חיוורא של בית רבי

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בקצרה

למלך המשיח נקראו שמות רבים, המורים על תכונות שונות בו. חלק מן השמות וחלק מן השמות הם שמות נלווים. שמות אלו נמצאים בתורה, בנביאים, במדרשים ובגמרא. בערך זה יתבאר עניין השם 'חיוורא דבי רבי'.

משיח נקרא בגמרא (מסכת סנהדרין), בשם 'חיוורא דבי רבי', כלומר, מצורע של בית רבי. דבר זה נלמד בדרשת חכמים מן הפסוק "אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה".

מספר ביאורים נאמרו בפירוש הדבר: מהם כתבו שהדברים מובנים כפשוטם, שהמשיח נקרא בשם 'מצורע של בית רבי', ומהם שביארו את הדברים בצורת רמז: ששם זה מרמז על התגלות מסויימת של המשיח, או על הסיבה בשלה יבוא.

הרבי מלמד, כי שם 'מצורע' הוא שם נעלה, המרמז על אורות קדושים וגבוהים, המתגלים דווקא בצורה כזו. ומדגיש את מצבו של המשיח – שנמצא כבר בעולם ומחכה לגאול את עם ישראל.

בהרחבה

בגמרא[1], במסכת סנהדרין, מביאים חכמים שמות שונים למשיח, וחכמים אומרים ששמו הוא 'חיווריא דבי רבי', כלומר[2] "מצורע של בית רבי".

המהרש"א[3], וכן מפרשים נוספים, ביארו את הדברים כפשוטם שהמשיח נקרא בשם 'מצורע של בית רבי', על שם רבינו הקדוש – רבי יהודה הנשיא שנקרא בשם 'רבי' סתם, והיה סובל ממחלות ויסורים קשים.

המהר"ל מפראג[4], ביאר כי דברים אלו אמורים על מעלות שונות שראו חכמים אצל המשיח, ושם זה 'מצורע של בית רבי', מורה על מעלת השכל של מלך המשיח.

ומבאר ששם זה מתאים למשיח בשתי סיבות: א. הצרעת היא חסרון גשמי, ולכן מי שכל עניינו ברוחניות –, יש לו חסרון בגשמיות כי כל כוחו מושקע ברוחניות ובשכל. ולכן המשיח, שתהיה לו מעלת השכל העליון, מתנגד לו העולם הגשמי. ולכן נקרא בגשמיות על שם החסרון וההפסד – הצרעת.

ב. הצרעת היא דבר שמחוץ לטבע, ולכן המשיח שכל עניינו להיות מחוץ לטבע, נקרא מצורע. כי חכמתו של המשיח היא מעל לטבע הגשמי, ולכן העולם כעת אינו מוכן לקבלת דרגתו של המשיח.

בשדי חמד[5]מבאר כי שמות המשיח השונים שנזכרו בגמרא, תלויים באופן בו יבוא המשיח לגאול את עם ישראל, והשם 'חיוורא דבי רבי', קשור לאופן הגעת המשיח על ידי סבלו את עוונות הדור.

ה'מגלה עמוקות[6]' כותב, על הקשר בין המשיח למצורע, ומבאר שיום ביאת המשיח הוא יום טהרת המצורע. ולכן בתורה נאמר הציווי על המצורע בלשון עתיד 'זאת תהיה', כי הכוונה היא על המשיח, העתיד לבוא.

במקום נוסף, מדבר המגלה עמוקות[7] על עניין המשיח כמצורע, ומבאר, שרבי – הוא הרי רבי יהודה הנשיא, ונשיא ראשי תיבות של ניצוצו של יעקב אבינו, כיון שרבי היה גלגולו של יעקב. ולכן תיקן רבי בחייו, את הדברים שהיה צריך יעקב אבינו לתקן. אחד מן הדברים אותם תיקן הוא את אמירת יעקב (בראשית ל) "מתי אעשה גם אני לביתי", כלומר, יעקב עסק גם בצרכיו הגופניים. ובכדי לתקן ולהשלים את זה, אמר רבי על עצמו "שמעולם לא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה".

קשר מיוחד זה בין רבי, שהמשיח נקרא כאן על שמו, ליעקב אבינו – כותב המגלה עמוקות - רמוז בפסוק זה שאמר יעקב "גם אני לביתי" ראשי תיבות גא"ל.

מלקוטי לוי יצחק[8] נראה כי 'חיוורא דבי רבי' אין הוא כלל אחד משמותיו של המשיח, אלא רק עניין נוסף שיהיה בו. אך הרבי[9] מבאר כי כוונתו לומר שזהו שם כללי של המשיח.

ב'אור התורה[10]', מבאר אדמו"ר הצמח-צדק, כי עניין שם 'חיוורא דבי רבי', המדבר על נגע הצרעת, הוא כי נגע אותיות ענג. ומשיח שהוא פנימיות העונג העליון סובל הנגע כדי להמשיך העונג.

הרבי, בלקוטי שיחות[11], מבאר באריכות מדוע מתבטא עניין תחלואי ומכאובי המשיח דווקא בצרעת, ומדוע נקרא דווקא בשם זה:

מתבאר, כי יש תוכן חיובי בעניין הנגע, שנגע למעשה הוא עניין של קדושה נעלית, ש"הם אורות עליונים", אלא שהם דין קשה של הקדושה, שיכול להשתלשל מהם אח"כ עניין של טומאה. ושורש עניין הנגע בעבודת האדם היא עבודה נעלית ביותר, "רצוא" וכלות הנפש.

וזהו הטעם שמשיח נקרא בשם "מצורע", כי עניין הגאולה הוא - היציאה מכל מיצרים וגבולים, תגבורת הקדושה, שהיא התגלות האלוקות שלמעלה ממדידה והגבלה.

בשיחה נוספת[12] מבאר הרבי, שאף שמשיח הוא בתכלית השלימות, מכל מקום, בזמן הגלות כיון הוא סובל את מכאובי הגלות – נקרא מצורע, ו"יום טהרת המצורע", הוא מעמדו ומצבו של המשיח אחר שגואל את עם ישראל.

ומבאר שם, שעניינה האמיתי של הגלות – הוא הגאולה, שהיא רק גילוי פנימיותה של הגלות, וכן הוא מהותם של נגעי הצרעת, שעניינם הם אורות עליונים, כפי שמתגלה בעת טהרתם, ולכן נקרא המשיח מצורע.

ומוסיף הרבי, שישנה הדגשה יתירה בקריאת שמו של המשיח 'חיוורא דבי רבי' – מצורע של בית רבי, כדי להדגיש שהמשיח כבר נמצא במקום ובזמן הגלות, עד כדי כך שהוא סובל מפגעי הגלות, ומחכה לרגע שבו יוכל לגאול את עם ישראל.

נושאים קשורים

מקורות

  1. גמרא, סנהדרין צח, ב: מה שמו? דבי רבי שילא אמרי שילה שמו שנאמר עד כי יבוא שילה דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו שנאמר יהי שמו לעולם לפני ינון שמו, דבי רב חנינה אמרי חנינה שמוו שנאמר אשר לא אתן לכם חנינה ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו שנאמר כי רחק ממני מנחם משיב נפשי ורבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו שנאמר אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה.
  2. רש"י: חיוורא דבי רבי: מצורע של בית רבי.
  3. מהרש"א: עיין פירש"י ובערוך בערך חיוורא ונראה דנקרא דבי רבי ע"ש רבינו הקדוש שנקרא רבי וכדלקמן שהיה סובל תחלואים ויסורין כמוהו.
    ערוך: חיוורא פי' נגעים גדולים.
  4. חידושי אגדות, סנהדרין ע' ריט: מה שמו שילה וכו' הנה יש לך לתמוה מאוד איך ר' שילא אמר כי שמו שילה כשמו ור' חנינא ג"כ קורא אותו בשמו אבל דבר זה מורה על מעלת המשיח אשר כולל הכל ולפיכך הוא נדמה אל המעיין בו כאלו הוא דומה לו לגמרי.
    ודבר זה רמזו חכמים על הש"י שאמר אנכי ה' אלקיך מלמד שעם כל אחד היה מדבר כפי מה שההן לזקינים ככחם ולבחורים כפי כחם ולנערים כפי כחם וזה מפני כי הוא יתברך כולל הכל ולכך הוא נדמה לכל אחד כפי המשיג בו וזהו ג"כ אמרו על המלך המשיח שהוא כלול מכל מעלות כמו שיתבאר ולכך נדמה למשיג בו כפי מה שהוא ואינו דומה לשאר צדיקים אשר יש להם שמות פרטים אבל המשיח מפני שהוא כולל הכל לכך יקרא לו הקורא שם כפי מה שהוא קורא כי הקורא כי שם הקורא זה יותר ראשון אל הקורא לכך תנא דבי ר' שילא אומר כי שמו שילה כעמו וכן דבי רבי חנינא אמרי חנינא שמו וכן דבי ר' ינאי אמרי ינון שמו ולא פליגי אלו חכמים כלל... ורבנן אמרי חיורא דבי ר' שמו עוד כולל המשיח מעלה השכלית ולפיכך רבנן בעלי השכל קראו לו חיורא דבי ר' כבר בארנו כי הצרעת הוא הפך והפסד אל האדם והוא נחשב כמת ומפני כי המשיח מתנהג אליו העולם הגשמי הטבעי ולכך אמרו ז"ל שהוא יושב בין עניים סובלי חלאים כמו שבארנו לך למעלה באריכות מ"ש כאן חיורא דבי ר' שמו כי הצרעת הוא ההפסד שבא על אשר הוא בבית רבי, אינו בשביל מזגו הרע אשר בשביל זה באה צרעת.
    רק בשביל שכל ענינו דבק בתורה השכלית אשר התורה השכלית מתנגד אליו העולם הגשמי עד שיש העדר אל השכל מצד עולם הגשמי ולכך רגיל שיהיה הצרעת במי שהוא בבית רבי שדבק בתורה ובחכמה כי הצרעת הוא העדר והפסד ושייך זה ביותר אל אשר כל דביקותו בשכל ואף כי התורה בודאי היא חיים אבל מצד עה"ז הגשמי יש לשכל התנגדות.
    ולכך רבנן שהם בעלי השכל אומרים כי שמו חיורא דבי ר' כי יהיה למשיח מעלת השכל העליון ובשביל כך מתנגד לו עולם הגשמי הטבעי ומצד הזה מתיחס אליו הצרעת שהוא הפסד והעדר מצד עה"ז ולכך רבנן אמרי חיורא דבי ר' שמו והבן הדברים אלו מאוד.
    ועוד יש לך לדעת כי הצרעת הוא דבר חוץ למנהגו של עולם כאשר ידוע מענין הצרעת ולכך נאמר על אשר בו הצרעת ויקרא י"ג בדד ישב מחוץ למחנה שמזה תראה כי הוא חוצה לגמרי ולכך מי שהוא בבית דבי ר' אשר כל ענינו דבק בחכמה עליונה שהיא חוץ לעולם הטבע ומנהגו של עולם לכך דבק בו חיורא הוא הצרעת אשר הוא ג"כ חוץ לעולם הטבע וז"ש חיורא דבי ר' שמו כי מפני שהמשיח יהיה בו השכל והחכמה העליונה שהוא חוץ לטבע ומנהגו של עולם לכך נמשך אחר זה חיורא דבי ר' ודבר זה כאשר עדיין אין העולם במדריגתו שיהיה בזמן המשיח אבל עדיין העולם הוא גשמי ולכך אמרי רבנן שהם עיינו במשיח מצד החכמה העליונה שהיא נבדלת וחוצה לעולם קראו שמו חיורא דבי ר' ויש לך להבין מאוד לשון חיורא דבי ר' כי הלבנות הוא זוהר וכן נאמר על הצרעת ד"ה ב' ב"ו והצרעת זרחה במצחו כי דבק בו ענין חצון נבדל ושייך בו קורח זורח ודי בזה למבינים כלל הדבר כי נזכרו ה' שמות למשיח כלם הם דברי חכמה עמוקה מואד ואי אפשר לפרש יותר בדברים כמו אלו.
    וראה בלקוטי שיחות חל"ז, ש"פ מצורע בהערה 29, אחר הביאו דברי מהר"ל הנ"ל: וראה גם ביאורו בחדא"ג לסנהדרין (קט, ב) "כי המלך דומה לגמרי אל המצורע . . נבדל מן העם" (ומציין לביאורו הנ"ל בנוגע למשיח)".
  5. שדי חמד מערכת האל"ף, כללים ע' א' תצג. והמחלוקת בענין שמו של משיח הוא פשוט דאלו ואלו דא"ח שהרי גם ביתרו מצאנו שהי' לו שבעה שמות (יעויין פירש"י ריש יתרו). וכמ"ש במלאכים שנקראו על שם פעולתם והכל לפי האופן שתהי' זכות הדור ובאיזה סבה תהי' הגאולה בד"מ אם לא יזכו כ"כ רק תהי' מתנת חנם בחמלת ה' עליהם אז נקרא חנינא, ואם יהיה בזכות המתאבלים על ירושלים שהובטחו שיזכו לראות בנחמתה כמ"ש חז"ל כל המתאבל על ירושלים כו' בזה יהיה נקרא מנחם ובסבלו עוונות הדור נקרא חיוורא דבי רבי כמ"ש בסנהדרין שם ל"ח ב' וכשתהיה הגאולה למען שמו ית' וכמ"ש ביחזקאל ל"ו ואחמול על שם קדשי וכו' וכמ"ש למעני למעני אעשה (ישעי' מ"ח), אז נקרא על שם הקדוש ברוך הוא שעושה צדקה עם ישראל וזהו ה' צדקינו כמ"ש במדרש רבה שם ובבא בתרא ע"ה ב' ויעוי' סנהדרין ל"ח א'. וינון שמו פי' המפרשים והגאון מלבי"ם לשון נין ונכד היינו כשיהיה בזכות אבות וברית אבות שלא תמה, לכן נקרא ינון (ויש לומר ג"כ שכשיהי הדור צדיקים גמורים שהם נקראו על שם הקב"ה אז יהי' נקרא ה' צדקינו כמ"ש במדרש איכה שם אצל עובדא הנ"ל ויעוי' עוד בב"ב ע"ה ב'), וכשיבא גם משה רבינו אתו נקרא שילה כמ"ש הגר"א ז"ל ששילה הוא גימטריא משה והוא יבא עם משיח וכגואל הראשון כן גואל האחרון יעוי' בס' אבן שלמה וכן יתפרשו יתר הדברים ובזה נבין אנחנו ג"כ כי דברי חז"ל צדקו יחד.
  6. שם תזריע: פתח אדם על גלגול אד"ם דו"ד משי"ח כי יהי' בעור בשרו שאת, אכן חליינו הוא נשא, גם דוד במעשה של בת שבע נצטרע ששה חדשים לכן אמר ואנכי תולעת ולא איש שהתולעת ברי' שאין לה עצם אינה חי' רק ששה חדשים לבד וכל חי' תולעת אנכי לא איש שהי' חשוב כמת והי' מצורע ז"ש זאת תהי' לעתיד לבוא המצורע הידוע שהוא משיח ביום טהרתו שני ציפרין הם סוד שני משיחין חיות ממש כי תוצא הארץ נפש חי' זה רוח של משיח שבא מאדה"ר.
  7. ואתחנן אופן פד ע"פ הסוד רבי שהוא רבינו הקדוש ר' יהודא הנשיא נקרא נשי"א נוטריקון ניצוצו של יעקב אבינו כמו שקרא רבי על עצמו ירושלמי ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויחי ר' יהודה בצפורי שבע עשרה שנה ולכן חלה רבי בעיניו ובשיניו, לתקן עין שין מן עשו ולפי שיעקב תיקן אתה קדוש לתקן גילוי עריות מן ג' עבירות של ארם קדמאה לכן נקרא רבינו הקדוש ולא הכניס ידו תחת טיבורו מעולם ז"ש יעקב ליוסף שים נא ידך תחת יריכי דייקא תחת יריכי ומעולם לא עשה כן ולפי שבא לתקן על מתי אעשה גם אנכי לביתי ועסק בצרכי הגופנית זקף עשר אצבעותיו למעלה שמעולם לא נהנה אפילו באצבע קטנה מזה העולם וכל עסקיו היו לתכלית עוה"ב שהוא עיקר ביתו של אדם ועליו קאמר מתי אעשה גם אנכי גם לרבות שגם אנכי עתה בזה הסיבוב כל מה שאני עושה הכל לביתי לעוה"ב ולפי שהגואל חיורא דבי ר' שמי' לכן ג"ם אנכי לביתי ר"ת גאל".
  8. על מאמרי חז"ל, פסחים, עמוד קו "והדעה דרבנן בגמרא סנהדרין דחיוורא דבי רבי שמו, הפירוש הוא שהוא מעונה בצרעת כמ"ש נגוע מוכה כו' אבל לא שזהו שמו, רק העניין שהוא מוכה צרעת".
  9. לקוטי שיחות חלק ל"ז, ש"פ מצורע, הערה 13: "בלקוטי לוי"צ "ליקוטים" על מחז"ל (ע' קו) ש"יש ד' שמות למשיח . . הדעה דרבנן . . דחיוורא דבי רבי שמו, הפירוש הוא שהוא מעונה בצרעת . .אבל לא שזהו שמו, רק העניין שהוא מוכה בצרעת". אבל לכאורה אין כוונתו להפקיע מחז"ל זה מפשוטו שלא יהיה נקרא בשם זה "חיוורא דבי רבי", אלא שאינו דומה לד' שמות "מנחם שילה ינוך חנינה" שהם שמות בנ"א, מא"כ השם ד,חיוורא דבי רבי" הוא רק ע"ש "העניין"".
  10. נביאים וכתובים א' ע' צג: סנהדרין דצ"ח סע"ב משיח חיורא דבי רבי שמו ופרש"י מצורע בי בהרת עזה כשלג ע"ד אין למעלה מענג ואין למטה מנגע ולכן בהרת נגע הלעו"ז דענג העליון לבושיי כתלג חיור וע"כ משיח שהוא גילוי פנימיות עונג העליון סובל הנגע בכדי שעי"ז יומשך העונג תלג חיור ושלג ג' אלפין ע"ד הפלא ופלא תלת רישין ועכ"ז צ"ל ברזא סומקא שהרי לע"ל יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו כו' כי לע"ל יתעלו הגבורות להיות גבוהים מחסדים כו'.
  11. לקו"ש חלק לז, ש"פ מצורע: א. גרסינן בגמ': מה שמו (של משיח) . . רבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו (מצורע של בית רבי. רש"י), שנאמר אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה".
    וצריך ביאור - למה מתבטא העניין ד"חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם" בענין של "נגוע" (מצורע) דווקא, ועד ששמו "חיוורא" (מצורע), ולא בשם סתם של סבל וחולי. לכאורה יש לבאר זה ע"פ ביאור רבינו הזקן עה"פ "אדם כי יהיה בעור בשרו" - דזה שנאמר כאן תואר "אדם" דוקא, שהוא שם המעלה של ישראל, הוא לפי שעניין הנגעים שהם "בעור בשרט", מורה על "בחי' התחתונה. . (ש)לא נתברר הרע והפסולת ממנו . . והיינו, "ברוחניות בעבודת ה' תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים, רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר", ונמצא שעניין הנגעים שייך רק באדם השלם שכבר גמר עבודת "התבררות הרע מן פנימיות הגוף ונפש" וחסר אצלו רק הבירור בחיצוניות שלו [וכמבואר שם, שזהו הטעם ש"מצות נגעים אינו נהוג בזמננו זה אחר החורבן . . זהו אינו בנמצא אצלנו, שאף הצדיק והטוב עדיין הרע קצת בפנימיות"].
    ועפ"ז יש לומר, שמטעם זה נקרא משיח בשם "מצורע דווקא, להורות שהוא יהיה אדם השלם בתכלית, (וכמ"ש "הנה ישכיל עבדי ירום וגבה מאוד"), ולכן נקרא "נגוע" כי החולי והמכאוב שבא לברר הוא רק הבירור ד"סוף לבושיו".
    ובעומק יותר אולי יש לומר: אריכות הגלות הזה האחרון היא כדי לברר ולזכך את ישראל (ע"ד "כור הברזל", דגלות מצרים), והזמן דעקבתא דמחשיא, סוף זמן הגלות, הוא הזמן דבירור היותר אחרון, בירור הרע והפסולת החיצונית ש"בסוף לבושיו", (דכלל ישראל)ף שבירור זה ייעשה על ידי משיח.
    וזהו שמשיח נקרא "מצורע", מפני ש"חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם גו'", שזהו מצד פעולתו של משיח בבני ישראל, לברר פסולת זו ש"בסוף לבושיו" דכלל ישראל (ולא שהוא נגוע מצד עצמו ח"ו).
    ב. אבל אין זה ביאור מספיק, שהרי עניין ה"שם" בא לתאר מהותו וענינו העיקרי של הנקרא בשם זה, ובענייננו: אע"פ שמשיח "מחולל מפשעינו", עד שמשיח עצמו "הוא מנוגע", מ"מ לכאורה אין זה עניינו העיקרי של משיח, כי זהו עניין שלילי (בירור הרע והעוונות של בני ישראל), ואילו עניינו העיקרי של משיח הוא גאולתם של ישראל - בניין בית המקדש וקיבוץ נדחי ישאל כו', ולמה נקרא על שם פעולתו השלילית ("מצורע") ולא על שם הגאולה עצמה?
    ועכצ"ל שיש בתוכן עניין ה"נגע" גם רמז על עיקר עניינו של משיח, הגאולה שתבוא על ידו.
    ויש לומר שעניין זה נרמז גם בדיוק לשון המדרש עה"פ "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים גו'" - "והצרוע זה בית המקדש אשר בו הנגע זו עבודת כוכבים . . בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה וכו'". ולכאורה ל' המדרש "והצרוע זה בית המקדש" צע"ק, דהול"ל "זה בית המקדש שנחרב", (וכיו"ב), ומהו "והצרוע זה בית המקדש", דמשמעו שזהו תוכן עניין המקדש עצמו.
    ויש לומר, שבזה מרמז המדרש, דיש תוכן חיובי בעניין הנגע, שמצד זה נקרא המקדש בשם "והצרוע", (עוד לפני שניתן בו "הנגע זו עבודת כוכבים", שאז נעשה "צרוע" לגירעותא), כמו שמשיח נקרא בשם "חיוורא (מצורע) דבי רבי". ג. ויש לבאר זה ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן שם עוד עניין בנוגע לנגעים, וז"ל: "נגעים דברים גבוהים הן, שאינו נקרא טמא עד שיקראנו הכהן טמא, וכשעדיין לא קרא לו שם טמא, אין הנגעים בכלל טומאה, אלא אדרבה הם אורות עליונים, רק שהם דינא קשיא דקדושה . . והובא אל אהרן הכהן, שנתעילם ע"י הכהן שהוא חסד עילאה. . ויכול להמתיק דינים כשאומר טהור כו'", זאת אומרת שעצם החפצא ד"נגע" (קודם קריאת שם טמא ע"י הכהן) אינו עניין של טומאה, אלא אדרבה, ענין של קדושה.
    ויש לומר, שעניין זה בא לידי ביטוי גם בנגעים כפשוטם - במראות הנגעים שמלכתחילה הם טהורים, אף שגם הם צריכים להביא אל הכהן שהוא יאמר "טהור": נגעים אלה הם מלכתחילה עניין של קדושה, ופעולת הכהן בהם (אמירת "טהור") אינה כדי לטהרם מן הטומאה, אלא להמתיק הגבורות בחסדים, להפכם מ"דינא קשיא" לעניין של חסד.
    [אלא שמדינים "קשים" אלה דקדושה יכול להשתלשל אח"כ עניין של רע, (וכידוע שמריבוי הצמצומים של מידת הדין והגבורה נשתלשל עניין הרע) והם מראות הנגעים הטמאים].
    ד. עפ"ז יש להוסיף עוד יותר, שלא זו בלבד ששורש ענין ה"נגע" הוא בקדושה "דינא קשיא דקדושה", אלא עוד זאת, שבשרשו (הראשון) הוא דרגא נעלית ביותר (בקדושה גופא).
    וע"ד המבואר בעניין מדת הגבורה שלמעלה, ששרשה ומקורה אינו עניין של דין וצמצום (מניעת ההשפעה), אלא אדרבה, גבורה מלשון תגבורת, תגבורת החיות (ע"ד גבורות גשמים, השפעה בהתגברות יתירה שלמעלה מכלי קיבול של המקבל, [שלכן נמשך ומשתלשל מזה אח"כ עניין הצמצום והגבורה (מניעת השפע) כפשוטה, ובפרט כשהמקבל אין היכלתו להכיל שפע רב כזה].
    וכן בענינו, דענין ה"נגע" בשרשו הראשון הוא תגבורת הקדושה, אלא שמזה משתלשלים "דינים קשים", כפי שהם עדיין בעולם הקדושה: ומדינים קשים אלו נשתלשלו אח"כ למטה יותר מראות הנגעים הטמאים.
    ויש לומר, שעניין זה נרמז בלשון אדה"ז הנ"ל שהנגעים "כשעדיין לא קרא לו שם טמא . . הם אורות עליונים" (ולא כ' "אורות דקדושה" וכיו"ב) - שבזה מרמז, ששרש עניין הנגעים הוא לא רק דינים קשים דקדושה, אלא למעלה יותר - "אורות עליונים", היינו לא רק עניין של אור וגילוי אלקות, אלא עוד זאת - אורות עליונים", שלמעלה מתחתון, ממדידה והגבלה.
    [וכן הוא גם בעבודת האדם, לפי המובאר שענין ה"נגע" בעבודה רוחנית הוא "רצוא" בלי "שוב", היינו העבודה ד"כלות הנפש", שהיא התשוקה לצאת ממדידו והגבלות ולידבק באלקות בביטול גמור, ואין זה כפי הכוונה העליונה, שצ"ל העבודה ש"וב" דווקא להמשיך אלוקות בעולם, ע"י העבודה דתורה ומצוות, נשמה בגוף דווקא. הרי ששורש עניין הנגע בעבודת האדם היא עבודה נעלית ביותר "רצוא" וכלות הנפש (שהיא האהבה ד"בכל מאדך", למעלה ממדידה והגבלה), אלא דכאשר אין אח"כ גם עניין ה"שוב", ה"ז לא כפי הכוונה].
    ה. ע"פ כהנ"ל יובן גם הטעם שמשיח (ועד"ז ביהמ"ק) נקרא בשם "מצורע", כי עניין הגאולה הוא - היציאה מכל מיצרים וגבולים, תגבורת הקדושה, שהיא התגלות האלוקות שלמעלה ממדידה והגבלה. זוה גופא בא עי"ז "חלינו הוא נא גו'", שבזה נעשה הבירור והזיכוך היותר אחרון של בני ישראל בעקבתא דמשיחא, ובמילא מעשים כלים להתגלות של "אורות עליונים",
    וזוכים לקיום היעוד "ולא יכנף עוד מוריך [פי' שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש] והיו עיניך רואות את מוריך", בגאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש.
    ושם הערה 27 עפ"ז יומתק מ"ש באוה"ח (מצורע יד, ח), ד"שתי ציפרים חיות טהורות" של טהרת המצורע (מצורע שם, ד) הם ב' משיחים (ע"ש באורך) - כי שלימות טהרת המצורע היא - גילוי "מצורע" דקדושה בשרשו הכי עליון, שהוא דרגת "משיח" שנק' מצורע, כבפנים.
    ולהעיר מאוה"ת לנ"ך (ע' צג) - בביאור מחז"ל ד"משיח חיוורא דבי רבי שמו" - ד"משיח שהוא גילוי פנימיות עונג העליון סבל הנגע בכדי שעי"ז יומשך העונג תלג חיור".
  12. שיחת ש"פ תזריע ו' אייר תשנ"א: ומצורע כדאיתא בגמרא מה שמו של משיח חיוורא דבי רבי שמו מצורע של בית רבי שנאמר אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה מאי סימני' יתיב ביני עניי סובלי חלאים מנוגעים והוא נמי מנוגע דכתיב והוא מחולל מפשעינו וכתיב חלינו הוא נשא.
    ובפרטיות יותר כהמשך הכתוב זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו ועד שנוהגין לקרוא פרשה זו בשם פרשת טהרה שמצורע הוא שמו של משיח בזמן הגלות שאף שמצד עצמו הוא בתכלית השלימות כמש"נ ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד מ"מ סובל וכואב בעצמו צער ומכאובי הגלות וביום טהרתו שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע קאי על מעמדו ומצבו של משיח כשמתגלה וגואל את בנ"י בגאולה האמיתית והשלימה.
    . . ועד"ז בנוגע לשמו של משיח כיון שמשיח הוא גואלם של ישראל למה מדגישים בשמו שהשם מתאר מהותו וענינו ענין הגלות ע"י קריאתו בשם מצורע?
    . . עפ"ז מובן הקשר והשייכות והמשך הפרשיות תזריע מצורע גאולה וגלות ענין הנגעים בפרשת תזריע וטהרתם בפרשת מצורע כנ"ל ס"ג: כיון שהגאולה היא (לא ענין בפ"ע, אלא) התגלות ענינו האמיתית של הגלות (בדוגמת טהרת המצורע ע"י התגלות ענינן האמיתי של הנגעים) – ולכן לאחרי ההקדמה הכללית (לב' הפרשיות) "אשה כי תזריע וילדה זכר", שרומז על כללות העבודה בזמן הגלות ("תזריע") שעי"ז באים לגאולה האמתית והשלימה שאין אחריה גלות ("וילדה זכר") – באים פרטי העניינים בהמשך הפרשיות: בפרשת תזריע (גאולה) מדובר בעניין הנגעים (גלות) – כיון שהנגעים הם אורות עליונים (שלכן, גם לאחרי הירידה למטה ה"ז רק "בעור בשרו"), שיומשכו ויתגלו למטה בהגאולה:
    ובפרשת מצורע (גלות) מדובר אודות טהרת הנגעים (גאולה) – כיון שטהרת הנגעים היא ע"י התגלות עניינן האמיתי של הנגעים (עניינו האמיתי של הגלות), היינו שתוכנה של הגאולה הו"ע "דמצורע" למעליותא, ובאופן שנשללת האפשרות לענין הכפי, (כיון שהאורות העליונים נמשכים ומתגלים למטה), גאולה נצחית שאין אחריה גלות, ("וילדה זכר") . .
    ומודגש עוד יותר בשמו של משיח (הגואל) שנקרא בשם מצורע – "מצורע של בית רבי", ש"יתיב ביני עניי סולבי חלאים", "מנוגעים, והוא נמי מנוגע" – שמשיח נמצא בעולם בזמן ומקום הגלות, ובמצב של גלות, שסובל תחלואי הגלות [כהמשך הגמרא "אמר רב אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש" ,"אם משיח מאותם שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש" דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה"]. ומצפה בקוצר רוח ובכליון עינים להתגלות (מהעלם בזמן ומצב הגלות), דמלך המשיח גואל את ישראל בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחריה גלות, כפס"ד הרמב"ם "יעמוד מלך מבית דוד וכו'",.