ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן טז׃ דין שמיטה דרבנן בביאת משיח בשנת השמיטה

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כתב הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכו'".

והנה ידועה פלוגתת הראשונים דאיכא דסב"ל דרק שמיטת כספים אינה נוהגת בזמן הזה כי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שמיטת קרקע נוהגת גם בזה"ז מדאורייתא, ואיכא דסב"ל דגם שמיטת קרקע אינה נוהגת בזמן הזה מן התורה, דגם שמיטת קרקע אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג כשכל יושביה עליה ונוהגת בזה"ז רק מדרבנן, ומקור הדבר הוא במועד קטן ב,ב, וגיטין לו,א: "רבי אומר: (דברים ט"ו,ב) וזה דבר השמטה שמוט - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים", דסב"ל דבזה"ז שאין היובל נוהג כיון שאין רוב ישראל עליה, מצות שמיטת קרקע אינה אלא מדרבנן, אבל חכמים פליגי וסב"ל דשמיטת קרקע נוהגת מן התורה אף בזה"ז שאין היובל נוהג, ורוב הראשונים פסקו כרבי, ומיעוטם פסקו כדעת חכמים.[1]

בדעת הרמב"ם אם שמיטה בזה"ז הוא מה"ת

ובדעת הרמב"ם, כבר שקו"ט הרבה אם סבירא ליה דשמיטת קרקע בזמן הזה דאורייתא, או רק מדרבנן, וז"ל הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ה): "אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר (ויקרא כה,ב) כי תבואו אל הארץ וגו', ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית", ודייק בכס"מ שם דמדבריו נראה שהוא סובר דאף שלא בפני הבית נוהגת מן התורה ופסק כחכמים דפליגי עליה דרבי והלכה כרבים עיי"ש.

והקשה הכס"מ ממ"ש הרמב"ם שם פ"ט ה"ב: "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ" הרי פסק כרבי דגם שמיטת קרקע אינה נוהגת מה"ת? ותירץ דכוונתו ב"שמיטת קרקעות" הוא על יובל (וכדפי' ר"ת בגיטין שם בתוד"ה בזמן).

והקשה עוד ממ"ש הרמב"ם שם בפ"י ה"ט: "ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלו, חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו" הרי שכתב דשביעית בזמן שאין היובל נוהג אינה אלא מדבריהם ואפילו קרקעות? ותירץ דמדבריהם דקאמר לא קאי אלא להשמטת כספים דסמיך ליה דאילו שמיטת קרקעות מדאורייתא נמי נוהגת בכל זמן, ואי הוה אמרינן שמה שכתב רבינו דנוהגת אף שלא בפני הבית מדרבנן הוה ניחא, אבל פשטא דמילתא דמדאורייתא קאמר עיי"ש. ועי' גם ב'ערוך השלחן העתיד' הל' שמיטה ויובל סי' טו שהאריך ג"כ לומר דסב"ל להרמב"ם שהוא מדאורייתא.

אבל רוב המפרשים נקטו בדעת הרמב"ם שהוא מדרבנן, והוכיחו כן ממ"ש בהל' בית הבחירה (פ"ו הט"ז): "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם (ויקרא כו,לא) ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל", דממ"ש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית מוכח דסב"ל שהוא מדרבנן, ועי' בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קכא אות ט, ובשו"ת בית הלוי ח"ג סי' א ענף ה, ועי' גם מהר"י קורקוס פ"ט ה"ב ופ"י ה"ט שכתב שמצא בספרי הרמב"ם ששמיטה בזה"ז הוא מדרבנן, ובאמת הכס"מ עצמו שם בפ"ד הכ"ט כתב דלדעת הרמב"ם אינו אלא מדרבנן, וכבר הקשה בשו"ת מהריט"ץ סי' צח אודות סתירה זו, וראה שו"ת אבקת רוכל סי' כד ואכמ"ל, וראה לקוטי שיחות ח"ז עמ' 170 הערה 9 שכ"כ בב"י יו"ד סי' של"א לפי הרמב"ם שהוא מדרבנן, וציין גם להמל"מ פ"ד ה"ה.

והא דדייק הכס"מ ממ"ש הרמב"ם ד"נוהגת גם שלא בפני הבית" אלמא דסב"ל שהוא מן התורה, כבר פירשו הרדב"ז ומהר"י קורקוס שם דכוונתו שהתחילו למנות שמיטה מיד אחר י"ד שנים שכבשו וחלקו ואינה תלויה בבנין ביהמ"ק, וזאת משום דנוהגת בין אם יש בית בין אם אין בית עיי"ש.

מלשון הרמב"ם דעושין שמיטין בביאת משיח מוכח שהוא מדרבנן

ובס' 'אוצרות יוסף' להג"ר יוסף ענגל (שביעית בזה"ז) עמ' 57 הוכיח מדברי הרמב"ם הנ"ל בהל' מלכים דסב"ל שהוא מדרבנן שהרי כתב דהמלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר וכו' ועושין שמיטין ויובלות וכו', ואילו הי' דעת הרמב"ם דגם בזמן הזה שביעית דאורייתא מלבד השמטת כספים, מה שייך לומר דכשיבוא משיח עושין שמיטין ויובלות, דמה היא עשיית השמיטין אשר תתחדש אז, הרי גם עכשיו עושין שמיטה מן התורה, ואם כוונתו על השמטת כספים לבד, זו הרי איננה עשי' רק העדר פעולה שיושב בטל ואינו תובע חובו, ואף דאמרינן שהמחזיר חובו בשביעית צריך שיאמר המלוה משמט אני, גם זה פשוט דלא יפול על זה לשון "עושין שמיטה", דהוא רק דיבור בעלמא ושב ואל תעשה מבלי לקבל המעות, ובשלמא אם כולה שביעית גם שמיטת קרקע בזה"ז דרבנן, שפיר יתכן הלשון עושין שמיטין, שהרי יש בשמיטין עשיות הרבה, אכילת כל הפירות בקדושת שביעית וביעור והפקר וצריך לפרוץ פרצות בתוך שדהו וכו', דלכל אלה שפיר יתכן הלשון "עושין שמיטין".

וממשיך שם דאין להקשות שהרי גם בזה"ז הוא עכ"פ מדרבנן וא"כ כבר עושין כל זה מדרבנן, ומהו שכתב הרמב"ם דבזמן המשיח יהיו עושין שמיטין? דיש לתרץ דעתה אין העשי' מפאת המצוה האמורה בתורה אלא מפאת חיוב מדרבנן, ולזכר בעלמא שלא תשתכח תורת שביעית, וגם נראה לומר בפשיטות דרבנן לגבי דאורייתא אינו נחשב לעשי' כלל, כיון דמן התורה היא רשות, א"כ מן התורה לא מיחשב עשיית מצוה, והוה כענין אין מצווה ועושה, ורק בבוא המשיח תתחדש המצוה אז מן התורה, אז תחשב עשיית שמיטה מן התורה, עוד תירץ דיש הרבה חילוקים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן כמו לענין ספיקות וכו' דבדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא עכתו"ד.[2]

(ויש להעיר דצ"ע במה שכתב הגר"י ענגל דכיון שהוא רק מדרבנן לא מיחשב עשיית מצוה וכו', שהרי מברכים ברכת המצוות גם על מצות דרבנן (ראה שבת כג, א), והרי הוא עצמו בס' 'אתוון דאורייתא' כלל י הביא המדרש תנחומא סו"פ נשא: וז"ל: "לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינו מן התורה. אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים שנאמר (דברים יז,י-יא) ועשית וגו' על פי התורה אשר יורוך, למה שאף על דבריהם אני מסכים שנאמר (איוב כב,כח) ותגזר אומר ויקם לך כו'" עכ"ל. והוכיח מכאן שחכמים פועלים גם על החפצא שיש ע"ז קדושה וכו' עיי"ש בארוכה, ובפרט שקאי כאן בדבריו בשיטת הרמב"ם, והרי להרמב"ם יש ע"ז לאו דלא תסור (דברים,שם) מה"ת, וראה לקוטי שיחות ח"א עמ' 271 וח"ח עמ' 54 ואילך וחכ"ט ע' 107 בשיטת הרמב"ם אודות מצוות דרבנן דע"פ תורה הם מעשה מצוה עיי"ש).

והנה בפי"ב הט"ז מהל' שמיטה ויובל כתב הרמב"ם: "וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות שנאמר (דברים ל,ה) והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו", הרי מבואר כאן דבביאת משיח כשיהי' ביאת כולכם יתחילו למנות מנין חדש לשמיטה ויובל, ולפי הנ"ל דסב"ל להרמב"ם דשמיטה בזה"ז מדרבנן, מובן בפשטות למה יתחילו למנות מנין חדש בביאת משיח, כיון דעד עכשיו ליכא שום מנין שנים מן התורה כלל.

ואפילו אי נימא כהכס"מ דסב"ל להרמב"ם דשביעית היא מה"ת, מ"מ מובן למה צריך להתחיל מנין חדש, כיון דבזה"ז ליכא דין יובל, והמצוה דספירה מצינו רק ביובל, אבל בשמיטה ליכא מצות ספירה וכמ"ש הרמב"ם ריש פ"י: "מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר (ויקרא כה,ח-י) וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים וכו'", ובמילא בביאת משיח כשיוחזר דין יובל חל מצות ספירה מן התורה, ובפרט דבפ"י ה"ד שם נקט הרמב"ם כהגאונים שמאז שלא הי' היובל נוהג לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד בכדי לדעת מתי היא שנת השמיטה וכתב שיש לסמוך עליהם,[3] הרי שיהי' שינוי בגוף הספירה.

והגר"ח שם הוסיף בזה, דדברי הרמב"ם הנ"ל דבביאת משיח יתחילו למנות שמיטין ויובלות הוא גם לדעת הראב"ד (פי"ב שם) שירושת הארץ לענין היובל כבר נשלמה בביאה שניה דלא בעינן ביאת כולכם עיי"ש, ובזמן הזה מדין תורה מונים יובלות לקדש שמיטות, ולכן אינו משיג על הרמב"ם שם בענין זה, אע"פ שלדעתו המנין קיים בזה"ז, דמכל מקום בזמן שיכנסו לארץ בביאה שלישית יתחילו את המנין מחדש, ומבאר הגר"ח דאפשר לומר שטעמו הוא מפני שהמנין בזמן הזה אינו אלא לחשבון השמיטות, אבל לא לענין קיום דיני היובל, או משום שלעתיד לבא תחולק הארץ בחלוקה חדשה ויתוספו גם השלשה ארצות דקיני קניזי וקדמוני (ראה ב"ב קכב,א),[4] ויהא אז דין ירושה מחדש אף לענין המנין, עוד הוסיף שם טעם נוסף לשיטתו שספירה וקידוש בי"ד מעכבים ביובל, ובזמן הזה דליכא בי"ד ליכא ספירה עיי"ש.

ולפי כל זה לכאורה מסתבר לומר דאם יבוא משיח באמצע שנת השמיטה, יתחילו למנות מנין חדש מדאורייתא, ואז יפסיקו לנהוג דיני שמיטה שבאותה שנה, ותהי' זו שנה הראשונה למעשרות להפריש מעשר שני מדאורייתא ובשנה השביעית תהי' שנת השמיטה וכו', וכ"כ בשו"ת 'אור לציון' (ח"א יו"ד סי' כז ד"ה גם) דעתה לאחר החורבן לא יתכן שיהי' מן התורה שהשביעית שלנו אינו מניין אמיתי, מאחר שאין מונין ליובל, ולפי"ז כשיבוא משיח צדקנו בב"ב באותה שנה יעזבו את המנין שלנו ויתחילו במנין חדש למנות שנה הראשונה[5] עיי"ש.

אבל יש לדון בזה ע"פ מה שכתבו התוס' ביבמות פב,ב, בסוף ד"ה ירושה וז"ל: ועוד אר"י מתוך הירושלמי דשביעית פ"ו (ה"א) דהכי פירושו כיון שגלו נפטרו שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ולא היה חובה להם לקדש את כל א"י כדאמר (חולין דף ז,א) הרבה כרכים כו' וכמו שהניחו במקצת היו רשאין להניח הרבה יותר, או שמא הכל אם היו רוצים, ואעפ"כ חייבו עצמן מאליהן וקדשו וכיון שקדשו קדשה מן התורה עכ"ל,[6] היינו דנסתפקו התוס' דאפשר דליכא חיוב כלל לקדש אפילו כל א"י.[7] א"כ מוכח מהתוס' דסב"ל שאין הארץ מתקדשת בדרך ממילא ע"י כיבוש, אלא דצריכים פעולה מיוחדת של קידוש, ומעתה י"ל גם בנדו"ד דאי נימא דלעת"ל צריך קידוש חדש, הרי לפי צד זה בתוס', יכולים לחכות בזה עד תחילת שנה הבאה, בכדי שתתקיים שנת השמיטה דרבנן, אבל אי נימא דלעת"ל אין צריך קידוש חדש, הנה מיד כשיש ביאת כולכם חל חיוב למנות השנים מן התורה.

וראה שקו"ט כעין הנ"ל בס' 'אוצרות יוסף' שם (עמ' 46) שהגר"י ענגל נסתפק לדעת רבי יהודא בתו"כ פ' בהר (פרשה ב, ה"ב) שעושין יובל אע"פ שאין שביעית, אם יבוא משיח באמצע שנת היובל ויהיו כל יושביה עליה באמצע שנת היובל, אם יחול קדושת היובל על שאר השנה, דיש להסתפק אם שייך ענין דיחוי בקדושת היובל כמו בקדושת הקדשים, והביא ע"ז המכילתא (פ' תשא מסכתא דשבתא פרשה א, ד"ה מחלליה): "ר' יהודה בן בתירא אומר, הרי הגוים שהקיפו את ערי ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהו ישראל אומרין, הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה, תלמוד לומר (שמות לא,טו) מחלליה מות יומת, אפילו כהרף עין מחלליה מות יומת", משמע מזה דבלי קרא מיוחד כמו בשבת ליכא חיוב, אבל בסוכה כז,ב, משמע להיפך עיי"ש, וראה הביאור בדברי המכילתא אלו בארוכה בלקוטי שיחות ח"ח פ' נשא ג'. [8]
  1. ראה בס' 'שמיטת קרקעות' פ"א סעי' ל"ב וש"נ, ובס' 'שבת הארץ' במבוא פ"ה - ו, ועוד, ובס' 'לאור הלכה' (עמ' קה) בענין שמיטה בזה"ז הביא ג' טעמים למה הוה שמיטה בזה"ז דרבנן ואכ"מ.
  2. וראה גם לקוטי שיחות חי"ח עמ' 277 הערה 49 שהביא שכ"כ בקרית ספר הל' מלכים שם, דגם שמיטה תלוי' בישיבת כל ישראל על אדמתם.
  3. וראה הביאור בזה בפנימיות הענינים בלקוטי שיחות שם (ח"ז עמ' 171) בארוכה. וראה מ"ש בזה הגר"ח (פי"ב הט"ז) דהרמב"ם לשיטתו דשמיטה בזה"ז הוא מדרבנן, וכן בעינן ביאת כולכם לענין יובל ועדיין לא נשלמה ירושת הארץ לענין שמיטות ויובלות, לכן לאחר החורבן אין מונין שנת היובל כלל עיי"ש.
  4. ראה בזה בחלק א' עמ' קפב.
  5. עיי"ש דסיים שם דבזה יש לומר בדרך דרוש בהא דאמרו שאין בן דוד בא (בעתה) אלא במוצאי שביעית, דהיינו כדי שלא יניחו המנין באמצע ימי שבוע, כדי שלא תהי' עגמ"נ לישראל שכאילו מה שנהגו עד עכשיו במניין השמיטות נהגו שלא כהלכה עיי"ש.
  6. וראה שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ"ה מה דשקו"ט בדברי התוס' עיי"ש.
  7. ובביאור ספיקתם כתב בס' 'נהור שרגא' שם (ד"ה אשר) שזה תלוי בשקו"ט הידוע אם צריך לעשות פעולה כדי שיתחייב אח"כ מצוה ע"י פעולה זו, ובלא פעולה זו ליכא חיוב, וראה בזה בלקוטי שיחות חל"ה פ' וירא א' ואכ"מ.
  8. וראה עוד בענין שמיטין ויובלות בלקוטי שיחות חלק ל"ח עמ' 15 הערה 46.