ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן לא׃ הרמת הדשן לעת"ל האם יהי' ע"י פייס

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"פייס" הוא הקדמה כללית להעבודה

ביומא כב,א, תנן: "בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח - תרומת הדשן - תורם, ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש,[1] כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה.. מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה - התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס. ארבע פייסות היו שם, וזה הפייס הראשון", ומקשה שם בגמ': והא מעיקרא מאי טעמא לא תקינו לה רבנן פייסא? [פירש"י: מעיקרא - קודם שאירע תקלה במרוצתם, מאי טעמא לא תקינו לה פייסא - ככל שאר עבודות דמתניתין, דתנינן שכל תחילתן בפייס היתה] מעיקרא סבור: כיון דעבודת לילה היא - לא חשיבא להו, ולא אתו. כיון דחזו דקאתו ואתו לידי סכנה - תקינו לה פייסא. . איכא דאמרי: מעיקרא סבור: כיון דאיכא אונס שינה - לא אתו, כיון דחזו דאתו, וקאתו נמי לידי סכנה - תקינו לה רבנן פייסא.. אמר רב אשי: שתי תקנות הוו; מעיקרא סבור לא אתו, כיון דחזו דקאתו, ואתו נמי לידי סכנה - תקינו לה פייסא, כיון דתקינו לה פייסא - לא אתו. אמרי: מי יימר דמתרמי לן? הדר תקינו להו: מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה, ובשני גזירי עצים, כי היכי דניתו וניפייסו".

והנה בשיחת ש"פ במדבר מבה"ח וער"ח סיון תשמ"ט (תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ט ח"ג ע' 222) הביא הרבי משנה זו (בקשר לשיעור היומי ברמב"ם דאז) ואמר דמהמשנה לכאורה משמע שהצורך ב"פייס" אינו דין בעבודה מצד עצמה, שצריכה להתחלק ע"י פייס, שהרי "בראשונה כל מי שרוצה וכו'" ולא היו מפיסין, כי אם תקנת חכמים מפני סיבה צדדית שלא יבואו לידי סכנה, אלא שלאחרי התקנה שחלוקת העבודה תהי' ע"י פייס ה"ז נעשה דין בתורה.

אבל י"ל בביאור הענין בעבודה הרוחנית שהפייס הוא לא (רק) בגלל סיבה צדדית, ההכרח לבטל חשש סכנה (שיתכן שהיו יכולים לבטל חשש זה גם באופנים אחרים ובחרו באפשרות של פייס) אלא שהעבודה עצמה צריכה להיות ע"י פייס, וממשיך לבאר ענין הגורל ("פייס") שהו"ע נעלה ביותר כמ"ש (משלי טז,לג) "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" וכמ"ש בתשובת הגאונים[2] "אין הגורל אלא מפי שמים".

וביאור הענין: הצורך ב"גורל" כפשוטו בהנהגת בני אדם הוא כשאין יכולים להחליט ע"פ שכל כיצד לחלק נכסים וכיו"ב, שאז עושים גורל ומתנהגים בפועל ע"פ הוראת הגורל שהוא "מפי שמים", ונמצא ש"גורל" הו"ע שלמעלה מטעם ודעת, וידועה תורת הבעש"ט (צוואת הריב"ש בתחילתו, סי' ב) בפירוש "שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז,ח)" ש"שויתי לשון השתוות", בכל דבר המאורע הכל שוה אצלו, בין ענין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים.. וכל דבר שיארע לו יאמר הלא זה הוא מאתו יתברך, ואם בעיניו הגון וכו' וכל כוונתו לשם שמים אבל מצד עצמו אין חילוק", וזהו"ע הגורל דמורה על מעמד ומצב ד"שויתי לשון השתוות" שמצדו אין חילוק אם יהי' כך או כך, כיון שלא נוגע לו איזה אופן הוא לטובתו, וגם לא איזה אופן מתאים להרגילות שלו, כל מה שנוגע לו הוא רצונו של הקב"ה ומתברר ע"י ה"גורל", ועפ"ז יש לבאר גם ענין ה"פייס" בעבודה במקדש - טבעו של כאו"א מישראל שרצונו וחפצו לעבוד עבודה "במקדש", ומצד רצון וחפץ זה "רצין ועולין כו'" שאינו הולך בנחת, עקב בצד גודל, כי אם באופן של מרוצה ועלי' כדי שיגיע ראשון ויזכה בעבודה, אמנם ישנו מצב שהתורה אומרת שהזכי' בעבודה אינה באופן ש"כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם" אלא ע"י "גורל" "פייס" שצריך לברר תחילה רצונו של הקב"ה מי יזכה בעבודה זו, כי יתכן שרצונו של הקב"ה שעבודה זו תעשה על ידי חבירו דוקא, ועפ"ז י"ל שהצורך ב"פייס" הוא לא רק בגלל סיבה צדדית שצריכים לבטל חשש סכנה אלא גם לרמז על הביטול שצ"ל בתחילת העבודה והו"ע יסודי בתחילת העבודה, עכתוה"ד.

וראה גם בס' 'פני מנחם' פ' וישב (מאמר ב') שהביא לבאר משנה הנ"ל בשם הרבי מקאצק זצוק"ל, שבראשונה היתה כוונתם לשם שמים והי' עיקר רצונם שעבודת ביהמ"ק תיעשה בשלימות ולא הי' אצלם חילוק אם תיעשה על ידו או ע"י חבירו, אבל בדורות הבאים הגיעו לידי דחיפה, ולכן התקינו פייס, וזהו כעין הנ"ל.

בשאלת רב פפא קשה דמאי דהוה הוה?

והנה בהמשך הגמ' שם איתא: "בעי רב פפא: ארבע אמות שאמרו, בהדיה אמה יסוד ואמה סובב... תיקו" [ופירש"י: "דקיימא לן בזבחים (סב, ב) שהכבש פורח אמה על כניסת היסוד ואמה הסובב, נמצאו ארבע הסמוכות לכבש לתחילת יסוד מזבח מלמטה הן שש לסמיכת גג המזבח, שהוא משוך מנגד היסוד (מזבח) הראשון שתי אמות, ומבעיא ליה ארבע אמות דמתניתין לגג המזבח נקט להו - דהיינו בהדי אמה יסוד ואמה סובב, או דילמא - לסמיכת רצפת תחתונה דמזבח נקיט להו, לבד מיסוד וסובב, שהוא שש קודם לסמיכת גגו"] והקשו המפרשים (ראה בס' 'פני שלמה' שם ועוד) דמאי נפק"מ איך הי' הדין דד' אמות בראשונה, הלא הריצה כבר נתבטל, ומה דהוה הוה?[3] ועוד כיון שכבר תיקנו ה"פייס" משום המעשה שקרה, א"כ גם לעת"ל יהי' ע"י פייס וא"כ למה נסתפק רב פפא בהשיעור דד' אמות?

ובס' חידושי הגר"מ זעמבא הי"ד (סי' מז) כתב שם המהדיר (בהערה כה) לתרץ דלעת"ל כיון דכתיב (ישעי' יא,ט) כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו' א"כ שוב לא יהי' החשש שיזיק אחד את חבירו, ויחזור הדין לקדמותו שיזכו שוב בהרמת הדשן ע"י ריצה, ושפיר נסתפק רב פפא בזה כיון שנוגע לעת"ל.

אמנם יש לעיין בזה, דהנה יש להסתפק איזה אופן מצד עצמו [בדליכא שום חסרון באיזה מהם] מעולה יותר, האם עי"ז שהיו רצין וכו' כי זה מראה ענין החביבות והזריזות לעבודה, או נימא דמעולה יותר שיהי' ע"י פייס כיון דבחיק יוטל הגורל וגו', והנפק"מ בזה הוא בנוגע לעת"ל, דאי נימא כנ"ל דאז לא יהי' שייך שום תקלה ע"י ריצה, אם עדיף שיהי' ע"י ריצה וכו' או עדיף ע"י פייס.

פייס או ריצה איזה עדיף?

ונראה לומר דזה תלוי בפירוש כוונת הגמ' בהא דקאמר מעיקרא מאי טעמא לא תקינו לה רבנן פייסא? מעיקרא סבור כיון דעבודת לילה היא - לא חשיבא להו, ולא אתו. כיון דחזו דקאתו ואתו לידי סכנה - תקינו לה פייסא. או מעיקרא סבור: כיון דאיכא אונס שינה - לא אתו, כיון דחזו דאתו וכו'.

דבפירוש ר' אליקים שם כתב דמעיקרא סבור כיון דעבודת לילה הוא .. לא חשיבא להן ולא אתו אלא חד או ב' או ג' והילכך לא צריך פייס כיון דקא חזו וכו', וכן משמע מרש"י שם שכתב (בד"ה כיון) דחשבו דגם בלי פייס לא אתו לאינצויי, וכ"כ במחצית השקל או"ח סי' קל"ב (מג"א ס"ק ב') שפירש כוונת הגמ' דבתחילה סברו דלהרמת הדשן לא יבואו הרבה כהנים ולא אתי לאינצויי וכו' לכן לא הי' צורך לתקן בפייסות כיון דגם בלי פייסות יסתדרו עיי"ש, וכ"כ בתפארת ישראל שם אות ב', משא"כ בשאר עבודות היום שיש שם רבים וכו' ואתי לאינצויי, הוצרכו לתקן פייסות.

אבל בשיח יצחק שם (בד"ה איכא דאמרי מעיקרא) פירש שחשבו מעיקרא דאם יתקנו פייסות לא יבואו כלל, [כפי שאכן הי' אח"כ] כיון שכאו"א יחשוב שלא יזכה בפייס ומשום זה הוכרחו לשנות הרמת הדשן משאר עבודות ולתקן ששם רצין ועולין בכבש וכו', וכן פ' בתוס' ר"י הלבן שם ועי' גם מאירי שם, ועי' רש"ש שם שפי' כן, ודלא כרש"י.

דאי נימא כהפירוש דחשבו שאין צריך לפייס, משמע דבעצם טוב יותר לתקן ע"י ריצה (ואפ"ל משום טעם הנ"ל מצד החביבות והזריזות) וכיון דהכא אי"צ לפייס לכן עדיף יותר שיהי' ע"י ריצה, ורק בשאר עבודות דלא שייך ריצה הוצרכו לתקן פייסות,[4] משא"כ לפירוש השיח יצחק משמע דבאמת גם הכא רצו שיהי' ע"י פייס, שזה עדיף יותר [דבחיק יוטל הגורל] וכמו שהוא בשאר עבודות אלא דכיון שחששו שלא יבואו כלל לכן הוצרכו לשנות משאר העבודות ולתקן ע"י ריצה.

ולפי"ז י"ל בנוגע ללעת"ל שלא יהי' חסרון ע"י ריצה ואי"צ לפייסות, הרי זה תלוי לפי ב' פירושים הנ"ל, דלפי המחצית השקל וכו' י"ל שיהי' ע"י ריצה כיון דזה בעצם עדיף יותר, משא"כ לפי פי' שיח יצחק דפייסות עדיף יותר א"כ גם לעת"ל יהי' כן אף דאפשר ע"י ריצה.

לעת"ל האם שייך תקלה בריצה?

ויש להוסיף בזה עוד, דבגמ' שם כג,א, איתא: "תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו... הי מעשה קדים? אילימא דשפיכות דמים - השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא, אנשברה רגלו תקינו? אלא דנשברה רגלו קדים. וכיון דתקינו פייסא - ארבע אמות מאי עבידתייהו? אלא, לעולם דשפיכות דמים קדים. ומעיקרא סבור: אקראי בעלמא הוא, כיון דחזי אפילו ממילא אתו לידי סכנה תקינו רבנן פייסא".

ובשפ"א שם פירש: מעיקרא סבר אקראי בעלמא היא כו', היינו דאותו כהן שהרג את הנפש בודאי רשע הי' ולא ברשיעי עסקינן דלא שכיח הכי בין כהנים, ולכן לא הי' צריך לעשות תקנה בשביל זה, אבל בדחיפה בעלמא שאינו כדי להמית אלא שנשברה רגלו שפיר גזרינן עכ"ל, ונראה שפירש הא דקאמר הגמ' כיון דחזי אפילו ממילא, היינו שראו שנתכוון רק לדחוף חבירו להקדימו, ועי"ז נשברה רגלו לכן גזרו, דאי נפרש כן שפיר יש לומר דלעת"ל שלא יהא שם קנאה ותחרות אי"צ למיגזר.

אבל בשיח יצחק שם פירש כיון דחזו דבדחיפה בעלמא אתו לידי סכנה וזה יכול להיות ממילא מכח מרוצתם [אף כשאינו מתכוון לדחוף חבירו] משום זה תיקנו פייס, דלפי פירוש זה י"ל שזה יהי' שייך גם לעת"ל, וא"כ גם אז יהי' שייך הטעם והצורך שיהי' ע"י פייס דוקא ולא כהנ"ל.

ועוד דבלקוטי שיחות חכ"ד פ' שופטים ב' (ע' 109) מבואר דלפי דעת הרמב"ם (הל' מלכים פי"ב ה"ב) דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, הנה בתחילת ימות המשיח יהי' שייך המציאות דהורג נפש בשגגה, עיי"ש, [5] וא"כ לכו"ע שייך למגזר שמא ע"י דחיפת חבירו יזיק לו וצריך פייס.

ועי' רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ד ה"ה: "ארבעה פייסות היו מפיסין בכל יום בשחרית, הפייס הראשון מי תורם את המזבח, הפיסו וזכה מי שזכה לתרום, והוא מסדר את המערכה, והוא מעלה שני גזרי עצים למזבח, והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת", הרי שלא הזכיר כלל הך דבראשונה היו רצין ועולין וכו', ומשמע משום דסב"ל דאין מקום להזכיר הא דבראשונה היו רצין וכו' כיון דגם לעת"ל יהי' ע"י פייס ועי' גם פ"ו ה"א.

והנה לפי מה שביאר הרבי כנ"ל שהצורך ב"פייס" הוא לא רק בגלל סיבה צדדית שצריכים לבטל חשש סכנה אלא גם משום שזהו הקדמה שצ"ל בתחלת העבודה ענין הביטול וכו', וביאר שם דאפילו באופן שלא הי' חשש בריצה כמו בקטורת ג"כ מפיסין עיי"ש - מסתבר לומר בפשיטות דגם לעת"ל לא יחזור הדבר כבראשונה אלא יהי' ע"י פייס דוקא.

[והא דקשה בשאלת רב פפא, דמאי דהוה הוה? ראה פני שלמה שם שתירץ דנפק"מ אימתי מקרי התחלת עבודה, היכא דבא הכהן לתוך ד"א של היסוד, או למזבח לבר מיסוד וסובב, ונפק"מ כדלקמן פה,א, דדרש ר"ע "מעם מזבחי (שמות כא,יד)" ולא מעל מזבחי, דאם התחיל בעבודה אינו מפסיק לבוא לידון אלא משלים עבודתו, עוד תירצו בזה בכמה אופנים ואכ"מ].

פייס בקרבן יחיד

והנה ביומא כו, ב, תנן פר קרב בעשרים וארבעה וכו' בד"א בקרבנות ציבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב, ופירש"י בקרבן יחיד אם רצה כהן יחידי להקריב הכל ובלא פייס יכול להקריב ומבואר בזה שיטת רש"י דבקרבן יחיד ליכא דין פייס, אבל ברמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ו הי"ט כתב: בד"א בעולות ציבור אבל עולות יחיד אם רצה להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין עיי"ש, ומשמע מדברי הרמב"ם דרק בהולכת אברים בקרבן יחיד אמרינן דאם רצה מקריב את הכל, שאין זה מד' עבודות הקרבן ואיזה כהן שירצה מקריב, אבל בשאר עבודות הקרבן עבדינן פייס, ומפרש מתניתין במה דברים אמורים בקרבן ציבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב הכל, דלא מיירי בזה דקרבן יחיד לא בעי פייס אלא דקרבן יחיד לא בעינן מנין כהנים דומיא דק"צ.

ועי' יומא ב,ב, בדין פרישת ז' ימים שמקשה בגמרא ואימא כפרה דקרבנות ופירש"י כגון קרבנות יחיד, וממשיך בגמ' מי ידעינן הי כהן מיתרמי ליה, ופירש"י והלא ע"י פייס היו עובדים עיי"ש, הרי מפורש כאן ברש"י דגם בקרבן יחיד בעינן פייס וכבר עמדו בסתירת דברי רש"י דבדף כו,ב, כתב הנ"ל דבקרבן יחיד ליכא פייס וכאן כתב דבעינן פייס? ועי' תוס יו"ט שם (פ"ב משנה ז) שהקשה על רש"י דלמה בקרבן יחיד לא בעינן פייס בכדי דלא אתי לאנצויי?

וכתב בזה הנוב"י בהגהותיו בדף כו,ב, וז"ל: דכאן (בדף כו) מיירי דבעל הקרבן הי' בוחר לעצמו איזה כהן מבית אב אבל אם לא פרט מי שיקריב בודאי הי' פייס דלא ליתי לאנצויי, אבל לעיל שפיר משני מי ידעינן הי כהן מתרמי, דלא ידעינן איזה כהן יבחר, או שלא יבחר ויהא צריך פייס עכ"ל, אבל מזה שהרמב"ם לא פירש כרש"י (בדף כו ב) משמע דסב"ל דגם קרבן יחיד בעי לעולם פייס ואין בעל הקרבן יכול לבחור לעצמו איזה כהן שירצה.

ויש לבאר בזה דרש"י לשיטתו כנ"ל, דלעולם ריצה עדיף מפייס, דלכן ביאר בהרמת הדשן שחשבו דגם ע"י ריצה לא אתי לאינצויי ואין צורך לפייס, נמצא שכל תקנת הפייס הוא רק כשמוכרח מצד דלא אתי לאינצויי, וא"כ בקרבן יחיד דגם בלי פייס שייך דלא אתי לאינצויי כשהבעלים בחרו בכהן מסויים לכן שם אי"צ פייס כלל, משא"כ הרמב"ם י"ל דסב"ל דכשתיקנו תקנת פייס נעשה זה לדבר קבוע תמיד, ומטעם דבחיק יוטל הגורל וגו', ובפרט לפי ביאור הרבי שזהו הקדמה כללית להעבודה, ורק בהרמת הדשן דאי אפשר ע"י פייס תיקנו ע"י ריצה, לכן סב"ל דלעולם בעינן פייס אפילו ביחיד ובמקום דלא אתי לאינצויי, וא"ש שהרמב"ם לשיטתו קאי בנוגע לעת"ל וכפי שנת'.

ומכל הנ"ל יוצא דמשמע מהרמב"ם וכו' דגם לעת"ל לא יחזור הרמת הדשן לקדמותו ויהי' ע"י פייס דוקא, ומתאים לביאור הרבי דענין הפייס הוא הקדמה כללית לעבודה.
  1. ראה לקוטי שיחות חכ"א ע' 123 הערה 36.
  2. קושטא, של"ה. ירושלים, תש"כ - סי' ס. ווילנא תרמ"ה סי' נז, הובא באוצר הגאונים סנהדרין מג,ב.
  3. וכדהקשה הגמ' שם לעיל ה,ב, ובתוס' שם יג,א, בד"ה הלכה, ובכ"מ.
  4. ראה בשיח יצחק יומא כד,א, דהא דאיתא בספרי פ' קרח (יח,ז - פיסקא קטז) "מה מתנה בפייס אף עבודה בפייס" אינו אלא אסמכתא, וכ"כ בזרע אברהם שם, ובתורה תמימה פ' יט אות ט', כיון דמוכח בגמ' דידן דאינו אלא תקנת חכמים, וראה בפירוש רבינו הלל שם, אבל בחי' הגרי"ז פ' במדבר כתב דמדאורייתא יש לכאו"א זכות וכו', ורק אופן החלוקה הוא מדרבנן עיי"ש.
  5. וראה עד"ז בליקוטי שיחות חל"ז פ' בחוקותי, סעי' ב' (עמ' 80 - 81).