הנה ימים באים: ויקרא - מזבח חדש בציון תכין

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדם הראשון הקריב קרבנות, בבית הראשון והשני העלו זבחים ועולות, וגם בזמן הגלות נדרש האדם להקריב את ה"בהמה" שבקרבו, אבל שלמות הקרבת הקרבנות תהיה רק בבית השלישי, שם "נעשה ונקריב לפניך כמצוות רצונך"

השבוע אנו מתחילים, בשעה טובה ומוצלחת, את חומש ויקרא, הוא ספר הקרבנות, בו מבוארים דיני הנהנים ופרטי הקרבנות הבאים על־ידיהם. מאמרנו מוקדש, אפוא, להקרבת הקרבנות כפי שתהיה בשיא שלמותה - בגאולה האמיתית והשלמה, במהרה בימינו.

לאמיתו של דבר, גם בזמן הגלות, כשאין לנו אפשרות להקריב קרבנות גשמיים מפאת היעדרו של בית־המקדש, מושג הקרבנות קיים במובן רוחני - בנפש האדם. האדם נדרש לקחת את ה״בהמה״ שבקרבו - קרי: נפשו הבהמית, שבטבעה מצד עצמה מחשבותיה, הרגליה, תאוותיה ומאווייה אינם יודעים דבר נעלה יותר מאכילה, שתייה ושאר ההנאות הגשמיות - ו״להקריב״ אותה לקב״ה. כלומר, להביא לכך שגם היא תבער באש האהבה לבורא.

כשם שבקרבן גשמי, הבהמה נכללת באש המקודשת שעל המזבח, שלא היתה אש רגילה וטבעית, אלא אש שירדה מהשמים, (כמבואר במסכת יומא כא, ב) - כך במישור הרוחני: יש להקטיר את הנפש הבהמית, שתהיה לחלק מהאש האלוקית של הנשמה, ש״בוערת״ באהבה עזה והשתוקקות לקב״ה.

לפי זה, מפרשת תורת החסידות את הפסוק שבפרשתנו (א, ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". לכאורה היה צריך להיאמר "אדם מכם כי יקריב", ומדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם"? אלא ללמדך, שבנוסף לקרבן מן הבהמה כפשוטה, צריך להיות קרבן גם מתוך נפשו של האדם: ״אדם כי יקריב - מכם קרבן לה׳״, הקרבן צריך להיות ׳מכם׳, מתוככם, ״מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן״ - אלו שבנפש האדם - "תקריבו את קרבנכם".

החשיבות שבקרבן גשמי

אך לכאורה, דבר זה מעורר קושי באחד הנושאים המרכזיים של הגאולה:

מדי יום ביומו אנו מתפללים כמה פעמים, "יהי רצון מלפניך .. שייבנה בית־המקדש במהרה בימינו", תפילה שמכוונת בעיקר לתפקידו וייעודו העיקרי של בית־המקדש - הקרבנת הקרבנות, (כדברי הרמב״ם בתחילת הלכות בית־הבחירה, "מצוות עשה לעשות בית לה׳ מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות"). גם בנוסח תפילות המוספים חוזרים אנו שוב ושוב על התפילה שנשוב לבית־המקדש, ואז "נעשה לפניך כמצוות רצונך". מכך מובן, שכעת עדיין אין הדברים כמצוות רצונו של ה׳.

ונשאלת השאלה: אם גם כעת, בזמן הגלות, קיימים קרבנות במובן הרוחני, מדוע יש חשיבות גדולה כל כך לקרבנות הגשמיים? זאת ועוד: הרי הזמן המתאים בעיקר לעבודת ה׳קרבן׳ הרוחנית, הוא בעת התפילות (שנתקנו כנגד הקרבנות). והנה, במהלך התפילה עצמה, כשאנו בעיצומה של ׳הקרבת הקרבן׳ במובן הרוחני, אנו מבקשים ומתחננים שתבוא הגאולה, שאו יקריבו בהמות גשמיות. והשאלה היא - האם לא די בהקרבתה של נפש האדם?

ובכן, לכל לראש יש להבהיר, כי ודאי שהגאולה תביא שלמות גם בעבודת הקרבנות שבנפש האדם. כיום, גם אחרי כל עבודת התפילה, נשאר האדם - באופן כללי - בדרגתו הקודמת; התאוות הבהמיות לא מתבטלות בצורה מוחלטת - ובוודאי שלא כמו הבהמה שמקריבים בבית־המקדש, שמאבדת את כל מציאותה הקודמת ונעשית כולה קודש לה׳. לכן אנו מצפים לגאולה השלמה, שאז יתעלו כולם, ואש האהבה לקב״ה תשכון בנו בצורה קבועה ותמידית.

ובלשון כ״ק אדמו״ר מוהר״ש נ״ע: "...והגם כי תפילה שכנגד תמידין תקנו שהוא עניין הקרבת נפש הבהמית, שבעצם הרי היא נעלה יותר מהקרבת פרים וכבשים ואילים הגשמיים בימות המשיח.. אמנם באמת, אם היה נקרב ממש, היה מקום לומר שזה נעלה יותר. אבל, הרי הגם כי מתפללים בכל יום תמידין כסדרם, ועם כל זה לא נזדככה הנפש הבהמית ונקרב ממש...

תמידין היו נכללים באש שלמעלה, אבל ע״י התפילה אינו נכלל לגמרי כי אם שנתפעל. וע״י התפעלות נפש הטבעית ברשפי אש עולה ונכלל גם הוא באלוקות, להיות נדבק גם הוא בבחינת אדם האלוקי הנ״ל. אבל אינו אדם אלוקי עדיין בשלמות, רק הוא הכנה ותיקון להיות אדם לעתיד לבוא. והמופת לזה, שהרי בתפילה השנית צריכים לעוררו שנית, מפני כי כבר נשקט מההתפעלות שהיה אצלו מתפילה הקדומה. ו(רק) לעתיד לבוא יתעלה להיות בבחינת אדם".

עם זה, נכונה גם הקביעה שדווקא ע״י הקרבנת קרבנות כפשוטה מקיימים את "מצוות רצונך" של הקב״ה, ולצורך זה עבודת הקרבן ברוחניות אינה מספיקה.

מוסבר על כך בתורת החסידות, שתכלית כוונת הבורא בבריאת העולמות היא, "נתאווה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (כמבואר בספר התניא פרק ל״ו ואילך), - שהאור האלוקי הנעלה ביותר ישכון בתוך עולמנו הגשמי, ובגלוי.

מטרה זו באה לידי ביצוע בשלמות דווקא בהקרבת בהמה גשמית על־גבי המזבח; כשאדם מקריב את ה״בהמה״ הרוחנית שבו, הרי עם כל החשיבות שבעניין – אין כאן התגלות של אור אלוקי בגשמיות, לעיני בשר. זהו תהליך פנימי שמתרחש באדם, אך אינו מתגלה לעיניים גשמיות. ואילו כאשר בהמה גשמית עולה ונכללת באש האלוקית שעל המזבח, עניין ה״דירה בתחתונים" בא לידי גילוי בפועל.

ומאחר שבזמן הזה אין אפשרות לחוש בגילוי המופלא הזה, אנו מצפים ומייחלים לבניין בית־המקדש במהרה בימינו, שאז "נעשה לפניך כמצוות רצונך", ו"אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, אז יעלו על מזבחך פרים" (תהילים נא, כא) - כאשר בהמות גשמיות יעלו ויתכללו באש העליונה.

לא עוד טיפול ברע

ועדיין העניין טעון ביאור: מלשון התפילה "ושם נעשה לפניך כמצוות רצונך" משמע, שדווקא שם, בבית־המקדש השלישי, תתקיים ״מצוות רצונך״ - ועד אז מעולם לא התקיימה עדיין "מצוות רצונך". גם לא בקרבנות שהקריבו בבית־המקדש הראשון והשני. הדבר בולט במיוחד בנוסח תפילת מוסף של ראש־חודש, בה אנו אומרים: "מזבח חדש בציון תכין, ועולת ראש חודש נעלה עליו". הווי אומר, המזבח והעבודה בו שיהיו בבית השלישי - יהיו בצורה מחודשת וייחודית ביחס לקרבנות שהיו במזבח שבבית הראשון והשני.

במה מתבטאת מעלתם של הקרבנות שיקריבו לעתיד לבוא?

ההסבר הוא, שהקרבנות שהיו בבית ראשון ושני, כללו בתוכם גם עיסוק עם הרע ו"בירורו". מכיוון שהעולם הזה כלול מתערובת של טוב ורע, וגם בהמה זו שעולה לקרבן שורשה מ״קליפת נוגה״ - מציאות שמעורבת מטוב ורע, הרי שלקרבנות שני תפקידים: א) ניתוק והפרדת הבהמה מן הרע. ב) להעלות אותה ולאחד אותה בקדושה העליונה. - ולא זו היא המהות המקורית של הקרבת הקרבנות.

הקרבת הקרבנות המקורית היתה אצל אדם הראשון כשהיה בגן־עדן. התורה מספרת (בראשית ב, טו) "ויניחהו בגן־עדן לעבדה ולשמרה", וחז״ל הסבירו (ב״ר פט״ז, ה) "לעבדה ולשמרה - אלו הקרבנות". במצבו של העולם לפני חטא עץ הדעת, הרע היה במקום מובדל ומבודד, והקרבנות שימשו, אפוא, רק להעלאת הבהמה לדרגה נעלית יותר, ולא עסקו כלל בצד השלילי - ׳בירור׳ והפרדת הבהמה מן הרע. כל מהותם של הקרבנות היתה העלאה ועלייה לדרגות גבוהות ונעלות, בצד החיובי גרידא.

רק לאחר חטא עץ הדעת, כשנתערבב רע בכל העולם, נוצר מצב שבו הקרבן נועד גם להפרדת הבהמה מהרע שבה, בתור הכנה הכרחית לעליית הבהמה. וכאמור, פרט זה הינו צדדי ונחות, ביחס למטרה הנשגבת של הקרבנות במקורם: לפעול עלייה חיובית מדרגה לדרגה.

לעתיד לבוא תחזור עבודת הקרבנות למתכונתה הראשונית, וכל־כולה תהיה עלייה והתרוממות של הבהמה, ללא עיסוק וטיפול ברע. אז יקויים הייעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", כאשר המצב בעולם יחזור לתקנו כפי שהיה אצל אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת, היצורים שבעולם לא יהיו מורכבים עוד מרע וטומאה, והקרבת הקרבנות תהיה לצורך עלייה מחיל אל חיל בקדושה גופא.

נחזור להיות "אדם"

מעלה נוספת, חשובה ועיקרית, שתהיה בהקרבת הקרבנות בבית־המקדש השלישי על פני הקרבנות שהיו בבית הראשון והשני, נעוצה בהדגשתה של מלה נוספת בפסוק שבפרשת השבוע: ״אדם כי יקריב מכם״ - כדי להעלות ולהקריב את הבהמה לה׳, צריך מי שפועל פעולה זו להיות אדם. שכן אם הוא עצמו ׳בהמה׳, במה מעלתו על הבהמה שהוא מקריב, שביכולתו להקריבה ולהעלותה לה׳?!... - ומציאות זו של ׳אדם׳ הראוי לשמו, ׳אדם׳ - שנעלה מהבהמה, תהיה בגאולה האמיתית והשלמה.

ההבדל היסודי שבין אדם לבהמה, מתמצה בדברי קהלת (ג, כא): "רוח בני אדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ". לאדם יש שכל שמתאפיין בשאיפה להתקרב למעלה. יש ביכולתו של האדם להבין ולקלוט עניינים רוחניים, נעלים ומופשטים; ואילו הבהמה מוגבלת בתנועותיה הטבעיות, בתאוותיה שמושכות אותה כלפי מטה, לעניינים תחתונים ונחותים, ואין ביכולתה להתעלות ולהתרומם.

הבדל זה שבין אדם לבהמה הוא הבדל ביחס של אין־ערוך. רק לפי זה מובן כיצד רועה צאן, אדם אחד בלבד, מנהיג בהמות רבות בקול גערה בלבד. (ובספרים מובא, שאילו לא היו לאדם חטאים וה"צלם אלוקים" שבו היה נשמר בשלמות, גם החיות הטורפות והמזיקות היו נכנעות מפניו. ומבואר בתניא פרק כ״ד, שמסיבה זו, הצדיקים שאין צלם אלוקים מסתלק מעל פניהם - מכניעים מפניהם את כל החיות הרעות). ובכח עליונות ויתרון זה של האדם על הבהמה, יכול הוא להעלותה ולהקריבה.

כעת מובן מה היה חסר בקרבנות שהיו בבית הראשון והשני: באותם ימים, בדומה לזמן הגלות, העליונות של האדם על הבהמה היתה מצומצמת, כלומר ה׳בהמה׳ שבו נשלטה ע״י כוח השכל והדעת במידה מוגבלת ביותר.

לא פלא, אפוא, שגם הקרבת הקרבנות שנעשתה על ידו לא היתה מושלמת. כאמור, התנאי להקרבת הקרבן הוא שמי שעושה זאת יהיה ׳אדם׳, וכשההגדרה אדם אינה מתאימה כל־כך לזה שמקריב - הרי גם הפעולה אינה מתבצעת בשלמותה.

בגאולה השלמה, האנשים ישובו להיות ראויים לתואר ׳אדם׳. אז תהיה התגברות הצורה על החומר, והאדם לא יישלט עוד בידי תאוותיו ונפשו הבהמית, אלא רק בכוח השכלי העליון. "צלם האלוקים" יחזור לשכון בגלוי בפניו של האדם, וגם אפשרותו ויכולתו להעלות את הבהמה תהיה מושלמת.

"כמצוות רצונך"

אלא, שכעת נשאלת השאלה לאידך־גיסא: אם בימי אדם הראשון כבר היתה הקרבת קרבנות במידה מושלמת, מדוע מדגישים ״ושם״ - בבית המקדש השלישי דווקא - "נעשה לפניך כמצוות רצונך"?

ההסבר לכך נעוץ בדברי המדרש הידועים (תנחומא וארא טז), המתבארים בהרחבה בתורת החסידות, שלפני מתן־תורה היתה "גזירה" של ניתוק בין העליונים והתחתונים, בין הרוחניות והגשמיות. רק במתן־תורה אמר הקב״ה "העליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים", ואז נוצרה אפשרות לקשר וחיבור של ממש בין גשמיות ורוחניות. מכאן, שגם בהקרבת הקרבנות של אדם הראשון היה חיסרון, כיוון שהיה זה לפני מתן־תורה, כשעדיין לא היתה אפשרות לכך שע״י הקרבת בהמה גשמית תהיה המשכת האור האלוקי, ואילו בגאולה השלמה החיבור הזה יהיה בתכלית השלמות.

בסיכום, נמצאנו למדים על ארבעה מצבים בעבודת הקרבנות:

א) בזמן הגלות. כאשר אין אפשרות בכלל להקריב בהמות גשמיות ולהעלותן לקדושה ומושג הקרבנות קיים רק ברוחניות. ב) המצב ששרר בתקופת הבית הראשון והשני, שאז היתה אפשרות להקריב קרבנות בפועל, אך שפלותו ונחיתותו של האדם מנעו שלמות בעניין ההקרבה. בנוסף לכך, מעמדה של הבהמה המעורבת מטוב ורע, מסיט את עבודת הקרבנות ממתכונתה המקורית. ג) בימי אדם הראשון עומדים האדם והעולם בדרגה גבוהה, אך לאידך - חסרה ההמשכה האלוקית שהתחילה במתן־תורה. ד) לעתיד לבוא, כאשר הקרבנות יהיו בתכלית השלמות, עם כל המעלות האפשריות. ושם נעשה לפניך כמצוות רצונך.

ואכן, בניגוד למה שמקובל לחשוב, כאילו ימות המשיח הם זמן של ׳מנוחה׳ וקבלת־שכר גרידא, הרי האמת היא, שאדרבה: דווקא אז נבוא לידי עבודת ה׳ בשלמות. לאמיתו של דבר, לא רק הקרבת הקרבנות תבוא לידי שלמותה, אלא קיום כל המצוות יהיה "באופן אחר לגמרי" (כלשונו של הרבי מהר״ש נ״ע).

כי, כשם שהקרבנות יהיו מושלמים מבחינת "אדם כי יקריב", גם שאר המצוות נקשרות בתורה עם "אדם" שמקיים אותן - "ושמרתם את חקתי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה׳" (אחרי יח, ה). ולפיכך, כשתבוא הגאולה והאדם ישוב ויהיה במעמדו המקורי כ׳אדם׳, המתייחד ב"צלם האלוקים" שבו ובכוחו להתעלות מעל למגבלותיו ותאוותיו, יהיה קיום המצוות בצורה נעלית הרבה יותר, ״כמצוות רצונך״[1].

מקורות: המשך ״וככה - תרל״ז", פרקים יט־כב. מאמר ד״ה צו את בני ישראל תשי״א.
  1. חשוב להדגיש: מה שמוסבר כאן בסיום הדברים, כי גם בימות המשיח ימשיך המושג של ״עבודת ה׳״, ואדרבה - רק אז נגיע לקיום המצוות ובפרט הקרבנות בשלמות, מתייחס לתקופה הראשונה של ימות המשיח. התקופה השניה, לאידך, כן מוגדרת כזמן של ״למחר לקבל שכרם״. - ראה מאמרינו לפ׳ נצבים, ולשמחת תורה.