ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן סד׃ מצוות בטלות לעתיד לבוא

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בגמ' נדה סא,ב "ת"ר בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא א"ל אביי ואי תימא רב דימי והא אמר רב ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור, א"ל לאו איתמר עלה א"ר יוחנן אפילו לקוברו, וריו"ח לטעמיה דא"ר יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח,ו) במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", עיי"ש. ובתוס' שם ד"ה אמר רב יוסף, (וכן בתוס' הרא"ש שם) ביארו הראי' דמצוות בטלות לע"ל מהא דעושה תכריכין למת, וז"ל: דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אעפ"י שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן ש"מ שמצוות בטלות לע"ל עכ"ל. ועי' גם בחי' הריטב"א שם שפירש דהא אמרינן בכתובות (קיא,ב) מתים שעתיד הקב"ה להחיותן בלבושיהן עומדין, ונמצאו לובשין כלאים באותה שעה אלא ודאי מצוות בטלות לע"ל, עיי"ש.

והרמב"ם הל' כלאים (פ"י הכ"ה) פסק: "מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה" וזהו כדעת ריו"ח, וא"כ צריכים לומר דפסק דמצוות בטלות לע"ל, – וקשה דהלא פסק הרמב"ם בהל' מלכים (פי"ב ה"ב) ובהל' תשובה (סוף פ"ט) דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, ואדרבה קיום המצוות יהיו אז בשלימות וכמ"ש בהל' מלכים ריש פי"א (וכמבואר בארוכה בלקוטי שיחות חי"ח פ' בלק (ב) בארוכה), וא"כ איך מתאים זה עם הגמ' בנדה דהא דמותר לקבור את המת בבגד של כלאים כדפסק הרמב"ם ה"ז משום דמצוות בטלות לע"ל?

וראה ב"ב עד,א, בתוד"ה פסקי שהביאו בשם רבינו חיים כהן צדק דשמואל דסב"ל דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, סב"ל כר' ינאי דלא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור משום דאין מצוות בטלות לע"ל? (וראה גם חי' הרשב"א ברכות יח,א, ד"ה דלייה).

ובפשטות י"ל עפ"י המבואר בלקוטי שיחות חכ"ז פ' בחוקותי א' וחט"ו ע' 217 ובכ"מ, שישנם ב' תקופות בימות המשיח, ובנוגע לתקופה הא' פסק הרמב"ם דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ואז באמת יהיו קיום המצוות בשלימות, משא"כ בתקופה הב' יהי' הנהגה שלמעלה מהטבע ע"י תחיית המתים וכו', עיי"ש בארוכה. ולפי"ז אפ"ל שגם הרמב"ם מודה דאז בתקופה השני' מצוות בטלות, ולכן מותר לקבור את המת בכלאים כי בזמן התחי' מצוות בטלות.

וראה גם בס' תניא אגה"ק פכ"ו וז"ל: ומ"ש רז"ל דמצות בטילות לע"ל היינו בתחיית המתים, אבל לימות המשיח קודם תחיית המתים אין בטלים עכ"ל, וזהו ע"ד הנ"ל. וראה בזה בלקוטי שיחות חט"ו ע' 141, גם בחי' הריטב"א שם תירץ עד"ז דגם לשמואל מצוות בטלות אלא דזה יהי' בזמן התחי' ולא בימות המשיח, וראה גם בחי' היעב"ץ ר"ה ל,א, בנוגע לתקנת ריו"ח בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק כו' – והקשה היעב"ץ הלא מצוות בטלות לע"ל? ותירץ ע"ד הנ"ל דמצוות בטלות בזמן התחי' ולא בימות המשיח, עיי"ש.

ביאור בשיטת הרמב"ם

אבל באמת כשנדייק בלשון הרמב"ם בהל' כלאים נראה שמפרש הגמ' נדה באופן אחר מהנ"ל, דלפי"ז נמצא דליכא קושיא מעיקרא על שיטת הרמב"ם: ובהקדם פירוש הרשב"א בהך סוגיא דנדה כדאיתא בחי' הרשב"א (חי' אגדות ברכות יב,ב בד"ה "אמר להם בן זומא", מובא גם בחי' הר"ן והריטב"א בנדה שם) שמבאר שם אודות נצחיות התורה והקשו לו דאיך זה מתאים עם המבואר בנדה דמצוות בטלות לע"ל? וביאר הרשב"א וז"ל: דלאו לאחר התחי' קאמר אלא זמן מיתה קרי לע"ל, וכדאמרינן שלא תהא מכשילן לע"ל שהוא אחר זמן מועט והיינו דאמרינן במתים חפשי כיון שמת נעשה אדם חפשי מן המצות דאלמא מזמן מיתה קאמרינן, וכ"ת פשיטא דמצוות בטלות מן המת, אה"נ ולא בא אלא לומר שאפילו גדולים אינן מוזהרין עליהם, וכענין שאמרו לא תאכלו קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים כו' עכ"ל.[1]

ומבואר גם דלפי ר' ינאי דלקוברו אסור, באמת יש ציווי על החיים בנוגע להמתים וכמובן שכל זה הוא חידוש נפלא, וז"ל בברכות שם: דע כי לדעת רב אמי (ינאי) המת כתינוק שלא הגיע לכלל מצות מצד עצמו ואילו ראינוהו אוכל נבילות ולובש שעטנז ומחלל יום השבת אין בי"ד מצווין להפרישו וכו' ועם כל זה מוזהרין עליו שלא להאכילו בידים ושלא להעבירו על המצוות בכוונה, וכו' לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים, עכ"ל.

גם מבואר שם בדבריו דסב"ל דגם בזמן התחי' המצוות לא יתבטלו, כי בתורה ומצוות לא שייך שינויים והם נצחיים, עיי"ש. וראה גם בס' ארחות חיים (לרא"ה מלוניל) הל' שבת (סדר תפלת שחרית אות ג') שמבאר הענין ד"עולם הבא" ו"לעתיד לבוא", ובתוך דבריו כתב וז"ל: ויש לעתיד לבוא שהוא ספק כדאמרינן מצוות בטלות לע"ל, אפשר דמיירי לאחר מיתה משום במתים חפשי, ואפשר דמיירי בתחיית המתים לאותן שיחיו, עכ"ל.

ואף שהריטב"א בנדה שם האריך להקשות על פירוש הרשב"א וכמ"ש שם שהקשה כמה קושיות ע"ז להרשב"א עצמו, עיי"ש, – ואחד מהם דלכאורה מהו הדמיון מלהזהיר גדולים על הקטנים שהם עכ"פ מחוייבים לעתיד וצריך לחנכם משא"כ במת אין זה שייך. עוד הקשה בס' אמתחת בנימין נדה שם על הרשב"א דא"כ מה קאמר בגמ' דריו"ח לטעמיה דסב"ל למתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות, הרי שם איירי בנוגע המת עצמו ומה זה שייך בנוגע ליחס החיים אליו, ובזה י"ל דבנוגע להמת עצמו פשיטא ולמה צריך ללמוד מקרא דלמתים חפשי, ועכצ"ל דילפינן שנעשה חפשי בכלל גם בנוגע להחיים לגביו. וסיים הריטב"א שעדיין לא הניח דעתו בתשובותיו ולכן חולק עליו, אבל בכל אופן זהו פירושו של הרשב"א בהסוגיא, וראה לקמן סי' סה שכן פי' גם הריב"ש.

והנה כשנדייק בדברי הרמב"ם מוכח שגם הוא פירש הסוגיא כמו הרשב"א, דהרי הרמב"ם לא הזכיר כלל אודות לעתיד לבוא שמצוות בטלות אז, אלא כתב: "שאין על המתים מצוה".

ומפורש יותר בפירוש המשניות להרמב"ם (כלאים פ"ט מ"ד) שכתב הטעם דמותר לקבור את המת בכלאים וז"ל: לפי שכשמת האדם נפטר מכל המצוות ואין החיים חייבין להזהר בו בשום לאו או לקיים בו שום מצוה מכל המצות האמורות בתורה כגון הציצית כו', עכ"ל.

– וזהו בהדיא כפירושו של הרשב"א. נמצא מזה דאי"כ שום סתירה מעיקרא בפסקי הרמב"ם, כיון דמצוות בטלות לא קאי בכלל על ימות המשיח. ולפי"ז הרי אפשר לומר בשיטת הרמב"ם דלע"ל אפילו בתקופה הב' אין מצוות בטלות, וכדעת הרשב"א, כיון דהגמ' בנדה לא איירי בכלל אודות ימות המשיח, וראה בזה בשו"ת רב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ב' ד"ה ואשובה, ועי' גם בס' יערות דבש ח"ב דרוש י"ח שהוכיח ממ"ש הרמב"ם בסהמ"צ דמצות אל תצר את מואב אינו נוהג לדורות, והביא ראי' ממ"ש במשיח (עובדי' א,כ) יירשו את ערי הנגב עיי"ש, דמשמע מזה דסב"ל דמצוות אינן בטלות לע"ל עיי"ש, ועי' גם בשו"ת דברי יציב חאו"ח סי' ק"א בזה.

ואין להקשות על פירוש זה דסוף סוף איך מותר לקבור את המת בכלאים הרי כשיעמוד יעבור על איסור כלאים? (וכדהקשה בס' סדרי טהרה נדה שם) כי כבר כתב הרשב"א עצמו בברכות שם דריו"ח שהתיר בנדה לקוברו בכלאים חולק על הך דכתובות דבלבושיהן הם עומדים, עיי"ש. וראה בס' חכמת בצלאל נדה ע,ב, שהביא מכמה מקומות בירושלמי דמשמע שלא יעמדו בלבושיהן, ולכן מותר לקוברו בכלאים.

זמנה של סעודת הלויתן

והנה בקונטרס בענין "תורה חדשה מאתי תצא" הערה 108 כתב דעכצ"ל דסעודת לויתן ושור הבר תהי' בימות המשיח לפני תחיית המתים, כי הרי בהתקופה דתחיית המתים יהיו מצוות בטלות, ואין מקום אז לשקו"ט אם שחיטת השור תהי' כשרה, ואין צורך ל"חידוש תורה" כיון דבכל אופן מצוות בטלות, עיי"ש.

אמנם באגרות קודש ח"ב ע' ע"ב בהערה 23 (תשובות וביאורים סי"א) הביא שישנם דסב"ל דסעודה זו תהי' בתחילת זמן התחי', עיי"ש, וא"כ יש להקשות לדעות אלו דכיון דבתחילת זמן התחי' מצוות בטלות, מה מקום לשקו"ט בנוגע להשחיטה ולמה צריך ל"חידוש תורה" להתיר שחיטה זו כנ"ל? ולהנ"ל אתי שפיר, דדעות אלו סב"ל כשיטת הרשב"א דגם בזמן התחי' אין מצוות בטלות, דמפרש הגמ' רק לגבי הזמן שהוא מת ולא לאח"כ, וסב"ל דאין עומדין בלבושיהם שנקברו ולכן מותר לקבור בבגד כלאים כנ"ל. ובאגרות קודש שם ציין בהדיא להרשב"א שהוא אחד מהסוברים שהסעודה תהי' בתחילת זמן התחי' עיי"ש, ובמילא א"ש דלשיטתו קאי, וראה שם באגרות קודש הערה 9.

היוצא מכל הנ"ל שיש ב' שיטות בסוגיית הגמ' דנדה: א) דאיירי אודות ימות המשיח, ובימות המשיח גופא [סב"ל להריטב"א, וכן מבואר באגה"ק הנ"ל] איירי רק לאחר תחיית המתים, דרק אז מצוות בטילות, ולכן א"ש הא דמותר לקוברו בכלאים, ב) דאיירי רק בזמן המיתה ולא אודות ימות המשיח כלל.

והנה לפי שיטה זו דהא דאמרינן דמצוות בטלות לע"ל ה"ז רק בזמן התחי' אבל לא בימות המשיח, לכאורה יש להקשות לפי מ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתל"ט) שיהיו שתי תחיות – אחת לצדיקים סמוך לביאת המשיח כדי שיזכו ויראו בטובת ישראל וביהמ"ק בתיקונו, ותחי' הב' הוא לסוף ימות המשיח לכל ישראל כו'.[2] – א"כ איך אמרינן דמותר לקבור את המת בכלאים, דמשמע כל מת, וקשה דילמא מת זה הוא מן הצדיקים הקמים מיד, ואז יהיו עדיין מצוות קיימות וכיון שבלבושיהם הם עומדים נמצא שהם לבושים בכלאים? וראה בס' לב חיים ח"א סי' ל"ב שהקשה כן והאריך בכל ענין זה עיי"ש.

שקו"ט בביאור הקובץ שיעורים במצוות בטלות

והנה בס' קובץ שיעורים (ח"ב סי' כ"ט) פירש הענין דמצוות בטלות לע"ל, דאין הכוונה דהזמן דלע"ל גורם שיתבטלו המצוות, אלא שהמתים שיחיו יהיו פטורין מן המצוות, דגזה"כ הוא "במתים חפשי", כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות לעולם אפילו לאחר שיחיה, והדין הזה נוהג גם בזמן הזה, דאי מתרמי ניסא כמתים שהחיה יחזקאל פטורין מכל המצוות, ולא יהי' לע"ל שום התחדשות בדיני התורה, והאנשים שיחיו לע"ל שלא ע"י תחיית המתים באמת יהיו חייבים בכל המצוות, עיי"ש.

ולפי"ז תירץ דאין הענין דמצוות בטלות לע"ל סותר לנצחיות התורה כיון דאין הביטול מצד המצוות אלא מצד האדם שצריך לקיימם, עיי"ש. דלפי פירוש זה מובן דלא קשה מצדיקים הקמים מיד, כיון דאף הם כשיקומו לא חל עליהם החיוב דתומ"צ, דכבר נפטרו משום למתים חפשי.

אבל יש להקשות ע"ז, דהרי בהרשב"א שם, וכן בחי' הריטב"א נדה שם, כתבו בפשיטות דהמתים שהחיה יחזקאל ודאי היו חייבים במצוות, וז"ל הרשב"א: ואותם ודאי לא נפטרו הם וזרעם מן המצוות וכבר אמרו שם אמת הי' (סנהדרין צב,ב) ואני מבני בניהם ואלו תפילין שהניח לי אבא מהם היו, עכ"ל.

עוד יש להקשות עליו מהך דכתובות קג,א, דרבינו הקדוש אחר פטירתו הי' בא לביתו בליל שבת והי' מקדש ומוציא בני ביתו. ובס' חסידים סי' תתשכ"ט (צויין בגליון הש"ס שם) כתב בזה וז"ל: ורבינו הקדוש הי' נראה בבגדים חמודות שהי' לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין הי' בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתו בקידוש היום, ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצוות כי אם כחי בבגדים כמו שהי' לובש בחייו והצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית, עכ"ל.[3]

ועיי"ש בגליוני הש"ס להגר"י ענגל שכתב לפרש דבריו דצדיקים במיתתן קרויים חיים וכאילו הם בחיים עדיין, ורק כאשר הם בעולם העליון פטורים מן המצוות מפאת המקום, כי לא נאמרו המצוות בעולם העליון. משא"כ בירדם לעוה"ז עדיין עליהם חיוב מצוות כבתחילה כי בעוה"ז יש חיוב מצוות לכל ישראל חי, וגם צדיק חי הוא, עיי"ש שביאר הענין גם באופן אחר. וראה בס' תורת מנחם תש"י ע' 192 וזלה"ק: ישנם כאלו שפוחדים שלאחרי ההסתלקות נעשה "במתים חפשי", אבל האמת היא שלא על כולם נאמר במתים חפשי כמבואר בספר חסידים (הנ"ל) שצדיקים שנקראים חיים אפילו במיתתן אינם כשאר המתים (ככל אדם) שהם חפשי מן המצוות, אלא גם לאחרי ההסתלקות יש להם כל החיובים כמו שהיו מקודם, עכ"ל.[4]

דלפי כל זה מבואר, דצדיקים במיתתם קרויים חיים אפילו לגבי קיום המצוות, ולכן הי' רבינו הקדוש יכול להוציא בני ביתו, וא"כ איך אפשר לומר דמצוות בטלות לע"ל אינו מצד אותו הזמן, אלא משום הגברא דכיון שמת נפטר מן המצוות לעולם, והרי כאן מבואר דצדיקים אפילו במיתתם חייבים במצוות, וכ"ש כשיקומו בתחיית המתים?

ודוחק לומר דכל הסוגיא בנדה דמצוות בטלות לע"ל לא קאי על צדיקים, ועוד דאי נימא דבצדיקים לא חל הפטור דלמתים חפשי כיון שהם חיים, נמצא לפי הקו"ש שבאמת הם יהיו חייבים במצוות, וא"כ אכתי קשה איך מותר לקבור את המת בכלאים דילמא צדיק הוא דלגבי' לא נימא שהוא נפטר מן המצוות? – וא"כ קשה ממ"נ: אם הפי' דמצוות בטלות לע"ל הוא מצד הזמן כפשטות הענין קשה דכיון דצדיקים קמים מיד ואז יתחייבו במצוות א"כ איך מותר לקבור את המת בכלאים דילמא צדיק הוא וכשיקום יעבור על איסור כלאים, ואי נימא שהפטור הוא מצד הגברא קשה כנ"ל, דמשמע דבצדיקים אין לומר כן?

מצוות בטלות רק הציווי ולא גוף המצוות

ונראה לומר בזה עפ"י מה שנתבאר בארוכה בקונטרס בענין "הלכות של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם", דאין זה סתירה ח"ו לנצחיות התורה, כי אין זה אלא בנוגע להציווי להאדם, דלאחר גמר עבודתו בקיום המצוות נעשה האדם חפשי מן המצוות היינו דאין עליו ציווי דקיום המצוות, אבל מציאות המצוות כשלעצמה היא בקיום נצחי לא בתור ציווי להאדם אלא בתור רצונו של הקב"ה, כי רק כשהאדם הוא מציאות בפני עצמו שייך ענין הציווי, אבל לאחרי גמר עבודתו שהוא והקב"ה הם מציאות אחד לא שייך גדר הציווי להאדם כיון שאינו מציאות בפ"ע, אלא שבדרך ממילא יתקיימו המצוות בפועל כיון שזהו רצונו של הקב"ה עיי"ש. ותירץ עפי"ז כמה סתירות בענינים אלו, ולפי"ז מובן ג"כ למה מותר לקבור את המת בכלאים כיון דלפועל לא יהי' ציווי ע"ז עיי"ש בארוכה (ועי' גם בס' חתם סופר על התורה פ' תצוה עה"פ וימי הפורים האלו שביאר ג"כ הענין דמצוות בטלות לע"ל עד"ז, דרק הציווי יהא בטל כי לא יקיימו אותם בתורת ציווי רק מעצמם יעשו מצוות ה' כיון שיזדככו ויהיו כולו רוחניות עיי"ש).

והנה מבואר בלקוטי שיחות חי"ד ע' 72 ואילך לגבי ענין הנבואה, דהא דאמרינן דפסקה הנבואה, אין הפי' שבעצם נפסק ענין הנבואה, אלא דליכא אדם כזה ששייך להיות נביא כו', אבל אם הי' אדם כזה ששייך לקבל גילוי הנבואה ודאי שייך ענין הנבואה גם עכשיו כי מצד למעלה ליכא שום שינוי בענין השפעת הנבואה עיי"ש, וראה לקוטי שיחות חל"א תצוה א' הערה 16, (נת' בזה לעיל סי' ד' בארוכה).

ולפי"ז יש לומר גם בנוגע לעניננו דמיד בימות המשיח גם בתקופה הראשונה כבר יהי' בהעולם גילוי זה, דמשום זה אין שום צורך לצוות על המצוות, אלא שהחסרון יהי' אז מצד ה"בני אדם", שעדיין לא יהיו מזוככים כ"כ עד שלא יהי' צורך לציווי (ע"ד שנתבאר לגבי נבואה). אבל בנוגע לצדיקים הקמים מיד, י"ל דאצלם יהי' מיד אופן זה דמצוות בטלות, כמו בתקופה הב' בזמן התחי' כיון שהם כבר נזדככו והם בתכלית הדביקות עם ה', במילא לא יהי' שייך אצלם הענין של ציווי במצוות, אלא יתקיימו אצלם בדרך ממילא כיון שזהו רצונו של הקב"ה כנ"ל. ובמילא לא קשה דלמה מותר לקבור את המת בכלאים דילמא מן הצדיקים הוא שקמים מיד כנ"ל, כיון שאצלם גם אז לא יהיו המצוות באופן של ציווי.

דלפי"ז נמצא דמצוות בטלות לע"ל הוא גם מצד זמן התחי' מצ"ע, כי אז יהיו כל ישראל מבוררים ומזוככים וכו' שלא יהי' שייך שם ענין הציווי שבמצוות, והמצוות יתקיימו בדרך ממילא כנ"ל, ומצוות בטלות גם מצד הגברא בצדיקים אלו הקמים מיד בתחילת ימות המשיח, דאצלם י"ל שכבר אז לא יהי' שייך בהם ענין הציווי אלא יתקיימו אצלם בדרך ממילא.

וראה רשימות חוברת מ' (ע' 10) שכתב לגבי יצחק, דכיון שהי' אצלו תחיית המתים בעת העקידה, לכן הי' אח"כ במצב של "מעין עוה"ב", דואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שאין כבר קליפה, וזהו ע"ד הנ"ל.
  1. וראה לקוטי תורה ח"ד נט,ד, שכתב בשם הסדרי טהרה שלפי הרשב"א והר"ן אין מצוות בטלות לעתיד לבוא, וזהו ע"פ מה דבריהם דהכא, ועי' גם באגרות קודש ח"ב ע' ע"ב בהערה 9 שהקשה דמההגה"ה בתניא פל"ו משמע דגם אחר תחיית המתים אין מצוות בטלים, ותירץ דשם קאי לדעת הרשב"א והר"ן כמו בלקוטי תורה עיי"ש.
  2. וראה גם בגמ' יומא ה,ב "אהרן ובניו ומשה עמהם" וכן הוא בתנא דבי אליהו פל"א. וראה גם בתוס' פסחים קיד,ב, בד"ה אחד: "וכשיבנה משה ואהרן עמנו", וראה לעיל סי' סב וש"נ.
  3. ועיי"ש בברית עולם, ובמקור חסד. וראה לקוטי שיחות ח"ב ע' 511 והערה 59 שם.
  4. וראה לקוטי שיחות חל"ו פ' תשא א', ובס' יפה ללב או"ח סי' כ"ג, וס' נחלת בנימין (אמסטרדם תמ"ב) מצוה ק"ד, ובס' שם הגדולים להחיד"א אות א' קצ"ט (מובא בשדה חמד פאת השדה כלל ג' סי"ח), ושו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ו'. ואכמ"ל בזה, אבל ראה לקמן סי' עב.