ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן סו׃ קידושין אחר תחיית המתים

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספיקת החיד"א בברכי יוסף

ידוע מה שנסתפק החיד"א בס' ברכי יוסף[1] בהא דאיתא במגילה (ז,ב) ברבה ור' זירא שישבו בסעודת פורים ואגב בסומי בפוריא קם רבה ושחטיה לר' זירא "למחר בעי רחמיה עליה ואחייה", – דיש להסתפק גבי אשתו של ר' זירא, דכיון שמת שמא פקעי הקידושין מינה והוה פנויה, וכי חייה רבי זירא למחר יצטרך לקדשה שוב קידושין חדשים, או דילמא הא דאשה קונה עצמה במיתת הבעל היינו דוקא כאשר מת ונשאר מת, אך כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד אגלאי מילתא דאותה מיתה לא היתה מיתה כמות כל אדם, וממילא נמי לא פקעי קידושי קמאי מינה, וכשיחיה בעלה מותר בה מיד כאשר היה לפני מותו.

וכתב דלפום ריהטא יש להביא ראיה מהירושלמי דגיטין (פ"ז ה"ג) דאיתא התם גבי הנותן גט לאשה ומתנה מעכשיו אם לא באתי עד י"ב חודש הרי זה גט, ואמרינן דאם מת בתוך הזמן מהו שתהא מותרת להנשא ר' יוסי אמר אסורה להנשא, אני אומר נעשו לו ניסים וחיה. ואע"ג דבתלמודין (גיטין עו,א) איבעיא לן אם לאלתר שריא בכה"ג ששמעו בו שמת או רק עד י"ב חודש, ולא איפשיטה, והרי"ף הרמב"ם והרא"ש נקטוה לחומרא במקום יבם ולא חיישי הפוסקים כלל לירושלמי, נראה דהגם דבששמעו בו שמת לא חיישינן כלל למעשה ניסים שיחיה דזה לא שכיחא כלל, ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, למיעוטא דמיעוטא לא חייש, וכ"ש בהא דכמעט לא שכיח כלל, וטעם דאיבעיא לן אי שריא לאלתר כבר מפורש בראשונים ז"ל, מ"מ למדנו מהירושלמי דאם אחר שמת נעשו ניסים וחי אכתי אגידה ביה אשתו זאת, ולא מהניא לה מה שמת ודאי, כיון דלבסוף חי. ובהא אית לן למימר דגם תלמודא דידן מודה דאי אתרמי כי האי, המיתה שמת כמאן דליתא, ולא פליגי תרי תלמודי אלא דוקא לחוש שיחיה דבהא לש"ס דילן ליכא למיחש שהוא חששא רחוקה וכו', אבל אי הוה כי האי עובדא לכו"ע אי חיי הדר לקמייתא כי אשתו היא, והוא בעלה, עכ"ד.

ועי' גם בס' פתח עינים (מגילה שם) שכתב בהך דרבי זירא וז"ל: נראה דהגם דר' זירא בלילה נשחט ומת כיון דעד שלא נקבר חי לא היה צריך לקדש אשתו קידושין חדשים, ובספרי ברכי יוסף אבהע"ז סי' טו"ב הבאתי קצת ראיה לזה, עכ"ל. וראה שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' כ"ד (ד"ה והנה בדומה) מה שהוציא מדבריו בנוגע למעשה.

דחיית הראי' מהירושלמי

אלא שעל ראיית הברכ"י מהירושלמי כבר הקשו רבים,[2] דאם נפרש כוונת הירושלמי בפשטות דחיישינן שמא יחי' ע"י נס וחזר האישות ולכן אסורה עכשיו, א"כ איך אנו מתירים כל אלמנה שבעולם, ניחוש שמא נעשה לו נסים או שמא יעשה לו נסים ויחזור ויחי'. ועכצ"ל דהירושלמי לא אסר אלא במקום יבום דהמיתה אינה מתרת לחודא כיון דעדיין זקוקה ליבום, אלא שאנו באים להתירה מכח הגט שע"י הגט אינה זקוקה ליבום, ולזה אומר דכיון שיש תנאי שהוא גט רק אם לא יבא עד י"ב חודש לכן חיישינן שמא נעשה לו נסים וחיה ואכתי יבוא, ובמילא לא יתקיים התנאי והגט בטל וזקוקה ליבום. ולפי"ז ליכא ראי' מהירושלמי דבעל שחי' חזר האישות, די"ל דבודאי נפקע האישות, ושאני התם שהיא אסורה מצד שזקוקה ליבם דדילמא הגט לא יהי' גט, עיי"ש בארוכה.

ועי' גם באור שמח (פ"ט דגירושין הי"א, בד"ה והנה) שהביא שם את דברי הירושלמי הנ"ל דלא תנשא עד י"ב חודש שמא יחיה, וביאר נמי דלעולם אף שיבוא עתה ויקום לתחיה הוי כאיש אחר ואינה אסורה להנשא לאחר משום הכי, וכל החשש התם הוא משום דצריכה יבום, ולכן אם יבוא נמצא דהגט בטל דהא התנאי היה שלא יבוא תוך י"ב חודש, וכוונתו של הבעל בהתנאי הי' שבכל אופן שיבוא אף אם ע"י נס יתבטל הגט, וסוף סוף בא אף דהוי פנים חדשות אבל הרי בא, וממילא נתבטל הגט וצריכה יבום. אבל לעולם בעצם המיתה פקעו הקידושין ולא חוזרים אף שעתה קם ונתעורר לחיים, וכ"כ בס' שיח השדה קונטרס הליקוטים ריש סי' ד'.[3]

ועי' גם בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא רביעאה ח"ג סי' ע"ז בד"ה והנה בישוב) שהקשה ג"כ כהנ"ל על הברכ"י ותירץ דבריו,[4] אלא שהקשה עליו מטעם אחר די"ל דאין כוונת הירושלמי שמת ממש, אלא ע"ד שמבואר בסוף יבמות בנפל בבור שיש שם נחשים דחיישינן שמא נעשה לו נס כמו שנעשה לדניאל אף דעפ"י הרוב ודאי מת, עיי"ש.

בנוגע לתחיית המתים

ועל דרך זה יש לדון גם בנוגע לתחיית המתים, וע"פ מה שכתב הרמב"ם באגרת תחיית המתים פ"ד, דלעתיד לבא בתחיית המתים יחזרו ויזדווגו יחד איש ואשתו כמקדם,[5] דלפי"ז יש להסתפק אם יהיו צריכים קידושין חדשים או לא, דאף דפשוט שאם נתקדשה ונשאת לאחר ודאי נפקע אישות הראשון דאישות לבי תרי ליכא, מ"מ באופן שלא נתקדשה אחר מיתתו יש להסתפק כנ"ל.

(וראה גם כיו"ב בס' כנסת הגדולה אבה"ע (הגהות הטור סי' יז אות ב, וראה גם דרכי משה שם סק"ה, וב"ש סקי"א) שהביא שם את דברי מהרא"י בתרומת הדשן (פסקים סי' קב) שכתב לדון גבי אשת אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי שעלו חיים לשמים האם הם מותרות להנשא,[6] ונפק"מ לדורות אם יזכה אחד כמוהם, וכתב ע"ז הכנה"ג: ואני אומר עוד נפקותא אחריתא דנ"מ כשיחיו המתים ותחיה אשת אליהו או ריב"ל אם מותרת להנשא, עיי"ש).

והנה לפי מ"ש החיד"א כנ"ל, נמצא דספק זה לא שייך לנדו"ד, שהרי הוא ביאר הטעם שלא יצטרך לקדושין משום די"ל דהא דאשה קונה עצמה במיתת הבעל היינו דוקא כאשר מת ונשאר מת, אך כשלא נקבר,[7] וחי ע"י נביא או חסיד אגלאי מילתא דאותה מיתה לא היתה מיתה כמות כל אדם וכנ"ל, וזה לא שייך באלו הקמים בתחיית המתים כפשוט. וכן במה דמסיק דנראה דאין צריך קידושין, ה"ז רק אם עדיין לא נקבר, וכפי שהדגיש גם בס' פתח עינים הנ"ל, נמצא לפי"ז דבתחיית המתים ודאי יצטרכו קידושין חדשים.[8]

בגדר מיתת הבעל מתיר איסור א"א

אלא שבס' נפש חי' שם כתב לא כמ"ש הברכ"י דאם קם לתחי' קודם שנקבר אפ"ל דאיגלאי מילתא למפרע שלא הי' מיתה גמורה וכו', דזה אינו דבאמת ודאי הי' בתחילה מיתה גמורה, אלא דמ"מ יש להסתפק דאפשר לומר דאף דמיתה מתיר כמו גט, מ"מ כיון שחי אח"כ חוזרת ואגידה ביה כבתחילה, כי התורה לא התירה במיתה רק כל זמן שהוא מת, ומבאר עפ"ז הפירוש בירושלמי הנ"ל, עיי"ש, וראה שו"ת דברי יציב חאהע"ז סי' ע' בענין זה.

ויש לבאר ספיקתו: דהנה בקידושין יג,ב, מקשה הגמ' על המשנה מנלן דמיתת הבעל מתיר, ור"ל דסברא הוא, הוא אסרה והוא שרתה, וממשיך להקשות דאי"ז הוכחה דהרי בעריות אסר להו ולא שרי להו, ומסיק שם דכתיב: "ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון", איתקש מיתה לגירושין מה גירושין שריא אף מיתה שריא עיי"ש. ויש להסתפק לפי המסקנא: א) האם הדרינן לסברא קמייתא – דההיקש מגלה לן שהיא מותרת בדרך ממילא, משום דכיון שאיסורה הי' מכח הבעל וכשמת נתבטל סיבת האיסור לכן מותרת. ב) או דילמא אפ"ל דלפי המסקנא לא אמרינן סברא זו, וכקושיית הגמ' מעריות, אלא שיש לימוד מיוחד דעצם המיתה הוה מעשה המתירה כמו המעשה דנתינת גט.

ובאחרונים[9] הוכיחו מדעת הרמ"ה בטור יו"ד סי' רס"ז כאופן הב' דעצם המיתה הוא המתיר כמו בגט, וז"ל הטור (ע"פ הגמ' גיטין לט,א): "גר שמת ואין לו יורשין דקי"ל הקודם בנכסיו זכה והיו בהן עבדים, גדולים זכו בעצמן והרי הם בני חורין, קטנים אין בהם יד לזכות בעצמן וכל הקודם בהן זכה, וכתב הרמ"ה ואם לא זכה בהן שום אדם עד שיגדלו אין להם תקנה, שבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו, שהרי כל הקודם בהם זכה וכיון דמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלו נמי בתר הכי אע"ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דבמאי פקע השתא הא ליכא מיתת האדון דלפקע איסורייהו מינייהו", עכ"ל.

- הרי מוכח מזה דהא דמיתת הגר מתיר, הפי' הוא דמעשה המיתה הוא המתיר ואינה מתרת אלא בשעת המיתה, דאילו נימא שההיתר הוא מצד שהגר אינו חי, הלא גם אח"כ אינו חי וא"כ למה לא יקנו את עצמם אח"כ. וכיון שההיתר דמיתת הגר מתיר העבד הוא מאשה דילפינן מ"לה לה" כמבואר בגיטין שם, מוכח דסב"ל שכן הוא גם במיתת הבעל, דעצם מעשה המיתה הוא המתיר כמו בגט. ובקו"ש שם כתב דהא דהב"י שם חולק על הרמ"ה אפ"ל משום דסב"ל כאופן הא', ומלשון המאירי בקידושין שם: "כל שנאסרה לבני אדם מצד אישות בטל האישות בטל האיסור כגון אשת איש וכו'" משמע לכאורה כאופן הא'. וראה שו"ת אבני נזר אבהע"ז סס"י נו, ושו"ת דבר יהושע ח"א סי' פ"ט אות ד' והלאה.

ועי' בשו"ת חלקת יעקב אבהע"ז סי' ל"ד דדן שם לענין קטלנית, והביא משו"ת חות יאיר סי' קצ"ז בשם הזהר דבמת הבעל ונשאת לשני נשאר בה רוח בעלה הראשון וכו', עיי"ש. והוכיח מזה החלקת יעקב כאופן הא', דאי נימא כאופן הב' דמיתה הוה כמו גירושין א"כ כשמת בעלה ונעשה מעשה המתרת אותה מבעלה א"כ איזה חילוק יש בין מת לגירושין, דהא זה פשיטא דאם נתגרשה קודם המיתה אין לה עוד שום חיבור ושייכות לומר דרוח בעלה הראשון מקשקש בקרבה כיון שנכרתה וניתרת ממנה, א"כ גם במיתה נימא כן. ומוכח מזה דסב"ל להזהר דמיתה אינה מעשה המתרת כמו גט, אלא שמותרת להנשא מטעם שאינה כבר אשת איש, עיי"ש.

והנה אי נימא כצד הא' שפיר י"ל גם בתחיית המתים, שאם האשה לא נשאת אח"כ לאחר תחזור לבעלה הראשון בלי שום קידושין, וכן אם נתקדשה לאחר [דאז בודאי צ"ל דנפקעה אישות הראשון כנ"ל] תחזור אליו בדרך ממילא, כיון שאישות זו לא פקעה מעולם רק היתה מותרת אחר מיתת השני בדרך ממילא.

אחר תחה"מ אי הוה פנים חדשות

אבל עי' בשו"ת מצב הישר סי' ז (ווילנא תרמ"א) אודות אשה שהיתה נשואה לבעל מופלג בתורה ויר"ש ושבק חיים ומונעת א"ע להנשא עוד הפעם מפני שמתפחדת שכשנזכה לתחיית המתים שלא תחזור אז לבעלה הראשון, והשיב שמצינו בזוה"ק בראשית (כא, ב) מכאן [אוליפנא] נוקבא דאתנסיבת בתרין בההוא עלמא אהדרת לקדמאה וכו', ופי' באמרי בינה בהגליון שם: פי' שנשאת לב' אנשים זה אחר זה חוזרת לעתיד לבעלה הראשון עכ"ל, וכן הבין גדול קדמון בספרו מפתחות הזהר (בענין זיווג וחבור חלק א') שכתב אשה שנשאת לשנים חוזרת לראשון לעוה"ב.

והקשה שם שהרי יש לאו לחזור לאשתו הראשונה אחר שנשאת לשני? והאריך שם לתרץ דמצוה זו אכן לא תתקיים לע"ל, אבל קשה לתרץ כן.

ובשו"ת רב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ב כתב להמחבר אודות תשובה זו ושקו"ט בכ"ז בארוכה, ובנוגע לקושייתו שהרי יש איסור לחזור לבעל הראשון אחר שנשאת לאחר? תירץ דכיון שהגוף שיעמוד אחר תחיית המתים הוא גוף חדש, לכן כל קשר וזיקה שהי' בין הגופים קודם מותם הרי הוא בטל והוה כנישואים ראשונים. וזהו רק בדברים שהם מצד הגוף אבל החיבור מצד הנפש אינו מתבטל אחר המיתה כי בנפש אין שום שינוי בין קודם מיתה ללאחר מיתה, ומצד הנפש ראוי שתתחבר עם בעלה הראשון, עיי"ש (וכתב דכ"ז לא איירי אלא כשמת, אבל אם נתגרשה מבעלה הראשון ודאי נתבטל הקשר). וראה לעיל סי' נט שהובא זה, עיי"ש בארוכה.

דאי נימא כדבריו דבתחיית המתים אמרינן דפנים חדשות באו לכאן בודאי לכו"ע יצטרכו לקידושין, כיון דמצד הגוף אין זו אותה האשה, וכמו שכתב שם [אף דאכתי י"ל כאופן הא' שההיתר של האשה בא בדרך ממילא], ומ"מ סב"ל להזהר שחוזרת לבעלה הראשון מצד נשמתם.

וראה לעיל סי' נט-ס שמצינו דעות בזה אם בתחיית המתים אכן אמרינן פנים חדשות באו לכאן או לא. ובכללות נתבאר די"ל שזה תלוי בהמבואר בלקוטי שיחות חי"ח פ' חוקת (ב) סעי' י שכותב דבאופן התחי' של תחיית המתים אפשר לומר בב' אופנים: א) יישאר משהו בגוף ממציאותו הראשונה בעוה"ז, רק שיתוסף לכך תוספת והתחדשות בבנין הגוף. ב) תחה"מ תהיה באופן של התחדשות הגוף בכל הפרטים, ולא יישאר מאומה ממציאותו הראשונה של הגוף בעוה"ז, ומבאר שם שזהו פלוגתת המד"ר והזהר עם הפרקי דר"א פל"ד, עיי"ש בארוכה, דאי נימא כהדיעה דלא הוה פנים חדשות י"ל דאי"צ לקידושין.

ובענף יוסף (בעין יעקב) סנהדרין ר"פ חלק הביא מספר הנצחון דסב"ל שתשוב לבעלה השני כי מיתת בעל הראשון הוה כגירושין וכמו שבגירושין יש איסור לחזור לבעל הראשון אחרי שנשאת לשני כן הוא באלמנה שנשאת,[10] דלפי דעה זו הי' אפ"ל ג"כ שאי"צ קידושין מהאחרון, כיון דלדיעה זו משמע דלא סב"ל דפנים חדשות באו לכאן, אבל לאידך גיסא הרי דיעה זו סב"ל דמיתה כגירושין כנ"ל. וי"ל דאין זה משום דסב"ל דמעשה המיתה הוה כגירושין ולכן יש איסור להחזירה, אלא דמעשה הקידושין והנישואין להשני הוה כגירושין, וכפי שנת' לעיל דזה בודאי מפקיע אישות של הראשון, וא"כ י"ל דגם דיעה זו סב"ל כאופן הא', וא"כ שפיר י"ל דאי"צ קידושין מהאחרון. וראה שו"ת גנזי יוסף סי' ק"כ ונחלת בנימין ע' פב.
  1. אבעה"ז ר"ס י"ז, מובא בפתחי תשובה שם, וראה באה"ט שם. – הוזכר בשיחת קודש ש"פ תזריע תשד"מ (ס' התוועדויות תשד"מ ח"ב "משיחות ש"פ שמיני-תזריע" אות י').
  2. נפש חי' אהע"ז סי' ג', בית יצחק אהע"ז ח"א סי' ו', ושו"ת חסד לאברהם מהדו"ת סי' י"ד אות יד ועוד, וראה בס' עט סופר חלק ג' כלל פ' פרט ד'.
  3. ועי' פורת יוסף גיטין עו ע"ב (ד"ה תוס' דהא) ובחי' הר"י בכרך שם שכן פירשו – וכדהובא בשו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ג - אה"ע סימן ט', ושם האריך באריכות נפלאה בכל ענין זה. וראה גם אוצר הפוסקים אבהע"ז שם.
  4. וכן תירץ דבריו בשו"ת בית יצחק הנ"ל, ועוד. ועי' גם במראה פנים שם שפי' הירושלמי דאיירי בלי יבום.
  5. וראה גם שו"ת חת"ס שו"ת ח"ז סי' לד שהביא דברי הרמב"ם, גם הביא מ"ש בעל תורת חיים (סנהדרין ק' ע"א) דהא דעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, דהיינו הצדיק עם אשתו, לכל אחד ש"י דהיינו תר"ך וכו', ועפ"ז הביא שם מה שנסתפקו המפרשים באופן הנישואין אחר תחיית המתים עיי"ש, וכ"כ בס' האמונות והדעות להרס"ג מאמר ז' פ"ח שנשאל האם האנשים שיקומו לתחייה יאכלו וישתו וישאו נשים, והשיב: "כן, כמו שבן הצרפתית אשר החייהו הבורא ע"י אליהו וכו' אכלו ושתו ויתכן שנשאו נשים", וראה גם בפי' המשניות להרמב"ם סנהדרין ר"פ חלק ד"ה וכת שלישית), וראה שו"ת דברי יציב חיו"ד סי' ק"י שהביא מ"ש במדרש תהלים קמ"ו [אות ד'] על ה' מתיר אסורים, אין איסור גדול מן הנדה שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה ולעתיד לבא הוא מתירה וכו', וי"א אף תשמיש המטה היא אסורה לעתיד לבוא וכו' עיי"ש, ומבאר דאיירי אחר תחיית המתים, ודעה הב' סב"ל דכיון שלא ימותו עוד במילא לא יהי' מצות פרו ורבו כיון דתכליתה היא משום ומלאו את הארץ וגו' ואז לא יהי' צורך ע"ז, משא"כ דעה הא' סב"ל דלעולם מתקיים מצות פו"ר והראי' דאדם הראשון נצטוה על פו"ר אף קודם גזירת מיתה עיי"ש, ולפי"ז נמצא דמ"ש הרמב"ם באגרת תחיית המתים וכו' לכאורה הוא לפי דעה הא'.
  6. וראה שיחת ו' תשרי תש"מ סעי' כ"ח שביאר ספיקתו, מהו ענין המיתה האם הוא פירוד הנשמה מן הגוף או הסתלקות מעוה"ז עיי"ש.
  7. וראה שו"ת עטרת פז הנ"ל שביאר טעמו של החיד"א למה סב"ל שזה תלוי אם נקבר או לא עפ"י מ"ש בזוה"ק בפ' אמור, עיי"ש.
  8. אבל ראה לקמן סו"ס ס"ז די"ל להיפך, דרק בתחיית המתים שכן נקבע מלכתחילה בגוף האדם שיעמוד לתחי' אין הוא מציאות חדש משא"כ בתחי' שלפני זמן זה ה"ה מציאות חדש לגמרי עיי"ש.
  9. שערי יושר ש"ז פי"ב, קו"ש ח"ב סי' כח, ועוד.
  10. הובאו דבריו ביד שאול יו"ד סי' שסו סעי' ג. וראה בס' נפש חי' להגר"ר מרגליות או"ח סי' לב סעי' כד.