ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן נד׃ תקנות שתיקנו משום הצדוקין מה דינן לעת"ל

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בר"ה כב,ב, תנן: "בראשונה היו משיאין משואות, משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין וכו' (וכן הוא ברמב"ם הלכות קידוש החודש (פ"ג ה"ח): "בראשונה כשהיו בית דין מקדשין את החדש היו משיאין משואות בראשי ההרים כדי שידעו הרחוקים, משקלקלו הכותים שהיו משיאין משואות כדי להטעות את העם התקינו שיהו שלוחים יוצאין ומודיעין לרבים"), ובלקוטי שיחות חל"ט עמ' 339 איתא, וז"ל: "ולהעיר ד"בראשונה היו משיאין משואות (עד ש"קלקלו הכותים", שאז "התקינו שיהו שלוחין יוצאין") .. עד שהי' רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש" (ר"ה כב ב - במשנה), ובמילא נהגו כל בני א"י בהתאם לקביעות ר"ה בב"ד שבירושלים (יום אחד או שני ימים), ואולי י"ל שכן יהי' גם לעת"ל – כיון שאז אין החשש דקלקול הכותים" עכ"ל.[1]

ולפי"ז לכאורה נראה שכן הוא גם בשאר התקנות שתיקנו חכמים בשביל הכותים וכיו"ב, שלא ינהגו לעת"ל כיון דלעת"ל אין חשש.

ולדוגמא: א) הא דאיתא בברכות נד,א: "כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים: עד העולם. משקלקלו הצדוקים ואמרו אין עולם אלא אחד - התקינו שיהו אומרים: מן העולם ועד העולם" הובא ברמב"ם בהל' תפלה פי"ד ה"ט ובהל' תעניות פ"ד הט"ו.

ב) ברמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ב ה"ב: "דין תורה שאין מדקדקין בעדות החדש.. לפיכך היו בראשונה מקבלין עדות החדש מכל אדם מישראל שכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע לך שזה פסול, משקלקלו המינים והיו שוכרין אנשים להעיד שראו והם לא ראו, התקינו שלא יקבלו בית דין עדות החדש אלא מעדים שמכירין בית דין אותן שהם כשרים ושיהיו דורשין וחוקרים בעדות".

ג) בהל' תמידין ומוספין פ"ז הי"א [לענין קצירת העומר] כתב: "וכיצד היה נעשה.. כיון שחשכה אומר להם הקוצר לכל העומדים שם, בא השמש אומרין לו הין, בא השמש אומרים לו הין, בא השמש אומרין לו הין, מגל זה אומרין לו הין, מגל זה אומרין לו הין, מגל זה אומרין לו הין, קופה זו אומרין לו הין, קופה זו אומרין לו הין, קופה זו אומרין לו הין, ואם היה שבת אומר להן שבת היום אומרים לו הין, שבת היום אומרין לו הין, שבת היום אומרין לו הין, ואחר כך אומר להן אקצור והן אומרין לו קצור, אקצור והם אומרים לו קצור, אקצור והם אומרים לו קצור, שלש פעמים על כל דבר ודבר. וכל כך למה מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת (ויקרא כג,יא) הוא שבת בראשית". [ועי' גם ירושלמי סוכה (פ"ד ה"ו) בהא דתנן שם במתניתין ניסוך המים שבעה וכו' ממלא מן השילוח וכו' תקעו והריעו וכו': אמר רבי יוסי בן חנינה כדי לעשות פומפי לדבר, ופי' בפני משה שם לפיכך היו תוקעין ומריעין כשהגיעו לשער המים לעשות פומבי ופרסום לדבר, וזהו מפני הצדוקין שאינם מודים בניסוך המים ודוגמא שאמרו בפ"ו דמנחות (סה,א) גבי קצירת העומר במוצאי יו"ט שהי' נקצר בעסק גדול מפני הבייתוסין שאומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט עיי"ש].

ד) עוד ברמב"ם שם (פ"י ה"ח): "זה שמנסך המים היו אומרין לו הגבה ידך, שפעם אחת נסך אחד על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן שאמרו צדוקי הוא שהן אומרין אין מנסכין מים".[2]

ה) בהל' עבודת יוהכ"פ פ"א ה"ז: "בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה, והיו אומרין שקטרת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים.. ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון, שנאמר (ויקרא טז,יג) ונתן את הקטרת על האש לפני ה', ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך".

ו) בהל' פרה אדומה פ"א הי"ד: הצדוקין היו אומרים שאין מעשה הפרה כשר אלא במעורבי שמש, לפיכך היו ב"ד בבית שני מטמאין את הכהן השורף את הפרה בשרץ וכיוצא בו, וטובל ואח"כ עוסק בה כדי לבטל דברי אלו הזדים שמורים מהעולה על רוחם לא מן הקבלה, וכן כל הכלים שמכניסין לתוכם אפר הפרה כולם טבולי יום[3] וכן כתב שם בפ"י ה"ה "ומפני הצדוקין מטמאין את כל כלי שטף ומטבילין אותן ואח"כ משתמשין בהן במי חטאת", דלפי המבואר בלקוטי שיחות י"ל שכולם יתבטלו לעת"ל.[4]

אי נימא שיתבטלו לעת"ל למה הביאן הרמב"ם בספרו?

אלא דלפי"ז יל"ע, דהרי ידוע בכללי הרמב"ם שאינו מביא בס' הי"ד מה שהי' בעבר – דמה דהוה הוה – כשאינו נוהג בזמן הזה או לעת"ל, כמ"ש במנ"ח מצוה ק"ז אות ג' ומצוה רמ"ו אות יא, ועוד בכ"מ, וכ"כ במראה פנים ירושלמי פ"ח דכלאים סוף ה"ב, וכ"כ בלקוטי שיחות חט"ז עמ' 300,[5] ואי נימא כנ"ל שיתבטלו לעת"ל למה הביאם הרמב"ם, הרי בזמן הזה ליכא ביהמ"ק וקידוש החודש ע"פ ראי', ועבודת הקרבנות וקצירת העומר ועשיית פרה אדומה וכו' ולעת"ל הלא לא ינהגו?

והנה הא דהביא התקנה שביטלו המשואות ושלחו שלוחים, י"ל בפשטות כיון שזה נוגע בזמן הזה לענין יו"ט שני של גליות וכמ"ש בהל' קדה"ח פ"ג הי"ב, וכן יש לתרץ הא דהביא (שם פ"ב ה"ב) שהתקינו שלא יקבלו בית דין עדות החדש אלא מעדים שמכירין, דכעין זה הקשה במנ"ח (סוף מצוה ד') דלמה הביא הרמב"ם תקנת רבי יוחנן בן זכאי (שם פ"ג ה"ו) שמקבלים עדות החודש כל היום הא אין זה נפק"מ, דהרי כשיבנה ביהמ"ק תוחזר תקנה הראשונה שלא יקבלו אלא עד המנחה, ובזמן הזה אין נפק"מ כיון דאין מקדשים ע"פ העדים ונשאר בצ"ע, ותירץ במנחת סולת שם שהרמב"ם לשיטתו דסב"ל בהל' סנהדרין פ"ד הי"א, (ובפיהמ"ש סנהדרין פ"א משנה ג') דשייך סנהדרין קודם בנין הבית אם הסכימו כל חכמי ישראל לסמוך, ובמילא נפק"מ אז שיקבלו העדים כל היום עיי"ש, דלפי"ז א"ש גם הא דהביא התקנה דמכירין, כיון דאפשר שיהי' קדה"ח ע"פ ראי' לפני ביאת המשיח, אבל אכתי קשה משאר המקומות?

אפילו אם בטל טעם התקנה צריך בי"ד גדול לבטלו

ואפ"ל בזה דהרמב"ם כתב בהל' ממרים (פ"ב ה"ב) וז"ל: בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם עכ"ל, וגם הראב"ד החולק שם סב"ל דבבטל הטעם יכול אפילו בי"ד קטן מן הראשונים לבטל, אבל לא נתבטל בדרך ממילא, וראה שו"ע אדה"ז סי' תס"ח סעי' ב': "ואף לאחר שחרב בית המקדש ובטל קרבן פסח אף על פי כן לא נתבטל איסור עשיית מלאכה כיון שנאסר במנין חכמים על כל ישראל וכל דבר שנאסר במנין חכמים על כל ישראל אף שאח"כ נתבטל הטעם שבגללו אסרוהו אף על פי כן לא נתבטל האיסור עד שנתוועדו במנין כמנין הראשון להתירו בפירוש" ועי' שם עוד סי' רס"ט סעי' א-ב.

ולפי"ז י"ל שאכן לעת"ל יתבטלו כל התקנות שתיקנו משום הצדוקין וכו', אלא שצריך ע"ז מנין של בי"ד אחר לבטלו, נמצא שכל הזמן שעדיין לא נמנו עליהן לבטלן, התקנות במקומן עומדות, ולכן הביאם הרמב"ם בספרו, כיון שעדיין יתנהגו קודם שימנו עליהן לבטלן.[6]

תקנות רבי יוחנן בן זכאי

ועפי"ז אתי שפיר דאין להקשות על מה שנת' דלעת"ל יתבטלו כל הני תקנות, ממה שכתב הרמב"ם בהל' לולב פ"ז הט"ו: "משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש.. ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש, כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן" דמשמע מזה לכאורה דרק תקנות אלו של ריב"ז יחזרו לישנן, אבל שאר התקנות לא?

די"ל דתקנות אלו יחזרו הדברים לישנן בדרך ממילא מיד ואי"צ ע"ז מנין אחר כיון דמעיקרא נתקנו משום דליכא מקדש, משא"כ שאר התקנות אף שיתבטלו מ"מ צריך ע"ז מנין אחר לבטלם.

ועי' בקו"ש ביצה (אות יג) שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל (בהל' ממרים), דאפילו בטל הטעם צריך בי"ד גדול לבטלו, והראב"ד השיג עליו מרבי יוחנן בן זכאי וז"ל: עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה, שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חורבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים עכ"ל,[7] [דכיון שאחר החורבן נתבטל הטעם לעטר ירושלים בפירות, לכן תיקן ריב"ז שיהא מע"ש נפדה בכל מקום, אף שריב"ז הי' קטן מן הראשונים אלמא דאם בטל הטעם איצ"ל גדול מהראשונים] וכתב שם בקו"ש שהראב"ד היה יכול להקשות גם מהך דביצה ה,א, שתיקן ריב"ז לאחר החורבן, שיהו מקבלין עדות החדש כל היום הרי מוכח דכיון דבטל טעם התקנה הראשונה, אין צריך בי"ד גדול דוקא?

וכתב לתרץ שיטת הרמב"ם דאיתא בגמ' שם (ביצה ה,ב) במהרה יבנה ביהמ"ק, ויאמרו, אשתקד קיבלנו עדות חדש כל היום, השתא נמי נקבל, ומשני עדות מסורה לבי"ד ולא יטעו בזה, הרי מבואר בזה בהדיא דכשיבנה המקדש תחזור תקנה ראשונה מאליה מיד, דאין מקבלין עדותן מן המנחה ולמעלה, ותקנת ריב"ז תתבטל ממילא, ולכאורה הא מנ"ל, דאף דנתבטל טעם התקנה של ריב"ז, מ"מ, כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ע"כ הוכיח הרמב"ם מזה, דלא היה כח לריב"ז לבטל תקנה הראשונה, מפני שלא היה גדול מהן, אלא שעקר את התקנה הראשונה לפי שעה, לכל הזמן שהבית חרב, ובזה אין צריך בי"ד גדול, כמ"ש הרמב"ם בהל' ממרים שם ה"ד: "ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה", והא שכתב הרמב"ם דצריך בי"ד גדול דוקא לבטל, ה"ז רק כשבאים לבטל התקנה הראשונה לגמרי עכ"ד, ולפי"ז י"ל שכן הוא בכל תקנות ריב"ז שהם זכר למקדש שתיקנם מעיקרא רק לשעה ויחזרו לישנן בדרך ממילא, משא"כ שאר התקנות כהך שתיקנו משום צדוקין אף שיתבטל הטעם צריך מנין אחר לבטלם וכפי שנת'.[8]

וראה גם תוספתא ראש השנה (פ"ב ה"ט) "אמר רבי יהושע בן קרחא דברים אלו שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש, לכשיבנה הבית במהרה יחזרו דברים אלו ליושנן" וב'חסדי דוד' שם כתב שכן מבואר גם בביצה ה,ב, (וכנ"ל) דכשיבנה ביהמ"ק מיד תחזור תקנה הראשונה שלא לקבל עדות אלא עד המנחה, וממשיך להוכיח מזה דשאר התקנות כגון גזירה דרבה וכו' אכן לא יתבטלו לעת"ל, אף שיהי' ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים (ישעי' יא,ט) וכו' עיי"ש, אמנם לפי המבואר לעיל י"ל ששאר התקנות אכן לא יתבטלו בדרך ממילא, אבל בפועל יתבטלו ע"י מנין אחר. [9]

ועי' בשו"ת 'תורת חסד' (או"ח סי' יז) שהאריך בענין זה דאף כשבטל טעם התקנה צריך מנין אחר לבטלו ואינו מתבטל ממילא, ומסיק שם שיש כמה חילוקים ותנאים בדבר, ובאות ה' כתב דדוקא כל היכא שמתחילה היתה גזירה מוחלטת וכוללת באין הבדל בין איש לאיש וכדומה, אז אמרינן דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה, אבל היכא שמתחילה וראשית הגזירה חילקו בדבר והוציאו מן הכלל אותן שאצלם לא שייך טעם הגזירה שלהם, בזה אם אח"כ נתבטל הטעם לגמרי בטלה ג"כ הגזירה, והאריך להוכיח כן מכמה דוכתי עיי"ש, וראה גם בפר"ח יו"ד סי' קט"ז סעי' א' בענין זה.

ולפי דבריו י"ל, דכיון דבשוה"ג (בלקוטי שיחות שם) הביא שבקרבן העדה (ר"ה פ"ב ה"א), מבאר הטעם שלא בטלו המשואות מים טברי' (כדאיתא בירושלמי שם), "מפני שלא היו כותיים דרים שם", נמצא דבתקנה זו מעיקרא חילקו בדבר דבמקום שאין כותים מדליקין משואות, א"כ יוצא דהך תקנה תתבטל לעת"ל בדרך ממילא ולא יצטרך מנין אחר על משואות.

ב' סוגים: תקנות ושנהגו כן בבית שני

ויש לדקדק בזה עוד, דהנה בהא שהביא הרמב"ם הדברים שתיקנו משום הצדוקים, הנה בכמה מהם כתב ש"התקינו", ובכמה מהם כתב רק שנהגו כן בבית שני, דבהך דמשואות כתב "התקינו שיהו שלוחין יוצאים וכו'" וכן בהך דגמ' ברכות איתא ש"התקינו שיהו אומרים: מן העולם ועד העולם" וכן כתב בהא שהתקינו שלא יקבלו בית דין עדות החדש אלא מעדים שמכירין.

אבל בהך דקצירת העומר לא כתב שהתקינו, אלא שכן היו עושין מפני אלו הטועים וכו', וכן לגבי מנסך המים לא כתוב שהתקינו, אלא שהיו אומרין לו הגבה ידך, וכן לגבי כהן גדול ביוהכ"פ כתב שהיו משביעין אותו ערב יום הכפורים וכו', וכן לגבי פרה האדומה כתב שהבי"ד בבית שני היו מטמאין את הכהן השורף את הפרה וכו' ומטמאין את כל כלי שטף, דלכאורה משמע מלשונו דבאלו לא הי' שום תקנה, אלא שכן היו נוהגין לעשות מפני הצדוקין, וא"כ י"ל דבאלו לא חל עלייהו הדין דאף שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירם, כיון שמעולם לא נכללו בגדר "תקנה" וא"כ י"ל שהם לא יתקיימו לעת"ל בדרך ממילא.

אלא דאי נימא כן שוב קשה למה הביא הרמב"ם דברים אלו בספרו הלא הם לא יתקיימו עוד?

ואפ"ל בזה, דכיון שהרמב"ם פסק (הל' תשובה פ"ט ה"ב, והל' מלכים פי"ב ה"ב) כשמואל דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, ונת' עפ"ז בלקוטי שיחות חכ"ד פ' שופטים-ב, סעי' ו (לענין הצורך בערי מקלט לעת"ל) דלדעת הרמב"ם דעולם כמנהגו נוהג (בתקופה הא') יהי' שייך המציאות דרוצח בשוגג, עיי"ש,[10] א"כ י"ל דגם תקנות אלו שתיקנו משום הצדוקין וכו' לא יתבטלו מיד בתחילת ביאת משיח ממש, ולכן הביאן הרמב"ם בספרו, ועד"ז כתב בס' 'קרן אורה' מנחות סה,א, (ד"ה משנה) שעמד על זה שהביא הרמב"ם בספרו הך דקצירת העומר ושהיו מטמאין הכהן מפני הצדוקין וכו' דלכאורה לעת"ל לא יצטרכו לזה כמאמר הכתוב (ירמי' לא,לב) "זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם וגו' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה וגו'"? ותירץ ע"ד הנ"ל דאולי לא יתבערו עדיין וכו' על כן כתב מנהג הקדום עיי"ש.[11]

תקנות שטעמם ידוע

ויש להוסיף בזה עוד, דבתורת חסד שם (אות ו') הביא עוד כלל בענין זה משו"ת הרא"ש (כלל ב' סי' ח' הובא במגן אברהם סי' ט' סק"ז) לענין טלית של פשתן דאף לפיר"ת אין לאסרו בזמן הזה, דעיקר טעם האיסור הוא דילמא אתי למירמי ביה תכלת, שהוא עיקר המצוה, ובכסות לילה, או אם יקרע סדינו, ה"ל כלאים שלא במקום מצוה. אבל בזמן הזה, שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל, לא שייך למגזר כלל, דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין, דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא. דלא דמי לביצה מתקנת רבי יוחנן ואילך וכו' דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם, שיהא ההיתר תלוי במה שתקן שיהו מקבלין העדות כל היום כולו. וכן בשובו לכם לאהליכם (דברים ה,כז)[12] וכו' עיי"ש, וביאר התורת חסד דהיכא שטעם האיסור ידוע ומבורר, בזה כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא, דהכל יודעים דעכשיו לא שייך למיגזר מידי, משא"כ היכא שאין טעם האיסור ידוע כ"כ, אף שבטל הטעם לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו, דאינשי לא מסקו אדעתייהו שגזירה זו תליא בטעם זה ואם נתיר להם עכשיו יבואו להתיר אף במקום שיהי' שייך אותו הטעם של הגזירה, והביא ראיות לזה מכמה מקומות עיי"ש, ועי' תוס' ביצה ו,א ד"ה והאידנא ומהר"ם שי"ף שם.

ולפי"ז לכאורה יש מקום לומר עוד טעם בכמה דברים שהובאו לעיל, שלא צריך עלייהו בי"ד אחר לבטלם, כיון שטעמם ברור וידוע שהוא מפני הצדוקין, כגון בהא שהיו אומרין למנסך המים הגבה ידך, וכן בזה שהיו משביעים את הכהן גדול שלא תשנה דבר שאמרנו לך, וכן בהא שהיו מטמאין את הכהן השורף את הפרה בשרץ, וכיון דלעת"ל יתבטל הטעם לא יצטרכו ע"ז מנין אחר לבטלו.

ובתורת חסד מסיק שם, דמ"מ אין לנו להכריע מדעתנו ולשקול בשכלנו איזו גזירה חשיב הטעם ידוע ואיזו חשיב אינו ידוע, דמי מאתנו יעוז בדעתו לשקול בפלס שכלו איזו גזירה חשיב הטעם ידוע שאי"צ מנין אחר להתירו ואין לנו אלא דברים המפורשים בדברי הראשונים שהטעם ידוע והותרה הגזירה ממילא כשיתבטל הטעם עיי"ש.
  1. בשוה"ג שם כתב: "ראה פני משה ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ב: אע"פ שבימי רבי בטלו המשואות .. מ"מ מפרש כיצד היו עושין בשעה שהיו נוהגין בהן, ונ"מ שאם יתבטלו המינין יחזרו למנהג שלהם". וראה גם במאמר ד"ה "יו"ט של ר"ה שחל להיות" מליל ער"ה ה'תשמ"ג (נדפס בספר המאמרים מלוקט ח"א עמ' תכח) שאמר דבגאולה האמיתית והשלימה ע"י מ"צ "שאז יתקעו גם ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת בביהמ"ק וביבנה, וי"ל דגם בכל מקום ומקום (כי אז יתבטלו כל הענינים דגזירות)".
  2. ראה רשימות חוברת יב.
  3. ועיי"ש עוד בפ"ב ה"א: "מעלות יתירות עשו בטהרת פרה אדומה והרחקות גדולות הרחיקו מטומאת המת בכל מעשיה, מפני שהיא כשירה בטבולי יום חשו שמא יבאו לזלזל בה, ומפני זה כשמפרישין הכהן השורף אותה מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה, ובית אבן היתה נקראת מפני שכל כליה כלי אבנים שאין מקבלין טומאה, ובכלי האבן היה משתמש כל שבעת ימי ההפרשה, ולא היו נוגעין בו אחיו הכהנים כדי להרבות בטהרתו", אבל הכא לא הזכיר משום צדוקין ואפ"ל דזהו תקנה בעצם כיון שכשרה בטבול יום מן התורה לכן אפשר שיבואו להקל.
  4. בנוגע לאמירת "מן העולם ועד העולם", ראה בס' תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ה כרך ד' (עמ' 2474) שיחת י"ב תמוז (אות מז) שהביא ענין זה דמשקלקלו הצדוקים התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם וזלה"ק: ולכאורה יש בזה תמי' גדולה - איך אפשר לומר דרק משקלקלו הצדוקים.. התקינו שיהו אומרים מן העולם ועוד העולם" - בה בשעה שלשון זה ("ברוך ה' גו' מן העולם ועד העולם") מפורש הוא בתהלים [קו,מח] (כנ"ל), היינו שכבר נאמר ע"י דוד (כפשוטו של מקרא שמזמור זה נאמר על ידי דוד) שהי' לפני הזמן דבית שני ועאכו"כ קודם ש"קלקלו הצדוקים" (בבית שני)? וחפשתי ומצאתי תירוץ על שאלה זו - בס' עשרה מאמרות (שהי' מקובל וגם פוסק בנגלה דתורה) שכתב (שם, מובא גם בתהלים יהל אור פרק ק"ו עה"פ) וז"ל: שהרי בבית ראשון היו חותמין מן העולם ועד העולם והוא מטבע שטבעוהו דוד המלך ע"ה ובית דינו, דהיינו מן העולם מזמן אדם הראשון ועד העולם ימות המשיח, אבל בבית שני בשביל חמשה דברים שחסרו בו לא היו חותמין תחלה אלא מן העולם, ואחר כך החזירו הדבר ליושנו שלא לחקות את הכופרים" עכלה"ק עיי"ש עוד, היינו דבבית ראשון אמרו מן העולם ועד העולם אלא דאח"כ בבית שני שחסרו שם ה' דברים אמרו מן העולם לבד, ואח"כ החזירו הדבר ליושנו בשביל הצדוקים, דלפי"ז מובן דלעת"ל יאמרו "מן העולם ועד העולם" ובמכ"ש מבית ראשון. אבל ראה רש"י ברכות נד,א, (בד"ה כל חותמי) שכתב: "ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים אלא ברוך ה' אלהי ישראל עד מן העולם", וכ"כ הרע"ב שם (פ"ט מ"ה) ולא כהרמ"ע. וראה לעיל סי' לה-לו.
  5. ראה בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' כ"ד) שביאר למה הזכיר הרמב"ם בסוף הל' ק"פ (פ"י הט"ו) חילוק שבין פסח מצרים לפסח דורות, הלא מאי דהוה הוה? ותירץ דכוונתו שם רק לבאר שלא נטעה בהא דמפורש בקרא (שמות יב, ג-ז-יא) ליקח מבעשור וליתן על משקוף ומזוזות ולאכול בחפזון, דנימא שכן צריך להיות גם לדורות ולכן הוצרך לבאר שאינו כן עיי"ש. וראה לקוטי שיחות חל"ט פ' תצא (עמ' 30 ואילך), דהא דהביא הרמב"ם בריש הל' אישות (פ"א ה"א) איך הי' נישואין קודם מ"ת אף דמאי דהוה הוה? ה"ז משום שזה נוגע להלכה בגדר הנישואין של ישראל אחר מ"ת עיי"ש.
  6. וע"ד המבואר בכ"מ דלעת"ל הלכה כב"ש, ומ"מ פסק הרמב"ם ההלכות כבית הלל, כי מכיון דבזה הרי יצטרכו מנין אחר וכו' לפסוק כב"ש, כמבואר בקונטרס 'תורה חדשה מאתי תצא' [ספר השיחות תנש"א ח"ב עמ' 571 ואילך] ובשיעורים בס' התניא פ"נ ובכ"מ, א"כ עד אז ההלכה כבית הלל.
  7. ראה רמב"ם הל' מעשר שני ונט"ר פ"ט ה"ה, ובתויו"ט מעשר שני פ"ה מ"ב כתב להוכיח מהמשנה שם כשיטת הרמב"ם.
  8. ועי' מנ"ח סוף מצוה ד' שכתב גם בתקנות ריב"ז עצמו, דהא דאמרינן דכשיבנה ביהמ"ק יחזרו ליושנן הרי זה רק בתקנות אלו הקשורות למקדש, אבל תקנה שאינה תלוי במקדש לא יתבטל לעת"ל, וכהך דר"ה לא,ב: "התקין רבן יוחנן בן זכאי: שאפילו ראש בית דין בכל מקום – שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד" דתקנה זו אינה תלוי' במקדש דוקא, במילא לא יתבטל לעת"ל, ולכן תמה על הרמב"ם שלא הביא תקנה זו עיי"ש.
  9. וראה בס' 'אבני שהם' (להגרמ"ל שחור ז"ל עמ' תט) שכתב דכל מה דאמרינן דבי"ד אחר אינו יכול לבטל דברי בי"ד חבירו, ה"ז קאי רק על זמן הזה, אבל לעתיד לבוא ודאי שכל תקנותיהם של חז"ל יבטלו מאליהם, כי מעיקרא לא תיקנו חכמים אלא עד זמן ביאת המשיח, והוכיח כן ממ"ש הרמב"ם בסוף הל' מגילה (פ"ב הי"ח) שכל ספרי נביאים וכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ מימי הפורים וכו', היינו דרק ימי הפורים מיוחדים בזה שלא יבטלו בימות בהמשיח, אבל כל תקנותיהם של חז"ל לא הותקנו מעיקרא אלא עד זמן העתיד עיי"ש, אבל בשו"ת היכל יצחק או"ח סימן נח (להגרי"א הלוי הרצוג ז"ל) כתב וז"ל: ואולי י"ל כהא דאמרינן בעלמא הלכתא למשיחא, היינו כלום יש לנו לקבוע הלכה בשביל ימות המשיח, שאז יבוא משה ואהרן עמהם, ובכלל יהי' דור דיעה שלא היה כמותו שיערה רוח ה' עליהם, כך י"ל שחכמים מעיקרא לא תקנו תקנות לימות המשיח... ואולם קשה הדבר לאומרו, מפני שאין אני זוכר איזה רמז לכך בתלמודים ובראשונים, וכו', וע"כ ישתקע הדבר ולא יאמר עד שתימצא ראיה לזה, ואמנם מכעין זה אמר בתוס' יו"ט במע"ש פרק ה משנה ב', שהבי"ד של המשיח יהיו גדולים בחכמה ובמנין ויוכלו לבטל את תקנת קודמיהם, אבל שמעיקרא לא ניתקנו אלא עד בוא המשיח, זה לא אמר עכ"ל, וראה לחם משנה (הלכות שבועות פ"י הי"ב) שכתב: "דדין זה [שכתב שם הרמב"ם] הוא לפי דין הגמ', שרבינו ז"ל כותב דינא דגמ' לכשיבנה בהמ"ק בעז"ה יתברך", ז.א. דנקט הלח"מ דלעת"ל יתבטל 'תקנת הגאונים' שתיקנו לגבות כתובה ממטלטלי, ועי' בשו"ת חבצלת השרון חו"מ סו"ס א'.
  10. וראה עד"ז בלקוטי שיחות חל"ז פ' בחוקותי, סעי' ב' (עמ' 80 - 81), וז"ל: ובדרך זו יש לבאר גם בנוגע לעתיד לבוא שרז"ל מפליאים הזמן דלעת"ל בנסים ונפלאות בגשמיות שיהיו אז, כי גם לעת"ל לא יגיע כאו"א תיכף להשגה נעלית בשכר רוחני, ופשיטא לא לדרגת העבודה דלשמה, עבודה מאהבה, אלא גם אז יהי' סדר העליות מחיל אל חיל, ולא יולד אדם בתכלית השלימות בידיעה והשגת ה' ועבודה מאהבה, ולכן יש צורך בנסים ונפלאות גשמיים, כדי להקדים ולזרזו על קיום התומ"צ. עכ"ל.
  11. אלא שהקרן אורה כתב לחלק בהרמב"ם בין הא שהיו מטמאין את הפרה דבזה לאו דינא קאמר אלא שכן עשו, משא"כ בהך דקצירת העומר משמע שהרמב"ם דינא קאמר עיי"ש, אבל באמת גם בהך דקצירת העומר כתב שהיו עושין כן מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בזמן בית שני, ולא משמע שיש חילוק ביניהם דבהך דינא קאמר.
  12. ראה גמ' ביצה ה,ב (ורש"י ד"ה ש"מ), שמכיון שאמר הקב"ה לפני מתן תורה "אל תגשו אל אשה" (שמות יט,טו), הי' צריך להתיר את זה במפורש לאחר מתן תורה, ולכן אמר "שובו לכם לאהליכם".