ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן מא׃ חיוב נשים לעת"ל במצות עשה שהזמן גרמא

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אין להן אלא לב אחד – פירוש הזית רענן

בילקוט שמעוני שמואל-א (א,יג) רמז עח, על הפסוק: "וחנה היא מדברת על לבה" איתא: "למה נשתתפו הנשים עם הקטנים והעבדים לענין המצות, לפי שאין להם אלא לב אחד, שנאמר וחנה היא מדברת על לבה", ופירש הזית רענן (לבעל המגן אברהם) שם, שמקשה למה הם פטורים ממצוות עשה שהזמן גרמא?[1] ומתרץ לפי שאין להם אלא לב אחד, היינו שאין יצר טוב שולט בהם כ"כ, וא"כ מ"ע שאינו נוהג לעולם קרוב הוא שלא תעשה, לפיכך פטרה הכתוב, ולכן כתוב וחנה היא מדברת על לבה ולא על "לבבה", ועי' בשו"ת שואל ומשיב (ח"א סי' ס"א ד"ה והנה) שהביא ילקוט זה וכתב שזהו טעם חדש למה נשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג, משום שאין להם אלא לב אחד וכדפי' בזית רענן עיי"ש.[2]

ובס' 'ילקוט הגרשוני' (תנ"ך ח"ב כז,א) כתב עפ"ז לחדש, דכיון שהטעם דנשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג הוא משום שאין להם אלא לב אחד, דהיינו שהיצר הרע שולט בהם יותר מן היצ"ט, ומעתה לעתיד לבוא כאשר יתבטל היצה"ר ולא יהי' לו שליטה בשום אדם, כדאיתא בסוכה נב,א, לעת"ל מביאו הקב"ה ליצה"ר ושוחטו, ועי' ברש"י שם ד"ה וספדה שכתב: "ועוד שאין יצה"ר שולט כדאמר קרא והסירותי את לב האבן (יחזקאל יא,יט) ולקמן אמר הקב"ה שוחטו", א"כ ודאי שנשים תהיינה חייבות גם במ"ע שהזמן גרמא, דאז יהיו שוין לגמרי בכל ענין כאנשים, מאחר שאין יצה"ר שולט בעולם.

ולפי"ז תירץ קושיית התוס' (קידושין כט,א ד"ה אותו) למה לי קרא (בראשית כא,ד) דאותו ולא אותה לפטור נשים ממילת בניהם תיפוק ליה דהוה מ"ע שהזמן גרמא דאין מלין אלא ביום ונשים פטורות עיי"ש, וכן לקמן שם (לו,א) במשנה הסמיכות והתנופות וההגשות והמליקות וכו' נוהגים באנשים ולא בנשים, הקשו התוס' (בד"ה הקבלות) אמאי איצטריך קרא בגמ' למעוטי נשים תיפוק ליה דכולהו מ"ע שהזמ"ג שאינם נוהגות אלא ביום כדכתיב (ויקרא ז,לח) ביום צוותו וכו' עיי"ש, ולהנ"ל ניחא דצריך קרא על לעת"ל, דאף שאז תהיינה חייבות במ"ע שהזמ"ג כנ"ל, מ"מ במצוות אלו יהיו גם אז פטורות מגזה"כ דקרא.

והוסיף בזה עוד, דאף דקיימ"ל כרבי יהודא דלא דרשינן טעמא דקרא למה פטרה התורה נשים ממ"ע שהזמ"ג,[3] מ"מ הרי כתב בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רנ"ד (בד"ה ונ"ל) דלחומרא לכו"ע דרשינן טעמא דקרא.

ודברי החת"ס הם לגבי מצות כתיבת ס"ת בזמן הזה, דאף שכתב הרא"ש בהל' קטנות (ריש הל' ס"ת) ד"האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב (דברים לא,יט) ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם" מ"מ ודאי לא נפקע המצוה מלכתוב ס"ת ממש, כי אמנם אנן קיי"ל כר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא להקל עליו, ופשוט דלעולם ניחוש לטעמא להחמיר אפי' לר' יהודה, רק היכא שע"י הטעם נבוא להקל לא דרשי' טעמא, וא"כ לחייב לכתוב שאר ספרים נדרוש הטעם, ולא יי"ח בכתיבת ס"ת לחוד, אבל לפטור עצמו מכתיבת ס"ת ע"י הטעם תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש וקיי"ל כרבי יהודה דלא דריש טעמא דקרא להקל עיי"ש,[4] וא"כ ה"ה בנדו"ד דלהחמיר כו"ע מודי דדרשינן טעמא דקרא, ומצד טעמא דקרא הנ"ל צריך להחמיר לעת"ל שגם נשים יתחייבו במ"ע שהזמ"ג, וכ"כ בס' 'אות ציון' כלל 'אותו ולא אותה' עיי"ש עוד.

ולפי דבריו יש לתרץ מה דדייק בס' 'אהבת יונתן' (להג"ר יונתן אייבשיץ) בהפטרת שבת ר"ח (ע' מב) במ"ש (ישעי' סו,כג): "והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות וגו'" דכל בשר מרבה גם נשים, ולכאורה ה"ז מ"ע שהזמ"ג ונשים פטורות? ולהנ"ל ניחא.

והנה לכאורה יל"ע בפירוש זה בהילקוט, דהן אמת דבקטנים כן הוא כמ"ש בשו"ע אדה"ז (או"ח מהדו"ת סי' ד סעי' ב): "לפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה שלכן נתחייבו אז במצות מן התורה", ובקהלת רבה (פרשה ד פסוק יג [אות א]) איתא: "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל (קהלת ד,יג), טוב ילד מסכן וחכם זה יצר טוב, ולמה נקרא שמו ילד כי אין מזדווג לאדם אלא מבן י"ג שנה ולמעלה", אבל הכא הרי איירינן בתפלת חנה לה', דבודאי היתה תפלתה בכוונה הכי עליונה, וכדאיתא בברכות לא,א: "אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה: (שמואל-א' א,יג) וחנה היא מדברת על לבה - מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו", ומבואר בלקוטי שיחות חכ"ט ר"ה - ו' תשרי, אודות גודל ההפלאה דתפלת חנה, שלכן למדים כמה הלכתא גברוותא דוקא מתפלת חנה ולא מתפלות אחרות שקדמו לה עיי"ש הביאור בארוכה, וא"כ איך נימא דכוונת המדרש הכא קאי על יצה"ר?

פירוש אחר ב'אין להן אלא לב אחד'

והנה בלקוטי שיחות חל"א פ' יתרו א' סעי' ו' כתב וז"ל: ויש לומר שזהו בהתאם למעלה כללית שמצינו בנשים לגבי האנשים בענין עבודת ה' בכלל, דהנה אנו רואים שאצל נשים יש יותר בגילוי אמונה בה' ויראת ה', שאף שהטעם לזה בגלוי הוא לפי "שאין שכלם חזק כל כך שלכן קרובים יותר לקבל באמונה פשוטה ועושות בלי חקירה" הרי שורש הענין הוא לפי שמאירה אצלם האמונה כפי שהוא מצד הקב"ה.. ויש לומר שזה גופא הטעם שהנשים פטורות מקיום מ"ע שהזמ"ג כי במצות גופא הרי מל"ת ומ"ע שאין הזמ"ג לא נמשכו ובאו בפרטי הגבלות הזמן כמ"ע שהזמ"ג, ולכן נשים להיותן שייכות בייחוד לכלל התורה והמצות חייבות רק במל"ת ומ"ע שאין הזמ"ג,[5] עכלה"ק.

דלפי"ז יש מקום לפרש כוונת הילקוט באופן היפך מהנ"ל, דכיון שיש בנשים המעלה שאמונת ה' ויראת ה' הוא יותר בגלוי אצלן וכו', לכן מספיק להן חיובים כלליים כמו מ"ע שאין הזמ"ג ול"ת לשעבד את לבן לאביהן שבשמים, ואינן צריכים גם לחיובים פרטיים – מ"ע שהזמ"ג – וא"כ יש לומר דכוונת הילקוט הוא, דכיון שאין להן אלא לב אחד, דהיינו שאין יצה"ר שולט בהן כ"כ כו' כיון שהאמונה ויראת ה' הוא בהן יותר בגלוי, לכן פטורות ממ"ע שהזמ"ג.

וסמוכין לזה ד'לב אחד' קאי על היצר טוב מהא דתנן (ברכות נד,א) בכל לבבך (דברים ו,ה) בשני יצרך ביצ"ט ויצה"ר וכו', וכן בסוכה (מה,ב) איתא: מה התמר אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים,[6] ולכן כתיב בחנה "על לבה" ולא "על לבבה", שהי' לה לב אחד לה'.

דאי נימא דזהו הטעם שנשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג, הרי ודאי דגם לעת"ל יהיו פטורות ולא כהנ"ל, שו"ר בשו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' מ' שפירש ג"כ ילקוט הנ"ל שהוא מפני מעלת הנשים עיי"ש, ובס' 'הליכות ביתה' קונטרס 'פתח הבית' סי' ט"ז.

אלא דלפי"ז קשה דאיך נפרש כן לגבי עבדים? (וכן בנוגע לקטנים, אלא דבקטנים בכלל יל"ע דמה זה שייך הכא, שהרי הם פטורים מכל המצוות משום דלאו בני דעה הם, כמבואר בחגיגה ב,ב).

ואולי אפשר לומר גם בנוגע לעבדים ע"פ המבואר בגמ' סוכה נב,א: "יצה"ר .. שמניח אוה"ע ומתגרה בשונאיהם של ישראל.. ובתלמידי חכמים יותר מכולם", ונתבאר בזה בלקוטי שיחות חכ"ז פ' שמיני ג' (סעי' ב') דהקליפות דוחפים א"ע למקום הקדושה בכדי לקבל משם תוספות יניקה של חיות, משא"כ במקום שאין שם קדושה יתירה אין השתדלות יתירה מצד הטומאה להיות שורה שם ולכן מתגרה יותר אצל ת"ח עיי"ש, וכ"כ ברשימות חוברת י"ב וזלה"ק: וכידוע מש"כ בספרים שאין הקליפה מתגרית ומתדבקת אלא בקדושה.. [לעיין תחלת שו"ע אדה"ז אין עכו"ם מטמאין וכו', כל הגדול מחברו וכו'] (וצויין שם לגמ' סוכה הנ"ל דכל הגדול מחבירו יצרו גדול וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם) לפי שהקליפה רצה אחר מקום יניקה וכו' עכלה"ק, ועי' גם בס' 'נתיבות עולם' להמהר"ל (נתיב כח היצר פ"ב) בארוכה בביאור ענין זה.

דלפי"ז אולי י"ל דה"ה בעבדים, דמחמת טעם זה שאין בהם קדושה כ"כ וכו', אין היצה"ר מתגרה בהם כ"כ, ומספיק להם מ"ע שאין הזמן גרמא, אלא דמהילקוט משמע דבנשים ועבדים וכו' יש טעם אחד, ולפי הנ"ל אינו כן, כי מצד הקדושה אין שום הפרש בין אנשים לנשים, דגם הם נכללו במ"ש (שמות יט,ו) ואתם תהיו לי... וגוי קדוש וכו' כמו אנשים וכמ"ש בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' מט עיי"ש,[7] ויל"ע.

טעם אחר למה תהיינה מחוייבות

ועי' גם בס' 'ברכת יצחק' (בהפטרת שבת ר"ח) שהביא טעם הכלבו (סי' ע"ג) וז"ל: כתב הבעל המלמד ז"ל.. לפי שהנקבה היא לעזר הזכר ואל אישה תשוקתה והוא ימשול בה (ע"פ בראשית ג,טז) להנהיגה ולהדריכה בדרכיו ולעשות כל מעשיה על פיו והיותה על הדרך הזה הוא סיבה ג"כ שהיא פטורה מכל מצות עשה שהזמן גרמא כי אלו היתה טרודה לעשות המצוה בזמנה, היה הבעל בלא עזר בזמנים ההם, והיתה הקטטה נופלת בהם, ותסור הממשלה המכוונת לתועלתו ולתועלתה.. עכ"ל.

וכ"כ האבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם) וז"ל: והטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא אפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו אוי לה מבעלה ואם תעשה מצותו ותניח מצות הבורא אוי לה מיוצרה, לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה. וגדולה מזו מצאנו שהשם הגדול הנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו (שבת קטז, א), עכ"ל. וכן איתא בכ"מ, הובא בתורת מנחם – התוועדויות חכ"ד [תשי"ט ח"א] עמ' 136.

וכתב דטעם זה שייך רק בזמן הזה, אבל לעתיד לבוא לא תהא האשה צריכה לעשות מלאכות וכו' כיון שיהיו נעשים ע"י אחרים כמ"ש (ישעי' סא,ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם, ואפילו מלאכות אלו שצריכות לעשות בביתה כדתנן בכתובות נט,ב עיי"ש, לא שייך הטעם לעת"ל, ומשום זה מסיק ג"כ שלעת"ל תהיינה נשים חייבות במ"ע שהזמן גרמא עכתו"ד.

ואף דמוכח דהפטור הוא גם במקום דלא שייך טעם האבודרהם, שהרי גם נשים פנויות וכו' פטורות ממ"ע שהזמ"ג וא"כ ה"ה די"ל לגבי לעת"ל, הנה באמת כבר הקשו האחרונים על האבודרהם, דלפי"ז נשים פנויות אלמנות וגרושות יתחייבו במ"ע שהזמ"ג[8] כיון שאינן משועבדות לבעליהן, ותירץ בפרדס יוסף (בראשית ב,ב) שהתורה לא פלוג בין נשואות וכו' ופטרתן לעולם, וכ"כ בס' שערי טהר ח"ו ע' 216 ובכ"מ, וראה שו"ת בית דוד סי' יח, וא"כ י"ל דזה שייך לומר רק בזה"ז, אבל לעת"ל שאצל כולן תתבטל ענין השעבוד יהיו חייבות.[9]

שו"ר שכ"כ גם בשו"ת 'שם משמעון' השלם ח"ב או"ח סי' ד' (קונטרס מנחת העומר) דדן שם לגבי ספירת העומר לעת"ל, שהנשים תהיינה מחוייבות מדאורייתא אף דהוה זמן גרמא, וביאר זה ע"פ טעם האבודרהם הנ"ל, דלעת"ל כיון שתהי' אז אור הלבנה כאור החמה, ודאי לא תהיה הנוקבא מאז משועבדת להדיכרא, ועוד כיון דמ"ש (בראשית ג,טז) "והוא ימשול בך" לא הי' אלא מצד שחטאה חוה, ממילא לעת"ל שהחטא שלה יהי' מתוקן ודאי לא ימשול האיש יותר בהאשה, ועיי"ש עוד מה שהאריך בזה.

לטעמו של הגר"י ענגל

ויש להוסיף עוד בענין זה דבספר 'לקח טוב' להגר"י ענגל (סוף כלל ז') ביאר טעם חדש למה נשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא, דאיתא בברכות נא,ב, דאין פרי בטנה של האשה מתברך אלא מפרי בטנו של האיש ולכן נתן כוס של ברכה רק להבעל עיי"ש.

ולמד מזה הגרי"ע דכל ההשפעות והמשכות שיורדות מלמעלה באים תחילה להאיש, ומהאיש ה"ז עובר להאשה, והנה מ"ע שאין הזמן גרמא אינו קשור עם זמן מיוחד אלא תלוי בעצם קדושת הישראל דמחמת זה ה"ה מחוייב במצוות, משא"כ מ"ע שהזמן גרמא הנה קיום המצוה שייך דוקא אז משום דבזמן זה יורד המשכה מיוחדת מלמעלה, הקשור לזמן זה, והמשכה זו באה בתחילה אל האנשים כנ"ל ומהאנשים זה בא להנשים, ולפי"ז נמצא דבכל יו"ט וכו' באה ההמשכה בתחילה להאנשים ויש רגע דלא נמשך עדיין להנשים, וכיון שכן אמרינן דיש דיחוי במצוות, היינו דכיון דברגע הראשונה היו פטורות וכו' דאכתי לא נמשך להם המשכה זו, לכן אמרינן דכיון דנדחה ידחה לעולם ופטורות לעולם עכתו"ד.

ולפי זה לכאורה י"ל ג"כ דכיון דמבואר דלעת"ל כתיב (ירמי' לא,כא) "נקבה תסובב גבר" שתתגלה מעלת הגוף על הנשמה ומעלת האשה על האיש, והגוף יזון את הנשמה וכו', א"כ י"ל דלא שייך טעם הנ"ל שההשפעות והמשכות יבואו תחילה להאיש ומהאיש עובר אל האשה, ולכן תהיינה גם הן מחוייבות במ"ע שהזמ"ג.

אלא שיש להקשות על טעם זה, דאפילו אלו דסב"ל שיש דיחוי במצוות, ולכן אם קטן הגדיל מיד אחר מיתת אביו, אמרינן כיון שנדחה מדין אבילות בתחילה כבר אין עליו דין אבילות כלל, ועד"ז באונן במוצ"ש שהי' פטור מהבדלה אמרינן דנדחה גם אח"כ, הנה זהו רק באופן שעיקר החיוב הי' בתחילה, ונדחה אז, לכן נדחה לעולם, וכגון באבילות דעיקר המחייב האבילות הוא המיתה ואז הי' קטן, אבל אם אין כאן עיקר וכו' אלא הוא מצוה הנמשך על משך זמן לכו"ע לא אמרינן דיחוי, וכגון קטן שנתגדל באמצע החג או גר שנתגייר וכו' דבודאי מחוייבות אח"כ, וא"כ גם הכא נימא כן לענין נשים ולא שייך דיחוי. (ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך ז' עמ' ער - רעא).

בגדר מ"ע שהזמ"ג לנשים ע"פ דעת כ"ק אדמו"ר

עוד יש להוסיף בזה, בהמבואר בלקוטי שיחות חל"א הנ"ל (בסעי' ד) שביאר פלוגתת המדרש והמכילתא בנוגע למ"ת, דלדעת המדרש (שמו"ר כח,ב) הראשי דברים לנשים הי' מוגבל מצד הנשים מה שהן יכולות לשמוע, וניתן להם מעיקרא רק הדברים שהן שייכות להן, משא"כ לדעת המכילתא (יתרו, בחודש פרשה ב ד"ה כה תאמר) לא הי' שום הגבלה מצד הנשים עצמם בנתינת וקבלת התורה כי ניתנה להם הכל אפילו מ"ע שהזמ"ג, אלא דלפועל אינן מחוייבות כו'.

וממשיך שם בסעי' ד' וז"ל: ויש לומר שיש בזה נפק"מ לענין מצות עשה שהזמ"ג שנשים פטורות מהן (וכן ת"ת שנשים פטורות ממצות ת"ת): לפי המדרש – מלכתחילה לא ניתנו להן ענינים אלה, היינו שאינן מצוות עליהן כלל כי לא ניתן להן אלא "מה שהם יכולות לשמוע"; משא"כ להמכילתא כיון שניתן להם "ראשי דברים" דהיינו כללי כל התורה כולה, הרי שייכות הנה לכל התורה כולה והפטור הוא רק בענין קיומן במעשה, אבל נתינת התורה ומצוותי', הרי כל התורה ומצוותי' (גם מ"ע שהזמ"ג) ניתנו גם לנשים, וזה שאינן חייבות בעשייתן, אינו ממעט כלל בהנתינה והקבלה עכ"ל.

וכבר נת' עפ"ז[10] פלוגתת הראשונים בנשים המקיימות מ"ע שהזמ"ג אם יכולות לברך עליהן או לא, דדעת ר"ת בכ"מ שרשאות לברך, ודעת הרמב"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ט) שאינן רשאות לברך עיי"ש, וכן נחלקו עוד ראשונים בזה, והמחבר בשו"ע פסק כהרמב"ם שאינן רשאות לברך, ראה או"ח סי' י"ז לענין ציצית ששם לא הזכיר כלום אודות הברכה, אבל בסי' תקפ"ט לגבי שופר כתב בהדיא שאינן מברכות, אבל הרמ"א כתב בב' המקומות שם שיכולות לברך וכן פסק אדמו"ר הזקן שם, ולפועל הנה הרבה מהספרדים שהולכים בעקבות הב"י סב"ל דאינן מברכות, והאשכנזים סב"ל כהרמ"א שמברכות, ולכאורה צריך ביאור להדיעה שמברכות, דהלא ברכה שייך רק בעשיית מצוה, ולא בעשי' בעלמא, וכיון דנשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג א"כ לכאורה אין זה עשיית מצוה אלא עשי' סתם ואיך שייך שמברכות ע"ז, ואי"כ חשש דברכה לבטלה וכו'?

ובעירובין צו,א, איתא דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים, ורצה לומר בגמ' משום דסב"ל דשבת ויו"ט זמן תפילין הוא ולכן אין זה מ"ע שהזמן גרמא, ולכן לא מיחו בה חכמים, ודוחה דדילמא כר' יוסי סב"ל דנשים סומכות רשות, ולכן אף שהוא מ"ע שהזמ"ג ופטורות רשאות להניח, ובתוס' שם ד"ה דילמא כתבו דמכאן הביא ר"ת ראי' דנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג דמסתמא היתה מיכל מברכת, וביארו הראשונים ראיית ר"ת (ראה ר"ן קידושין שם) דמהגמ' משמע דאם סב"ל כר' יהודא ור' מאיר דנשים אינן סומכות היו חכמים מוחים בה, ולכאורה בשלמא בסמיכה י"ל שאסורות לסמוך דע"י סמיכה ה"ה משתמשת בקדשים שהוא איסור משום עבודה בקדשים, ורק כשיש מצות סמיכה מותר לסמוך, אבל כיון דנשים פטורות לכן אסורות, אבל בתפילין למה נימא שימחו חכמים לאשה להניח תפלין? ועכצ"ל דזהו משום הברכה, דכיון דכשהן מניחות מברכות, לכן רק לפי ר' יוסי מותרות לברך, משא"כ לפי ר' יהודא ור"מ, וממשיך ר"ת דאף דר' יהודא ור' מאיר פליגי על ר' יוסי מ"מ להלכה קיימ"ל כר' יוסי, וכיון שכן, פסק ר"ת דנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג עיי"ש. הרי מפורש בזה דפסק ר"ת דנשים מברכות תלוי בפלוגתת ר' יוסי ור' יהודא כו' לגבי סמיכה, וצ"ב דאיזה שייכות ישנה דאם פסקינן כר' יוסי נשים מברכות ואם פסקינן כר' יהודא ור"מ אינן מברכות? (ועי' גם בשו"ת צ"צ או"ח סי' ג').

וי"ל בזה עפ"י ביאור הראב"ד לתורת כהנים (פרשתא ב, ה"ב) בדעת ר' יוסי דאפילו סמיכה גדולה עליו מותרת בנשים "שכך ניתנה בתורה לאנשים חובה ולנשים רשות והנשים דומיא דאנשים לכל מ"ע שהזמן גרמא אעפ"י שיש בה איסור תורה כגון ציצית של תכלת לנשים כו' אבל הנשים המקריבות עושות סמיכה כאנשים לר' יוסי אעפ"י שהיא עבודה בקדשים כו'", וי"ל בביאור דבריו דיסוד פלוגתת ר' יוסי ור' יהודא כו' הוא בגדר מ"ע שהזמ"ג דנשים פטורות, דר' יוסי סב"ל דאה"נ שהן פטורות, אבל מ"מ כשהן מקיימות הרי הן מקיימות מעשה מצוה ממש כמו באנשים, והחילוק הוא רק שבנשים לא חייבתן התורה לקיים, אבל כשהן מעצמן עושות יש כאן מעשה מצוה ממש, ולכן מותרות לסמוך בכל כחן ואין כאן איסור דמשתמש בקדשים כיון שיש בזה קיום מצוה, וכן לגבי ציצית מותרות אפילו ללבוש כלאים בציצית אף שהן פטורות, מ"מ כיון דבפועל יש כאן קיום מצוה שייך לומר עשה דוחה לא תעשה (ראה יבמות ד,א) משא"כ ר' יהודא ור"מ סב"ל דכיון שהן פטורות ליכא כאן קיום מצוה כלל לכן אסורות לסמוך משום משתמש בקדשים כו'. דלפי ביאור זה מובן ג"כ שיטת ר"ת דנשים מברכות ברכת המצות במ"ע שהזמ"ג וכנ"ל דזהו משום דפסקינן כר' יוסי, דכיון דנת' דכשהן עושות ברצון יש כאן קיום מצוה, ואינו מעשה בעלמא, במילא שייך בזה הענין דברכת המצות, משא"כ לפי ר' יהודא ור"מ דאין כאן קיום מצוה, ודאי לא שייך לברך ברכת המצות, כיון דאי"ז מעשה מצוה אלא מעשה סתם.

וי"ל דיסוד הפלוגתא בזה הוא המבואר בלקוטי שיחות בנוגע ללשונות המדרשים, דלפי דעת המכילתא י"ל כפי שנתבאר בדעת ר' יוסי דאה"נ שהן פטורות מסמיכה וכו' אבל סו"ס כשהן מקיימות יש כאן מעשה מצוה גמור, כיון דבעצם גם להם ניתנו כל מצוות אלו, משא"כ לדעת המדרש דכל דברים אלו שהן פטורות לא ניתנו להן כלל, ודאי מסתבר לומר כר' יהודא כו' דאפילו כשהן עושות אי"ז מעשה מצוה אלא עשי' סתם, ומזה מסתעף ג"כ לענין ברכה, וכפי שנת'.

והנה בשלמא אי נימא כדעת המכילתא דמעיקרא בעת מ"ת ניתנו להן הכל גם מ"ע שהזמ"ג, יש מקום לומר כנ"ל דלעת"ל תהיינה חייבות בהן בפועל, אבל אי נימא כדעת המדרש דמלכתחילה בזמן מ"ת לא ניתנו להן ענינים אלו, וניתנו להן רק "מה שהן יכולות לשמוע" ודאי לא שייך לומר שלעת"ל יתחייבו בהן, כידוע ש"מתן תורה לא יהי' עוד הפעם",[11] וא"כ לא שייך שיתחייבו בהן לעת"ל, ובכל אופן לומר דלעת"ל יתחייבו נשים במ"ע שהזמ"ג הוא חידוש נפלא, וגם שאין זה שינוי ח"ו בתורה שהיא נצחית וכו'.
  1. אף דקטנים פטורים מכל המצוות משא"כ נשים י"ל דלא נחית לפרטי הדברים אלא לכללות הענין שהן נשים והן קטנים פטורים ממצוות, וראה שו"ת רבבות אפרים ח"ב סי' י"ח.
  2. אבל בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא ח"ד סי' קס"ח שקו"ט בנוגע ל'ברכת החמה' אם נשים מחוייבות, ובתו"ד הביא שם טעם זה מהילקוט, וכתב שאין למדים מזה לענין הלכה, דאין למדים הלכה ממדרש עיי"ש.
  3. ראה לקוטי שיחות חכ"ב ע' 171 הערה 44.
  4. וכ"כ בספרי דבי רב פ' תצא פיסקא רפא עיי"ש, ובשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' פה ובס' מלא הרועים ערך 'טעמא דקרא' אות ט'. וראה בזה לקוטי שיחות חכ"ג שבועות-א' ובהערה 34 ציין לשו"ת חת"ס זה, ובחלק כ"ד פ' וילך ב' סעי' ה' ובהערה 34.
  5. וממשיך שם דאולי י"ל שזהו תוכן ביאור האריז"ל (טעמה"צ פ' בראשית) ש"אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה" כי ענין זה שבעסק התורה ומצות, הפעולה בפרטי הגבלות הזמן, שייך ל"פלג גופא" השני - חלק הזכר של הנשמה.
  6. וראה שו"ת מן השמים סי' א' שכתב דמטעם זה ראוי לנשים לברך על לולב כיון דגם אין להם אלא לב אחד וכו', ומשמע מזה כהמבואר בפנים, והאריך בזה בס' ברכי יוסף סי' תרנ"ד, ובדבש לפי מערכת נ' אות יד, ושו"ת יוסף אומץ סי' פב ועוד בכ"מ ואכמ"ל.
  7. וראה בקובץ 'הערות וביאורים – אהלי תורה' גליון תתקח ע' 138 וגליון תתקי ע' 89 וגליון תתקיד ע' 81, מ"ש בזה ידידנו הגה"ח ר' חיים שי' רפופורט.
  8. ראה ברשימות (חוברת ל) דשקו"ט בענין כגון דא וזלה"ק: ולכאורה אפשר הי' לומר דטעם דאשה פטורה מת"ת הוא משום דצ"ל עזר כנגדו (בראשית ב,יח), ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וצריכה להתלמד בהם ולכן לא חייבוה בת"ת בדבר שאין בו קצבה היינו במצות והגית בו יומם ולילה (יהושע א,ח) בדוגמת כבוד או"א, אלא ששם אם נתגרשה שוין שניהם, כי אין שם אלא שירות, ולא הלימוד והכנה לזה, אבל מצות ידיעת התורה שאינה נדחית מפני שאר מצות בארוכה בשו"ע רבנו הל' ת"ת רפ"ג, הרי גם אשה מחוייבת בה, אבל מכיון שלימוד פטור דאשה בת"ת הוא מקרא דולמדתם אותם את בניכם (דברים יא,יט), והבן הרי אין לו עדיין ידיעת כל התורה, ובכ"ז דרשינן ולא בנותיכם, עכצ"ל דגם ממצות ידיעת התורה פטורות נשים עכלה"ק, וראה בקובץ 'הערות וביאורים – אהלי תורה' גליון תש"א ע' 6.
  9. ועי' שדי חמד כללים מערכת מ' כלל ל"ז ד"ה ובעיקר, שכתב דטעם זה שהן פטורות ממ"ע שהזמ"ג משום שמשועבדות לבעליהן אינו עיקר והביא כמה ראיות לזה עיי"ש, ועי' גם בתורה תמימה שמות פ' בא פרק יג אות מ"ב בזה ואכמ"ל.
  10. ראה קובץ 'הערות וביאורים – אהלי תורה' גליון תפ (ע' י"ב).
  11. מובא בספרי חסידות בכ"מ: ראה מאמר ד"ה מצה זו תר"ם עמ' לט (תורת שמואל – ספר המאמרים תר"ם ח"א עמ' קעט), סה"מ תרמ"ז עמ' פז, סה"מ יו"ט של ר"ה תרס"ו עמ' כג ועמ' תקמו [בהוצאה החדשה עמ' לב ועמ' תשיט], ועוד.