ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן נט׃ הקורא לאברהם אברם עובר בעשה לעת"ל

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

למה השמיטו הפוסקים דין זה?

איתא בברכות (יג,א): "תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם - עובר בעשה, שנאמר: (בראשית יז,ה) והיה שמך אברהם. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: (שם) ולא יקרא עוד את שמך אברם... - אלא מעתה, הקורא ליעקב יעקב הכי נמי? - שאני התם, דהדר אהדריה קרא, דכתיב (בראשית מו,ב) ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב. מתיב רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר זבידא: (נחמיה ט,ז) אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם, - אמר ליה: התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא".

ועי' מהרש"א בחדא"ג שם (ד"ה עובר) שהקשה וז"ל: ודע כי הקורא לאברהם אברם לא זכרוהו הפוסקים דאית ביה לאו ועשה, ואפילו לא הי' רק אסמכתא בעלמא הוו להו להזכיר דאית ביה מיהא איסורא וצ"ע עכ"ל, ועי' בהגהות הגרי"ב ובצל"ח ברכות שם, ובמגן אברהם סי' קנ"ו אכן הביא איסור זה, והדגול מרבבה שם כתב "לא מצאתי זאת במנין המצוות, ועי' בשיורי כנה"ג בסוף הספר בכללים נפרדים אות כ"ה" ושם בכנה"ג הביא בשם הבאר שבע שאינו אלא מדרבנן, וכ"כ בפר"ח סוף סי' ס"ז דאין זה אלא אסמכתא, ולכן לא מנו זה מוני המצוות.

ועי' שדי חמד ח"ג מערכת ל' כלל קל"ז שהביא שה"באר אברהם" הכריח שהוא דרשה גמורה מדאורייתא, דאי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא מאי מקשינן בגמ' מהקרא דנחמי', דילמא אכתי לא נתחדשה הלכה זו? וכתב ע"ז השד"ח שה"ז ראי' נכונה, ועד"ז כתב ב'אומר השכחה' שם.

אמנם בכל אופן צ"ע דאפילו אי נימא דאינו אלא איסור מדרבנן ואסמכתא בעלמא הוא, מ"מ אכתי קשה למה השמיטו הרמב"ם והשו"ע איסור דרבנן וכדהקשה המהרש"א.

ועי' בתורה תמימה (לך יז, אות ח) שתירץ שלפי המתבאר מהתוספתא ברכות (פ"א ה"י - י"ב) לא קיימ"ל דין זה כלל, דאין זה איסור אלא סיפור דברים בעלמא, וז"ל התוספתא: .. אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא יציאת מצרים מוסף על מלכיות, מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפילה, כיוצא בו לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וגו' (בראשית לה,י) לא שיעקר שם יעקב ממנו אלא שיהא יעקב מוסף על ישראל ישראל עיקר ויעקב טפילה.. כיוצא בהן לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, בתחלה הרי את אב לארם עכשיו הרי את אב לכל העולם כולו שנאמר כי אב המון גוים נתתיך (שם יז,ה) עכ"ל, הרי סב"ל להתוספתא שאין ציווים אלו לעיכובא אלא סיפור דברים בעלמא וליכא איסור לקריאת שם אברם, אלא שניתוסף עליו שם אברהם, והוא העיקר, ולשון הגמ' שעובר בעשה או בלאו, אין הכונה לאיסור ממש ואינו אלא אסמכתא, ומצינו כיו"ב בכמה מקומות עכתו"ד.

אלא דמלשון בר קפרא ור' אליעזר משמע דסבירא להו שהוא איסור, ושיש חילוק בין אברהם ליעקב, ולא כהתוספתא, ועי' בצל"ח שם בארוכה שכתב דזה תלוי אם פסקינן כחכמים או כבן זומא לענין זכירת יציאת מצרים בלילות, וראה בזה בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ל'.

אין למדים מקודם מ"ת

וישנם שתירצו (ראה מהר"ץ חיות ברכות שם,ובספרו 'תורת האבות' (עמ' סט) וב'זוהר הרקיע סי' פה, ובס' 'כפתור ופרח' פמ"ב) שהרמב"ם לשיטתו קאי, שאין למדים מקודם מתן תורה, וכמו שכתב בפיהמ"ש (חולין סו"פ גיד הנשה): "שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה על ידי משה רבנו ע"ה, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח, אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי" ולכן לאחר מתן תורה ליכא איסור זה כלל.

אבל בס' 'מכתב לחזקיהו' לבעל השד"ח פסחים ד,א, (לז,א מדפי הספר) הביא דברי המהר"ץ חיות, וכתב שישנם כמה אופנים דלמדים מקודם מ"ת, כגון אם אינו לימוד גמור אלא אסמכתא וכו', או שאינו כתוב באופן של סיפור אלא שכתוב "איסור" בזה למדים עיי"ש, ומפקפק בתירוץ המהר"ץ חיות, ועיי"ש עוד בנוגע למילתא דתלוי בסברא, וראה לקוטי שיחות ח"א עמ' 65, ובס' תורת מנחם – התוועדויות ח"י (תשי"ד ח"א) ע' 169, ובכ"מ.

האיסור הוא רק בחיי אברהם

ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א סי' ה' אות י"ט) תירץ קושיא זו וז"ל: ולי נראה דרק בפניו הי' אסור לא לאחר מותו, דלא גרע ממקלל לאחר מותו דהיינו שמבזהו וכו' עכ"ל, ובשוה"ג שם הובא לשונו "דלא נאסר כי אם לקרות בחייו בפניו משא"כ עכשיו" עיי"ש.[1]

אבל יש להקשות ע"ז, וכמ"ש ב'עיון יעקב' (על העין יעקב ברכות שם) דליכא למימר שכל האיסור לקרות לאברהם אברם זהו רק בחיי אברהם, אבל אחר מיתתו לא, דא"כ מאי מותיב ר' יוסי (בברכות שם) מהפסוק דנחמי' דכתיב אשר בחרת באברם וגו' הרי זה הי' אחר מיתתו? ולכאורה זוהי תמיהה גדולה על מהרי"ל דיסקין?

וכבר הובא תירוץ ע"ז מהגר"י אברמסקי ז"ל, דאף דהמהרש"א שם כתב דבר קפרא דאמר שעובר בעשה ור"א שאמר דעובר בלאו, "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי", מ"מ י"ל דמהרי"ל דיסקין סב"ל דבאמת פליגי, ובר קפרא דקאמר שעובר בעשה דכתיב "והי' שמך אברהם וגו'" ה"ז קאי רק בחייו, משא"כ לפי ר"א דקאמר שהוא בלאו דכתיב "לא יקרא את שמך אברם" מתפרש בכל עת ובכל זמן, ד"לא יקרא" הוא לשון "נפעל" ולאו דוקא בחייו, וא"כ אפשר לומר שקושיית הגמ' שם מאשר בחרת באברם הוא רק לפי רבי אליעזר, אבל להלכה קיימ"ל כבר קפרא, ולכן נקטינן דזה אינו אלא בחייו.

אלא דתירוצו דחוק שהרי גם הרבה ראשונים שם כתבו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (ראה תוס' הרא"ש ותוס' ר"י הזקן ועוד), וכן מוכח גם מהמג"א הנ"ל דנקט הלאו והעשה ביחד, ועוד קשה דמהיכי תיתי לפסוק כבר קפרא ולא כרבי אליעזר?

האיסור יוחזר כשיקום אברהם אבינו לתחי'

ומצינו בס' 'בן יהוידע (לה"בן איש חי") ברכות שם (בד"ה כל הקורא) שכתב כמהריל"ד ותירץ גם קושיא הנ"ל וז"ל: מקשים אמאי לא נזכר דין זה בפוסקים מאחר דאית ביה לאו ועשה? ונראה לומר דאין זה נוהג אלא בזמן שאברהם אבינו ע"ה עודנו חי בעוה"ז קודם שנפטר וכן נוהג נמי אחר תחיית המתים, ואע"ג דהרמב"ם כתב הילכתא למשיחא, מ"מ דין זה שישנו בתחיית המתים שהוא אחר ביאת משיח לא כתבו, ולפי"ז שפיר פריך מן פסוק דנחמי', כי נחמיה הוא ספר אחד מן הכ"ד ספרים, ואינו בטל לעת"ל, וגם אחר תחיית המתים לומדים בו כשאר התנ"ך דאין בטל לימודם לעת"ל, ואותו זמן אאע"ה חי ואיך קורין אברם? ומשני דהכא לא איכפת לן וכו' עכ"ל.

ועי' גם בס' 'לקוטי שמחה' (אות א' סעי' ב') שכתב עד"ז דהלאו והעשה עיקר הי' על בני ביתו ועל דורו, אבל גם לעתיד לבוא לתחיית המתים יהא אסור לקרוא לאברהם אבינו בשם אברם, ולכן הקשה ר' יוסי מקרא דנחמי', דהרי התנ"ך לא יתבטלו אז, וא"כ לעת"ל יהא אדם לומד זה המקרא, ונמצא דיעבור על לאו ועשה, ולכן מאחר דעכשיו ליכא לאו ועשה, ע"כ השמיטוהו הפוסקים עכתו"ד.

גם בס' 'תולדות זאב' (ברכות שם) כתב עד"ז, דאין האיסור לאחר מיתה דאין שייך קריאת שם לאדם רק לאדם שהוא חי בזה העולם ולא כשנפטר, והציווי לא נאמר רק לאנשי דורו כמו שמצינו בהסבת נחלות (במדבר לו,ז-ט) דלא נאמרה אלא לאותו הדור, ומביא ראי' לזה מהא דמצינו דאיצטריך ריבויי (סנהדרין פה,ב) דמקלל אביו לאחר מותו אלמא שיש חילוק בין מחיים ולאחר מותו, וכעי"ז איתא בפוסקים דכיבוד או"א לאחר מותם אינו אלא מדרבנן,[2] ואף דלשון הגמ' הוא כל הקורא לאברהם אברם ולא קאמר כל מי שקרא וכו', מצינו כהאי לישנא במגילה טו,א, כל האומר רחב רחב וכו' ומוקי לה ביודעה ומכירה.

ומבאר עפ"ז הא דמקשה בגמ' שם מיעקב, ומתרץ משום דאהדריה קרא דכתיב "ויאמר אלקים לישראל וגו' ויאמר יעקב", והאי קרא הוא בפ' ויגש, ולמה לא הביא מדסמיך ליה (בראשית לה,יד) ויצב יעקב מצבה וגו' ועוד כמה פסוקים שם? ולהנ"ל ניחא דכל הפסוקים הוא מה שהתורה קורא אותו בשם יעקב אחר פטירתו, ולכן הביא מפ' ויגש ששם הקב"ה קראו יעקב בחייו עיי"ש, ותירץ גם הקושיא מנחמי' באופן אחר, דכוונת הגמ' דכיון דבחייו נעקר שם "אברם" לגמרי למה קורא אותו הנביא בשם זה, הלא הי' צריך לקרוא אותו בשמו האמיתי, דאף דליכא איסור אבל הרי שמו האמיתי הוא אברהם.

עוד יש לומר דקושיית הגמ' - לפי שיטה זו שהאיסור הוא רק בחייו - היא, דכשם שביעקב אהדריה קרא הרי גם באברהם מצינו דאהדריה קרא ומאי שנא? וע"ז מתרץ דהתם מסדר שבחיה אבל לא אהדריה קרא, וכעי"ז תירץ בס' 'שלמה משנתו' ברכות שם, דלא קשיא ליה להגמ' שיש איסור לקרותו אברם, אלא דמוכח דשם אברם לא נעקר, דאם נעקר הי' לו לומר אשר בחרת באברהם ושמת שמו אברהם וכו' עיי"ש.

זמן תחיית המתים של האבות

אלא שיש להקשות על דברי הבן יהוידע הנ"ל, שהרי מבואר בכ"מ שהאבות וכו' קמים מיד בתחילת ימות המשיח וכדמוכח מהך דיומא ה,ב, אהרן ומשה עמהם, וא"כ הרי זה נוגע מיד בביאת משיח? (אבל ראה לקמן).

עוד יש להקשות ממ"ש הרמב"ם (הל' מגילה פ"ב הי"ח): "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכו' שאינן בטלין לעולם", א"כ לדעת הרמב"ם הלא ספרי נו"כ יבטלו? ואולי יש לומר דסב"ל כמו שכתב המגיה בגליון הרמב"ם שם, שכוונת הרמב"ם במ"ש שיתבטלו הוא על קריאתן, דקריאת נביאים וכתובים לא יהיו על דרך החיוב עיי"ש, (וכדעת הראב"ד שם והמאירי מכות כג,ב), ונמצא לפי"ז דספרי נביאים וכתובים מצ"ע אכן קיימים לעולם גם לימות המשיח, אבל כבר דחה פירוש זה בלקוטי שיחות חכ"ו עמ' 222 הערה 34, וכתב דממ"ש הרמב"ם "כל ספרי הנביאים וכו'" משמע דלא קאי רק על הקריאה אלא על גוף הספר עיי"ש.

ואולי יש לומר להיפך, דתחיית המתים באברהם אבינו יהי' מיד בביאת משיח, משא"כ הא דכל ספרי נו"כ יבטלו, הרי ידוע ביאור האחרונים הטעם דנביאים וכתובים עתידין ליבטל ע"פ מה דאיתא בתענית ט,א, דיתיב רבי יוחנן וקא מתמה מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא, א"ל אטו הא מי לא רמיזי והכתיב וכו' ופירש"י ולא רמזה משה באורייתא שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש סמך למצוא מן התורה עכ"ל, והיינו שאין דבר שלא רמוז בתורה, אלא שצריך חכמה רבה להבין הדבר מתוך התורה, ובימות המשיח שיתמלא הארץ דעה נבין לאשורנו מתוך התורה כל מה שבנביאים וכתובים, ובמילא שוב לא יצטרכו להלימוד שבספרי נביאים וכתובים ולכן יבוטלו בימות המשיח,[3] א"כ י"ל שהביטול דנביאים וכתובים לא יהי' מיד בביאת משיח, אלא בהמשך הזמן כאשר יתמלא הארץ דעה וכו', וע"ד המבואר בלקוטי שיחות חכ"ז פ' בחוקותי א' סעי' יח-יט שבמשך הזמן זה יביא לתקופה הב' עיי"ש, וא"כ קושיית הגמ' היא על כל משך זמן זה שאברהם יהי' בחיים ונו"כ עדיין לא נתבטלו.

והא שלא הביא הרמב"ם איסור זה בס' הי"ד, י"ל בפשטות שהרי אינו מביא שם כלל הענין דתחיית המתים וכמבואר בלקוטי שיחות חכ"ז פ' בחוקותי א' בזה שבס' הי"ד הביא רק הדינים שמוכרחים מצד גדר ההלכה דעולם כמנהגו נוהג עיי"ש, וא"כ גם דין זה הקשור עם תחיית המתים [אף דכנ"ל יהי' מיד] אינו מביא.

ועי' מנ"ח (מצוה ת"א) שהקשה על הרמב"ם הל' תמידין ומוספין וז"ל: במשנה פ"ג דיומא (כח,א) ופ"ג דתמיד (ל,א) מבואר, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה, הרואה אומר ברקאי, מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון וכו', וכתב הר"מ בפירוש המשנה (יומא שם) דזמן של מתיא בן שמואל מאוחר מזמן התנא קמא דאומר ברקאי, והלכה כמתיא בן שמואל ע"כ, וכן פירש הרע"ב, וכאן (הל' תמידין פ"א ה"ב) פסק הר"מ ג"כ כן, שכתב האיר פני כל המזרח, היינו כמתיא בן שמואל וכו' והנה במשנה מבואר ששואל "עד שבחברון", ועיין ברש"י מנחות ק' ע"א (ד"ה מתתיא) בשם הירושלמי, כדי להזכיר זכות ישני חברון, וכאן לא היה צריך הר"מ להביא דכאן אינו מסדר העבודה, רק כתב הדין אימת הקרבת התמיד, אך קצת צ"ע דלא הביא זה לקמן בפ"ו גבי סדר העבודה, דהיא מצוה לשאול עד שבחברון וצ"ע, עכ"ל, וכן הקשו בס' שושנים לדוד יומא פ"ג סוף משנה א', ובס' עבודת ישראל (סד,א), ועוד.

ותירץ בשו"ת 'שם משמעון' ח"ב (או"ח סי' ד' ד"ה ומעתה) שהרמב"ם הביא בספרו דיני הקרבנות וכו' אף שאינם נוהגים בזמן הזה כיון שמביא גם הילכתא למשיחא, אבל דינים אלו שאינם נוהגים בזה"ז וגם לא בימות המשיח לא הביאם בספרו, וכיון דבתחילת ימות המשיח כבר יהיו שם האבות עצמם בתחיית המתים, (כנ"ל שהם יקומו מיד) לא יהי' מקום להזכיר את הזכות של ישיני חברון, שהרי יהיו הם עצמם בירושלים עיי"ש,[4] ואם כנים דבריו יוצא דגם הרמב"ם בס' היד כתב הלכותיו לפי מה דנקטינן שהאבות יקומו מיד ולא כהנ"ל?

אמנם יש לחלק שהרמב"ם אינו כותב מחמת תחה"מ דין בפ"ע, אבל לאידך כשכותב הלכה שצריך משום הילכתא למשיחא – הסדר דקרבן תמיד של שחר – כותבו באופן שיתנהג בפועל,[5] ולכן השמיט הא דעד שבחברון.

וראה עוד בכללות ענין זה בשו"ת טוב עין להחיד"א סי' י"ח אות נ, ובשו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סי' ט"ז.
  1. וחידוש זה – שהאיסור הוא רק בחייו – מרומז גם בס' 'עקידת יצחק' שער י"ח שכתב "ולזה הי' הקורא אברם עובר בלאו ועשה", וכן באברבנאל פ' לך שם כתב ג"כ בלשון עבר עיי"ש.
  2. ראה בענין זה בחלק א' סי' עא בארוכה וש"נ.
  3. ראה בשו"ת הרדב"ז סי' תרס"ו וקרבן העדה ירושלמי מגילה פ"א ה"ה, ובס' משאת משה להאלשיך מגילת אסתר ט,כח, מובא בלקוטי שיחות חכ"ו שם, וכ"כ במרכבת המשנה הל' מגילה שם ובהקדמת הנצי"ב לשאילתות בקדמת העמק פ"ב אות ה' ועוד בכ"מ.
  4. וזה ע"ד שביאר החת"ס הא דהשמיט הרמב"ם הדין ד"מרחיקין אילן סרק מן העיר חמשים אמה" (ב"ב כד,ב) כמבואר בחלק ראשון סי' ט' כיון שאינו נוגע גם לימות המשיח עיי"ש.
  5. וראה תוס' יו"ט יומא פ"ה משנה ה' (סוד"ה מקרן) שתירץ סתירת הרמב"ם מהל' בית הבחירה ששם כתב שהיו ב' פרוכות לפני קודש הקדשים בבית שני, ובהל' עבודת יוהכ"פ (פ"ד ה"א) כתב פרוכת אחת וז"ל: אבל הכא דלאורי לן העבודה הוא בא, כתבה ע"פ מה שהיא עבודה כשאין כאן אלא פרוכת אחת לפי שכן יהיה לעתיד במהרה בימינו אמן עכ"ל.