הנה ימים באים׃ תזריע - היכונו לצמצום הפער בין מבוגרים לילדים

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרשת השבוע פותחת בדיני היולדת, ואחד מייעודי הגאולה הוא ״עתידה אשה שתלד בכל יום״ * במאמר שלפנינו נעסוק בביאור ייעוד זה הן לאור משמעותו הפשוטה והן לאור משמעותו הפנימית, וגם בחידושים המפתיעים שיהיו בתקופת הגאולה ביחס לילדים 


הנביא ירמיה (לא, ז), בדברו על קיבוץ הגלויות שיהיה לעתיד לבוא, אומר כך: "הנני מביא אותם מארץ צפון, וקיבצתים מירכתי ארץ, בם עיור ופיסח, הרה ויולדת יחדיו, קהל גדול ישובו הנה". במסכת שבת (ל, ב) נדרשו חז״ל ללשון הפסוק "הרה ויולדת יחדיו", והסבירו שבכך רמוז אחד מניסי הגאולה וקיבוץ הגלויות: "יתיב רבן גמליאל וקדריש, עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר ׳הרה ויולדת יחדיו׳...". הווי אומר, "הרה ויולדת יחדיו" לא מתייחס לשתי נשים שונות, אלא לאשה אחת שתהרה ותלד ״יחדיו״, באותו היום.[1]

המהר״ל מפראג מסביר (בספרו "נצח ישראל" פרק נ), שייעוד זה, "עתידה אשה שתלד בכל יום", יתקיים גם לפי הדעה האומרת ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד", למרות שלפי דעה זו לא יחרוג העולם מגדרי הטבע בזמן הגאולה. ומדוע?

מסביר המהר״ל: יש דברים בעולם שבתחילת הבריאה היו קיימים בצורה מסויימת, ורק מפני חטאים שהורידו את העולם מדרגתו - הם השתנו. בביאת המשיח, כשיתקנו האנשים את דרכיהם, ישוב העולם למצבו הטבעי והמקורי.

לידה אחרי עיבור של יום אחד בלבד, היא תופעה שכבר היתה קיימת בעולם: חוה ילדה את קין והבל, באותו יום שבו היא נבראה. אלא שחטא עץ הדעת, וחטאים נוספים, הורידו את העולם מדרגתו. אם כן, לעתיד לבוא, כשהעולם יבוא על תיקונו, תופעה זו תחזור להיות המצב הטבעי.

אדמו״ר ה׳צמח־צדק׳ (ראה ספר הליקוטים ערך עיבור), מוסיף על כך, שבמדרש (ב״ר רפל״ו) נאמר שגם מאוחר יותר, לפני המבול, היה זמן העיבור יום אחד בלבד.

תשע שעות בלבד

לאמיתו של דבר, אומר אדמו״ר ה׳צמח־צדק׳ (שם), הרי גם לעתיד לבוא יהיה זמן של עיבור, אלא שהוא יתקצר מאוד: במקום תשעה חודשים, כפי שזה אורך היום, העיבור יימשך תשע שעות בלבד.

הסבר הדבר הוא, שככל שהעולם הוא עליון יותר - כך הזמן בו הוא פחות מחולק, ויחידת זמן בדרגה עליונה, כוללת יחידות זמן רבות בעולם תחתון יותר. לעתיד לבוא, העולם כולו יתעלה לדרגה עליונה יותר, היא דרגת "אריך אנפין". (אגב, זהו גם ההסבר ללשון חז״ל ״יום שכולו ארוך״ (קידושין לט, ב) - זמן של גילוי בחינת "אריך אנפין"). וכך, דבר שכיום נדרשים עבורו תשעה חודשים, הרי לעתיד לבוא — כשהעולם יהיה בדרגה עליונה יותר - יספיקו עבורו תשע שעות בלבד.

זהו גם ההסבר לכך שלפני המבול היה זמן העיבור יום אחד בלבד, כי גם אז הנהגת העולם היתה שייכת לדרגת "אריך אנפין", ולכן חייהם של בני האדם היו ארוכים הרבה יותר מאשר אחרי המבול.

הסבר נוסף במאמר חז״ל "עתידה אשה שתלד בכל יום", מצוי בכתבי ה׳צמח־צדק׳ (שם), והוא - שהכוונה היא ללידת הנשמות.

בתורת החסידות מוסבר, שכשם שיש עיבור בגוף - כך יש זמן שבו הנשמות נמצאות בעיבור, לפני לידתן וירידתן למטה. שורש הנשמות הוא בעולם האצילות, שבו מאירה אחדותו של הקב״ה באופן גלוי, וכל מה שמצוי בו בטל בתכלית לאור האלוקי. לפני שהנשמות יורדות מעולם האצילות לעולמות בי״ע – בריאה יצירה עשייה – שבהם יש העלם והסתר על האמת האלוקית — צריכה הנשמה לעבור שלב של "עיבור". היא משתהה ומתעכבת ב"מלכות דאצילות", שם היא מותאמת ועוברת הכשרה, כביכול, לקראת הירידה לעולמות בי״ע.

והנה, מאחר שההבדל בין דרגת עולם האצילות לעולמות שלמטה ממנו הוא הבדל עצום, לכן ה"עיבור" של הנשמה לקראת המעבר והירידה הזו - הינו ארוך וממושך. כך בזמן הזה; אבל לעתיד לבוא יתעלו עולמות בי״ע, וגם בהם יאיר אורו של הקב״ה בצורה גלויה בהרבה מכפי שהוא עכשיו. לכן, אז יצטמצם הפער בין עולמות בי״ע לעולם האצילות, ו"עיבור" הנשמות יימשך זמן קצר בלבד. או־אז, ״עתידה אשה״ - רמז ל״מלכות דאצילות״ שממנה לידת הנשמות - ״שתלד בכל יום״.[2]

לגבי הקשר של המספר תשע לעניין העיבור, מבואר בחסידות, שזהו משום שהנשמה צריכה לעבור את תשע הספירות שבעולם האצילות, עד בואה לספירה האחרונה, ספירת ה"מלכות", שהיא זו שמביאה את ההולדה בפועל.

את המספר תשע אנו מוצאים גם בפרק כ׳ בתהלים, "למנצח יענך", שיש בו תשעה פסוקים. המזמור מסתיים במלים "המלך יעננו ביום קראנו", כרמז לזמן הגאולה, שאז לא נחכה תשעה חדשים, אלא ״ביום קראנו״ - בתשע שעות בלבד.

יוולדו כגדולים

עד כאן לגבי תהליך הלידה. וגם לגבי התנהגות היילודים מצינו חידושים מפתיעים לעתיד לבוא:

א) אחד הייעודים של ימי הגאולה הוא "ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג). הכתוב אומר. שלעתיד לבוא כולם, ללא יוצא מהכלל, ידעו את ה׳ עד כדי כך שלא יהיה צורך ללמד זה את זה. אלא שבד־בבד הכתוב אומר שגם אז יהיו "קטנים" ו"גדולים".

אומר על כך הרבי (סה״ש תנש״א ח״א עמ׳ 142), שאמנם גם לעתיד לבוא יהיה חילוק בין "קטן" ו"גדול" (ולא ברגע אחד יגיע האדם לשיא השלמות), אך לגבי הידיעה בעצמותו של הקב״ה, שהינה למעלה מההבנה וההשגה, ולגביה כל הדרגות ״כלא חשיב״ - בזה יהיו כולם שווים. וכך מתפרש הפסוק "כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם״ - גם אז יהיה "קטן" ויהיה "גדול", הן בגיל והן במצב הרוחני, אך לגבי ידיעת הקב״ה בעצמו – ״כולם ידעו אותי״ – כולם שווים.[3]

ב) במקום אחר (לקו״ש חכ״ט עמ׳ 14; סה״ש תנש״א עמ׳ 744) אנו מוצאים הסבר שלפיו ייתכן שיהיה אז שינוי במצבם של התינוקות, וגם תינוק בן־יומו יוכל לעשות פעולות שכיום תינוק לא מסוגל להן.

הרבי מביא את סיפור המדרש (איכ״ר פ״א, נא), שברגע חורבן הבית שמע ערבי קול פרה של יהודי שצעקה, ואמר ליהודי שכעת נולד מושיען וגואלן של ישראל. הרבי מסביר, שמן ההכרח לומר ש"מושיען של ישראל" נולד מיד ברגע החורבן, שכן כאשר בני־ישראל עושים תשובה כדרוש - "מיד הן נגאלים". לכן, צריך להיות קיים בעולם אדם שיהיה מוכן לגאול את בני ישראל, מיד ברגע שיעשו תשובה.

אלא, שאם "מושיען של ישראל" יצא לאוויר העולם רק לאחר החורבן, הרי שבאותו רגע הוא תינוק בן־יומו. וכיצד ייתכן שמשיח יהיה תינוק בן־יומו?

אפשר לומר שהכוונה ב"נולד מושיען של ישראל", אינה ללידתו הגשמית, אלא לכך שכעת הוא נהיה ראוי לגאול את עם ישראל; אבל הרבי מביא הסבר נוסף, שלפיו לעתיד לבוא יוכל תינוק לעשות כמה וכמה פעולות מיד כשנולד, ולכן ייתכן מצב שבאותו רגע שבו נולד ״מושיען של ישראל״ - הוא יהיה מסוגל להתגלות מיד ולגאול את עם ישראל.

הרבי מביא דוגמה לכך מימי המבול, שעליהם מספר המדרש (ב״ר רפל״ו), שתינוק בן־יומו הלך להביא נר לאמו, ונתקל במזיק שרצה לפגוע בו. אמר לו התינוק, עליך לשמוח שאמי עדיין לא חתכה את טבורי, שכן אחרת הייתי מעביר אותך מן העולם... וייתכן שכך יהיה גם לעתיד לבוא.

ציפיה ללידת מלך המשיח

ולסיום עניין הלידה והיילודים לעתיד לבוא, נציין שהגאולה עצמה מכונה בשם לידה, כמו שכתוב "כי חלה גם ילדה ציון את בניה" (ישעיה סו, ח). ובזמן הגלות עם־ישראל נמשל לעובר, שמשתוקק לצאת, לפתוח עיניים ואוזניים, כדי שיוכל כבר לראות אור אלוקי בעיניים גשמיות, ״ונגלה כבוד ה׳״.[4]

לפי דימוי זה של הגאולה ללידה, מפרש ה״אור החיים" הק׳ את הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר״: ״עוד ירמוז הכתוב על כנסת ישראל.. ועליה אומר הכתוב ׳אשה כי תזריע׳, פירוש: הזרעת מצות ומעשים טובים, על־דרך אומרו ׳זרעו לכם לצדקה׳. ׳וילדה זכר׳ - פירוש: תהיה הולדתה זכר. פירוש, דע כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה מבחינת הנקבה והתורה מיחסת בחינות העליונות בבחינת הזכר. והודיע הכתוב כי אם כנסת ישראל תזריע, ודאי שתוליד הדרגות עליונות. והוא מאמר רז״ל עוצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ה׳ בביאת הגואל את ישראל, יזכו על ידי מעשיהם הכשרים.

"ויכוין להבדיל בין הגאולה העתידה לגאולה שעברה של מצרים, שהיו ישראל ערום ועריה. גם אמר הכתוב ׳גוי מקרב גוי׳ ואותה גאולה תכליתה לא עמד, כי נחרב הבית וגלו והיה מה שהיה ואין טובה זו בבחינת זכר; אבל הגאולה העתידה לצד שעל־כל־פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים, אעפ״כ באמצעות אורך הגלות ועסק התורה, דכתיב ׳לא תשכח מפי זרעו׳, על־כל־פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר ועמדה לנצח".

ויהי רצון שנזכה ללידה זו בביאת הגאולה תיכף ומיד ממש, שאז תהיה לידת עם ישראל, ובעצם גם "לידת" מלך המשיח, כפי שמפרשים חז״ל (מדרש תהלים) את הפסוק (תהלים ב,ז): ״אני היום ילדתיך״ - "בשלשה חלקים נחלקו היסורין, אחד למלך המשיח, וכד תיתי שעתיה [= וכאשר תגיע שעתו] אומר הקב״ה: עלי לבראותו בריה חדשה, וכן הוא אומר: אני היום ילדתיך".
  1. יצויין כאן מענה של הרבי בכתב יד קדשו, בו הוא מסביר שאין הכוונה בדברי חז״ל שאשה תלד בכל יום ממש; כל כוונת חז״ל היא שהאשה תלד במהירות רבה. וראה בהרחבה בהערת הרבי ב״שיעורים בספר התניא" לאגרת הקודש סי׳ כו.
  2. לאור רעיון זה, יתבאר ייעוד נוסף: אמרו חז״ל שלעתיד לבוא האילנות יצמיחו פירות במשך זמן של פחות מיום אחד מעת נטיעתם (שבת, שם). גם דבר זה קשור לאותו ענין: בזמן הגלות, נמשכת הצמיחה זמן רב, מפאת המרחק שבין המקור הרוחני לדברים הגשמיים עצמם. ואילו לעתיד לבוא, כשלא יהיה עוד הפסק ומרחק בין ההשפעה הרוחנית לדבר הגשמי - הרי ברגע שהאדם יזרע תבואה היא תהיה מוכנה מייד לקצירה, וברגע הנטיעה מיד יצמחו פירות. וראה במאמרנו לפרשת בחוקותי.
  3. ראה עוד בענין זה במאמרנו לפרשת ואתחנן.
  4. ראה עוד בענין זה במאמרנו לפרשת בשלח.