ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן ה׃ בשיטת הרמב"ם שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פלוגתת ר' אליעזר ורבי יהושע

כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ה): "כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר (דברים ל,א-ג) והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך וגו'".

ועי' כס"מ שם שכתב דמקורו הוא ביומא פו,ב: "גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה", ובהגהות הגר"י פיק שם (וכן בספר הקובץ שם, ובהגהות בני בנימין שם ועוד) הקשה דמגמ' יומא לא מוכח כי אם דתשובה מקרבת את הגאולה, אבל לא מוכח דאין נגאלין אלא בתשובה, דדילמא תלוי הגאולה לזמן קצוב, וכשעושין תשובה התשובה מקדימה את הגאולה? וכתב די"ל דדברי הרמב"ם לקוחים מהא דאמר רב בסנהדרין צז,ב, "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה", ודעת הרמב"ם כוותיה דרב נגד שמואל דפליג עליה דרב, ואע"ג דמסיק שם בסוגיא דשתק ר' אליעזר עיי"ש, מ"מ נטה הרמב"ם כדעת רב דמחליט בדבר עכ"ד, ועי' גם בס' עבודת המלך שם.

ביאור הדברים, דהנה בסנהדרין שם איתא: "אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. [רש"י: אם כל ישראל חוזרין בתשובה יבא, ואם לאו לא יבא] ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו. [רש"י: דיו להקדוש ברוך הוא שעומד כמה ימים וימינו אחור, כלומר, אם לא יעשו תשובה אינו עומד באבלו כל הימים אלא ודאי קץ לדבר, לישנא אחרינא: דיו לאבל - דיין לישראל צער גלות, אפילו בלא תשובה נגאלין], כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. תניא אידך: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, שנאמר (ירמיהו ג,כב) שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר (ישעיהו נב,ג) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, [רש"י: לא בתשובה ומעשים טובים, דאפילו אין עושין תשובה - נגאלין, משום דאמר חנם נמכרתם קרי כסף בלשון תשובה] חנם נמכרתם - בעבודה זרה, ולא בכסף תגאלו - לא בתשובה ומעשים טובים ... ושתק רבי אליעזר".

ועי' בחי' ר' דוד בונפיל (שם צט,א) שכתב וז"ל: ר' אליעזר שאמר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין הוא ודאי מעמיד אותם בגלות לעולם שלא יצאו משם אלא בתשובה, אלא שעל כל פנים הי' לו להאמין שיעשו תשובה שה' יקרב את לבם לתורה ולתשובה שכך הבטיחה התורה וכו' (דברים ד,ל. ל,ב) ושבת עד ה"א ושמעת בקולו וכו', אבל רבי יהושע חולק עליו לומר שאין בגאולה העתידה שום תנאי והי' גזירה שיש בו שבועה וכו' כמ"ש (דניאל יב,ו) וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחיי העולם, ושתק ר"א עכ"ל, היינו דסב"ל לר' דוד, דלר"א צריך תשובה דוקא משא"כ לפי רבי יהושע אין שום תנאי, ומסיום דבריו שכתב "ושתק ר"א" משמע דנקטינן כרבי יהושע כי ר"א שתק והודה לו,[1] אבל הגר"י פיק כתב שהרמב"ם באמת פסק כר"א דזהו כדעת רב נגד שמואל, ואף דר"א עצמו שתק,[2] מ"מ הרי רב סב"ל כן בהחלט דאין הדבר תלוי אלא בתשובה ופסק כמותו.

בדעת הרבי שהרמב"ם פסק כרבי יהושע

אמנם הרבי סב"ל שהרמב"ם פסק כרבי יהושע וכשמואל ולא כר"א ורב (כמבואר בגמ' דפלוגתתם הוא "כתנאי") שכתב באגרות קודש ח"א עמ' קטז (נדפס בלקוטי שיחות ח"ו עמ' 143) וזלה"ק: אמרז"ל (ר"ה י, ב) תניא רא"א כו' בתשרי עתידין להגאל רי"א כו' בניסן עתידין להגאל (ועיי"ש כז, א בתוס' סד"ה כמאן) ומפרש טעמייהו דר"א יליף שופר משופר דר"ה, תקעו בחדש שופר (תהלים פא,ד), ולר"י יליף מליל שימורים (שמות יב,מב), הנאמר ביצי"מ, ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית, וי"ל דפלוגתתם בגאולה לענין הזמן, מתאמת לפלוגתתם בגאולה במצב נפש בנ"י אז בקיום התומ"צ. והוא בסנה' (צז, ב) דרא"א דישראל נגאלין ע"י שמעצמן עושין תשובה - שזהו ג"כ רמז שופר דר"ה, וכמו שהאריך הרמב"ם בהל' תשובה פ"ג ה"ד, ובכלל הוא ענין חדש תשרי ... ורי"א דאפי' אין עושין תשובה מעצמן נגאלין, כי הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן כו' ומחזירן למוטב .. עכלה"ק.[3]

ובלקוטי שיחות חלק ל"ב (עמ' 184) כתב: וזלה"ק: ... דהנה אמרז"ל (ר"ה יא, א) אר"י בניסן נגאלו בניסן עתידים להגאל, - וקי"ל כר"י דהגאולה היא בניסן, ע"פ הכלל דר"א ור"י הלכה כר"י, כדאיתא בס' כללי הש"ס, ועיג"כ פרש"י ותוס' ר"ה (יב, א) על מרז"ל למבול כר"א, דכתבו דמדמונין לתקופות כר"י הרי דכר"י ס"ל כו'. ובתוד"ה כמאן (ר"ה כז, א) תימה הא קי"ל כר"י כו' עכלה"ק, נמצא דכשם דפסקינן כרבי יהושע דבניסן עתידין להגאל, פסקינן כמותו גם לענין תשובה, ולא כהגר"י פיק דסב"ל שהרמב"ם פסק כרב וכר"א.[4] ועי' גם באגרות קודש ח"א עמ' קמו, שהרמב"ם פסק כרבי יהושע בענין התשובה.

ואף דלכאורה ממ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז, ה"ה) "ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה" משמע דסב"ל כר"א וכרב? הרי נת' בהמכתב דכו"ע מודי דבעינן תשובה להגאולה, ופלוגתתם הוא דלפי ר"א בעינן תשובה דוקא מצד עצמם ולא מצד ההכרח, דרק אז יזכו להגאולה, משא"כ ר"י סב"ל דאם לא יעשו תשובה מצ"ע יכריח אותם הקב"ה לעשות תשובה ואז נגאלין. וכן פירש המהרש"א בחדא"ג (סנהדרין שם), וראה לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 530.

ועי' גם בס' 'סדר משנה' שם שהאריך בזה, ולאחר שהקשה קושיא הנ"ל על הכס"מ, ביאר ג"כ דלפי ר"א ורב צריכים לעשות תשובה מעצמם דוקא, ולרבי יהושע ושמואל מספיק גם כשבא מצד ההכרח מלמעלה, והביא ב' פירושי רש"י הנ"ל בדעת שמואל דיו לאבל וכו', וביאר דלפי פירוש הא' דקאי על הקב"ה, כוונת שמואל דאם אין עושין תשובה מבחירתם ורצונם הטוב, הקב"ה יעשה למען כבוד שמו לסבב להם סיבה המכרחת אותם לשוב לה', אבל בלא תשובה כלל גם שמואל מודה שלא יהיו נגאלין, משא"כ לפי' הב' דקאי על ישראל "שדיו לישראל צער הגלות ואפילו בלי תשובה כלל נגאלין" אי"צ תשובה כלל, (וכנראה שכן פי' ר"ד בונפיל).

וכתב דהרמב"ם פירש כאופן הא' כי לפי"ז מובן בפשטות הא דקאמר הגמ' דשמואל כרבי יהושע שאמר דהקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך וכו' וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב וזהו גם דעת שמואל, אבל אי נימא כפירוש הב' דלשמואל אי"צ תשובה כלל א"כ שמואל כמאן? ונצטרך לדחוק דקאי על ברייתא הב' שם ולומר דב' הברייתות פליגי וכו', לכן פירש הרמב"ם דלכו"ע בעינן תשובה ופלוגתתם הוא כהמבואר לעיל אם בעינן תשובה הבאה מצ"ע או לא, וכל המשך הפסוקים דקאמר רבי יהושע כוונתו להכריח שאין צריך שהתשובה יבוא מצד עצמם עיי"ש בארוכה.

וזהו גם כפירושו של הרבי, דלכו"ע בעינן תשובה ופליגי אם בעינן תשובה מעצמם דוקא או לא, והלכה כרבי יהושע, וזהו גם כוונת הרמב"ם במ"ש שהבטיחה תורה וכו' שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך וגו', דגם תשובה הבאה מלמעלה פועלת את הגאולה.[5]

והנה לפי המבואר בשיטת הרמב"ם, לכאורה יש מקום לתרץ הא דכתב הרמב"ם בהל' מלכים (פי"א ה"ד) שמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", ולכאורה קשה כיון שכבר עשו תשובה לפני ביאת משיח מה צורך אח"כ שמשיח יכוף כל ישראל לילך בה וכו'?

ולפי מה שנת' אפ"ל שהתשובה שבאה מקודם שהוא מצד ההכרח אינה תשובה גמורה וכו', ומשיח יפעול בבנ"י שישובו מתוך רצונם מצ"ע ומ"ש "ויכוף" היינו שיפעול זה ע"י דברים וכו' כמבואר בכ"מ. אמנם אכתי דוחק כי מהלשון "ויכוף" לא משמע כן.

הבטיחה תורה שישראל עושין תשובה מצד עצמם

אמנם לכאורה יש להקשות על כל זה, שהרי איתא בלקוטי שיחות ח"ל עמ' 200 וז"ל: "תשובה לאמיתתה היא כאשר האדם מתעורר מצ"ע לשוב לה' ולא מפני סיבה מבחוץ שהכריחה (כגון שעושה תשובה מיראה או מכשלון כח) כי כיון שענין התשובה הוא עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" הרי אם היתה סיבה חיצונית לתשובתו אין כאן "בטחון" גמור "שלא ישוב לזה החטא לעולם", ולכן מאריך הרמב"ם כאן [בהל' תשובה ריש פרק ז] אודות ענין בחירה חפשית כי תשובה אמיתית באה רק מצד בחירתו החפשית של אדם וכו'.

"וזהו דיוק לשון הרמב"ם שלאחר שמאריך בב' פרקים (פרק ה-ו) ע"ד בחירה חפשית של האדם כתב (ברפ"ז) "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתוודות פיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כו'" דמ"ש כאן דוקא לשון זה הוא מפני שכוונתו הוא לאופן התשובה שהתחיל לבאר בפ"ה שבאה אך ורק מבחירתו החפשית של האדם ולכן "ישתדל אדם לעשות תשובה" כלומר ענין התשובה צ"ל תוצאה מהשתדלותו ורצונו של האדם מצ"ע וכו' ופשיטא שאינו בא מחמת שהכריחו אותו מלמעלה לעשות תשובה", עכ"ל. וראה גם בלקוטי שיחות חל"ח ע' 23.

ולפי"ז נמצא דהא דאיירי בה"ה שם שישראל עושין תשובה וכו' היינו תשובה מצד עצמם ולא מצד ההכרח מלמעלה וא"כ זהו כדעת רב ורבי אלעזר, ולא כמבואר לעיל דקיימ"ל כרבי יהושע?

ויש לתרץ ע"פ מ"ש בלקוטי שיחות חכ"ז עמ' 215 (פ' בחוקותי ב' סעי' יג) שמבאר שם דתשובה הבאה מצד יסורי הגלות אינה תשובה בשלימותו כי לא נפעל שינוי אמיתי בהאדם. וכתב דעפ"ז יומתק החידוש של גאולה העתידה שפסק הרמב"ם להלכה שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וממשיך ד"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" שי"ל דכוונת הרמב"ם בזה דהבטיחה התורה דישראל יעשו תשובה מצד מציאותם הם, ז.א. אעפ"י שמקודם יהי' (כמ"ש הרמב"ם שם) "יבואו עליך כל הדברים" [היינו שיבוא מצד ההכרח] מ"מ יהי' אח"כ ושבת עד ה"א – שיהי' תשובה שלהם, וממשיך לבאר (כנ"ל) שלכן הביא הרמב"ם בפרק ז' לאחר שהאריך בפ"ה ופ"ו בענין בחירה חפשית והתחיל פ"ז עם "הואיל ורשות נתונה וכו'", דהיינו שצריך לעשות תשובה בבחירה חפשית, ובהמשך לזה מביא הענין דהבטיחה התורה וכו' דישראל יעשו תשובה זו הבאה מצד בחירה חפשית של האדם עיי"ש ובהערה 47. וכ"כ בחכ"ז שם הערה 43, עיי"ש.

הרי יוצא מזה דשניהם אמת, דפסק כרבי יהושע שהקדוש ברוך הוא מעמיד להן וכו' וישראל עושין תשובה [ולא כר"א דצריך לבוא לגמרי מצד עצמם]. אלא דהבטחה זו כוללת שאח"כ יעשו תשובה גם מצ"ע מצד בחירתם הם. כלומר, שההבטחה כוללת ב' דברים: א) דאפילו אם לא יהיו ראויים מצ"ע יכריחם לעשות תשובה. ב) שאח"כ יוסיפו לעשות תשובה מצד בחירתם הם וא"ש.[6]

דחיית הביאור ברמב"ם דאיירי בתשובה ש"יכוף כל ישראל" אחר ביאת המשיח

אלא דלפי"ז חזרה קושיא הנ"ל לדוכתא, כיון שכבר לפני ביאת משיח עשו ישראל תשובה מבחירתם החפשית, למה צריך משיח אח"כ לכוף את כל ישראל וכו'?

והנה יש שכתבו לתרץ שיטת הרמב"ם באופן מחודש: שישנם ב' ענינים: א) ביאת משיח, ב) פעולותיו שפועל בתהליך הגאולה כמו קיבוץ גליות בנין ביהמ"ק וכו'. והא דפסק הרמב"ם דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה איירי אודות הפעולות של הגאולה שיעשה אחר ביאתו, וזה לא שייך לפלוגתא דתנאי ואמוראי בסנהדרין שהובא לעיל, כי הם איירי לענין ביאת משיח לבד, – דגם בזה שייך הלשון "נגאלין", כי בזה גופא שבא הוה ג"כ אתחלתא דגאולה, וע"ד המבואר בברכות ט,א, לגבי יציאת מצרים שכבר נקרא גאולה בלילה כיון שניתן להם רשות לצאת עיי"ש.

אמנם בסנהדרין שם פליגי אם אפשר להיות התגלות מלך המשיח בלי שישראל יעשו תשובה מקודם, דר"א ורב סב"ל דאי אפשר להיות ביאת משיח בלי תשובה, ורבי יהושע ושמואל סב"ל דאפשר להיות גם בלי תשובה כלל, ובנוגע לפלוגתא זו לא איירי הרמב"ם ולא הכריע בזה כלל, וכל מה שכתב הוא, דלפי כו"ע אחר ביאת משיח לפני שיתחיל לפעול פעולות הגאולה, בודאי יעשו ישראל תשובה, ובזה ליכא שום פלוגתא, ועפ"ז א"ש מ"ש בהל' מלכים שמשיח יכוף כל ישראל, כיון דלפני ביאתו אין הכרעה אם נקטינן כר"א או כר"י ואפשר שלא יעשו תשובה, אבל משיח ודאי יכוף כל ישראל וכו'. עכתוה"ד.

אבל לכאורה דוחק גדול לפרש כן משום: א) הרי הרמב"ם הביא שם הפסוקים ד"והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך וגו'", דמשמע דאיירי בתשובה שבא בהמשך להגלות וכו' ולא אודות התשובה שלאחר ביאת משיח.

ב) מהא דקאמר "שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן" משמע יותר דאיירי בתשובה שלפני ביאת המשיח.

ג) הן אמת דאיתא עד"ז באחרונים שישנם ב' ענינים ביאת משיח ושלימות ביאתו כשתתכונן מלכותו וכו', וכמבואר בארוכה בחלק א' סי' א' וסי' ט"ו ממכתב רנ"ע (נדפס באג"ק כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א עמ' שח-שיב, אגרת קל) עיי"ש, וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה סי' רי"א דביום שבן דוד בא אז לא תהי' הגאולה כי אם כמ"ש הרמב"ם פי"א מהל' מלכים (ה"ד) אחר שיכוף את ישראל ללכת בדרכי התורה וילחם מלחמת ה' ויצליח ויבנה המקדש וכו' אז תהי' הגאולה שלימה וכו', עכ"ל, מיהו הי' שייך לפרש כן אם הי' לשון התנאי ד"אין בן דוד בא וכו'" אבל כיון שלשונם הוא ד"אין נגאלין אלא בתשובה וכו'" משמע דאיירי גם אודות המשך הגאולה.

ד) הרמב"ם בפיהמ"ש (סנהדרין פ"א מ"ג) כתב וז"ל: ואני סבור שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח וזה יהיה מסימניו שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק (ישעי' א, כ"ו), וזה יהיה בלי ספק כאשר יכשיר ה' לבות בני אדם וירבו במעשה הטוב ותגדל תשוקתם לה' ולתורתו ויתרבה ישרם לפני בוא המשיח כמו שנתבאר בפסוקי המקרא עכ"ל, הרי בפשטות משמע מזה שהרמב"ם אכן סב"ל שיעשו תשובה לפני ביאתו.

ה) הרמב"ם בהל' מלכים - פי"א ופי"ב - דאיירי אודות ימות המשיח, לא הזכיר כלל אודות ענין התשובה, והנה בשלמא אי נימא דהתשובה הוא תנאי לפני ביאת משיח א"ש שהביאו רק בהל' תשובה, כיון דזהו פרט בהל' תשובה שרק זה מביאה הגאולה, אבל אי נימא דכוונת הרמב"ם שם הוא לפעולותיו של מלך המשיח לאחר ביאתו, ודאי הי' צריך להביא זה בהל' מלכים?

ו) ראה בספר מנהגי מהרי"ל (עשי"ת) שכתב שחייב אדם לשוב בתשובה בכל יום משום דלימות המשיח אין מקבלין בתשובה, ודוגמת זה אין מקבלין גרים אז דהמתגייר אז אינו עושה מאהבת השי"ת רק לשמוח בשמחת ישראל ומאחר דאנו מצפין לישועה בכל יום מי שאינו שב ויבוא משיח ב"ב שוב לא מצי שב וישאר ח"ו בחטאיו עכ"ל.[7] נמצא לפי דבריו דעבודת התשובה – המביאה לידי שכר וכיו"ב – לא שייך בימות המשיח? אמנם בזה י"ל דזה אינו לפי שיטת הרמב"ם דסב"ל (הל' תשובה פ"ט ה"ב והל' מלכים פי"ב ה"א) ד"אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד". וראה בזה בחלק א' סי' נז.

לאחר שעשו תשובה למה צריך משיח לכוף כל ישראל

ולכן י"ל דהרמב"ם ותנאי ואמוראי איירי בענין אחד, וכפי שנת' לעיל שהרמב"ם פסק כרבי יהושע, והא שהוקשה לעיל דכיון שכבר עשו תשובה בבחירתם, מה שייך לומר שמשיח יכוף כל ישראל? נראה לתרץ שהענין דהבטיחה תורה שישראל עושין תשובה הוא הבטחה רק על הכלל ולא על כל יחיד בפרט וכשרוב בנ"י עושין תשובה מיד הן נגאלין, ופעולתו של משיח הוא שיכוף כל ישראל - היינו כאו"א מישראל בפרט.[8]

ובאגרות קודש ח"א עמ' קמו כתב וזלה"ק: לאחר שנת"ל אפשריות הדבר יש להביא ראי' שיהי' כן, שכאו"א מישראל, יהי' מי שיהי', יתאחד סוף סוף בשרשו ומקורו, והוא: נת"ל דתשובה לכל מהני. והנה ארז"ל (רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה וכדעת ר' יהושע בסנה' צז, ב): וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, והנה יכול האומר לומר, שבכהנ"ל הנה, כמו בכ"מ הרי גם פה, התורה על הרוב - רוב בנ"י - תדבר, ואין מזה ראי' שכאו"א מישראל, ואפילו רשעים גמורים, ישובו. אבל מבואר הדבר בערובין (כא, ב) דקאמר שם: תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים תאנים הרעות אלו רשעים גמורים, ושמא תאמר אבד סברם ובטל סכוים ת"ל הדודאים נתנו ריח (שה"ש ז,יד) אלו ואלו עתידים שיתנו ריח עכלה"ק, עיי"ש עוד.

והנה אף דמסיק הרבי שכן תהי' בכאו"א מישראל, מ"מ י"ל דאין הכוונה שהבטחת התורה כולל שכל יחיד בפרט יעשה תשובה, אלא הכוונה רק לומר שגם רשעים נכללו בהך הבטחה, ואכתי י"ל דגוף ההבטחה היא רק על הכלל ולא על כאו"א בפרטיות, עוד אפשר לפרש שהכוונה היא דלפועל סו"ס כאו"א בפרט יעשה תשובה וכו', אלא שאין זה מצד שהבטיחה התורה אלא ע"י המשך פעולתו של משיח וכיו"ב.

ואם כנים הדברים יש לתרץ בזה קושיא הידועה דאיך מתאים הענין שהבטיחה התורה שישראל עושין תשובה עם ענין הבחירה?[9] ולהנ"ל ניחא דהרי מבואר בלקוטי שיחות חל"ו עמ' 10 דיסוד ענין הבחירה נאמר רק בשייכות להנהגת אדם פרטי, אבל לא בנוגע לכלל ישראל, וכפי שהי' במ"ת שלא הי' מצד בחירתם אלא כפה עליהם הר כגיגית עיי"ש, וא"כ גם הכא יש לתרץ כן כי אין ההבטחה על הפרט, ודומה למ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה) לגבי גזרת ועבדום וענו אותם (בראשית טו,יג) שלא נגזר על היחיד וכו'.[10]

אבל אכתי יל"ע ממ"ש בחכ"ז שם בהערה 43* וז"ל: וי"ל שזה שהרמב"ם מביא תחילת הכתוב "והי' כי יבואו עליך כל הדברים גו'" הוא רק להביא ראי' שהכתוב מדבר בזמן "דסוף גלותן" עכ"ל. דלכאורה משמע מזה שכל הלכה זו גבי הבטיחה תורה איירי רק בנוגע לתשובה הבאה מחמת בחירה חפשית ולא מה שבא מצד ההכרח, ולפי מה שנת' הלא זהו כדעת ר"א?

ועי' גם לקוטי שיחות חל"ב עמ' 82 (פ' תזריע א' סעי' ו') שביאר מאחז"ל (סנהדרין צח,א) "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או שכולו חייב",[11] דדור שכולו חייב הוא ש"למעני למעני אעשה",[12] ופי' המהרש"א בחדא"ג שיעמיד להם הקב"ה מלך כו' שעי"ז יעשו תשובה, או בדור שכולו זכאי שבנ"י יעשו תשובה רצונית, ולהלכה פסק הרמב"ם שהבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן שי"ל הכוונה כמ"ש במ"א (חכ"ז המובא לעיל) לתשובה שלימה תשובה רצונית, ומיד הן נגאלין עיי"ש. דמשמע שהרמב"ם לא סב"ל שהתשובה באה ע"י שיעמיד להם מלך וכו', וצ"ע שהרי הרמב"ם פסק כרבי יהושע.

וראה מאמר ד"ה החודש הזה לכם תשל"ה (ספר המאמרים תשל"ה עמ' 344) שביאר הענין באופן אחר, דאף דפסקינן כרבי יהושע דבניסן עתידין להגאל, מ"מ גם לשיטתו צ"ל תשובה, אלא תהי' סוג תשובה של חודש ניסן, שאינו בסדר והדרגה כמו בחודש תשרי, אלא באופן של דילוג כהרף עין, עיי"ש.

מהו החילוק בין "זכו" ל"לא זכו" אם כבר הבטיחה תורה שיעשו תשובה

ובס' 'קובץ המועדים' - חנוכה פורים - (עמ' תקפא) הקשה, דכיון שהבטיחה התורה שסוף לעשות תשובה, נמצא לכאורה שמובטח להם שלעולם יגאלו בגאולה ד"אחישנה" דוקא ולא יצטרכו לחכות עד זמן גאולת "בעתה" שהרי זהו מהות גאולת "זכו אחישנה" דמיד שיהיו במצב של "זכו" יגאלו, משא"כ בגאולת "בעתה" תהי' כאשר לא יהי' מצב של "זכו" עד הזמן הקבוע לקץ, וכבר נת' שהסדר ד"בעתה" שונה מהסדר ד"אחישנה", ולפי זה נמצא שמובטח להם לישראל שלא יהי' כלל הסדר של "בעתה" כיון שהגאולה תהי' לעולם אחר עשיית התשובה כש"זכו"?

והביא מהגרמ"ד סולובייצ'יק שליט"א (שי לתורה ר"ה עמ' ג') שחקר ברמב"ם הנ"ל, האם יש הבטחה על עצם החזרה בתשובה, או שיש הבטחה דאם יחזרו בתשובה מיד יגאלו. והביא שהרמב"ם כתב (הל' תשובה פ"ו ה"ג) וז"ל: ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה, עכ"ל, ומבאר שם שזהו העונש היותר גדול לאדם שמונעים ממנו לעשות תשובה. ולפי"ז ביאר דאפשר שכוונת הרמב"ם שיש הבטחה לכלל ישראל שלא ימנעו מהם את התשובה ואם ירצו אז יחזרו בתשובה ואז תבוא הגאולה עכ"ד. ולפי זה נמצא דליכא הבטחה בתורה שתהי' דוקא גאולת "אחישנה", וזה תלוי רק ברצון ישראל דרק אם ירצו ויחזרו בתשובה אז מיד יגאלו עיי"ש.

אמנם מפשטות לשון הרמב"ם אין משמע כן, שלשונו "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה וכו'" הוא שההבטחה היא על עצם עשיית התשובה. ויש ליישב התמיהה הנ"ל, דהגאולה ד"זכו" היא כשעשו תשובה בתחילה לפני הזמן ד"בעתה" מצד עצמם בלי שום הכרח מבחוץ. אבל הגאולה ד"בעתה" היא כשמגיע הזמן, "סוף גלותן" ועדיין לא עשו תשובה, דאז מצד ההכרח מלמעלה עושים תשובה, ואף דאח"כ עשו תשובה גם מרצונם כמבואר לעיל, מ"מ כיון שכל ההתחלה היתה מצד ההכרח מלמעלה, לכן תהי' סדר הגאולה של "בעתה" דוקא. וכמבואר בכ"מ (ראה לקוטי שיחות חכ"ז פ' בחוקותי א, ובכ"מ), שהרמב"ם בספר היד איירי רק בסדר הגאולה של "בעתה" ולא בסדר ד"אחישנה" כיון שכן מוכרח להיות מצד ההלכה, נמצא דכל ההלכה דהבטיחה התורה וכו' איירי בהסדר של "בעתה".

תגובה על הנ"ל

והנה גבי האמור לעיל, כדאי להביא מה שכתב בזה הרה"ת מוה"ר איסר זלמן שי' ווייסבערג, וז"ל: במה שביאר שיטת הרמב"ם שפסק בהל' תשובה פ"ז ה"ה דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה (וכדביאר שם דזהו גם לפי רבי יהושע בסנהדרין (צז, ב) לפי הגירסא בש"ס דילן דר"י הוא זה שאמר דאם אין עושין תשובה מעצמן "הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה"), דא"כ מהו זה שכתב בהל' מלכים פי"א ה"ד שמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", והרי לפ"ד הרמב"ם בהל' תשובה כבר עשו ישראל תשובה קודם ביאת המשיח, ואמאי הוא צריך לכופם לילך בדרכי התורה? ומציע לפרש דמש"כ בהל' תשובה קאי על כללות ישראל, משא"כ בהל' מלכים ר"ל דמשיח יכוף כל אחד ואחד בפרטיות לשוב אל ה' ולתורתו.

ולענ"ד קשה לקבל שהרמב"ם דורש מהאיש העומד בבחי' חזקת משיח שיצליח לכוף כל או"א מבנ"י לילך בדרכי התורה, ובלעדי זאת בטלה חזקתו, דנוסף ע"ז שהדבר אינו אפשרי בדרך הטבע (והרי להרמב"ם אף אחרי הגאולה ואחרי קביעותו של משיח ודאי לא יבטל מנהגו של עולם, וכ"ש בתקופה של חזקת משיח), הרי אין שום סיבה לדרוש תנאי זה לקבוע חזקת משיח. דהנה לא מצינו שום מקור בספרות חז"ל לאלה הדברים שכתב הרמב"ם בתור תנאים לקבוע חזקת משיח, ואף שיתכן שהמקור נעלם מאתנו, יותר מסתבר שהרמב"ם הוציא הדברים מסברא, דמש"כ הרמב"ם דצריך להיות הוגה בתורה ועוסק במצוות וילחם מלחמת ה', הרי תנאים אלו אמורים בכל מלך כשר כמש"כ הרמב"ם לעיל בהל' מלכים פ"א ה"ח, וכ"ש שהאיש העומד בתור חזקת משיח צריך להיות בו דברים אלו. אבל מש"כ "ויכוף כל ישראל..." אינו מובן, דאע"פ דכל מלך צריך ש"תהי' מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים (שם פ"ה ה"י)", וא"כ ודאי שכדי לקבוע חזקת משיח ה"ה צריך להראות שמגמתו לכוף כל ישראל, אבל למה הוא צריך כבר בשלב הזאת לכוף בפועל כל ישראל?

אמנם הדברים מובנים בפשטות, דכיון דכדי לזכות להגאולה צריכים בנ"י לעשות תשובה, א"כ זה העומד וטוען שהוא הוא מלך המשיח ונשלח לגאול את בנ"י מגלותן ה"ה צריך קודם לכוף כל ישראל לעשות תשובה, דכיון דתשובה מעכבת את הגאולה, בע"כ שאם הוא השליח להביא הגאולה ג"ז הוא חלק משליחותו, ונמצא דה"יכוף את ישראל" של הלכות מלכים היא היא ה"תשובה" האמורה בהל' תשובה ("אין ישראל נגאלין אלא בתשובה"), ולכן אא"ל דבהל' תשובה קאי על תשובת הכלל, וכאן בהל' מלכים על הפרט, אלא ודאי דבשני המקומות כוונת הרמב"ם על כללות ישראל ורובם.

[ומש"כ הרמב"ם בהל' מלכים "ויכוף כל ישראל", אין הכוונה כל או"א ממש, דכנ"ל אין זה שייך עפ"י טבע, ור"ל רק דמשיח צריך להתעסק בכל חלקי כלל ישראל, ולא רק בעדה, חוג או שבט מסוימת. וגם הוא יעסוק בכל שכבות העם, הגדולים והקטנים וכו', דכדי לקבוע חזקת משיח צריך להראות דאגתו לכל בני ישראל די בכל אתר ואתר, כי משיח ה"ה מלך כל ישראל, ככתוב "ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ . . ומלך אחד יהי' לכולם וגו' (יחזקאל לז,כב)].

והנה לעיל הובא פי' זה מאחרונים, והיינו דמש"כ הרמב"ם בהל' תשובה ובהל' מלכים היינו הך, אלא שהק' ע"ז כמה קושיות;

חדא, דהרמב"ם כתב ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן", והיינו לפני ביאת המשיח, וכן הרי הביא הרמב"ם הכתובים בפ' נצבים "והי' כי יבואו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה"א וגו', ושב ה"א וגו'", דכ"ז מיירי בסוף הגלות, קודם ביאת משיח.

ולענ"ד לא קשה, כי הרי בתקופת חזקת משיח עדיין אנו בגלות, (לבד מזאת דאדם זה אולי לא יצליח בכלל להמשיך בתהליך הגאולה ותתבטל חזקתו, וכמש"כ הרמב"ם דדבר זה יתכן, הרי גם אם ימשיך להיות משיח ודאי, מ"מ בתקופה בה דורש הרמב"ם שיכוף כל ישראל לתשובה עדיין לא התחיל הגאולה), כי תקופת חזקת משיח היא לקבוע זהותו של משיח, אבל אינה חלק מעצם הגאולה, ואפי' בנין המקדש אינו מעצם החפצא של גאולה, דגאולה פירושו קיבוץ גליות ע"י משיח, וגאולת ישראל מיד האומות.

עוד הק' ממש"כ הרמב"ם בפיה"מ (הל' סנהדרין פ"א מ"ג) דהסנהדרין תשוב לפני בוא המשיח אחר שיכשיר ה' לבות בני אדם . . ותגדל תשוקתם לה' ולתורתו וכו'", הרי מבואר דקודם ביאת המשיח יעשו תשובה.

ולענ"ד יתכן דמש"כ הרמב"ם לפני בוא משיח היינו אחרי שכבר קיים ו"יכוף כל ישראל וכו'", אבל קודם תקופת ודאי משיח, דכבר יסד רבינו ד"ביאת משיח" ר"ל ביאתו להסנהדרין לקבוע שהוא משיח, ואיך יבוא להם לקבוע שהוא בחזקת משיח קודם שקיים התנאים של חזקת משיח כולל ג"כ "ויכוף וכו'"?

עכ"פ נראה לענ"ד דדברי הרמב"ם בהל' תשובה ובהל' מלכים מתאימים זל"ז, אבל מה שנכתב לעיל גם דדברי הרמב"ם אינם שייכים לפלוגתת ר"א ור"י בסנהדרין שם, דכל פלוגתתם היא אם יכול לבוא משיח בלא תשובה, אבל הגאולה ודאי דהיא תלוי' בתשובה, לענ"ד הדברים אינם מתקבלים כלל. דלשון הש"ס (סנהדרין צז,ב) "אם ישראל עושין תשובה נגאלין וכו'" אינו סובל פי' זה. ועוד הרי כל הפסוקים המובאים בסוגיא שם כמו "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו (ישעי' נב,ג)", "ולקחתי אתכם אחד מעיר .. והבאתי אתכם ציון (ירמי' ג,יד)", "בשובה ונחת תושעון (ישעי' ל,טו)" וכו', מוכיחים בעליל דכל הסוגיא סובבת על תנאי התשובה לעצם הגאולה, ולא לתקופת חזקת משיח קודם הגאולה.

אלא דיש להקשות דכיון דלפי הנ"ל הרמב"ם פסק בהל' תשובה כר"י דתשובה קודם הגאולה תוכל להיות גם ע"י "הכרח" מלמעלה, וכדבריו ד"הקב"ה מעמד להם מלך קשה כו'", למה קבע הרמב"ם בהל' מלכים דמשיח יחזירם בתשובה, ולא מלך קשה וכו' כדברי הש"ס?

אלא דיעויין באמונות ודעות לרס"ג מאמר שמיני בענין משיח בן יוסף "ואומר עוד על שני המצבים יחד, כלומר אם לא נשוב ויארעו מאורעות משיח בן יוסף, ואם נשוב ונפטר מהם, יתגלה לנו משיח בן דוד פתאום. אם כבר קדם לו משיח בן יוסף יהיה כשליח לפניו ומדריך לאומה ומפנה את הדרך . . ואם לא יבוא, יבואנו משיח בן דוד פתאום . . ומוליך עמו אנשים עד שיגיע לבית המקדש, ואם היה ביד ארמילוס יהרגהו ויקחהו מידו . . ואם היה ביד זולתו הרי גם הוא יהיה מאדום. ואם לא יבוא בן יוסף יבואם על ידי בן דוד מה שמחזק לבותם ומחבש שברם ומנחם נפשם".

הרי דישנם כמה אפשרויות, אם התשובה תהי' ע"י הצרות של גוג ומגוג והריגת משיח בן יוסף, או דההתעוררות תבוא ע"י משיח ב"ד. ויש מדרשות חלוקות בזה. וא"כ מה דאיתא בסנהדרין שם דהתשובה תבוא ע"י גזירותיו של "מלך קשה" בפשטות זהו לפי המהלך שכתב הרס"ג שאם לא נשוב תהיה המאורעות של מב"י וכו' והריגתו ע"י ארמילוס וכו', וזהו ג"כ סתמא דהש"ס בסוכה (נב, ב).

אבל הרמב"ם הרי לא הביא כל זה בס' הי"ד, וזהו בהתאם לדרכו שנתפרש בארוכה באגרת תחה"מ שבמקום דליכא מסורה מוצקת, כ"א מדרשות חלוקים, הרי הוא הולך אחר הפשטות וע"פ הטבע וכו', ולכן הניח כל האגדות המדברים אודות משיח בן יוסף, הריגתו ע"י ארמילוס, ותחייתו, וקבע בידו שמשיח בן דוד הוא זה שיחזיר העם בתשובה. ע"כ תגובת הרא"ז וייסברג שי' הנ"ל להאמור לעיל.

תשובה להנ"ל

והנה במ"ש לפרש דברי הרמב"ם בהל' מלכים (פי"א ה"ד) "ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" דכוונתו הוא למ"ש בהל' תשובה (פ"ז ה"ה) "ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין וכו'" וסב"ל להרמב"ם שזה עצמו יהי' ע"י משיח, ולפי זה לא קשה כלל מה הוקשה דכיון שכבר עשו תשובה לפני ביאת משיח למה צריך משיח לכוף כל ישראל וכו', עיי"ש.

ואכן מצינו בלקוטי שיחות ח"ה עמ' 149, שכתב דלאחרי ביאתו ועל ידו יהי' קץ הגלות, ואח"כ – כמ"ש הרמב"ם באופן ברור – יהי' אתחלתא דגאולה, ואח"כ הגאולה האמיתית והשלימה עיי"ש. וכ"כ בח"ח עמ' 376 הערה 29 שסיום וקץ הגלות הוא ע"י משיח, ובח"כ עמ' 272 ועמ' 359 ובכ"מ, דלפי"ז שפיר אפשר לומר דמ"ש הרמב"ם "בסוף גלותן" כוונתו ללאחר שיעמוד מלך מבית דוד וכו' לפני הגאולה.

אמנם אכתי יש לפקפק בפירוש זה מצד כמה דברים: א) אם כוונתו בהל' מלכים למ"ש בהל' תשובה דאין נגאלין אלא בתשובה, לכאורה הי' לו להרמב"ם להזכיר בהל' מלכים לשון חז"ל בזה, דיכוף כל ישראל "לעשות תשובה"? ב) כיון שבהל' תשובה לא הזכיר ש"כל" ישראל עושין תשובה רק כתב ישראל סתם, למה כאן בהל' מלכים הוסיף וכתב "כל ישראל"? ג) ממה שהביא הרמב"ם בהל' תשובה הפסוק שנאמר "והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך וגו'", משמע דזהו כדעת רבי יהושע שהקב"ה מעמיד להם מלך וכו', אבל לא שזה יעשה ע"י משיח.

גם מדברי הרבי משמע דלא סב"ל הכי. דבלקוטי שיחות ח"ח עמ' 362 כתב על "ויכוף כל ישראל" וזלה"ק: יל"פ השייכות לענין הגאולה - כי מסיבות החורבן הוא שהשרים לא הוכיחו (שבת קיט, ב, איכ"ר א, ו) עכלה"ק. ואי נימא דכוונת הרמב"ם בזה הוא להתשובה שהיא היא התנאי להגאולה, הי' אפ"ל בפשטות דמקורו הוא מהא גופא שאמרו חז"ל שאין נגאלין אלא בתשובה.

ומה שכתב דלכוף כל אחד ואחד מישראל אינו אפשרי בדרך הטבע, לכאורה גם לכוף כללות בני ישראל ורובם כן הוא ומאי שנא? ובודאי צ"ל לכו"ע שזהו מצד מעלתו המיוחד של מלך המשיח וכמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"ב): "שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה'", ועי' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ה סי' י"ב שכתב דמ"ש הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"ד) שמשיח ילחום מלחמת ה', אין זה מלחמה טבעית עם הגוים, ושגם שאר ישראל ישתתפו במלחמה, דזה לא יהי' תלוי בהם, אלא הוא מצות מלך המשיח לבדו והוא יעשה זאת ברוח קדשו, וכ"כ באגרות משה או"ח ח"ד סי' פא דאפילו לפי שמואל דסב"ל דאין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד לא ילחמו בכלי זיין, דהרי איתא בעירובין מג, ב, דכיון דאתי משיחא הכל עבדים לישראל והוא מהפחד הגדול, ובודאי לא יצטרך משיח לכלי זיין, והביא שכ"כ המהרש"א בחדא"ג שבת סג, א, דלכו"ע לא יהיו שום מלחמות לישראל אלא בין אוה"ע עצמם עיי"ש.

וראה לקוטי שיחות חי"א פ' שמות א' (עמ' 2) שהביא מ"ש אדה"ז (הל' ת"ת פ"ד ה"ג, תניא ספל"ט) שכאו"א מישראל בודאי סופו לעשות תשובה . . כי לא ידח ממנו נדח (לשון הפסוק שמואל ב' יד,יד) ועפ"ז נכללו בזה גם כל הרשעים . . וכמו שמצינו מפורש בכתוב (ישעי' כז,יג) והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וגו' שגם אלה ששקעו בגלותם עד שנעשו "אובדים" ו"נדחים" ואין להם הרצון לצאת מהגלות גם הם יתעורר בתשובה וכו', וא"כ הרי בפשטות י"ל שזה יעשה אח"כ ע"י משיח שיכוף כל ישראל וכו', ויל"ע עוד.
  1. עי' גם ביד רמ"ה שם (ד"ה אמר רב) שכתב: "שתק ר' אליעזר וקיבלה", ובקרבן העדה ירושלמי תענית פ"א ה"א ד"ה אסתליק.
  2. וראה אגרות קודש ח"כ עמ' שלט (ז'תשנ"ה) שכתב להרה"ג הרה"ת ר"א שי' חיטריק וזלה"ק: וכידוע הדוגמא בזה מהענין דשתק רב, ואף שהקשו לו קושיות על פסק הדין, בכל זה לא הדר בו*, בידעו ברור בשכלו אשר כן הוא הפסק למרות הקושיא והפירכא. [ובשוה"ג שם מוסיף בכוכבית: *(ביצה ו, א) דרוב הפוסקים פסקו כרב. ועיי"ש ר"ן, רא"ש, השגות הראב"ד על הרז"ה בסוכה (ז, א). קונטרס הרמ"ע, שברי לוחות ועוד. וא"כ פליגי אתוד"ה ומודה (ב"ב סב, א)]. עכלה"ק.
  3. וכ"כ באגרות קודש שם גם בעמ' קיז (נדפס בלקוטי שיחות ח"ד עמ' 1292) ועד"ז איתא בלקוטי שיחות ח"א עמ' 235 עיי"ש, ובאור התורה פ' בא עמ' רנט ואילך.
  4. וכ"כ בלקוטי שיחות חי"א עמ' 308 עיי"ש.
  5. ועי' גם בנצח ישראל למהר"ל פ"א ופל"א שכ"כ. ועי' מהרש"א חדא"ג יומא פו,א, בד"ה שובו. וראה גם בס' 'אמונות ודעות' להרס"ג מאמר ח' פ"ה.
  6. ועד"ז ביאר דעת הרמב"ם ב'ספר התשובה' כרך שני עמ' תכג עיי"ש.
  7. הובא גם בשיחת ש"פ וילך תשי"ט (תורת מנחם – התוועדויות חכ"ד [תשי"ט ח"א] ע' 30) עיי"ש.
  8. אבל עי' בס' 'צדי"ק למלך' ח"ו עמ' 175 שאמר הרבי ביחידות ביום ה' מנ"א תשכ"ז, וז"ל: וההלכה היא כלשון הרמב"ם, שיהי' איש ש"יכוף כל ישראל" . אולי לא "כל ישראל" ממש, אולם לכל הפחות רובם ככולם עכ"ל.
  9. ראה בס' התשובה ח"ב עמ' תכ"ה שכן הקשה בס' 'דעת קדושים' להגר"ר האמבורגער, ובס' 'משנת יעבץ' - מועדים - סי' נד ובכ"מ.
  10. וראה תורת שלום עמ' 22, ולקוטי שיחות ח"ז עמ' 7 הערה 57.
  11. וראה רשימות חוברת יא.
  12. ישעי' מח,יא.