הנה ימים באים׃ שמיני - מדוע לא ירצה המשיח לקבל דורון ממלכות אדום?

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כאשר מלכות אדום תבקש להביא דורון למלך המשיח, הקב״ה יסרב לכך ויאמר לה: "גער חיית קנה"; מצד שני, החזיר - שמקביל למלכות אדום - עתיד להיטהר. הכיצד? * מה יהא על החיות הטמאות והאסורות באכילה כשיבוא המשיח?

בפרשת שמיני מדברת התורה על הבהמות, החיות, העופות והדגים האסורים באכילה. בין אלה יש פסוק מיוחד שבו מופיע איסור אכילת החזיר, ובנושא זה נכונה לנו הפתעה: לעתיד לבוא, החזיר יחזור ויהיה מותר באכילה. - במקומות רבים בדברי חז״ל, (נסמנו בלקו״ש חכ״ט עמ׳ 128 הערה 58), מצוי המאמר הבא: "למה נקרא שמו חזיר? שעתיד הקב״ה להחזירו לישראל", וכן: "עתיד חזיר ליטהר".

ה״אור החיים" הק׳, מדייק בלשון הפסוק (יא, ז), "ואת החזיר, כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה - והוא גרה לא יגר, טמא הוא לכם": המילה "והוא" לכאורה מיותרת, והיה יותר מתאים לכתוב - "מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה וגרה לא יגר". מה פשר ההדגשה, "והוא גרה לא יגר"?

אלא שההדגשה הזאת, אומר ה״אור־החיים", היא כעין תנאי. הפסוק אומר: ״ואת החזיר, כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה, ו(אם) הוא גרה לא יגר" - אזי הוא טמא; אך אם הוא יעלה גרה, אזי יהיה מותר באכילה. וזה אכן מה שיקרה לעתיד לבוא - החזיר יעלה גרה, ולכן יהיה מותר באכילה.

ההסבר הזה מיישב תמיהה גדולה בעניין זה: כידוע, כל מצוות התורה הינן נצחיות, ואחד מעיקרי האמונה הוא שהתורה הזאת "לא תהא מוחלפת". אם כן, איך ייתכן לומר שתתבטל המצווה של איסור החזיר?

אך לפי דברי ה״אור החיים" הק׳, הדבר מובן: התורה אסרה את החזיר רק אם הוא אינו מעלה גרה, אך כשהמצב ישתנה והחזיר יעלה גרה - הוא יהיה מותר.

יצויין, כי הרדב״ז חולק על הסבר זה, והוא מסביר את המאמר שלא כפשוטו (שו״ת ח״ב תתכח): אין הכוונה שיותר לאכול בשר חזיר, שהרי מצוות התורה הן נצחיות. אין זאת אלא ש"יהיו ישראל אוכלים משמנים כאילו הותר להם בשר חזיר", אבל החזיר עצמו יישאר טמא.

גם מדברי רבנו בחיי והריטב״א (קידושין מט, א), עולה שהם פירשו מאמר זה רק כמשל על מלכות אדום, ולא על החזיר כפשוטו - שיישאר אסור לעולם.

לויתן - וכל הטמאים

בעל־חיים נוסף שאסור כיום באכילה (לפי שיטה אחת), ולעתיד לבוא יהיה מותר, הוא הלווייתן. לדעת הירושלמי (מסכת שבת סוף פרק ט׳), הלווייתן הוא דג טמא כיום, ובכל־זאת - לעתיד לבוא הקב״ה יכין ממנו את הסעודה המיוחדת לצדיקים, כי אז יתיר אותו הקב״ה באכילה. (אלא שלדעת הבבלי - חולין סז, ב - גם כיום הלווייתן מותר באכילה).

הרבי מעיר (לקו״ש חי״ד ע׳ 260), כי ההיתר הזה של בעלי־חיים מסויימים בלבד, הוא רק בתקופה הראשונה של ימות המשיח, כאשר למרות גילוי האור האלוקי שיהיה בעולם - עדיין תהיה קיימת מציאות מסויימת של רע בעולם. בתקופה השנייה, לעומת זאת, יתבטל הרע לגמרי מן העולם[1].

בתקופה הראשונה עדיין יהיו בעלי־חיים טמאים בעולם, ואז יותר באופן מיוחד רק החזיר (ולפי שיטה אחת - גם הלווייתן); אך בתקופה השנייה, כאשר יקויים הייעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", לא תהיה עוד מציאות של בעלי חיים טמאים, שכל קיומם וחיותם נובעים מה"קליפות". הרי לא ייתכן, שבתקופת הגילוי הגדול של הקב״ה בעולם, עדיין יהיו קיימים בעולם דברים טמאים. או אז, יותרו כל הבהמות הטמאות באכילה.

ונעיר כאן, כי במדרש (מדרש תהלים מזמור קמו), מובאת מחלוקת בדבר: "מתיר אסורים, מהו מתיר אסורים? יש אומרים, כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה מטהר אותה הקב״ה לעתיד לבוא .. ויש אומרים, אינו מתיר לעתיד לבוא, שכן הוא אומר ׳אוכלי בשר החזיר וגו׳׳, ומה אם למי שהיה אוכל - הוא מכרית ומאביד, הבהמה לא כל שכן". כלומר, לפי הדעה הראשונה יתיר הקב״ה את כל הבהמות האסורות, ולפי הדעה השנייה הן ייעלמו מן העולם לגמרי.

יחזיר את הניצוצות

וכך מבארת תורת החסידות את עניין טהרת החזיר לעתיד לבוא (ראה המשך "מים רבים" תרל״ו פרק פ״ד. ועוד):

החזיר, כמו שאר בעלי־החיים הטמאים, מקבל את חיותו מהקב״ה באמצעות ה"קליפות". כלומר, גם בחזיר יש ניצוצות אלוקיים, אך דא־עקא, שהם קיימים בו בצורה של הסתר גמור. ה"קליפות" והסטרא־אחרא מסתירים את הניצוצות, ולא מאפשרים להם להתגלות; זו היא הסיבה לכך שהחזיר אסור באכילה.

דבר זה מתבטא גם בסימן הטומאה לו - שאינו מעלה גרה. העלאת הגרה פירושה, שהבהמה שכבר עיכלה את המאכל - משתמשת בו ללעיסה חוזרת. ובעניננו יש בכך רמז, שניצוצות הקדושה שבבהמה יכולים לחזור לשורשם, להיות "נלעסים" שוב על־ידי הקדושה ולהוסיף כוח בצד הקדושה, כשם שהאוכל מחזק את האדם.

אך כאשר הבהמה איננה מעלה גרה, כלומר, היא איננה חוזרת ולועסת את המזון שהיא מעכלת, דבר זה מסמל את העובדה שניצוצות הקדושה שנמצאים בה אינם חוזרים לשורשם. הם אינם מנוצלים ל"לעיסה" ולשימוש על ידי הקדושה; אלא, הם חבויים ונשלטים בידי ה"קליפות".

זהו, אפוא, התוכן הפנימי בכך שהחזיר יעלה גרה לעתיד לבוא:

באותו הזמן יאיר אור ה׳, "ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו", וזה יביא לכך שהניצוצות האלוקיים החבויים בחזיר יימשכו אל האור האלוקי, ויחזרו ויבואו לידי גילוי. הדבר יתבטא בכך שהחזיר - שבזמן הגלות הוא מעכל מזון ואינו חוזר ולועס אותו - הוא עצמו יעלה גרה וישוב ללעוס את המאכל. כלומר, הניצוצות שחבויים בתוכו יחזרו למקומם ו"יילעסו" על ידי הקדושה.

לאור זה, יתבארו יפה דברי המדרש (ויק״ר ספי״ג), "ואת החזיר - זו אדום, והוא גרה לא יגר - שאינה גוררת מלכות מתחתיה. ולמה נקרא שמו חזיר? שמחזרת עטרה לבעליה, הדא הוא דכתיב: ׳ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה׳ המלוכה׳":

כשתתגלה מלכותו של הקב״ה בעולם, יתגלו אף ניצוצות הקדושה הקיימים בחזיר – גם בחזיר במובנו הפשוט, וגם במלכות אדום שנמשלה לחזיר. עד כה היו הניצוצות נעלמים וחבויים. הם נלקחו ממקומם האמיתי - שורשם בצד הקדושה – ולא חזרו למקומם האמיתי, אלא הם חבויים בתוך ה"קליפות"; לעתיד לבוא יקויים הייעוד של ״מחזרת עטרה לבעליה״ – מלכות אדום תחזיר את ניצוצות הקדושה למקומם, ואז החזיר ייהפך להיות טהור, ו"מלכות אדום" תהפוך להיות מסייעת לבני־ישראל, בבחינת "והיו מלכים אומנייך, ושרותיהם מניקותייך".

מדוע רק החזיר?

אלא, שהסבר זה מעורר שאלה:

אם כן, שבאותו הזמן ישובו ויתגלו ניצוצות הקדושה שהיו עד כה נתונים בשבי הקליפות, היה הדבר צריך להשפיע על כל הבהמות הטמאות. מדוע, אפוא, רק החזיר ייטהר, ולא כל שאר בעלי־החיים הטמאים האסורים באכילה (שיהיו מותרים, כאמור, רק בתקופה השנייה של ימות המשיח)?

מוסבר על כך בתורת החסידות (ראה בהרחבה סה״ש תנש״א ע׳ 162, וש״נ), שארבע החיות הטמאות - המוזכרות בפרשתנו - שיש להן רק סימן טהרה אחד, הן כנגד ארבע ה״קליפות״. – כידוע, יש שלוש "קליפות" טמאות, מציאויות רוחניות שמתנגדות לצד הקדושה, ויש קליפה רביעית שנקראת "קליפת נוגה". קליפה זו קרובה יותר לצד הקדושה, אם כי גם היא ״קליפה״ - מתנגדת לקדושה.

לפי זה, הגמל, השפן והארנבת מקבילים לשלוש ה״קליפות״ הטמאות, והחזיר - כנגד קליפת נוגה. (אם כי, בתור דבר טמא ואסור באכילה, החיות שלו היא משלוש הקליפות הטמאות לגמרי, כמובן). לפי זה מובן שהחזיר קרוב יותר אל צד הקדושה, ולכן דווקא הוא יתוקן מיד בתקופה הראשונה לעתיד לבוא, בעוד ששאר בעלי־החיים האסורים יהיו מותרים רק בתקופה השנייה.

אך כאן מתעוררת תמיהה חדשה:

הזכרנו, שטהרת החזיר לעתיד לבוא רומזת גם למלכות אדום, שתתהפך להיות מסייעת לישראל. לפי ההסבר האמור, שהחזיר שייך ל"קליפת נוגה" הקרובה יותר אל הקדושה, מובן שגם מלכות אדום נחשבת לפחות חמורה משאר המלכויות, והתיקון שלה יהיה קודם תיקונם של כל המלכויות.

אך כנגד זה אנו מוצאים, שדווקא מלכות אדום היא זו שהרשיעה יותר מכל שאר המלכויות, וגם לעתיד לבוא תקבל יחס חמור יותר מכל שאר המלכויות, כדברי המדרש (שמו״ר פל״ה): "לעתיד לבוא שכל האומות עתידין להביא דורון למלך המשיח.. ואחר־כך מלכות אדום.. מבקשת להביא דורון למלך המשיח, ואומר לו הקב״ה גער חית קנה.. חיה הדרה בין הקנים, שנאמר ׳יכרסמנה חזיר מיער׳". הרי שדווקא את מלכות אדום – שה״חזיר״ מסמל אותה – לא ירצה מלך המשיח לקבל!

ה"קנה" ייהפך ל"הנה"

אחד ההסברים בדבר הוא, שלמרות שמצד עצמה, ״קליפת נוגה״ – שאותה מסמלים החזיר ומלכות אדום – קרובה יותר אל הקדושה, דווקא בשל כך היא ׳בעייתית׳ יותר משאר ה "קליפות". הסבר הדבר נעוץ בכך, של"קליפות" אין כוח וחיות מצד עצמן, ואת כל הכוח והחיות הן מקבלות מהקדושה.

אך כיצד נוצר הקשר בין הקדושה ובין עולם ה"קליפות"? הדבר מתבצע באמצעות "קליפת נוגה". קליפה זו היא בבחינת "ממוצע", גורם קישור שבאמצעותו נוצר הקשר בין צד הקליפה לצד הקדושה, משום שבקליפת נוגה יש גם צדדים חיוביים והיא קרובה יותר לצד הקדושה. ומאחר שהיא עצמה יכולה לקבל כוח וחיות מהקדושה - לכן באמצעותה מקבלות גם שאר ה"קליפות", שלא יכולות לקבל ישירות מצד הקדושה, את הכוח והחיות.

אם כן, נמצא שדווקא משום ש"קליפת נוגה" קרובה יותר אל הקדושה, היא ה׳אשמה׳ בכל הכוח והחיות שיש ל"קליפות"; הכל מתחיל ממנה, ובאמצעותה נמשכת החיות מהקדושה לכל הקליפות. זהו גם ההסבר לכך שמלכות אדום - ״חזיר״ - ששייכת ל"קליפת נוגה", הרשיעה יותר ותקבל לעתיד יחס חמור יותר.

וכאן מתעוררת שוב השאלה: אחת מהשתיים - אם השייכות ל"קליפת נוגה" גורמת לכך שמלכות אדום חמורה יותר משאר המלכויות, מדוע בחזיר השייכות ל"קליפת נוגה" היא סיבה לכך שדווקא הוא יהיה טהור לעתיד לבוא?

ההסבר הוא, שאכן בשלב הראשון לא ירצה הקב״ה לטהר את מלכות אדום - "קליפת נוגה", וכאמור, לא בגלל רשעותה העצמית, אלא משום שכל צד הקליפה מקבל את כוחו באמצעותה. אבל לאחר מכן, ינתק הקב״ה את הקשר בינה לבין שלוש ה״קליפות״ הטמאות, כך שהיא לא תעביר עוד חיות וכוח אליהן - ואז יטהר אותה הקב״ה.

זהו ההסבר הפנימי בדברי המדרש, "ואומר לו הקב״ה גער חית קנה". ה״קנה" מסמל את ה״קליפות״, (בעיקר בגלל האות הראשונה שלו - ׳ק׳. ההבדל בין האותיות ה״א וקו״ף הוא שבה״א הרגל השמאלית לא יורדת למטה מהשורה, ואילו באות קו״ף הרגל השמאלית יורדת למטה, ומשפיעה חיות למקום ה"קליפות"). וכשתבוא מלכות אדום להביא דורון למלך המשיח, יתרחש העניין של "גער חית קנה":

ה"גערה" ב"קנה" משמעותה ביטול הרגל השמאלית, שיורדת למטה ונותנת כוח וחיות ל״קליפות״. ולאחר מכן יוכלו החזיר ומלכות אדום - ״קליפת נוגה״ - להיטהר ולהגיע לתיקון. ה"קנה", שמסמל את ה"קליפה", ייהפך להיות בחינת "הנה" - וכדברי הפסוק, המתייחס לתקופת הגאולה (ישעיה כה, ט) "ואמר ביום ההוא, הנה אלוקינו זה קווינו לו ויושיענו, זה ה׳ קווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו".
  1. ראה בהרחבה במאמרינו לפרשת נצבים, ולשמחת תורה.