוגע לגירות בין עמלק לשאר האומות, משמע דסב"ל דמקבלים מהם גרים גם לכתחילה, ואפילו אם הוא עמלקי מאביו וכו' וזה סותר לדברי המכילתא?

דברי הרבי בענין זה

ובשיחת ש"פ בא תשמ"ז סעי' כ' (תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ז כרך ב' עמ' 370) עמד הרבי על רמב"ם הנ"ל דשייך השלמה גם בעמלק, והקשה ע"ז דמנלי' להרמב"ם לומר כן, שהרי החמירה התורה במחייתו יותר מז' עממין, שצריך למחות אפילו זכר עמלק שלא יהיו אומרים גמל זה של עמלק? ובתו"ד אמר די"ל שמקורו הוא מהא דאיתא בגמ' (כנ"ל) "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" ומוכח מזה שהבבלי חולק על המכילתא שאין מקבלים מהם גרים.

אח"כ כתבתי להרבי שכן נמצא גם בספרי החיד"א ובכ"מ (כדלהלן) וענה ע"ז וזלה"ק: נת' ות"ח. העירותי והארכתי בעיקר מהמבואר בדא"ח עה"פ ואחריתו עדי אובד דלאחרי כהנ"ל - עצ"ע. עכלה"ק.

[היינו דעיקר הקושיא בהשיחה הוא ע"פ המבואר בדא"ח בענין ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד (במדבר כד,כ) שהוא שורש ומקור לכל הקליפות, ולכן בנוגע לז' עממין (ז' המדות) שייך ענין הבירור וכו' משא"כ בנוגע לעמלק השורש ומקור לא שייך ענין הבירור, ואיבודו זהו תיקונו, ואיך מתאים זה עם ההלכה שעמלק שהשלים אין הורגין אותו? ועיי"ש בסעי' כח (עמ' 377) הביאור בענין "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" (אבות פ"ו מי"א)].[7]

וכדברי הרבי סב"ל גם להחיד"א בכמה מקומות (ראה בס' פתח עינים סנהדרין שם, ובס' עין זוכר (מערכת ג' אות א'), ובס' ראש דוד ר"פ יתרו, ודברים אחרים דרוש כ"ד) שכתב שמקורו הוא מהא דבתלמודא דידן איתא דמבני בניו של המן למדו תורה וכו', וכתב החיד"א דהך ברייתא חולק על המכילתא וסב"ל דעמלק הוא כשאר אומות העולם שמקבלים מהם גרים, וזה מתאים גם למ"ש הרמב"ם בהל' סנהדרין פי"ח ה"ו: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה" הרי בהדיא דלא סב"ל כהמכילתא דלא שייך בהם גירות והרגו דוד משום החיוב להרגו, אלא סב"ל להרמב"ם שבאמת הי' ישראל, ומ"מ הרגו מצד הוראת שעה וכו', וכ"כ גם ביד דוד סנהדרין שם, וכן נקט בס' 'כלי חמדה' פ' שופטים (ו,יח) וכתב דהרמב"ם סב"ל דר' אלעזר המודעי במכילתא שם שאומר "נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו אם אניח נין ונכד של עמלק תחת כל השמים וכו'" חולק על ר"א וסב"ל דהשבועה לא היתה שלא לקבל גרים וכו' (וכ"כ החיד"א שם בסו"ד), והטעם בזה הוא, דכיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, לכן פסק מהם היחס מעמלק לגמרי ואינו מזרע עמלק עיי"ש בארוכה.

ועי' גם בחי' הגרי"ז על התורה (שמואל-א' טו,יח) על הפסוק "וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמתה את החטאים את עמלק וגו'", דמדקאמר את החטאים ולא חוטאים (כדאיתא בברכות י,א: "יתמו חטאים (תהלים קד,לה), מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב"), דמכאן מקור לשיטת הרמב"ם דעמלק אם קיבל ז' מצוות והשלים אין הורגים אותו.[8]

ויוצא מכל הנ"ל להלכה לפי דעת הרמב"ם, דלעת"ל אף שאז תתקיים מצות מחיית עמלק בשלימות, מ"מ אלו מהם שירצו להתגייר באמת וכו' יוכלו להתגייר.

ישנם עוד שיטות בענין זה, ראה שו"ת אבני נזר או"ח סי' תק"ח, ודובב מישרים ח"ג סי' ס"ו, ושו"ת שרידי אש ח"ב סי' ק"ד, וברכת הנצי"ב על המכילתא ס"פ בשלח ועוד, אבל אין להאריך עוד.
  1. דברים כה, יט.
  2. וראה לקוטי שיחות חי"ד עמ' 90 הערה 21 שהביא דעת הירושלמי (יבמות פ"ב ה"ו) שהמן לא הי' עמלקי אלא הכתוב יחסו אחר רשע צורר בן צורר, אבל ע"פ פשטות הי' המן מזרע אגג וכו' כמבואר שם.
  3. ובבעל הטורים פ' תצוה (כח,ז) נראה דגריס שם מבני בניו של "נעמן", וראה בס' 'מרגליות הים' סנהדרין שם (אות יג) מ"ש בזה, ובספרו 'נצוצי אור' גיטין שם. עוד יש גירסא בע"י סנהדרין שם, דזה קאי על "ר' שמואל בר שילת" שהי' מלמד תינוקות כדאיתא בב"ב ח,ב, וכ"כ בסדר הדורות, וב'לקוטי לוי"צ' ריש מס' מגילה (עמ' קסח) כתב: "ולכן רב שמואל בר שילת שהוא מבני בניו של המן תיקן הפגם דהמן, שהי' מלמד תינוקות דוקא", וב'רשימות' חוברת ו' ובחוברת קע"ז שקו"ט בזה שהרי הוא הי' בבבל, עיי"ש בארוכה.
  4. בצפע"נ על התורה (בלק כד,כ, ובקונטרס השלמה ו,ב) תירץ משום דהמן הי' עבד למרדכי כדאיתא במגילה טו,א, ובעבד, בניו מתייחסים אחר האם עיי"ש, אבל ראה בשו"ת 'קול מבשר' ח"ב סי' מב שהאריך להקשות עליו שזהו רק בעבד שמל וטבל לשם עבדות שיצא מכלל בני נח, לכן בניו הולכים אחר האם, אבל עבד גוי שלא מל ולא טבל הוא כמו גוי בן חורין דהלך אחר הזכר עיי"ש.
  5. וכעין זה רצה לומר החיד"א שם בעין זוכר וכו' והביא כן מ'מגילת ספר' (לאוין קט"ו) אבל מקשה ע"ז דמהמכילתא משמע דסב"ל דאפילו בדיעבד אין זה גירות כלל, וכן נקט הגר"י מקוטנא בס' 'יבין דעת' קכד,ד (ד"ה מש"כ באות יא).
  6. אבל עי' בס' 'מרגליות הים' סנהדרין שם (אות יג) דלא ניחא ליה בזה, דהרי בנוגע להמן עצמו ידעו שהוא מזרע עמלק אף שהי' לאחר שבא סנחריב וכו', ועכצ"ל משום דבזרע המלוכה לא הי' שום בלבול, וא"כ גם בבני בניו צ"ל כן, עיי"ש בארוכה.
  7. וראה שיחת פורים תשי"א סעי' יא (תורת מנחם – התוועדויות ח"ב [תשי"א ח"א] עמ' 306) שהביא קושיא זו – דכיון דאחריתו עדי אובד איך שייך לומר דמבני בניו של המן למדו תורה וכו' – ממאמר כ"ק אדמו"ר נ"ע פורים תר"פ ד"ה ראשית גוים עמלק (ספר המאמרים פר"ת עמ' רצו ואילך) עיי"ש.
  8. ראה בזה בס' 'הדרת קודש' (שמואל עמ' יט) ובהפרדס שנה ס"ב חוברת א' עמ' 12.