ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן סג׃ הברכה שיברכו בתחיית המתים

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בויקרא רבה[1] איתא: "לעתיד לבא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל, כל התפלות בטלות וההודאה אינה בטלה וכו'". הנה לאחרונה ראיתי בס' אחד שיצא לאור לאחרונה, שפירש דברי המדרש דקרבן תודה אינו בטל, דאין הכוונה בזה דוקא לקרבן תודה שנתחייב בו האדם בחיים קודם התחי' שיביאו אחר תחיית המתים, אלא דעצם תחיית המתים עצמה מחייב קרבן תודה; שהרי אחד מהארבעה שצריכים להודות הוא חולה שנתרפא, ובסנהדרין (צא,ב) איתא "ריש לקיש רמי כתיב בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו וכתיב אז ידלג כאיל פסח וכו' הא כיצד עומדין במומן ומתרפאין וכו', רבא רמי כתיב אני אמית ואחיה וכתיב מחצתי ואני ארפא אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחי' והדר מה שמחצתי אני ארפא", עיי"ש. והרי נראה דרוב המתים הם מחמת חולי, ולפי המבואר בגמ' הנ"ל דעומדין לתחייה במומן והחולי שמחמתו מתו, ורק אח"כ הם מתרפאין, א"כ הרי שפיר יתחייבו להביא קרבן תודה כדין חולה שנתרפא.

וממשיך, דעוד יותר נראה שכל המתים כולם יצטרכו להביא קרבן תודה מחמת התחיית המתים עצמה, דהרי כתיב ויגיעו עד שערי מות וכו' ישלח דברו וירפאם וגו', הרי דאף אם יגיעו רק עד שערי מות ולא עד בכלל, כשיקום החולה מחליו חייב הוא בקרבן תודה, א"כ הרי לכאורה כל שכן אם נכנס לתוך שער המות וקם לתחי', דודאי שיתחייב קרבן תודה.

ולפי"ז י"ל דזהו מה דקאמר המדרש דקרבן תודה אינו בטל, דשפיר יתחייבו כולם בהבאת קרבן תודה על עצם העמידה לתחי' כיון דבודאי לא גרע מחולה שנתרפא, עכתו"ד.

והנה, נוסף לזה דבכלל לא נראה לומר שהמדרש איירי בעיקר בנוגע להתקופה שלאחרי תחיית המתים (כידוע שתחיית המתים הכללי בא משך זמן אחר תקופה הראשונה שבימות המשיח, וכדמוכח גם מהרמב"ם, שבס' היד (סוף הל' מלכים) לא הזכיר כלום אודות תקופה זו דתחיית המתים, ודיבר רק אודות תקופה הראשונה, וכמבואר בלקוטי שיחות חט"ו עשרה בטבת וחכ"ז פ' בחוקותי א', ועוד בכ"מ), שהרי בהמשך הדברים מביא המדרש קרא דירמי' (לג,יא) "קול ששון וקול שמחה קול חתן וגו' קול אומרים הודו את ה' צבאות" וגו' ושם איירי אודות תקופה הראשונה דימות המשיח, וכדכתיב שם לפני זה (פסוק ז') "והשיבותי את שבות יהודא וגו' ובפסוק טז-יז כתוב: כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה וגו' אצמיח לדוד צמח צדקה וגו' בימים ההם תושע יהודא וירושלים תשכון לבטח וגו'", דזה איירי אודות תחילת הגאולה, וא"כ גם הא דקאמר שם בהמדרש דלע"ל כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל, איירי בהתקופה שלפני תחיית המתים.[2]

– הנה עוד זאת נראה, שדבריו אינם נכונים, כי הקמים בתחיית המתים לא יתחייבו להביא קרבן תודה וכן לא יתחייבו בברכת הגומל שהם ענין אחד, כמ"ש הרא"ש ברכות פ"ט סי' ג' דברכת הגומל במקום קרבן תודה נתקנה.

אלו הקמים בתחי' אם יתחייבו בקרבן תודה

והנראה דעל עצם התחי' לא שייך לברך ברכת הגומל וכו', שהרי כל גדרו של הקרבן וברכה זו הוא על שניצל מן הסכנה, ותחיית המתים לא שייך לזה כלל, כיון שתוכנו ענין אחר לגמרי, שנפעל ענין חדש לגמרי, וראה פרקי דר"א (פל"א) בנוגע ליצחק בשעת העקידה: "כיון שהגיע החרב על צוארו, פרחה ויצאה נשמתו וחזרה הנפש לגופו ועמד על רגליו, וידע יצחק תחיית המתים מן התורה שכל המתים עתידין לחיות, באותה שעה פתח ואמר בא"י מחי' המתים", ולא כתוב שבירך ברכת הגומל. ואם נימא דבכה"ג יש חיוב תודה מן התורה הי' מזכיר שבירך גם ברכת הגומל שבמקום תודה תקנוהו כנ"ל, ומוכח מזה כנ"ל שהגדר דקרבן תודה והגומל הוא רק כשניצל מן הסכנה ולא שייך לתחיית המתים (אבל יש שם סברא אחרת דבעקידה לא שייך ברכת הגומל כיון שזה הי' עפ"י ציווי ה', עיי"ש).

וכן כתב החיד"א בהדיא בס' 'מחזיק ברכה' סי' רי"ט[3] לאחר שהביא דברי הפרקי דר"א הנ"ל, וז"ל: "הא קמן דממש פרחה נשמת יצחק אלא דאח"כ חזרה לגופו, ואין ראוי לברך ברכת הגומל כיון שכבר יצאה נשמתו, דבשלמא מי שחלה ונטה למות ונתרפא חייב לברך, אבל כאן ביצחק שכבר מת ופרחה ויצאה נשמתו אלא שאח"כ חזרה נפשו לגופו ודאי דאין לברך ברכת הגומל אלא ברוך מחי' מתים", עכ"ל. וזהו אפילו ביצחק שהעקידה היתה נסיון בלבד, כ"ש בתחיית המתים דלע"ל שהוא ענין חדש לגמרי דבודאי אין זה שייך לקרבן תודה.

וראה גם בשער הגלגולים להרח"ו ז"ל (סוף הקדמה לח) בעובדא דידי' שפרחה נשמתו, וכשחזר לתחי' בירך ברכת מחי' המתים, עיי"ש, ולא הזכיר שבירך ברכת הגומל, וראה גם מש"כ בביאור הלכה סי' רי"ח ד"ה "כגון מעברות" בענין ברכות הנעשים על הניסים, וז"ל: ועוד דלא ידענא אם תחיית המתים בכלל הני שתיקנו ברכה, דהברכה נתקנה רק על מי שהיה בסכנה וניצל, ולא על מי שכבר מת ונביא החי' אותו, ויותר טוב לברך בכגון זה ברכת מחיה המתים, עכ"ל.

הקמים לתחי' יברכו ברכת מחי' המתים

ועי' גם סנהדרין צב,ב "ר' אליעזר אומר מתים שהחי' יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה, ומה שירה אמרו ה' ממית בצדק ומחי' ברחמים, ר' יהושע אומר שירה זו אמרו ממית ומחי' מוריד שאול ויעל" (שמואל א' ב,ו), וגם שם לא הוזכר אודות ברכת הגומל. וראה בס' אמונת התחי' פ"ד (כב, א) שהוכיח מזה שבעת תחיית המתים לע"ל יברכו ברכת מחי' המתים, (ויש להוכיח כדבריו גם מפרקי דר"א הנ"ל שכן מצינו ביצחק), וביאר עפי"ז הטעם שצדיקים יעמדו בלבושיהם כיון שיצטרכו לברך מיד בעמדם על רגליהם, עיי"ש.

וראה במאמר תחיית המתים (שבריש ס' מגדים חדשים על מס' ברכות) אות ו' שכתב דעפ"ז נראה דגם האנשים שיחיו אז, כשיראו את קרוביהם שעמדו לתחי' יצטרכו לברך ברכה זו, כדאיתא בברכות (נח,ב) לענין הרואה את חבירו החביב עליו לאחר י"ב חודש, אבל ברכת הגומל וקרבן תודה אינם שייכים כאן כנ"ל.

הטעם למה קמים במומן ומתרפאין

וכן יש לומר גם לגבי אלו שיקומו במומן ויתרפאו וכו', דהנה הטעם בזה שיקומו במומן ורק אח"כ יתרפאו, מבואר בבראשית רבה ריש פרק צ"ה: "ולמה כשם שהאדם הולך כך הוא בא, שלא יאמרו כשהם חיים לא רפאן משמתו רפאן, דומה שאינן אותן אלא אחרים הם, אמר הקב"ה א"כ יעמדו כמו שהלכו ואח"כ אני מרפא אותן". ועי' בס' 'מרגליות הים' (צא,ב אות ט"ו) שהביא כן מכמה מקומות בזהר, ובזהר פ' אמור (צא,א) איתא: "ת"ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון חגרין או סומין וכו' דלא יימרון דאחרא הוא דאתער וכו'".

ובס' 'אמונת התחי פ"ב (ט, א) הקשה כמה קושיות ע"ז, דמהיכי תיתי שיאמרו שהוא אחר, שהרי ידוע שבתחיית המתים האבות יכירו הבנים, והבנים יכירו אבותם וכן אחותו ובתו וכל שלשלת אבותיו עד אברהם אבינו, עיי"ש בארוכה. ולכן פי' כוונת המדרש להגיד ולגלות לנו כמה נפלאות ה' שהתחי' תהי' באותו הגוף עצמו שהי' חי עמנו בעוה"ז הוא עצמו שקם בכל פרטיו, ולא נימא שתהי' תחי' לנשמתו בגופים חדשים, שא"כ אין מקום לקראו בשם תחיית המתים, שהרי הנשמה חי' וקיימת, ולא טעמה טעם מיתה מעולם, ואם זה הגוף יהי' אחר, לא זה שעבד בו בתחילה במצות ומעשים טובים, הי' צריך לקוראה בשם "בריאה חדשה", אלא ודאי אותו הגוף שעמל עם הנשמה שכרו אתו ופעלתו לפניו, ולא יהי' בגוף זה שיקום עתה שום התחדשות, וזהו כוונת המדרש שלא יאמרו שהם גופים חדשים וכו', עיי"ש בארוכה.

ויש להוסיף על דבריו עפ"י מה שהובא לקמן (סי' סט) מס' 'תורת מנחם מנחם ציון' (ע' 390) שאחד הטעמים שצ"ל תחיית המתים נשמה בגוף דוקא הוא כדאיתא בגמ' סנהדרין (צא,א) אודות המשל מ"מלך בשר ודם, שהי' לו פרדס נאה והי' בו בכורות נאות, הושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא, אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בוא והרכיבני ונביאם לאכלם, רכב חיגר ע"ג סומא והביאום ואכלום, לימים בא בעל הפרדס אמר להם בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות, מה עשה הרכיב חיגר ע"ג סומא ודן אותם כאחד". וממשיך שזהו אחד הביאורים בענין תחיית המתים בגוף דוקא, כדי שיהי' גם קיבול שכר ע"י הנשמה והגוף כאחד, כיון שכללות קיום תורה ומצוות לא הי' יכול להיות בלעדם, דעפ"ז מבואר עוד יותר למה צריך שכר לאותו הגוף דוקא.

ולפי זה י"ל דכיון שהטעם שקמים במומן וכו' או בחליים הוא רק בכדי שלא יאמרו שאחרים הם, נמצא שלעולם לא נמצאו הקמים במצב של סכנה ע"י החולי, אלא משום שכך הוא הסדר דתחיית המתים מעיקרא, שיקומו בחליים כדי שלא יאמרו וכו' ויתרפאו מיד, ומכיון שכן, י"ל דע"ז לא שייך החיוב דקרבן תודה או ברכת הגומל דגדרם הוא רק כשניצל מן הסכנה, ובפרט ע"פ מ"ש בס' פרדס יוסף פ' משפטים (כא,יח) (לגבי הא דפרחה נשמתן בעת מ"ת) דכל דבר שנקבע מעיקרא שיתבטל איגלאי מילתא שאינו מציאות אמיתי כלל עיי"ש, והביא ראי' לזה מהנמ"י יבמות לו,א, א"כ גם הכא אמרינן כן דכיון שכן נקבע מעיקרא שיתרפאו מיד, נמצא שהחולי לא הי' מציאות אמיתי, כלל וא"כ לא שייך לברך ע"ז ברכת הגומל.

אם יתחייבו קרבן תודה על מה שניצלו קודם התחי'

ובמה דפשיטא לי' להמחבר הנ"ל, שיתחייבו להביא קרבנות תודה שחל עליהם לפני התחי', נראה דאין זה פשוט כ"כ, שהרי כתב החיד"א בכ"מ,[4] דמ"ש רש"י ביומא (פ,א) שיתחייב קרבן לע"ל שמא יבנה ביהמ"ק בימיו, הנה טעמו הוא משום דכשמת פקע חיובו ובתחיית המתים פנים חדשות באו לכאן, עיי"ש,[5] דלפי דעה זו מובן שגם החיוב שבקרבן תודה כבר נפקע, כיון שפנים חדשות באו לכאן (וראה לעיל סי' כא).

ויש להוסיף בזה גם במ"ש ב'ערוך השלחן' או"ח (סי' רי"ט סעי' ז') וז"ל: "ונ"ל דאם הפליג זמן רב עד שנשכח הענין, אין לו לברך עוד [ברכת הגומל] ואבד הברכה", עכ"ל. דלפי"ז לכאורה יש טעם נוסף למה לא יביא קרבן תודה וכו' אחר התחי' על מה שנתחייב לפני שמת, כיון שכבר הפליג זמן רב, אבל ראה בשו"ת 'בצל החכמה' ח"ה (סי' פ"ח) שחולק ע"ז, וכ"כ ב'ברכת הבית' שערי בינה (אות י"ט) דבדיעבד צריך לברך אפילו אחר זמן מרובה, שהחיוב נמשך כל ימיו.

שיטת הפרקי דר"א שהגוף יהי' חדש

ובענין זה יש להוסיף במ"ש בלקוטי שיחות חי"ח (פ' חוקת ב' בהערה 75, הובא לעיל סי' נט, ועוד), שהפרקי דר"א פל"ד חולק על הדעה שיהי' מעצם לוז אלא שהתחי' תהי' ממה שישאר כמלא תרווד רקב, דלפי"ז י"ל שהגוף יהי' מציאות חדשה, ומבאר שלכן סב"ל להפדר"א שם שמעלה הגוף בלא מום, כיון דלשיטתו יהי' גוף חדש, עיי"ש. והיא שיטה אחרת לגמרי ולא כהנ"ל.

אולי יש לומר, דזה תלוי לפי ב' הטעמים שבתחיית המתים, דלפי טעם הא' (הנ"ל) -מכיון שלא הי' אפשר להנשמה לקיים תומ"צ בלי הגוף, צריך גם הגוף ליטול את שכרו -צריכים לומר שהתחי' היא באותו הגוף דוקא, וכפי שנת' לעיל, אבל לפי טעם הב' המובא שם (בסי' סט) משום דעיקר השלימות הוא דירה בתחתונים דוקא, לכן גם השכר צ"ל באופן כזה בנשמה המלובשת בגוף עיי"ש, הנה לפי"ז י"ל שהוא שכר רק להנשמה וצריך שתהי' בשלימות כשהיא לבוש בגוף, וא"כ אפשר גם בגוף חדש.

קרבן תודה דלע"ל לכאורה לא יהי' בתורת חיוב

והנה באבודרהם (סדר תפלות של חול סוף שער הב') הביא לפרש מדרש הנ"ל בויק"ר דכל התפלות בטלות לע"ל וההודאה אינה בטילה בשם הרד"ק וז"ל: "שרצה לומר באמרו כי התפלות בטלות שלא יצטרכו לשאול צרכי עולם כי בטובה גדולה יהיו כל הימים ואין להם אלא שבח והודאה לשם ית'", עכ"ל. ו'בעץ יוסף' שם פי' וז"ל: "כל התפלות בטלות שלא יצטרכו להתפלל ח"ו על איזה צרה או חולי וכו'", עכ"ל, ו'באמרי יושר' שם כתב שלא יצטרכו לשאלת צרכים, עיי"ש.

דלפי"ז י"ל, דהא דאומר בהמדרש שם דקרבן תודה אינו בטל, לא איירי אודות קרבן תודה הבא בתורת חובה כשניצל מן הסכנה מהד' דברים החייבים להודות עליהם, כגון חולה שנתרפא וכו', דלפי הנ"ל נראה שלא יהי' אז כלל מצב שכזה, כי אי נימא שיהא שייך מצב כזה, א"כ הרי שייך אז תפלה של בקשת צרכיו ע"ז, וכיון שלא יהי' אז מצב כזה כלל, נמצא שיהי' אז רק קרבן תודה שהאדם מביא בתורת נדר או נדבה.[6] (וראה בזה לעיל סי' לא).

וראה גם לקוטי שיחות חי"ב (פ' צו הערה 36) שעל עצם היציאה מגלות (וכן גלות זה האחרון) לא שייך חיוב הבאת תודה מצד חבוש בבית אסורים עיי"ש, וי"ל דאכתי שייך הבאת קרבן תודה בתורת נדר ונדבה וכו'. וראה ספר השיחות תנש"א (ע' 634) שבת מברכים החודש תמוז, וז"ל: ושם מקריבים לכל לראש קרבן תודה על היציאה דכל בנ"י ממאסר הגלות לגאולה שאין אחרי' גלות, עיי"ש. וכן בשיחת ש"פ חזון שבת ת"ב שם (ע' 731) שיביאו קרבן תודה על היציאה מהגלות וכו', עיי"ש, וי"ל שזהו מצד נדר ונדבה.
  1. פ"ט, ז, ובמדרש תהילים מזמור נו ומזמור ק, ובתנחומא פ' אמור.
  2. אי לא דנימא דאיירי אודות תחיית המתים הפרטי של צדיקים הקמים מיד (ראה בסי' הקודם).
  3. צויין בלקוטי שיחות חל"ב ע' 106, ובהערה 12 שם.
  4. ראה פני דוד פ' ויקרא אות ב', ונחל קדומים פ' צו אות ו'.
  5. וכן נקט בשו"ת 'רב פעלים' ח"ב סוד ישרים סי' ב', ובס' 'פרדס יוסף' פ' שמיני יא, ז בד"ה ויש לדחות.
  6. ואף דיש דסב"ל דכל קרבן תודה אפילו בהני ארבעה שצריכים להודות אינה חובה אלא רשות, כמ"ש בשו"ת 'מהר"ם שיק' או"ח (סי' פ"ח), ובס' 'פתח הדביר' או"ח (סי' רי"ט ס"ק י"ב), וכ"כ ברא"ם על רש"י פ' צו (ז,טו). וברש"י מנחות (עט,ב בד"ה לאחר) כתב: תודת חובה כגון מפרש בים וכו' והיוצא בשיירא וחולה שנתרפא מחליו כו' עכ"ל (מובא גם בתוס' ר"ה ה,ב), ובשטמ"ק שם הקשה דלא אשכחן דליחייב קרבן תודה אם לא אמר הרי עלי תודה, ועוד בכ"מ. אמנם בלקוטי שיחות חל"ב פ' אחרי (ב) בהערה 20 כתב, שקרבן תודה הוא חיוב כשניצול מסכנה, וראי' ממ"ש הרא"ש בברכות (הנ"ל) דברכת הגומל במקום תודה נתקנה, ומשמע דכשם שברכת הגומל בזה"ז הוה חובה, הנה בזמן הבית היתה הבאת קרבן תודה חובה, ומביא שכן משמע גם בשו"ע אדה"ז (או"ח מהדו"ת ס"א ס"ט, וראה שם מהדו"ק סעי' ט"ו) שכתב: "ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן כגון . . תודה לארבעה הצריכים להודות, שהבאת תודה הוה חובה ולא רשות", עיי"ש. נמצא דשפיר י"ל דלע"ל יהי' קרבן תודה רק של רשות ולא שייך קרבן חובה, וכבר נתבאר במ"א די"ל ששניהם אמת כי החיוב הוא להודות לה' בכלל, אבל עדיף יותר אם יוצא חיובו ע"י קרבן דוקא, עיי"ש. ואכמ"ל.