ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן סח׃ קדושת כהונה אחר התחי׳

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בגמ' ברכות (מו,א) איתא רבי זירא חלש, על לגביה רבי אבהו, קביל עליה: אי מתפח קטינא חריך שקי - עבידנא יומא טבא לרבנן. אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן. כי מטא למשרי, אמר ליה לרבי זירא: לישרי לן מר - אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרבי יוחנן דאמר: בעל הבית בוצע? שרא להו. כי מטא לברוכי, אמר ליה: נבריך לן מר - אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר: בוצע מברך? ואיהו כמאן סבירא ליה? - כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע ואורח מברך, בעל הבית בוצע - כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך - כדי שיברך בעל הבית ע"כ. ובחי' הרשב"א שם (ד"ה איהו כמאן) הקשה דכיון דאמרינן דר' אבהו סב"ל כר' יוחנן דבעה"ב בוצע ואורח מברך, א"כ ר' אבהו היכי קאמר ליה לר' זירא דליבצע? ותירץ וז"ל: וי"ל דשאני ר' זירא דהוה ליה בסעודה זו כבעל הבית דמחמתיה עביד להו יומא טבא לרבנן עכ"ל.

ובקונטרס "עובר אורח" להגאון האדר"ת ז"ל, (או"ח סי' קס"ז, נדפס בסוף הס' ארחות חיים - ספינקא ח"ב) הקשה דלמה לא תירץ הרשב"א בפשיטות דכיון דר' זירא הי' כהן (כדאיתא בירושלמי ברכות פ"ח ה"ו) לכן כיבד לר' זירא לבצוע? ותירץ וז"ל: ואולי י"ל דסב"ל להרשב"א כרש"י כתובות (מג,ב בד"ה אמר רב זירא) דבבבל קרי ליה רב זירא וכשעלה לא"י נסמך וקראוהו רבי זירא, א"כ י"ל דההוא עובדא שהי' כבר בא"י אצל ר' אבהו הי' לבתר עובדא דרבה במגילה ז,ב, דשחטי' לר"ז והדר אחי', וא"כ י"ל דפקעה קדושת כהונה ממנו עכ"ל, ז.א. דכיון שמת וחזר לתחי' ע"י נס פנים חדשות באו לכאן ונפקע ממנו קדושת כהונה, ובס' מגדים חדשים (ברכות שם) כתב דלפי דברי האדר"ת יש ליישב עד"ז גם בנוגע לרב כהנא דאיתא בכמה מקומות שהי' כהן, (פסחים קיג,א ועוד), והקשו התוס' (קידושין ח,א, ופסחים מט,ב) דבכמה דוכתי משמע שלא הי' כהן? ולפי הנ"ל י"ל דאלו המקומות דמשמע שלא הי' כהן היו אחר העובדא של רב כהנא עם רבי יוחנן (ב"ק קיז,א) דנח נפשיה ואח"כ בעא רחמיה ואוקמיה עיי"ש, דאחר שחזר לתחי' הרי הוא פנים חדשות עיי"ש.[1]

ובס' כלי חמדה פ' בראשית (ע' 12) הביא דברי האדר"ת, ותמה עליו שהרי כל כהן הוא כהן מחמת שהוא בן כהן, וכיון דזה פשיטא שלא נפקע הקורבה ע"י המיתה, א"כ הרי הוא גם עתה בן כהן וממילא הוא כהן עיי"ש.

ולכאורה יפלא יותר, שהרי מפורש בסנהדרין צ,ב: "אמר רבי יוחנן מניין לתחית המתים מן התורה - שנאמר (במדבר יח, כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים? והלא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה. אלא, מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה - מכאן לתחיית המתים מן התורה", הרי מבואר בהדיא דגם אחר התחי' לא נפקע ממנו קדושת כהונה?[2]

שוב ראיתי במכתב שכתב הגר"ח ברלין ז"ל להאדר"ת (נדפס בס' הזכרון לה'פחד יצחק' ע' תרס) ששם שלל הגר"ח ברלין דבריו אלו לגמרי, מצד הגמ' דסנהדרין שמפורש להיפך.

שיטת הרמב"ן בשורש ג'

ובס' "כמוצא שלל רב' פ' קרח עה"פ ונתתם ממנו את תרומת ה' וגו' (במדבר שם) הביא שקו"ט זה, והוסיף שבקובץ הר המור (גליון ז' ניסן תשמ"ה) כתב הגרי"ח שליט"א סופר ליישב דברי האדר"ת, דאכן מדרשת הגמ' דסנהדרין מתבאר בפירוש שלעתיד לבוא כשיקום אהרן בתחיית המתים יהי' כהן ויתנו לו תרומה, אבל לא התבאר שם שאת התרומה יקבל אהרן מכח קדושתו הראשונה, ואפשר לומר שלע"ל יצטרך משיחה לכהונה מחדש, ומצינו מקור לזה מדברי הרמב"ן, דבגמ' יומא ה,ב, איתא: כיצד הלבישן [לאהרן ולבניו בימי המילואים] ומקשה הגמ': כיצד הלבישן, מאי דהוי הוי? [כלומר מה לנו לחקור מה הי' בימי המילואים?] ומתרץ הגמ' שהשאלה היא כיצד מלבישן לע"ל? ושוב מקשה הגמ' לע"ל, כשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם? [והוא ידע כיצד יש להלבישן] וכו' עיי"ש.

וכתב ע"ז הרמב"ן (בסהמ"צ שורש ג') וז"ל: הנה סוברין כי לתחיית המתים יקדשו אהרן ובניו עצמן במילואים, לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת מיתה ויהיו אנשים מחודשים, ויצטרכו להתקדש כבראשונה, ויהיו המילואים האלה נוהגין בם וכו' עכ"ל,[3] הרי שיש מכאן מקור לדברי האדר"ת שהמיתה אכן מפקיעה קדושת כהונה ומצריכה קידוש מחדש עכ"ד, וכבר כתב כן בס' פסקי תשובה (הנדפס מחדש) בקונטרס דברי חכמים ע' כ"ג עיי"ש, ובמה שכתב עוד בענין זה.

אלא דנראה דאפילו לפי דברי הרמב"ן שהוכיח מהגמ' יומא שיצטרכו חינוך מחדש ומשיחה חדשה (וראה גם רש"ש שם), הנה בפשטות כוונתו כמ"ש בכלי חמדה שם שצריך חינוך מחדש רק משום העבודה, כמו כל כהן שהתחיל לעבוד שצריך חינוך, אבל לענין קדושת כהונה עצמה פשיטא שלא נפקע.

וראה שו"ת אבני נזר חו"מ סי' ג' וז"ל: ואשר הוקשה לו בש"ס יומא (ה' ע"ב) כיצד מלבישן לעתיד לבוא. למה יצטרך לעתיד סדר הלבשה הלא כבר נתחנכו אהרן ובניו ולמה יצטרך חינוך שנית: נ"ל עפימ"ש הרב מלאדי זצ"ל בעל התניא בספרו תורה אור פ' ויחי בפסוק אוסרי לגפן עירה בד"ה והנה זהו, (מו,ג) כי לעתיד תהי' העבודה למכוון אחר ממה שהי' במשכן ובבית עולמים כי שם הי' הכפרה על האדם ולעתיד יהי' האדם כבר מתוקן והקרבנות יהי' להעלות הבעלי חיים. עיי"ש. וכיון שיהי' העבודה באופן אחר יצטרך חינוך לעבודה זו מחדש. ורמזו חכמז"ל זה במה שאמרו שמיני רגל בפ"ע. וידוע כי שמיני רומז לימות המשיח כינור של עתיד בת ח' נימין. ואין לו צירוף עם עוה"ז והוא בפני עצמו ע"כ צריך חינוך מחדש. ובספר המצוות שורש ג' כתב הרמב"ן ז"ל בד"ה אבל תרומת, לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת המיתה ויהיו אנשים מחודשים יצטרכו להתקדש כראשונה עיי"ש עכ"ל.

וראה עוד בס' כמוצא שלל רב שם, שהביא אח"כ מ"ש הגרא"ד הורוויץ שליט"א בקובץ הר המור גליון ט' (אלול תשמ"ו) לדחות תירוצו ע"ד הנ"ל, דאין כוונת הרמב"ן שיצטרכו לקדשם לכהונה, אלא דקאי על החינוך למילואים בלבד, וכמו שהי' בימי משה רבינו ובימי עזרא דאף שהיו כהנים מכבר נעשה להם משיחה במילואים עד"ז יהי' לע"ל, גם כתב להקשות על האדר"ת מכ"מ, ומהם דלפי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צא,ב ובכ"מ) שבתחיית המתים יקומו במומן כדי שלא יאמרו אחר הוא, ואח"כ יתרפאו, והרי מרובה מדה טובה ממדת פורעניות, א"כ ודאי ששבט הכהנים שנבחרו לשרת את ה' יעמדו במעלתם? עכתו"ד.

נוסף לכל זה, כבר נת' לעיל בסי' נט מה שהקשו על הרמב"ן דבתו"כ פ' צו פי"ח איתא להיפך: "זאת משחת אהרן ומשחת בניו ר' יהודא אומר יכול יהו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבוא ת"ל זאת וכו'" – היינו שיצטרכו משיחה רק אז ולא לע"ל כי עומדים בקדושתם במשיחה הראשונה ואי"צ משיחה אחרת, וכן איתא במדב"ר פ' נשא פי"ח "עדיין אני אומר שימשחו לע"ל ת"ל זאת אין נמשחין לע"ל", עיי"ש, וראה בזית רענן על הילקוט פר' צו רמז תקט שהקשה קושיא זו על הרמב"ן, וכן הקשה באמבוהא דספרי על ספרי זוטא פר' נשא (יח, פד), ובשו"ת רב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ב ועוד, ולכן יש שפירשו הגמ' דיומא דבאמת לא התבטלה קדושת כהונה מהם כלל, ואין זה אלא תיאור כבוד שיהי' למשה רבינו, דבתחיית המתים הוא יחזור וילבישם.

חילוק בין תחי' פרטית לתחיית המתים הכללי

ונראה דיש לומר בזה באופן אחר, וזהו עפ"י מ"ש בלקוטי שיחות חי"ח פ' חוקת ב' סעי' ט"ו (הובא לעיל סי' ס) בהא ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא (נדה סט,ב) אם מתים דלע"ל צריכין הזאה ג' וז' או אין צריכין, ומקשה דלמה לא שאלו שאלה זו עצמה בנוגע לבן השונמית דאיירי בו לפני זה אם הי' צריך הזאה וכו'? וביאר שם שיש חילוק בין תחיית המתים דלע"ל לתחיית המתים שבבן השונמית, וז"ל (בתרגום מאידיש): אצל בן השונמית היתה התחי' (לא באופן של תחה"מ לע"ל, ששם אפ"ל ש(חלק ה)גוף נתתקן ונבנה, אלא) באופן של התהפכות ומציאות חדשה – מציאות של חי במקום מציאות של מת וכו', ובמילא הרי לא שייך כאן טומאת מגע במת מצד נוגע בעצמו, כיון דהוה מציאות חדשה, ורק בתחיית המתים יש להסתפק אם יש כאן טומאת מגע.

ובהערה 88 כתב וז"ל: ההסברה בזה י"ל: במתים לעת"ל מוכרח הדבר שיחיו אז (והרי תחה"מ הוא עיקר באמונה) והיינו דמצד הגוף יש בו תכונה וכו' שיחי' וזהו סדר שכלול בהגוף, (ולהעיר מאבות ספ"ד "הילודים למות והמתים לחיות" וראה סנהדרין (צא,א): "דלא הוו חיי דהוי חיי לא כל שכן"), וא"כ נמצא דגוף החי יש לו שייכות והמשך לגוף המת, משא"כ בבן הצרפתית ובן השונמית שהתחי' הי' שלא ע"פ סדר המוכרח בגוף זה כ"א בדרך חידוש ונס, דמצד עצמן היו מתים הרי נמצא דגוף החי אין לו שייכות והמשך לגוף המת ואין כאן נגיעה בעצמו", עכ"ל. וראה רש"י בראשית ב, ז ד"ה וייצר: יצירה לתחיית המתים, ופירשו המפרשים שם שהקב"ה נותן מעכשיו כח חיוני באדם שגם לאחר שימות יוכל לחיות עוד.

דלפי"ז יש לתרץ, דכל מה דיש לומר דאחר שמת וחזר וחי נפקע ממנו דין כהונה, זהו רק בתחי' כמו בר' זירא שהי' ע"י נס ובמילא הוא מציאות חדשה, משא"כ בתחיית המתים שנקבע מעיקרא בהגוף שהוא מוכן לתחי' ה"ז המשך אחד ולכן לא נפקע משבט כהן דין כהונה כדמוכח מהגמ' סנהדרין הנ"ל.[4]

וראה בס' שערי טהר חלק ח' סי' ק"י שהאריך ג"כ בענין זה, וביאר ג"כ ע"ד הנ"ל שיש חילוק בין תחי' פרטית באופן של נס לתחיית המתים הכללי, וטעמו הוא דתחיית המתים שאני שהחידוש של תחיית המתים יהי' לא רק שיחיו אלא שישובו לקדמותם ממש ויחשבו כאילו לא מתו לעולם, והביא גמ' הנ"ל דסנהדרין שיהי' אותו אהרן הכהן שבתחילה, משא"כ במעשה דר' זירא שנעשה לו נס פרטי וחי', וכן בהנס של בן השונמית שהי' נס פרטי, שפיר י"ל שע"י הנס לא חשיבי כלל אותם שהיו מתחילה, ואפשר שבטל גם קורבת משפחתם, והביא ראי' לזה מדברי הרד"ק הידועים (מלכים ב' ד,ז) עה"פ ושלמי את נשיכי וגו': "ושלמי למרי חובותיך, ובתוספתא, וכד אתרחיש לה ההוא ניסא אמרת ליה לנביא דה' אית עלי עשור מהאי מישחא או לא אמר לה בעליך זן נביאיא דה' במילתא דליכא עליה עשורא ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא וכו' עכ"ל, דמבואר בזה שהשמן שנברא ע"י נס לא נחשב לשמן כלל אלא לדבר חדש שלכן אין עליו תורת עישור, וא"כ עד"ז י"ל במי שמת וחזר וחי' ע"י נס שהוא מציאות חדש לגמרי עיי"ש.

ומבאר שם דגם במתים שהחי' יחזקאל דמשמע מהגמ' סנהדרין שם שהיו ממש אותם האנשים שהיו מתחילה בחיים, ה"ז משום דמפורש בפדר"א פל"ג שהתחי' הי' ע"י שירד עליהם תחיית טל מן השמים כמ"ש בישעי' (כו, יט): "כי טל אורות טלך" דזהו הטל של תחיית המתים כמבואר בשבת פח,ב, וכיון שהי' באותו האופן של תחיית המתים דלעתיד לכן לא נעשו למציאות חדשה.

גם תירץ עפ"ז קושיית המפרשים בנדה שם, דלמה שאלו מבן השונמית שהחי' אלישע מהו שיטמא, ולא שאלו מבן הצרפתית שהחי' אליהו דקדים מיני'?[5] ותירץ - ע"פ מה שביאר שם בשאלות של אנשי אלכסנדריא - דבן הצרפתית שהחי' אליהו הי' זה באותו האופן של תחיית המתים הכללי, וכמבואר בסנהדרין קיג,א, שמפתח תחיית המתים נמסר ביד אליהו ובמילא כאן לא שייך לשאול מהו שיטמא, כי זה נכלל בשאלתם שבמתים דלע"ל אם צריכים הזאה וכו', כיון שהי' באותו האופן, משא"כ אצל אלישע הי' זה בדרך נס ולא באופן דתחיית המתים ולכן רק בזה שאלו מהו שיטמא, והביא ראי' לזה מהילקוט (מלכים א' רמז רז) דרק אצל אליהו אמר שם שמחי' מתים, אבל לגבי אלישע אמר שממתיק את המר, ולכאורה מאי שנא? ולהנ"ל ניחא,[6] וביאר בזה מ"ש התוס' ב"מ קיד,ב, שהקשו דכיון דאליהו כהן הוא האיך החי' בנו של האלמנה הרי אסור לו להטמא? ותירצו התוס' שהי' פקוח נפש עיי"ש, ואי נימא לגבי תחיית אליהו שנחשב לאיש אחר אחר התחי', מה שייך בזה פקוח נפש?[7] ומוכח שאצל אליהו נשאר לאותו האדם שהי' תחילה, כיון שהחייהו ע"י האופן של תחיית המתים עיי"ש בארוכה.

דבר שנברא ע"י נס

אמנם במה שביאר הטעם דאם חיה ע"י נס ה"ה מציאות חדשה, ודימה זה לדברי הרד"ק בשמן של נס שפטור מן המעשרות כי הוא דבר חדש ואינו שמן כלל, ז.א. דכשם שמוכח מהרד"ק דאף שהנס הי' לברוא שמן מ"מ אין זה שמן ממש אלא דומה לו, כן הוא גם כשמת וחזר לתחי' ע"י נס, שאין זה אותו האדם עצמו שהי' מקודם אלא דומה לו - יש לומר דלכאורה דבר זה הוא פלוגתא בין רש"י ותוס', דבסנהדרין נט,ב, מבואר דאדם הראשון נאסר לו לאכול בשר, ומקשה ע"ז בגמ' מהך דיהודא בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן הי' והיו מלאכי השרת צולין לו בשר וכו', הרי מוכח שהי' מותר באכילת בשר? ומתרץ התם בבשר היורד מן השמים עיי"ש, ולכאורה צריך ביאור דמהו תירוץ הגמ' הרי סוף סוף אסור לו לאכול בשר?

ולפי שיטת התוס' שם נו,ב, (בד"ה אכל) דסב"ל שכל האיסור הי' שאסור לו להמית בהמה ולאכול ממנה, אבל אם מתה מאליה שרי, מובן תירוץ הגמ' בפשטות דבהך בשר היורד מן השמים ליכא עליו שום איסור, אבל המהרש"א שם כתב דרש"י לא סב"ל כן, דהאיסור הוא אפילו במתה מאליה עיי"ש,[8] וכ"כ ביד רמ"ה שם דאית דדחקי ואמרי שהאיסור הוא רק להמית ולאכול אבל מתה מאליה מותר, ולאו מילתא היא דהא בשר סתם קאמרינן, ותו אי משום הריגת בעלי חיים הוא דאיתסר אדאשמעינן דלא הותר לו לאכול לאשמעינן דלא הותר לו להמית, ש"מ דהאי פירושא ליתי כלל והי' אסור בכל בשר עיי"ש, ולפי שיטה זו אכתי צריך ביאור דמהו תירוץ הגמ' התם בבשר היורד מן השמים, דלמה אין בזה האיסור דאכילת בשר?

ולכאורה צריך לפרש לשיטה זו כנ"ל, דבשר הנברא ע"י נס אינו מציאות של בשר אלא הוא דבר חדש שרק דומה לבשר, והאיסור חל רק על בשר ממש ולא בדבר הדומה לבשר, וזהו כוונת הגמ' לתרץ התם בבשר היורד מן השמים דלא חל ע"ז שום איסור.

ולפי"ז יש לבאר דלכן הוצרך רש"י לשיטתו לפרש הגמ' דמנחות (סט,ב) בשאלת הגמ' חטים שירדו בעננים לא כדפירשו התוס' דירדו ע"י נס, אלא פירש דכוונת הגמ' שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקינוס בלעו ספינה מלאה חטים עיי"ש, די"ל שלא רצה לפרש כתוס' משום דסב"ל לרש"י דאם ירדו בנס אין זה מציאות של חטים כלל רק דומה לחטים, ולמנחות בעינן חטים דוקא, אבל התוס' לשיטתם בסנהדרין שמפרשים תירוץ הגמ' כנ"ל דבבשר היורד מן השמים ליכא איסור משום דהוה כמתה מאליה, סב"ל דגם דבר היורד מן השמים הוה מציאות אמיתי של אותו דבר, ולכן שפיר פירשו במנחות דאיירי בחטים שירדו בדרך נס ואכמ"ל.

ולפי"ז נמצא דהא דנקט בשערי טהר בפשיטות, דדבר הנברא ע"י נס הוא דבר חדש ואינו אותו הדבר ממש, לכאורה הרי זה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' וכפי שנת', ועוד דאפילו אי נימא דדבר הנברא ע"י נס הוא דבר חדש ואינו אותו הדבר ממש, יש לחלק דזהו רק כשנברא דבר חדש, אבל באדם שחזר לתחי' ע"י נס, הנה שם י"ל דכל הנס הוא להחזירו למצבו הקודם לפני שמת, א"כ י"ל דשם לכו"ע אינו כאיש אחר.

ועוד, דיש לפרש מ"ש הרד"ק דאותו שמן הי' פטור ממעשרות [לא משום דאין זה שמן ממש, אלא] כמ"ש הכלי חמדה בפ' ויקהל (קנז,ב) דהטעם שאינו חייב במעשר הוא משום דכיון דמעט השמן שנשאר כבר הי' מעושר ושמן שנתרבה הלא בא ממנו במילא ליכא כאן חיוב חדש, ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' פ"ד ביאר הטעם דדבר שבא ע"י נס ה"ה כמו הפקר דליכא חיוב מעשרות עיי"ש ובחאע"ז ח"ב בתחילתו, וראה גם בס' נפש חי' להגר"ר מרגליות סי' ר"ד סעי' ט', וסי' רצ"ב סעי' ב', ובס' ברכת אהרן מאמר י' ובס' בית אהרן חלק ח' ע' תפ"ד ועוד, וראה בס' פרדס יוסף פ' לך אות מד, דלפי ביאורים אלו נמצא שזהו דין מסוים במעשר ואינו שייך לשקו"ט הנ"ל, וראה רשימות חוברת א' וחוברת קע"ד בענין שמן זית דשקו"ט בנוגע לשמן של נס לענין חנוכה אם הוה שמן ממש או לא, והרבי לא הזכיר רד"ק זה, ומוכח מזה ג"כ משום די"ל שהוא דין רק לגבי מעשר בלבד, ולכן אם יש לחלק בין תחי' פרטית שע"י נס לתחיית המתים הכללי, צריכים לומר הטעם כפי שנת' לעיל בלקוטי שיחות .

ביאור בדברי החת"ס בענין חתן דמים למולות

ולפי כל זה, נראה לתרץ דברי החת"ס (בס' תורת משה פ' שמות עה"פ (ד,כו) אז אמרה חתן דמים למולות) שכתב וז"ל: הנה בפ"ק דע"ז (ה,א) איתא דשובו לכם לאהליכם (דברים ה,כו) לשמחת עונה הוא דאתא, י"ל לפי שבמתן תורה יצאה נשמתם והורד טל של תחיית המתים והקב"ה החיה אותם, והו"א שבטל חיתון איש ואשתו,[9] ע"כ החזירם לשמחת עונה, וה"נ י"ל ויבקש להמיתו ולחזור להחיותו מיד, אך יהי' בינתיים חפש מחיוב מצות מילה ולא יכשל במה שלא מל ביום השמיני כי מת בינתיים (כי הקב"ה שלח אתו לגאול את ישראל והאיך רצה להמיתו, ובפרט שאין חיוב מיתה על ביטול מ"ע של וביום השמיני ימול, אלא שרצה לפטרו ממצות מילה ולהחיותו) וצפורה הבינה זאת וחששה כשיחיה יהי' בטל גם החיתון שבינו לבינה ולא תהי' עוד אשתו, ואולי לא יחפוץ בה עוד, כי יפרוש ממנה וכו', ע"כ נזדרזה למול הבן כדי שלא ימות משה ואז אמרה חתן דמים למולות חת"ן דייקא, עכ"ל.[10]

וכבר כתבו שדבריו לכאורה אינם מובנים (ראה במאמר תחיית המתים שבריש הספר מגדים חדשים על מסכת ברכות אות י"ב) דכיון דמדמה ליה לדין חיתון, א"כ כשם שחזינן במתן תורה שלא בטלה מהם דין חיתון דקאמר להו שובו לכם לאהליכם,[11] א"כ למה יפטר ממצות מילה אף שמת בינתיים? דמאי שנא מצות מילה שעל האב מנישואין שמקודם, ומהו בכלל הסברא לומר דכשמת האב וחזר וחי' שוב אינו מחוייב במילת בנו דנפקע הקשר שבין האב להבן?

ולפי הנ"ל אולי יש לתרץ דכל מה דסב"ל להחת"ס דע"י המיתה נפקע הקשר בין האב לבנו, זהו רק בתחי' פרטית כשחזר וחי' ע"י נס, דאז י"ל שנעשה למציאות חדשה לגמרי, משא"כ במתן תורה ששם חזרו וחיו ע"י הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים כדאיתא בשבת פח,ב, דכפי שנת' ה"ז תחי' שנכלל בתכונת הגוף, לכן שם שאני שלא נפקע החיתון שמקודם מ"ת, ויש להעמיס זה בדבריו דכיון שרואים שבמ"ת דפרחה נשמתן הי' הו"א שנפקע החיתון שלכן הוצרך להודיעם שלא נפקע, א"כ י"ל שזהו רק אצל מ"ת שהחזירן בטל של תחי' (כלשון החת"ס) משא"כ כאן אילו הי' מת הי' באמת נפקע ממנו החיוב למול, וצפורה חשבה דאצל משה יתבטל עי"ז החיתון ולא תהי' עוד אשתו וכו' (ולפי הנ"ל כאן הי' צ"ל כן באמת) לכן נזדרזה למולו וכו'.

וראה ב"ב לח,ב, ברשב"ם ד"ה מחזיקין בנכסי בורח שכתב וז"ל: בגמרת ירושלמי רב אמר אין חזקה לבורח ולא מארץ לארץ ושמואל אמר יש להן חזקה אמר רב נחמן קרא מסייע ליה למר ויתן לה המלך סריס אחד לאמר השב את כל אשר לה ואת כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה (מלכים ב' ח,ו). עכ"ל, (דקרא איירי אודות האשה שהחיה אלישע את בנה והלכה עם בנה לארץ פלשתים על שבע שנים ועתה חזרה ותבעה את נכסי' וצוה המלך להחזיר לה) ועי' מהרש"א שם שפי' שהראי' מהפסוק הוא לדעת שמואל דמחזיקין לנכסי בורח, כי משמע הכא דרק ע"פ המלך השיבו לה אבל מדינא דבית דין לא היו משיבין לה כי מחזיקין בנכסי בורח עיי"ש, ולכאורה יוקשה מזה לרב דאמר דאין מחזיקין בנכסי בורח? וכתב בחי' החתם סופר שם ע"ז וז"ל: ואולי י"ל שהמחזיקים היו יורשי בעלה וטענו שהבן שהחי' אלישע איננו שוב בנו ליורשו כי פנים חדשות באו לכאן וכו' עכ"ל, היינו דרב יתרץ דלכן לא רצו בי"ד להחזיר לה נכסיה לא משום החזקה שהחזיקו, דאז הי' מוכח שמחזיקין בנכסי בורח, אלא משום דכיון שמת נפקע הקשר עם אביו דפנים חדשות באו לכאן ולכן מצד הדין אין מגיע לו הירושה מאביו, ולכן הוכרח שם להחזיר לו מצד דין מלך.

נמצא שהחתם סופר לשיטתו קאי, דסב"ל גם הכא בבן שמת ואח"כ חזר וחי דנפקע ממנו הקשר לאביו וליכא דין ירושה, וזהו כמו דסב"ל כנ"ל בפי' על התורה דנפקע מהאב מצות מילה, אבל י"ל כנ"ל דכל זה סב"ל רק בתחי' פרטית, אבל בתחיית המתים הכללי י"ל דמודה שחוזר כמקדם, שו"ר שכעי"ז כתב גם בס' סוכת דוד ב"ב שם בדעת החת"ס.

וראה ב'קונטרס הליקוטים' שבסוף ספר שיח השדה (סימן ד) דדן ג"כ בענין זה באדם שמת וקם לתחיה אם יש לו קורבת משפחה לענין ירושה ועריות ועדות וכו', וכתב שיש ללמוד דבר זה מדכתיב בירמיה (פרק לב) שאמר חנמאל בן שלום לירמיה שהיה בן דודו כי לך משפט הירושה ולך הגאולה לקנות והיינו מדין גאולת קרובים, ובפדר"א (פרק לג) אמרי' יצאו כל ישראל לגמול חסד עם שלום בן תקוה וראו את הגדוד שבא עליהם והשליכו את האיש בקבר אלישע והלך האיש ונגע בעצמות אלישע וחי ואח"כ הוליד חנמאל בן שלום ע"ש, ואי ס"ד דשלום אחר שחי אינו מתייחס לתקוה א"כ חלקיה אבי ירמיה אינו אחיו ואין לירמיה דין גאולת קרובים. ועוד דכל גאולת קרובים הוא בשדה אחוזה שכל הפרשה בשדה אחוזה נאמר וכמש"כ בהדיא בחנוך (מצוה שלט) ואי ס"ד דשלום אינו יורש אביו מנין לחנמאל בנו שדה אחוזה, וא"א לומר ע"י ירושת הבעל לפי מאי דקי"ל ירושת הבעל דרבנן כמבואר ברמב"ם ז"ל (ריש הל' נחלות) מיהו אפשר ע"י הסבת הבן דהיינו חנמאל ירש אמו, אך צ"ע בירש שדה אחוזה מאמו אם יש דין גאולה לקרובי אביו ועי' תו"כ בחוקותי (פרק י ה"ב) דמרבינן שדה אחוזה מאמו לענין מקדיש, ועכ"פ מבואר ששלום אחר שחי נחשב אחי חלקיה וכמש"כ, ואין לדחות לפמש"כ רש"י ז"ל בירמיה (לב יב) שם י"מ שהיה חנמאל ג"כ דודו של ירמיה מצד אמו דהיינו שאמו של ירמיה אחות חנמאל, ונאמר שגם היא נולדה משלום אחר שחי וירמיה ראוי ליורשו, דזה אינו, חדא דרש"י ז"ל דחה זה שלא מצינו בכל המקרא שאח האם קרוי דודו והתרגום מתרגם דודו אחבוי דהיינו אחי האב, ועוד שהרי ירמיה נולד בימי אחאב דאמרי' בב"ר (פרשה ס"ד אות ה) ארור היום אשר ילדתי כו' אפשר חלקיה אדם צדיק וכו' משמש מטתו ביום אלא לפי שהיתה איזבל הורגת הנביאים בא ושמש מטתו ביום וברח ע"ש. ואליהו הנביא נתנבא אחרי מות אחאב כמבואר במלכים ואליה הנביא רבו של אלישע ושלום חי אחר מות אלישע וא"כ א"א לומר כלל שאחר שחי הוליד בת והיא אמו של ירמיה וכמובן. ועוד מבואר ביבמות (נד ע"א) דדין גאולת קרובים אינו אלא במשפחת אב ע"ש, ועי' תו"כ בהר פרק ח' וצ"ע. ואמנם בבבלי חולין (צז ע"א) אמרי' על רגליו עמד ולביתו לא הלך ופליג אפרקי דר"א דסובר שזה שחי היה שלום בן תקוה, עכ"פ על האי דינא דיוצא לפי הפדר"א דאחר שחי יש לו קורבת משפחה לא מצינו דהבבלי חולק.

גם כתב להוכיח מיונה בן אמיתי שמבואר בפרקי דר"א (שם) שהוא בן האשה האלמנה שהחיה אליהו[12] ומדקרי ליה קרא בן אמיתי אלמא דמתיחס לאביו, דכה"ג אמרי' ביבמות (סב,א) דנכרי יש לו יחוס מקרא דבלאדן בן בלאדן ע"ש, וכן בבן השונמית כתיב קומי שאי את בנך ובירושלמי (סוכה ר"פ החליל) מסיק דיונה משבט אשר ואמו משבט זבלון ע"ש דמשמע דמתייחס אחר שבטו עיי"ש עוד, וכל זה הוא שלא כהחתם סופר.

והנה אי נימא כפי שנת' לעיל דשאני תחי' פרטית שע"י נס מתחיית המתים, ושיש חילוק בין התחי' שע"י אליהו להתחי' של אלישע, יש לדחות הראי' שהביא מיונה בן אמיתי, דלפי הנ"ל י"ל דאין לפשוט מכאן לשאר מקומות שחיה ע"י נס, כיון די"ל דכאן שהי' ע"י אליהו הנביא ובאופן של תחיית המתים לכן חזר כמקדם ממש.
  1. אבל ראה בס' שיח השדה ח"ב קונטרס הליקוטים סי' ד' (ד"ה עוד יש להוכיח) מה שכתב שם להקשות ע"ז מרב כהנא עצמו עיי"ש.
  2. וראה בס' פסקי תשובה קונטרס דברי חכמים ע' כג שהביא ג"כ ראי' זו להוכיח דכהן כשמת לא נפקע ממנו קדושת כהונה, ובס' שיח השדה שם.
  3. וראה גם בזהר הרקיע על האזהרות (עשין קכז - קכח) מה שכתב אודות דברי רמב"ן אלו, ומה שהקשה עליו הגרי"פ בסהמ"צ להרס"ג פרשה מט, קצד,א.
  4. אבל ראה בהערת האדר"ת שבסוף הקונטרס אמונת התחי', (הובא לעיל בסי' ס) שהעיר בענין כיבוד אב ואם לאחר תחיית המתים, די"ל דפנים חדשות באו לכאן.
  5. הובא בלקוטי שיחות שם סעי' ג', ורשימות חוברת קי"ט.
  6. אבל ראה ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קלב, דגם באלישע כתוב שמחי' מתים ולא כמ"ש המחבר הנ"ל.
  7. ראה שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב' סי' קע"ד ד"ה ולכן.
  8. אבל בפשוטו של מקרא סב"ל ג"כ לרש"י שהאיסור הוא רק להמית ולא במתה מאליה כמבואר בלקוטי שיחות ח"כ ע' 8 ובהערה 8.
  9. ראה גם לעיל סי' סז שהובא דעת החת"ס (בשו"ת חיו"ד סי' של"ז) דסב"ל דבמתן תורה כשפרחה נשמתן הי' זה מיתה ממש ואח"כ הי' בהם תחיית המתים ממש עיי"ש.
  10. וראה בס' 'חת"ס על התורה' שמות שם שכתב עד"ז באופן אחר שהקב"ה רצה להמיתו ושוב לחזור להחיותו בכדי שעי"ז ישנה את מזלו דהוה פנים חדשות עיי"ש.
  11. ראה בזה בסי' הקודם בארוכה.
  12. ראה פרקי דר"א (פרק לג) שכתב שם: אליהו התשבי וכו' הלך לו לצרפת וקבלתו אשה אלמנה בכבוד גדול, אם של יונה הנביא היתה ומפיתה ושמנה היו אוכלים ושותים הוא והיא ובנה וכו'. יעו"ש. וכן מפורש נמי בירושלמי סוכה (פ"א ה"א) דיונה בן אמיתי בן הצרפית היה. יעו"ש. וראה גם בזוה"ק פר' ויקהל (דף קצז ע"א) דמבואר התם נמי דיונה בן אמיתי בן הצרפית היה ודרשו שלבן נקרא "בן אמיתי" משום דכתיב במלכים גבי בן הצרפית שאמרה לו אמו לאליהו "ודבר ה' בפיך אמת". יעו"ש. ועי' ברד"ק (מלכים א יז פסוק י) שהביא בשם המדרשים שאלמנה זו אמו של יונה בן אמיתי היתה. יעו"ש.