ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן נג׃ גיד הנשה לעת"ל

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בשו"ת בנין שלמה (להגאון ר' שלמה הכהן מווילנא) בהקדמה שניה (חידושים על התורה) על הפסוק (וישלח לב,לג): "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו' עד היום הזה", הקשה דתיבות אלו "עד היום הזה" נראה מיותר, דהדבר פשוט דאזהרה זו נוהגת לדורות, ועוד דאפילו במקום שפירשה התורה דנוהג לעולם לא מצינו לשון זה, רק כתיב לדורותם או חוקת עולם וכיו"ב ומהו הלשון "עד היום הזה"?

חידוש הבנין שלמה דגיד הנשה תחזור להיתר

ויצא לתרץ שם בדבר חדש, ע"פ המבואר בזוה"ק פ' וישלח (קע,ב) ובכ"מ דע"י שנגע המלאך בכף ירך יעקב בגיד הנשה גרם שנחרב הבית השני ע"י אדום, דהמלאך הי' שרו של אדום, וכן איתא שם עוד דשס"ה גידין יש באדם כנגד שס"ה ימים שבשנות החמה וגיד הנשה מכוון כנגד יום תשעה באב, ולכן ע"י שנגע בגיד הנשה הי' לו לאדום שליטה להחריב הבית ביום תשעה באב, ובחי' אגדות להרשב"א (חולין צא,א) פי' בהא דאמרו רז"ל דהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד[1] דהיינו שגרמו פגם בכסא הכבוד ע"י שאבקו זה עם זה ונגע בגיד הנשה, ולכן אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק ואז יתוקן הפגם ויהי' השם שלם והכסא שלם, ועפי"ז יצא לחדש דלעתיד לבוא יחזור גיד הנשה להתירו אפילו למ"ד דאין מצוות בטלות לעת"ל מ"מ גיד הנשה ודאי יבטל, דכיון דכל עיקר הטעם שנאסר הוא משום שנגע המלאך בירך יעקב ועי"ז ניתן כח לזרעו של עשו שיוכלו להחריב ביהמ"ק וגם נגרם עי"ז פגם בשם ובכסא הכבוד כביכול, הדעת נותן שלעת"ל שיתוקן הכל ויבטל הטעם, דבודאי יתבטל האיסור, ואף למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא, מ"מ הכא שאני דבהדיא תלי הכתוב טעם האיסור בזה דכתיב על כן לא יאכלו וגו' כי נגע בכף ירך יעקב, ומצינו בסנהדרין כא,א, בדין מלך דאף דרבי יהודא לא דריש בעלמא טעמא דקרא, שאני הכא דמפרש טעמא דקרא: מה טעם לא ירבה לו נשים – משום (דברים יז,יז) דלא יסור לבבו עיי"ש, אלמא דבמקום דמפרש טעמא דקרא בהדיא לכו"ע דרשינן,[2] א"כ גם הכא י"ל כן דכיון דמפורש הטעם כי נגע בכף ירך יעקב, הילכך לעת"ל שיתוקן הפגם יתבטל האיסור.

וע"פ זה מתרץ מ"ש "עד היום הזה", ללמד דלא ינהג האיסור רק עד שיבוא המשיח, המכונה בשם "יום הזה", אבל לעת"ל המכונה בלשון הנביאים "יום ההוא" או "יום הבא" יתבטל האיסור, משא"כ שאר מצות נוהגות לעולם ואפילו לעת"ל, ובפרט היכא דכתיב בהדיא "חוקת עולם" בודאי נוהגת גם לעת"ל וכדאיתא במדרש משלי פרשה ט (וגם בילקוט שמעוני משלי רמז תתקמד) כל המועדים בטלים חוץ מפורים שנאמר (אסתר ט,כח) וימי הפורים.. לא יעברו וגו' ואף יום הכפורים דכתיב ביה (ויקרא טז,לד) "והיתה זאת לכם לחוקת עולם" נוהגת גם לעת"ל, וממשיך לפלפל שם דמ"מ לא שייך לאסור גיד הנשה בביטול ברוב היתר משום דהוה דבר שיש לו מתירין, כי הגיד הנשה דעכשיו ודאי ישאר באיסורו וכו' עכתו"ד עיי"ש עוד.[3]

ועי' גם בשו"ת לבושי מכלול סי' כ"א שכתב שראה בשדי חמד שהביא בשם הבנין שלמה שהאיסור דגיד הנשה יתבטל לעת"ל (ולא ראה מ"ש בזה הבנין שלמה עצמו) וכתב לבאר זה מדיליה כנ"ל, משום דאיתא בשם האריז"ל דשס"ה גידין כנגד השס"ה ל"ת ושס"ה ימים, וגיד הנשה כנגד תשעה באב ונרמז בפסוק על כן לא יאכלו "את" ר"ת תשעה באב, וכשנזכה לאור חדש ב"ב וצום החמישי יהפך לששון ולשמחה (ע"פ זכרי' ח,יט) א"כ מסתברא מאד דגיד הנשה יחזיר להתירו, וז"ש "עד היום הזה" דהיינו עד זה היום קוינו לו וגו' (ע"פ ישעי' כה,ט).[4]

ועי' גם בשו"ת גנזי יוסף סי' מ"ז ששאלו ממנו מקור להמאמר דגיד הנשה יחזור להתירו לעת"ל ולאחר דשקו"ט בזה, כתב ג"כ ע"ד הנ"ל דאיתא במדרש הנעלם (הובא במדרש תלפיות ענף "גיד") עה"פ על כן לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה, ד"את" לרבות תשעה באב" והביאור הוא כמ"ש בההגה"ה שם (כנ"ל) דבשס"ה גידין שהן כנגד שס"ה ימים, הנה ת"ב מכוון כנגד גיד הנשה, ובזה ששרו של עשו נצח את יעקב בגיד הנשה סי' על חורבן ביהמ"ק, וא"כ לעת"ל דיבנה ביהמ"ק ב"ב ויתוקן העולם וכו' אין שייכות עוד לאסור גיד הנשה.

והוסיף דזהו כוונת הפסוק (ישעי' ט,ז) "דבר שלח ה' ביעקב", ודרשו חז"ל (חולין צא,א) "זה גיד הנשה", "ונפל בישראל (ישעי' שם)" פי' שעי"ז נחרב אח"כ ביהמ"ק ונפילה הי' להם לישראל, וזהו ג"כ פי' המדרש (איכ"ר פתיחה ד"ה רבי אבין): "רבי אבין פתח: (איכה ג,טו) השביעני במרורים, בלילי הפסח של יום טוב הראשון, הרוני לענה, בתשעה באב, ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח הרוני בלילי תשעה באב לענה וכו' ועל זה היה מקונן ירמיה (שם א,א) איכה ישבה בדד" דמאבק יעקב עם המלאך הי' בליל פסח, ואז השביעני במרורים שנשה הגיד מיעקב, לרמז שהרוני לענה בליל ת"ב, וציין שכ"כ גם בס' מעשה יחיאל פ' וישלח אות יו"ד, ועוד.

קושיית השדי חמד מנצחיות התורה

אלא שהשדי חמד (כללים מערכת ג' סי' ע"ו, ופאת השדה מערכת ג' סי' ז', (עמ' 3226 והלאה) ושם בשיורי פאה (עמ' 3438) הביא דברי הבנין שלמה, ועיקר טענתו מה שהאריך להקשות ע"ז הוא, דאיך שייך לומר שתתבטל מצות התורה והלא התורה היא נצחית וכמבואר ברמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ט ה"א, הל' ממרים פ"ב ה"ט) כי מעיקרי הדת שלא תגרע שום מצוה וכו', ואינו דומה להא דאיתא ברז"ל דעתיד חזיר להטהר, שהרי כבר פי' באור החיים פ' שמיני (יא,ז) דהיינו שלעת"ל ישתנה סימניו ויהי' לו סימני כשרות ולכן יהי' מותר, והתורה בתחילה התנה דרק אם גרה לא יגר הוא טמא עיי"ש, אבל בגיד הנשה לא שייך לומר כן?

ולכאורה כאן בנוגע לגיד הנשה י"ל דלא קשה כלל קושייתו כיון דלפי מה שביאר (הבנין שלמה) דזה גופא הוא כוונת הפסוק לומר "עד היום הזה" שהאיסור מעיקרא הוה רק עד זמן הגאולה, הרי שהתורה עצמה גילתה שאינה מצוה הנוהגת לעולם וא"כ מהו קושייתו כאן?

וכבר נת' כעין זה בחלק א' סי' כח בהא שמקשים על בן זומא שלמד מקרא דירמי' (טז,יד-טו) שאין מזכירין יצי"מ לעת"ל (כדאיתא בברכות יב,ב) והלא אין נביא רשאי לחדש דבר? ונת' בזה ע"פ מ"ש בהגש"פ מבעלי התוס' (מהרוקח והראב"ן) וז"ל: "וחכמים אומרים ימי חייך (דברים טז,ג) העולם הזה, כלומר חייך הקצובים שאין בו אריכות ימים כמו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' (תהלים צ,י), כל להביא לימות המשיח, דאז יהיו מזכירים יצי"מ טפל ואז יהיו ימים ארוכים כמ"ש (ישעי' סה,כב) כימי העץ ימי עמי וגו'". עכ"ל. היינו, דהא דהצריכו חכמים לריבוי מיוחד לרבות ימות המשיח, ה"ז משום ד"ימי חייך" מצ"ע משמע דקאי רק על עוה"ז שחייך קצובים, ולכן כתבה התורה "כל" לרבות גם ימוה"מ, ולפי"ז לא קשה הקושיא גם על בן זומא, די"ל שסב"ל ג"כ דבקרא עצמו משמע דמזכירים רק בעוה"ז, ומעיקרא אמרה התורה שנוהג רק "לשעה" בעוה"ז, והריבוי ד"כל" דריש לה לרבות הלילות, והא שהביא בברייתא ראי' מקרא דירמי', אין הפי' דמהכא חידש שיטתו, כי היסוד לשיטתו הוא מקרא דימי חייך גופא, וכוונתו בזה רק לגלות ולהביא ראי' לדרוש "כל" לרבות הלילות ולא לימות המשיח עיי"ש, וא"כ עד"ז י"ל הכא.

עוד י"ל שהכוונה הוא דלעת"ל ישתנה המציאות של גיד הנשה שלא יהי' מקומו על הכף, או שלא יהי' עגול ככף, וכמבואר בחולין (צב,ב) דגיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה ולא בעוף משום דכתיב (בראשית לב,לג) "גיד הנשה אשר על כף הירך" דהיינו שהבשר שסביב הירך עגול ככף, והוא בבהמה ובחיה אך לא בעוף ששם הבשר סביב העצם הוא רחב עיי"ש, וע"ד שכתב באור החיים לגבי חזיר שישתנה סימניו.

בשר בחלב ודם נדה לעת"ל

ובלקוטי שיחות חכ"ט עמ' 128 הביא מ"ש בבחיי (משפטים כג,יט) ש"באותו הזמן (לעתיד לבוא) .. יהי' איסור בשר בחלב בטל" וכתב שם דע"פ המבואר לעיל בהשיחה יש לבאר זה דהא דבשר בחלב נעשה מציאות חדשה הרי זה רק בנוגע להגשם והחומר, אבל בנוגע למציאותם הפנימית נשאר כאו"א במציאותו הוא, ורק בעוה"ז שנראה רק הגשם והחומר של הדבר גשמי נעשה למציאות חדשה ולכן ה"ז אסור, משא"כ לעת"ל כאשר יהי' ונגלה כבוד ה' (ישעי' מ,ה) ויהי' נראה מציאותו האמיתי של כל דבר, במילא יראו שכאו"א לא נתבטלו ממציאותם, ולכן יהי' מותר עיי"ש.[5]

ועי' גם במדרש שוחר טוב (תהילים מזמור קמו, מובא גם בילקוט ראובני פ' שמיני עמ' 34 ד"ה 'המתיר'): "מהו מתיר אסורים (תהלים קמו,ז) – אין איסור גדול מן הנדה שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה, ולעת"ל הוא מתירה", עיי"ש, ונתבאר בלקוטי שיחות חי"ד (ואתחנן ב - סעי' ז) דדם נדה נגרם ע"י חטא עה"ד, שירדה זוהמא בבני אדם (וראה גם לקוטי שיחות ח"ג עמ' 983). ובהערה 59 ביאר, שעפי"ז יומתק מרז"ל (מדרש תהלים קמו,ד) דלעת"ל מתיר איסור נדה: כי לעת"ל יתברר העולם מהטומאה של חטא עה"ד, וכל פרטי הטבע יהיו טהורים. ועיי"ש (בלקוטי שיחות חי"ד) גם בעמ' 260 במכתב (נדפסה גם באגרות קודש ח"ג עמ' קנג), וכן נת' בארוכה ברשימות חוברת יב עמ' 31, דלעת"ל גם אם תראה דם - אין על זה דין נדה.[6]

ולכאורה גם כאן תקשי קושיית השדי חמד דאיך זה מתאים להא דאמרינן דהתורה היא נצחית וכו'?[7]

והנה בבחיי שם כתב בהדיא דרק לאחר תחיית המתים בזמן בטול יצה"ר שהוא זמן תחיית המתים אז יהי' איסור בשר בחלב מותר עיי"ש, ולכאורה הרי נקטינן דאז כל המצוות בטלות, וא"כ מהו החידוש בבשר בחלב דוקא? ואולי י"ל דסב"ל לרבינו בחיי כהשיטות שגם לאחר תחיית המתים אין מצוות בטלות, לפיכך שייך לומר דמ"מ איסור בשר בחלב תתבטל אז, או יש לפרש כוונתו דאף דמצוות בטלות לעת"ל הרי זה רק בנוגע להציווי, אבל מ"מ יקיימו זה מעצמם כדפי' הרבי בקונטרס 'הלכות של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם' (נדפס בספר השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 27 ואילך) עיי"ש בארוכה, וע"ז מחדש דמ"מ בבשר בחלב לא ינהגו שום איסור בפועל, וכפי שהביא שם ראי' מהמלאכים אצל אברהם שאכלו בשר בחלב עיי"ש, והא דקאמר דדם נדה יהי' מותר מבואר במקומות הנ"ל שזה קאי גם על תקופה הא' דימות המשיח כשעדיין מצוות אינן בטלות וטומאת יולדת עדיין נוהגת עיי"ש, ובכל אופן אכתי תקשי בכ"ז מנצחיות התורה, וראה בס' העקרים מאמר ג' פט"ז ובס' גט פשוט סי' קכ"ו ס"ק ל"ד מה שהקשה עליו.

ומה שהקשה בשדי חמד שם דא"כ איך מנה הרמב"ם מצות גיד הנשה באחד מתרי"ג מצוות, והרי כתב בספר המצות שורש ג' שאינו מונה אלא מצוות אלו שהם קיימים לעולם? הנה באמת לפי שיטת הרמב"ם וכו', לכאורה צריך לומר דלא סבירא ליה להלכה מכל הנ"ל בנוגע לבשר בחלב וגיד הנשה וכו' וטומאת נדה וכו', כיון שמנאן בתרי"ג מצוות, ועוד יותר משמע, דשיטת הרמב"ם היא דאפילו אחר תחיית המתים אין מצוות בטלות וכדעת הרשב"א וכו', וכפי שנת' בארוכה בחלק א' סי' סד שהרמב"ם פי' דמצות בטלות לעת"ל קאי על הזמן שהוא מת וכדפי' הרשב"א בברכות יב, א, עיי"ש בארוכה.

וראה בקונטרס "בענין תורה חדשה מאתי תצא" (משיחת יום ב' דחגה"ש תנש"א – ספר השיחות תנש"א ח"ב עמ' 566 ואילך) שהאריך בענין השחיטה בסעודת הלויתן לעת"ל, שאמרו ע"ז במדרש (ויק"ר פי"ג,ג) דתורה חדשה מאתי תצא, ושחיטת הבהמות יהי' ע"י הלויתן, ומבאר דתורה חדשה מאתי תצא היינו שיתגלה שהשחיטה שבתורה מעיקרא לא נאמרה על שחיטה זו עיי"ש, ואכתי יל"ע בזה.

והעיר הרה"ת הנעלה והמצויין וכו' ר' מ"מ שי' רייצעס, שהרבי דיבר בענין זה ב"שיחות קודש" מוצאי כ"ב שבט תשנ"ב, אות ה-ו (שיחות קודש תשנ"ב ח"ב עמ' 656 - 657), ותו"ד הוא שהביא שם מ'אור התורה' (וישלח רמז,ב), דבביאת הגאולה האמיתית והשלימה יהי' התיקון בהענין דגיד הנשה דיעקב, וממשיך – אלא שזה אינו ברור איך תהי' ההנהגה לעת"ל בנוגע להאיסור דגיד הנשה: מצד אחד, הרי מצוות אינן בטלות לעת"ל עכ"פ בתקופה הראשונה, ובמילא גם אז יהי' קיים האיסור דגיד הנשה, ומאידך – הרי לא שייך לומר שלעת"ל ישאר אצל יהודי ענין שמזכיר דבר בלתי רצוי בנוגע ליעקב אבינו, בלתי רצוי עד כדי כך שפעולתו נמשכה על כל הדורות כולם וכו'? וממשיך לבאר שם דלעת"ל שיתגלה הבחינה ד"אחד עשר" שבתורה, במילא יתגלה עי"ז ג"כ תכלית השלימות שבגיד הנשה – הענין חיובי שבזה עיי"ש, וציין גם לספר השיחות תנש"א ח"א עמ' 305 ואילך שמבאר שם בארוכה אודות מהותם של שס"ה מצוות ל"ת לעת"ל, עיי"ש.
  1. ראה בזה שיחת מוצאי ש"פ מטו"מ תשל"ט סעי' מג (שיחות קודש תשל"ט ח"ג עמ' 408).
  2. ראה גם תוס' הרא"ש ב"מ צ,א, בדין חסימה בד"ה היתה אוכלת וז"ל: אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל (קטו,א) דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה, היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה, אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלו לה אי משום דלא ליצטער עכ"ל, ועי' גם עמק הנצי"ב ספר דברים פיסקא רמט בענין זה.
  3. אלא דבמ"ש דכאן לכו"ע 'דרשינן טעמא דקרא' כיון דכתיב בהדיא הטעם כי נגע בכף ירך וכו', לכאורה יש לפקפק דאה"נ דכתיב בהדיא הטעם כי נגע וגו', אבל הביאור ע"ז מהזהר שזה קשור עם חורבן ביהמ"ק וכו' לא הוזכר בקרא, ומהיכי תיתי לומר דגם בכה"ג מודה ר"י דדרשינן טעמא דקרא דכשיבטל טעם זה יתבטל האיסור? וובפשטות כוונתו דכיון דלפי הזהר זהו כוונת הקרא, א"כ ע"פ הזהר כו"ע מודי הכא דדרשינן טעמא דקרא, ויל"ע.
  4. וביאר שם ג"כ הא דאמרינן דיוהכ"פ ופורים לא יתבטלו, כיון דעיקר פורים הוא משום מחיית עמלק במקצת, וכשימחה לגמרי לעת"ל אז יתחדש הפורים ביתר שאת, וכן יוהכ"פ הס"מ נעשה אוהב לישראל ע"י השוחד של השעיר המשתלח כדאיתא בזוה"ק, ולעת"ל שיתבער היצה"ר לגמרי תתחדש האור והשמחה ביתר שאת כו' עיי"ש, וראה גם בספרו מיכלא דאסוותא (ע' טז אות עח) שהביא מ"ש בזהר ח"א (קעה,א) (ד"ה ויצב): וז"ל דלא אתכסיא אתרה דרחל עד יומא דזמין קודשא בריך הוא לאחייא מתייא, כמה דאתמר עד היום, עד ההוא יומא ממש, רבי יהודה אמר עד יומא דתהדר שכינתא בגלותהון דישראל בההוא אתר וכו', ובההיא שעתא זמינת רחל דאיהי בארחא למחדי בהו בישראל ועם שכינתא עכ"ל, הרי דבזהר מפרש ג"כ מ"ש "עד היום הזה" כמו שכתב לענין גיד הנשה.
  5. ובמ"ש שם בהשיחה בהערה 65 וז"ל: ולכאורה עפ"ז צ"ל שגם כלאי בגדים יהי' מותר לעת"ל וצ"ע עכ"ל, כדאי להעיר דבשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סו"ס קנ"ד פי' דזה גופא הוא כוונת הגמ' בנדה (סא,ב) דמצוות בטלות לעת"ל דאיירי אודות איסור כלאים כי לא יתכן לומר שמצוות יבטלו ח"ו לעת"ל, ורב יוסף לא קאמר רק בכלאים שהטעם הוא להכיר הסידור הנאה בטבע הבריאה שכל אחד גדל למינהו, ואינה במקרה רק שיש בורא עולם, כמו שאמרו חז"ל (חולין ס,א) בשעה שאמר הקב"ה למינהו וכו' מיד כאו"א יצא למינו, פתח שר העולם ואמר (תהלים קד,לא) יהי כבוד ה' לעולם וגו', ועל כן נצטוינו (ויקרא יט,יט) לא תזרע כלאים גם לא תלבש כלאים רק כמו שגדל, כדי להכיר בלבוש סידור הבריאה, ואולם לעתיד שיקוים (ישעי' ל,כ) והי' עיניך רואות את מוריך, (שם יא,ט) ומלאה הארץ דיעה, לא יהי' איסור כלאים עכ"ד, אלא דבהשיחה איירי רק בנוגע לכלאי בגדים שכאו"א נשאר במציאותו, משא"כ כלאי בהמה וקרקע שנעשה מציאות חדשה ודאי לא יתבטל ולא כהבית יצחק, גם פירושו דמצוות בטלות קאי רק על איסור כלאים בלבד, הנה מכל הראשונים וכו' משמע דקאי על כל המצוות, וראה בזה בהפתיחה בחלק א'.
  6. וכ"כ ברשימות חוברת מט עמ' 13, וראה גם בס' 'הדרנים על הש"ס' ח"ב עמ' תעח הערה 65, וראה גם ברשימות חוברת צב, ועי' גם בשיחת י"ט כסלו תשכ"ג סעי' מז (תורת מנחם – התוועדויות חל"ה [תשכ"ג ח"א] עמ' 293 - 294), ובחלק א' סי' נ׳.
  7. וראה קובץ 'הערות וביאורים – אהלי תורה', גליונות תשפג - תשפה, מה ששקו"ט בענין זה.