ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן נה׃ פסקי בי"ד לע"ל האם יפעלו גם למפרע על זה"ז

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

השמטת הרמב"ם הדין דאוכל חלב בזה"ז יכתוב השיעור

בגמ' יומא (פ,א): א"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבא בי"ד אחר וירבה בשיעורין, מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן, והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו [והכא לא הי' שב אפילו אם הי' יודע שהוא חלב כיון דלפי הבי"ד אז הי' זה פחות מכזית], אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול [ולכן צריך לכתוב ה'כמות' שאכל דילמא לפי הבי"ד האחר יהי' פטור מקרבן משום שאכל פחות מכשיעור ועי"ז לא יביא חולין לעזרה]. ובהמשך הגמ' איתא: א"ר יוחנן שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני, אחרים אומרים בית דינו של יעבץ תיקנום, והכתיב (ויקרא כז,לד) אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום, עיי"ש וברש"י.

ויל"ע למה לא הביא הרמב"ם דינו של ר' אלעזר בס' היד? ובס' ארצות החיים (להמלבי"ם) סי' י"א ארץ יהודא ס"ק י"ד הביא ירושלמי פ"ק דפאה ופ"ק דחגיגה, דמבואר שם דכיון דסב"ל לריו"ח דשיעורין הן הלכה למשה מסיני לכן אין כח ביד בי"ד לקבוע שיעורין מדעתם אם אין להם הלכה המקובלת, והוא לא סב"ל שהאוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב השיעור, דאין כח ביד בי"ד להרבות השיעור דכולם הללמ"מ. אבל ר"א סב"ל שהשיעורין הן מדברי סופרים ויש כח בידם לשנות השיעור, לכן סב"ל דהאוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב השיעור כיון דאפשר שיבוא בי"ד אחר וירבו או ימעטו כפי דעתם. ולפי"ז נכון מה שהשמיט הרמב"ם מימרא דר' אלעזר ביומא שצריך לכתוב השיעור, כיון שפסק כריו"ח שכל השיעורין הן הללמ"מ (כמ"ש בהל' מאכלות אסורות פ"ב הי"א, פי"ד ה"ב, וכ"כ בפיהמ"ש כלים פי"ז מי"ב), במילא לא שייך שבי"ד אחר ירבו או ימעטו השיעור, עיי"ש.

אבל עי' בחי' הגרי"ז על מסכת יומא (דף כו,א מדפי הספר) שהקשה על הך דיומא (כנ"ל) אמר ר"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבוא בי"ד אחר וירבה בשיעורין, ולכאורה צ"ע דהרי שיעורים הם הלמ"מ ואיך יוכל בי"ד אחר לרבות בשיעורים? ומתרץ בתירוצו הראשון דצ"ל דבההלכה נאמר רק עיקר השיעור של כזית אבל אם יהי' כזית גדול או קטן או בינוני בזה לא נאמר הללמ"מ ושפיר יוכלו בי"ד אחר לחדש הלכה בענין זה, ועיי"ש עוד שהאריך באופן ב', וגם לאופן הב' יוצא שהרמב"ם סב"ל דב"שיעורים" באמת שייך שיהי' בהם מחלוקת כי סב"ל כאחרים שהם נשתכחו והוחזרו ע"י עתניאל בן קנז ע"י י"ג מדות ולכן שייך בהם מחלוקת, ורק הללמ"מ אלו שלא נשתכחו מעולם והם נמסרו בקבלה – כמ"ש הרמב"ם בהל' ממרים פ"א ה"ג, לא שייך בהם מחלוקת, עיי"ש בארוכה.[1]

היוצא מזה, דלפי תירוצו של הארצות חיים – דלפי רבי יוחנן דסב"ל דשיעורין הן הלכה למשה מסיני אי"צ לכתוב השיעור כיון שלא שייך לומר דבי"ד אחר יחלוק ע"ז וירבה השיעור, ורק לר' אלעזר החולק וסב"ל שהן מד"ס ושייך בהם שינויים הנה רק לדידיה צריך לכתוב השיעור, ולפי הרמב"ם להלכה שפסק כריו"ח אי"צ לכתוב; אבל לפי הגרי"ז דבההלכה נאמרה רק עיקר השיעור של כזית אבל אם יהי' כזית קטן או גדול או בינוני לא נאמר הללמ"מ, ושפיר יוכלו בי"ד אחר לרבות השיעור, וכן לפי ביאור הב' נמצא דלהלכה שייך הך חשש שמא יבוא בי"ד אחר וירבה בשיעורין, א"כ אכתי קשה למה השמיט הרמב"ם דין זה?

ואפ"ל ע"פ מ"ש בס' לב חיים (או"ח ח"א סי' ל') בשם ה'צמח דוד', דמדלא חייבו הפוסקים באחד שעבר עבירה בשוגג שחייבין עלי' חטאת לכתוב על פנקסו כשיבנה ביהמ"ק יביא חטאת כדמצינו ברבי ישמעאל בן אלישע (שבת יב,ב) – ש"מ דליכא חיובא מצד הדין, ורבי ישמעאל בן אלישע עשה לפנים משורת הדין.

והא דאמר ר"א דהאוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב השיעור, כוונתו דכיון דמצינו 'מעשה רב' בריב"א שכתב דכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת כו' שמא ילמוד ממנו אדם לעשות כן ויבוא לכתוב גם באיסור אכילה שתלוי בשיעור כזית, לכן בא ר"א לומר שיכתוב השיעור דאם יכתוב בסתם שהוא מחוייב חטאת הוי חומרא דאתי לידי קולא כיון דאפשר דלפי השיעור דאותו בי"ד לא יתחייב קרבן ונמצא שמביא חולין בעזרה, אבל מן הדין אינו חייב לכתוב כלל, והביא גם מ"ש בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' נ"ח דאם יתחייב קרבן, כשיבנה ביהמ"ק מלך המשיח הוא יורה חטאים בדרך, ומפרש דמלך המשיח יורה לו אם צריך קרבן וכו', עיי"ש.

– דלפי"ז אתי שפיר ג"כ למה השמיט הרמב"ם דינא דר' אלעזר, כיון דסב"ל דכל זה אינו מעיקר הדין.

[וראה גם לעיל סי' כ"א שהובא מ"ש בלקוטי שיחות חי"ח פ' מסעי - בין המצרים (ע' 416 ואילך), דאף דשלימות הכפרה והתשובה על חטא בשוגג, הוא ע"י וידוי וקרבן, מ"מ בזמן הזה שאי אפשר להקריב קרבן, הנה ע"י התשובה והוידוי נפעל שלימות הכפרה, וע"ז כתב בהערה 50 שם בנוגע לזה שמבואר דצריך לכתוב חיובי חטאת שלו, ד"לא ראינו זה כלל וגם אבותינו לא סיפרו לנו". ובנוגע לר' ישמעאל י"ל, שבימיו ניתנה רשות לבנות ביהמ"ק, ובזמן ההוא קודם שבטלו הרשיון קרה שהטה וכתב על פנקסו, עיי"ש. ובשיחת קודש ו' תשרי תשמ"א האריך שם בענין זה יותר, עיי"ש. דממקומות אלו משמע דסב"ל, דכשיבנה ביהמ"ק לא יתחייבו קרבנות על העבירות שבזמן הזה, כיון שכבר נפעל שלימות הכפרה, דלפי"ז מובן למה השמיט הרמב"ם דין זה, אבל אכתי יל"ע מדינא דר' אלעזר הנ"ל ביומא, ועיי"ש עוד בזה].

ולפי הנ"ל יוצא שיש חילוק בין ב' התירוצים הנ"ל, דלפי תירוץ המלבי"ם נמצא דלהלכה [לפי ריו"ח], לא שייך כלל דבימות המשיח ישתנה השיעור ע"י בי"ד החדש, ושיעור זה שבזה"ז ודאי יהי' גם לעתיד; משא"כ לפי תירוץ הב' נמצא דבאמת שייך שלע"ל ישתנה השיעור שבזה"ז ע"י בי"ד החדש, ואפשר שיתרבה השיעור, ולכן לא יתחייב קרבן לע"ל על השיעור של עכשיו דהוה חולין בעזרה, אלא שבכל אופן ליכא חיוב מן הדין לכתוב.

מתי אמרינן דאין לך אלא בי"ד שבימיך

ואכתי צריך בירור לפי ר' אלעזר וכן לפי אופן הב' הנ"ל שכן אפשר להיות לכו"ע לע"ל שישתנה השיעור – דאיך שייך לומר דלע"ל פטור מקרבן כיון דבי"ד החדש פסק שנתרבה השיעור, הלא ידוע הכלל דאין לך אלא בי"ד שבימיך (ר"ה כה,ב), ובכל דור צריך לפסוק כפי הבי"ד שבאותו הדור, וא"כ אף אם יבואו בי"ד אחר וישתנה השיעור, הרי אין זה אלא מכאן ולהבא ולא למפרע, וא"כ למה לא יתחייב חטאת על אכילתו שבזה"ז, כיון דלפי הבי"ד שבימיך הרי אכל כשיעור?

ובס' בצל החכמה ע' 190 (בביקור ה'פני מנחם' ר' פינחס מנחם מגור זצ"ל ביום א' ד' אייר תשמ"ג) איתא: שהרפ"מ זצ"ל שאל את הרבי קושיא הנ"ל בהך דיומא דכיון דאין לך אלא בי"ד שבימיך א"כ גם אם יבואו אח"כ בי"ד אחר וישתנה השיעור, מ"מ אין זה אלא מכאן ולהבא ולא למפרע, וא"כ כיון דלפי הבי"ד שבימיו הי' זה פחות מכזית למה יתחייב חטאת על אכילתו שבזה"ז?

וע"ז ענה הרבי דאם שינוי הפס"ד הוא בענין של סברא, דבי"ד הקודם סב"ל דהסברא היא כך, ובי"ד השני חולק וסב"ל דהסברא היא באופן אחר אז הפס"ד של בי"ד הב' היא רק מכאן ולהבא, אבל אם סיבת השינוי דהפס"ד הוא מצד טעות דהיינו דאם בי"ד הא' היו יודעים הסברא של בי"ד הב' היו גם הם פוסקים כבי"ד הב', נמצא שאין זה אלא טעות ובזה משתנה הפס"ד גם למפרע – ע"ד שמצינו בהוריות בבי"ד ששגגו בהוראתן, ובאופן זה איירי הגמ' דיומא שלכן אכילתו שבזמן הזה תלוי בפס"ד של הבי"ד דלע"ל לענין הבאת קרבן, עיי"ש.

והנה לעיל הובא קושיית הגמ' על ההו"א דאם בי"ד יפסקו דכזית הוה שיעור קטן יותר, למה יתחייב קרבן הלא אינו שב מידיעתו, דאפילו אם הי' יודע שזהו חלב לא הי' פורש כיון דלפי הבי"ד דאז אי"ז שיעור כזית, והקשה ע"ז בס' גבורת ארי (להשאג"א) ובתוס' יוהכ"פ יומא שם ועוד בכ"מ, מהך דהוריות ב,א דאיתא שם הורו בי"ד שחלב מותר ונתחלף בו חלב בשומן ואכלו רבי יוחנן אמר חייב, ופריך לריו"ח למה חייב הא אי"ז שב מידיעתו כיון דאפילו אם הי' יודע שזהו חלב הי' אוכל עפ"י הוראת בי"ד? ומתרץ בגמ' דכיון דאי דמתידע להו לבי"ד דחלב אסור הדרי בהו והוא נמי הדר בי' לכן ה"ה שב מידיעתו, עיי"ש – ולפי"ז קשה דמאי מקשה בגמ' יומא דאין זה שב מידיעתו, דגם הכא נימא דכיון דאילו מתידע לבי"ד הראשון שטעו בהשיעור הדרי בהו וגם הוא הדר ביה לכן ה"ז שב מידיעתו?

ועי' בההגה"ה (בגבו"א שם) שתירץ דאפילו אם יבואו בי"ד האחרון ויחלקו על הראשון מ"מ לא נתבטלו דברי בי"ד הראשון למפרע, אלא מכאן ולהבא כיון דאין לך אלא בי"ד שבימיך, א"כ אפילו אם בתראי חייבו קרבן על כזית קטן, מ"מ למפרע הי' הדין כבי"ד הראשון, נמצא דאין זה שב מידיעתו כיון דאז הדין הוא דאין זה שיעור, עיי"ש.

אבל לכאורה דבריו תמוהים, וכדהקשה הגר"א וואסערמאן הי"ד (קובץ שיעורים ח"ב קונטרס דברי סופרים סי' ד') – דא"כ הי' הגמ' צריך להקשות עדיפא מיני', דלמה הוא חייב בקרבן כלל, הרי אכל פחות מכשיעור לפי הבי"ד דאז, והפס"ד דבתראי פועל רק מכאן ולהבא?

וכתב שם לתרץ, בהקדים מ"ש בדרשות הר"ן (דרוש חמישי) שניתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת חכמים כפי שנראה להם, ואפילו הקודמים היו גדולים ורבים מהם, דכן נצטוינו ללכת אחרי חכמי הדורות שיסכימו לאמת או להפכו, עכ"ל. ועד"ז כתב הרמב"ן בהשגותיו לסהמ"צ שורש א' וז"ל: כי התורה ניתנה לנו ע"י מרע"ה בכתב, וגלוי הוא שלא ישתוו הדעות בכל העיקרים הנולדים, וחתך לנו ית' הדין שנשמע לבי"ד הגדול בכל מה שיאמרו, בין שקבלו פירושו ממנו או שיאמרו כך ממשמעות התורה וכוונתה לפי דעתם, כי על המשמעות שלהם הוא מצוה ונותן לנו התורה, וזהו מה שאמרו אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לכן הוא מצוה לנו מאדון התורה יתעלה וכו', עכ"ל.

ולכאורה קשה ע"ז מריש הוריות הורו בי"ד וידע אחד מהם שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה חייב, ומבאר בגמ' דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע לדברי חכמים שחשב אפילו למיעבד איסורא, עיי"ש, ולפי הנ"ל קשה דמהו טעותו – הרי באמת כן הוא הדין דאפילו אומרים לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין צריך לשמוע להם?

אלא שהרמב"ן גופא שם תירץ דקרא כתיב ועשית ככל אשר יורוך, אבל כשהורו שלא כדין מפני חסרון ידיעה שאילו היתה להם ידיעה כמותו הי' ג"כ מורין כדבריו ולא כדבריהן, אין זו הוראה אלא טעות, וע"ז לא אמרה התורה ועשית, אבל אם אמר להם טענותיו ולא קיבלו ממנו אז אפילו אם קמי שמיא גליא שאין האמת כדבריהן אין אלו טועין בדבר משנה אלא בשיקול הדעת, וכה"ג מקרי שפיר הוראה וממילא חל ע"ז הדין דועשית ככל אשר יורוך אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל צריך לשמוע להם.

ולפי"ז מבאר החילוק בין ב' הדינים, דהך דהוריות איירי שבי"ד טעו בהוראתן וכשנודע להם טעותם חזרו למפרע, נמצא דאיגלאי מילתא למפרע שלא הי' זה הוראה, הנה בכה"ג שפיר אמרינן דכיון דאילו ידעו בי"ד הדרי בהו שפיר נקרא גם לגביה שב מידיעתו;

אבל בהך דיומא דחיישינן שמא יבוא בי"ד האחרון וישתנה השיעור אין הכוונה שאנו חוששין שמא בי"ד האחרון יבררו לבי"ד הראשון שטעו בדבר משנה ובי"ד הראשון יחזרו בהם, דמהיכי תיתי לחוש לחכמי כל הדורות לטועים בדבר משנה, אלא חיישינן שמא בי"ד האחרון יחלקו על בי"ד הראשון, ובזה לא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע שהדין הוא כבתראי אלא שהוא פסק דין מכאן ולהבא, ובמילא בכה"ג לא שייך לומר שהוא שב מידיעתו כיון דאפילו אם הי' נודע לו שזהו חלב הי' אוכל כיון דאצל בי"ד הראשון הי' זה פחות מכשיעור, וכיון שזהו הוראה ולא טעות הרי הדין הוא כהבי"ד שבימיו.

אמנם לאידך גיסא חייב חטאת על אכילתו מקודם, כי מתי פטור רק אם עושה כן מפני שתלה בהדיא בהוראת בי"ד שהתורה צותה לשמוע להם, דאז אפילו אם קמי שמיא גליא שאין הדין כדבריהם מ"מ לא עשה איסור כיון שכן צותה התורה לעשות ככל אשר יורוך, אבל אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו לא מפני שהתירו בי"ד את החלב אלא מפני שסבור שהוא שומן לא חל עליו ההיתר דועשית כו', וא"כ בנדו"ד דקמי שמיא גליא שזהו כזית [כפי שפסקו בי"ד האחר] ואכל חלב משום דסבר שהוא שומן ולא תלה בבי"ד, ה"ה חייב – כיון דעצם הדין לא נשתנה באמת, ונמצא דעבר באמת על האיסור. עכתו"ד.

נפק"מ לדינא בין דעת הרבי להקובץ שיעורים

ולפי דבריו יוצא דהסוגיא דיומא איירי רק באופן שהי' הוראה של הבי"ד הראשון אבל לא באופן שטעו וכפי שנת' לעיל, דרק באופן זה יתחייב קרבן, אך משא"כ לפי ביאור הרבי הנ"ל איירי שם שבי"ד דלע"ל יבררו שפס"ד בי"ד הראשון הי' טעות.

ואולי אפ"ל דהטעם דלא ניחא ליה להרבי לומר כהקו"ש, כי מהרמב"ן משמע דע"ד כן ניתנה תורה, היינו דכשבי"ד הראשון פסקו הוראה, הנה כן הוא הדין באמת, ונמצא דבפועל אכל פחות מכשיעור, וא"כ אפילו אם אכל מחמת שחשב שהוא שומן ולא משום שתלה בבי"ד פטור כיון דאצל בי"ד הראשון הי' זה הוראה שזהו פחות מכשיעור ולא טעות, ורק אם איירי בטעות בי"ד חייב להביא קרבן. ז.א. דהא דאמרינן דאם נתחלף לו חלב בשומן חייב כיון דלא תלה בבי"ד (וכדפסק הרמב"ם בהל' שגגות פי"ג ה"ה), זהו רק באופן שבי"ד טעו וכפי דאיירי התם שטעו ואמרו שחלב מותר, דכיון דאי"ז הוראה לכן חייב אם לא תלה בבי"ד, אבל אם הי' מיירי ביומא [בנוגע להשיעורין] בהוראת בי"ד ולא בטעות, י"ל דאז לעולם הי' צ"ל שהוא פטור משום דאין לך אלא בי"ד שבימיך דע"ד כן ניתנה תורה.

ואף דלפי"ז אכתי יוקשה קושיית הגבורת ארי' דלמה לא נימא דהוה שב מידיעתו כהך דהוריות, הנה כבר האריכו האחרונים לתרץ קושיא זו באופנים אחרים, ראה מל"מ הל' שגגות פ"ב ה"ב, ובס' שיח יצחק יומא שם ובס' שער יוסף להחיד"א הוריות ב,א, בד"ה כיון, ובס' הר שפר שם, ועוד ואכ"מ.

היוצא מזה בהנוגע לדינא בימות המשיח, דאם יקטינו בי"ד את השיעור כזית, הנה לדעת הרבי נראה דרק אי איגלאי מילתא דאצל בי"ד הראשון הי' זה טעות יתחייב בקרבן מצד בי"ד החדש, אבל אם הי' הוראה פטור, כיון דבאותו זמן הי' זה פחות מכשיעור; ולפי הקו"ש יוצא דאפילו אם הי' הוראה, הנה אם לא תלה מצד בי"ד הי' צ"ל חייב, אלא שפטור מצד שאינו שב מידיעתו כנ"ל. ובאם נתרבה השיעור הנה לדעת הרבי אם הי' הוראה חייב כיון דאז הי' זה שיעור, ואם הי' מצד טעות פטור; אבל לפי הקו"ש גם בהוראה פטור, כיון דקמי שמיא גליא שאין זה שיעור האמיתי, וכאן לא שייך הענין דתולה בבי"ד כיון שאכל האיסור כשיעור של אותו בי"ד.

וראה שפת אמת יומא שם שכתב וז"ל: אע"ג דהכא חיישינן שמא יבוא בי"ד אחר וירבה בשיעורין, מ"מ בקיום מצות עשה למשל בכזית מצה אי"צ להרבות ולאכול, דלעולם אין עליו חיוב אלא כפי השיעור של הבי"ד באותו זמן דאין לך אלא שופט בימיך, רק לענין הבאת קרבן אם יהי' אז השיעור יותר גדול בההיא שעתא אין להביא קרבן, עכ"ל.

– דנראה מדבריו דסב"ל שבכלל אזלינן בתר בי"ד שבימיו, ולכן אם אכל מצה כשיעור לפי הבי"ד שבימיו ודאי יצא יד"ח. וכן משמע גם דאם אכל חלב פחות מכשיעור לפי בי"ד שבימיו, ולפי הבי"ד אח"כ הי' זה כשיעור ג"כ פטור, ושאני התם לפי המסקנא דאף דלפי בי"ד שבימיו הי' זה שיעור והי' צ"ל חייב, מ"מ כיון שפעולת ההבאה הוא עכשיו לאחר שפסקו שהוא פחות מכשיעור לכן אינו יכול להביא, דפעולתו עכשיו תלוי לפי הבי"ד דעכשיו.

אבל השפ"א לא ביאר לפי"ז סברת ההו"א דאם נתמעט אח"כ השיעור יתחייב קרבן, אף שלפי הבי"ד שבימיו הי' זה פחות מכשיעור? ועי' רש"ש שם שכתב עד"ז בפרטיות יותר, והוסיף שכל ההו"א בגמ' מעיקרא כנ"ל, הי' משום שלמד דכיון שטעה מחלב לשומן אי"ז נקרא תולה בבי"ד ולכן חייב, ולכאורה צ"ל כן גם לפי השפ"א, ודחה הגמ' דגם הכא פטור כיון דאינו שב מידיעתו, ועי' גם מל"מ שם ובשו"ת הר צבי חאו"ח סי' ל"ה.
  1. ועי' גם בחי' הגרי"ז תמורה טז,א, והנצי"ב במרומי השדה יומא שם, ובקדמת העמק בריש ס' שאילתות אות ו'.