ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן מו׃ לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח בימות המשיח

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שיטת הרמב"ם בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי'

כדאי לברר כשיבוא משיח צדקינו ב"ב ויקדשו את החודש עפ"י הראי'[1] איך ינהגו בהא ד"לא אד"ו ראש" "ולא בד"ו פסח"[2] האם ינהגו גם אז עפ"י כללים אלו או לא?

ונראה שיש בזה כמה שיטות, ויש להתחיל בשיטת הרמב"ם שכתב (הל' קדה"ח פ"ז ה"א) וז"ל: אין קובעין לעולם ראש חודש תשרי לפי חשבון זה לא באחד בשבת ולא ברביעי בשבת ולא בערב שבת סימן להם אד"ו וכו' עכ"ל. דמשמע מזה דסב"ל דכללים אלו הם רק כשמקדשים עפ"י החשבון בלבד, אבל כשמקדשים את החודש עפ"י הראי' אין משגיחין על כללים אלו.

וראה רמב"ם הל' שבת פ"ה הכ"א: "יוהכ"פ שחל להיות בע"ש וכו' חל להיות במוצ"ש" (דזה אפשר רק אם ר"ה הוא ביום ד' או ו') וכ"כ בהל' עירובין פ"ח ה"י, ובפ"א מהל' מגילה הי"ד, והל' חגיגה פ"ג ה"ז דיום הקהל שחל להיות בשבת וכו' (דזה לא שייך כשמשגיחין על "לא אד"ו ראש" כיון שהקהל הוא במוצאי יו"ט הראשון ונמצא דיו"ט הראשון ור"ה חלו ביום ו'), ובהל' תמידין ומוספין פ"א ה"ז, ועוד.

וכ"כ בהדיא בפיהמ"ש במשנה דמנחות צט,ב (פי"א מ"ז) אהא דתנן שם לגבי שעיר של יוהכ"פ שחל בערב שבת דהבבליים אוכלין אותו לערב כשהוא חי, וכתב הרמב"ם שם וז"ל: וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין שיוהכ"פ לא הי' מעולם לא ביום ו' ולא ביום א', אעפ"י שכל מה שאמר מזה במשנה על דרך תנאי שאם חל, כבר אמרה המשנה הלכה למעשה שבבליים היו אוכלין חי, ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת, ואי אפשר ג"כ לומר שזה הענין שלא נהי' כמוהו, והרבה דברים יש בגמ' שמחזיקים זה, וסוף הענין מסור בראי' בזמן שיש שם בי"ד וכו', עכ"ל.

וכבר הקשו ע"ז (ראה לח"מ הל' תמידין ומוספין שם, מעשה רקח שם, מרכבת המשנה הל' שבת שם, חקרי לב או"ח ח"ב סי' קיג, ועוד), מהך דסוכה נד,ב, דמבואר בהדיא דבזמן שהיו מקדשים עפ"י הראי' היו מקפידין שלא יחול יוהכ"פ סמוך לשבת, וכמבואר שם: "כי מקלע יו"ט ראשון של חג להיות בע"ש מדחי דחינן ליה מאי טעמא כיון דאיקלע יו"ט של חג להיות בע"ש יוהכ"פ אימת הוה בחד בשבת הילכך דחינן ליה". והקשה הגמ' שם מהא דתניא יוהכ"פ שחל להיות בע"ש לא היו תוקעין וכו' (אלמא דשפיר חל יוהכ"פ בע"ש), ומתרץ הא מני אחרים היא דאמרי אין בין עצרת לעצרת וכו', עיי"ש. – ומבואר בזה דלדידן דלא סבירא לן כאחרים (כמ"ש הרמב"ם שם פ"ח ה"ז, ופי"ח ה"ט) שפיר לא משכחת להאי דינא; והרמב"ם הביא ברייתא זו עצמה דחל להיות בע"ש וכו' בהל' שבת כנ"ל?

והגרי"ז (בספרו על קה"ח יומא סוכה ז,א) תירץ, דאף לדידן יתכן הדבר שיחולו יוהכ"פ ושבת זה אחר זה או להיפך, שהרי הרמב"ם פסק (הל' קדה"ח פי"ח הי"א, וראה גם פ"ג הל' יז) דבזמן שמקדשין ע"פ הראי' ונראה הירח בזמנו אין מעברין את החודש לצורך[3], ובמילא בכה"ג יחול יוהכ"פ בסמיכות לשבת, וסב"ל להרמב"ם דהסוגיא דסוכה אזיל אליבא דרבא בר"ה כ,א דהא דתניא אין מעברין את החודש לצורך – אליבא דאחרים הוא, ולהכי מוקמינן מתניתין דחלבי שבת קריבין ביו"ט דוקא לפי אחרים; אבל הרמב"ם שפסק כנ"ל דבזמן שנראה החודש בזמנו לכו"ע אין מעברין את החודש לצורך, שפיר מתניתין מיתוקמא אליבא דחכמים דגם בזמן שמקדשין עפ"י הראי' אפשר שיחול יוהכ"פ סמוך לשבת, וא"ש מ"ש הרמב"ם בס' היד בכ"מ כנ"ל דשייך שיוהכ"פ יחול בע"ש או ביום ראשון, כיון שבזמן שמקדשין עפ"י הראי' ונראה החודש בזמנו צריך להיות כן דאי אפשר לדחותו.

וראה רשימות חוברת מ"ה בסופו שכתב וזלה"ק: "לא אד"ו ראש שמרו גם בזמן שביהמ"ק (מפרש להל' קדה"ח פ"ז)", עכלה"ק, ושם (ה"ז) כתב המפרש: "נראה מדברי רז"ל שיש בידם קבלה שכל החדשים סומכים בהם על הראי', אבל בחודש תשרי כד מיקלע בחד מיומי אד"ו, דחו לי', ואפילו בזמן שהי' המקדש קיים והסנהדרין בירושלים" (הובא גם בלח"מ שם), דלכאורה לפי הנ"ל בדעת הרמב"ם יוצא שהיו זמנים דלא דחו לי', ואז חל יוהכ"פ בסמיכות לשבת, ויל"ע.

שיטת רש"י שיש חילוק בין לא אד"ו ללא בד"ו

ובנוגע לשיטת רש"י, ראה פסחים נח,ב, דתני התם בברייתא ערב פסח שחל להיות בשבת כחל להיות בשני בשבת [לענין שעת הקרבת תמיד של בין הערביים], וכתב רש"י בד"ה בשני בשבת וז"ל: הא דנקט בשני בשבת חד מימות החול נקט, ואית דאמרי יומא קמא דשבתא דחזא לארביסר נקט, וחד בשבת לא חזי [להיות ערב פסח] דלא בד"ו פסח, ולאו מילתא היא שהרי עפ"י הראי' היו מקדשין, עכ"ל. והתוס' (ד"ה כאילו) הקשו ע"ז וז"ל: אין נראה לר"י דאע"ג דהיו מקדשין עפ"י הראי' היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי דאמרינן בהדיא פרק קמא דר"ה מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לומר שלא ראו והא דאמרינן בשלהי אלו קשרים (שבת קיג,א) חלבי שבת קרבים ביוהכ"פ אלמא בהדי הדדי נינהו מוקמי לה בהחליל (סוכה שם) כאחרים וכו', עכ"ל.

ועי' צל"ח פסחים שם שתירץ שיטת רש"י, דמודה רש"י דגם כשקידשו עפ"י הראי' היו מקפידין שלא יהי' יוהכ"פ ושבת סמוכין להדדי ולכן היו משגיחין שלא יהי' אד"ו ראש, וכוונת רש"י שעל לא בד"ו פסח לא היו משגיחין, שהרי העיקר מה שלא בד"ו פסח אינו בשביל הפסח אלא בשביל שלא יהא אד"ו ראש, כי אם חל הפסח בימי בד"ו ממילא חל ר"ה באחד מימי אד"ו ושם יש קפידה בשביל יוהכ"פ ושבת שלא יהיו סמוכין להדדי ובשביל יום הערבה. וכל זה עכשיו שאצלינו חדשי הקייץ המה סדורים כסדרם ואי אפשר לשנותם כלל, אבל בימים שקידשו עפ"י הראי' לא הי' נקשר בזה שאף שהי' פסח באחד מימי בד"ו הי' אפשר לחסר אחד מחדשי הקייץ וכו' שלא יהי' ר"ה בימי אד"ו. וסיים שם שכ"כ גם בלח"מ שם, ובהערת "ברוך טעם" שם כתב שכ"כ רש"י בהדיא סנהדרין יג,ב, בד"ה וליעבריה לאדר עיי"ש, וראה גם ברשימות שם שכתב שקפדו בלא אד"ו ראש אבל לא קפדו בלא בד"ו פסח.

היוצא מזה לשיטת רש"י דסב"ל שלעולם היו משגיחין בלא אד"ו ראש, ורק לפי אחרים לא היו משגיחין בזה כמבואר בסוכה שם, אבל ללא בד"ו פסח לא היו משגיחין כשקידשו עפ"י הראי' וכפי שנת'. אבל התוס' סב"ל שהיו משגיחין גם בלא בד"ו פסח, וצ"ב בשיטת התוס' – דלמה לא סב"ל כדעת רש"י דכשמקדשין עפ"י הראי' לעולם יש לחסר אחד מחדשי הקייץ בכדי שיתקיים לא אד"ו ראש, וא"כ למה הקפידו בלא בד"ו פסח?

שיטת הרס"ג ור"ח שלעולם קידשו בעיקר ע"פ החשבון

ובס' התוועדויות תשמ"ח ח"א (שיחת ליל ד' דחה"ס – ע' 218) הזכיר הרבי דברי הרמב"ם הנ"ל דהל' חגיגה, דיום הקהל שחל בשבת מאחרין וכו', ואמר דלפי הרמב"ם א"ש כיון דבזמן שהיו מקדשים עפ"י הראי' הי' אפשר שר"ה יחול גם ביום ו', אבל לשיטת הרס"ג דלעולם קבעו עפ"י חשבון לא יתכן לעולם שיום הקהל יחול בשבת.

ושיטת הרס"ג הובא בפי' רבינו בחיי (פ' בא יב,ב עה"פ החודש הזה לכם) בשם רבינו חננאל בארוכה שעיקר הקביעות הי' לעולם עפ"י החשבון, וכ"כ רבינו חננאל בפירושו בר"ה כ,א כי אתא עולא וכו' דבכל הזמנים עיקר קביעת החדשים בכל חדשי השנה עפ"י החשבון הוא, עיי"ש. ובפי' רבינו חננאל פסחים שם כתב וז"ל: ודייקינן מיני' מדקתני בשני בשבת, דשביק ליה לאחד בשבת וקתני בשני בשבת מכלל דלא אפשר ערב פסח שיחול באחד בשבת, דא"כ יחול פסח בשני בשבת, מכאן תשובה לאומרים כי בימי חכמים חל פסח בבד"ו וכי רק אחרי סתימת התלמוד תקנו לא בבד"ו פסח, עכ"ל.

– הרי מבואר בזה דהר"ח לשיטתו דסב"ל דלעולם הי' עיקר הקביעות עפ"י החשבון לכן סב"ל שחששו גם אז ללא בד"ו פסח, וא"כ י"ל דגם הר"י בתוס' סב"ל כשיטת הר"ח, ולכן הקשה על רש"י דכיון דמוכח דלעולם חששו ללא אד"ו ראש, א"כ במילא חששו גם ללא בד"ו פסח, אבל רש"י סב"ל בזה כהרמב"ם שהקידוש הי' עפ"י הראי' ולכן שפיר מחלק בין לא אד"ו רא"ש ללא בד"ו פסח.

ועי' פסחים פג,א בהא דתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו בט"ז, חל ט"ז [בניסן] להיות בשבת ישרפו בי"ז וכו', וכתב הר"ח וז"ל: "ולא תימא חל ממש דא"כ חל פסח להיות בבד"ו, אלא אילו חל, דין הוא שישרפו למחר, עכ"ל. ובשבת קטו,א, אהא דתניא שם יוהכ"פ שחל להיות ערב שבת לא היו תוקעין וכו' כתב הר"ח שם וז"ל: וראוי לדעת דהני כולהו שמעתתא אליבא דאחרים אבל לדילן לא מתרמי לן יוהכ"פ סמוך לשבת וכו' שהלכה למשה מסיני שלא לקבוע יוהכ"פ סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה, עכ"ל. ועד"ז כתב בסוכה שם בהא דמוקמי להברייתא כאחרים וז"ל: וקיימ"ל דלא הוי בקי ר"מ בסוד העיבור וכו' ולעולם לרבנן כל אימת דמתרמי הכי דחינן להני היכי דמסירי להו בסוד העיבור למשה מסיני, והא הלכה לא אימסירא לרבי מאיר, עכ"ל.

ולכאורה נראה מדבריו, דבנוגע ל"לא אד"ו ראש" לדידן לעולם לא חל ר"ה בימים אלו, שהרי נמסר לנו הלכה למשה מסיני שלא לקבוע יוהכ"פ סמוך לשבת, ולכן הוצרך לתרץ בזה דכל מקום דתניא דחל יוהכ"פ להיות בסמוך לשבת ה"ז לדעת אחרים - ר"מ, משא"כ בנוגע ל"לא בד"ו פסח" פירש דהכוונה "אילו חל", וי"ל משום דבזה גם לפי הר"ח אף שהיו משגיחים גם ללא בד"ו פסח כיון שעיקר הקידוש הי' עפ"י חשבון כנ"ל וכמ"ש בפסחים שם, מ"מ סב"ל דאם יש צורך גדול שייך שלא ישגיחו ע"ז, ולכן פירש כאן באופן אחר שזהו גם לדידן והכוונה הוא "אילו חל", כיון שבעצם שייך שט"ז ניסן יחול בשבת, ויל"ע.

ולדעת הר"ח דסב"ל דמעולם לא חל יוהכ"פ בסמיכות שבת, לכאורה יקשה מהך דמנחות (צט,ב) הנ"ל לגבי שעיר של יוהכ"פ שחל להיות בע"ש דהבבליים אוכלים אותו לערב כשהוא חי, דמשמע מזה שכן הי' בפועל, וכדדייק הרמב"ם בפיהמ"ש כנ"ל, דלכאורה איך זה מתאים לשיטתו?

ואולי אפ"ל קצת עפ"י המבואר בלקוטי שיחות חט"ו פ' ויחי (ע' 456) דשיטתם של הבבליים הוא הענין ד"זריזות" אף דעי"ז יחסר בה"הידור" ולכן אוכלין אותו כשהוא חי, כי לשיטתייהו אזלי עיי"ש בארוכה, וא"כ י"ל דאין הכוונה שבפועל הי' כן אלא דהבבליים לפי שיטתם בכלל, סב"ל שכן צריך להיות אף דבפועל מעולם לא הי' כן.

לא יחול ר"ה ביום ראשון – תקנה מאוחרת

ויש להוסיף בזה במ"ש בתוס' רי"ד מגילה ד,ב (בד"ה חל להיות) דאף שתיקנו בתחילה שלא יחול יוהכ"פ בע"ש או אחר השבת, אבל על יום הערבה לא השגיחו ואחר זמן רב חזרו ותיקנו שלא יחול יום ערבה בשבת וכו' עיי"ש. דנמצא מזה דלכו"ע הנה בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראי' הי' אפשר לר"ה לחול ביום ראשון, שהרי הטעם דאינו חל ביום הראשון הוא בשביל "ערבה" בכדי שיום השביעי דסוכות לא יחול בשבת.

ועי' מהרש"א פסחים עא,א, שכתב כן גם לשיטת התוס' הנ"ל, וז"ל: ואפשר דלא אמרו מאיימין היו וכו' אלא משום תרי שבי, אבל משום ערבה בשבת לא היו מאיימין, עכ"ל. ובזה תירץ שם דשפיר משכחת לה דיום השמיני דחג יהי' ביום הראשון, עיי"ש. ועי' צל"ח שם, ובס' ערוך לנר סוכה מב,ב (בתוד"ה לולב) הביא דברי המהרש"א וביאר דבריו ג"כ שזה היתה תקנה מאוחרת, עיי"ש. (וראה גם לקוטי שיחות ח"ז ע' 52 הערה 28 במה שהובא שם התוס' רי"ד והמהרש"א).

ולפי כל זה יוצא בנוגע לימות המשיח ב"ב, דלפי דעת הרמב"ם כשיקדשו עפ"י הראי' ודאי שייך שיחול ר"ה ביום אד"ו וכפי שנת' דסב"ל דכשנראה החודש בזמנו אין לדחותו כלל, וכן שייך שיחול חג הפסח בבד"ו מטעם זה עצמו, ולפי שיטת רש"י ישגיחו אז בלא אד"ו ראש, אבל לא ישגיחו בלא בד"ו פסח, ולפי הר"ח והתוס' ישגיחו גם בלא בד"ו פסח. ואפשר דגם לרש"י והתוס' לא ישגיחו על ר"ה שלא יחול ביום ראשון שהיא תקנה נפרדת[4].

וראה אנציקלפדיה תל' כרך ח' ע' תקלח ובהערה 111 בנוגע להרמב"ם והרוקח שכתבו טעמים אחרים למה לא יחול הושענא רבה בשבת ואכמ"ל.
  1. השגות הרמב"ן לסהמ"צ מ"ע קנג, וכ"כ באור זרוע ח"ב סי' תנב, ובחי' הר"ן סנהדרין יא,ב. וכן נראה מסוגיית הגמ' ביצה ה,ב, שו"ע אדה"ז סי' תע"ג סעי' מ"ט.
  2. רמב"ם הל' קדה"ח רפ"ז, טושו"ע ריש סי' תכ"ח, אבודרהם סימני המועדים ד"ה סימני, ובכ"מ.
  3. היינו דאז כשנראה בזמנו אין לדחותו כלל. וראה בס' עמק ברכה ע' ע' שביאר טעמו של הרמב"ם משום דסב"ל דעיקר המצוה לקדש החודש עפ"י הראי' אינו אלא כשמקדשים אותו בזמנו עפ"י העדים, אבל כשבאו אח"כ ורוצים לקדש למפרע ליכא שום מצוה לקדש החודש על פיהם, ולכן סב"ל דכשבאו עדים בזמנו שאז יש מ"ע מן התורה לקדש, אי אפשר לדחות מ"ע דאורייתא מפני איזה צורך, עיי"ש.
  4. ועי' בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קד וסי' קל"ה, ובתורה שלימה כרך יג פ"ג ופ"ו, ובס' מרגליות הים סנהדרין יג,א, ועוד.