הנה ימים באים׃ ראה - ימי שפע ורווחה, בזמנו של המלך המכונה ״עני״ ו״אביון״

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בפרשתנו מברכת התורה "אפס כי לא יהיה בך אביון", וחז"ל אומרים כי ברכה זו צפויה להתקיים "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", בבוא הגאולה  ❖  מה לייעוד זה ולכך ש"ימות המשיח אין בהם לא זכות ולא חובה"? ומהי שיטתו המיוחדת של הרמב"ם בנידון?  ❖  וגם – מדוע מכונה משיח ׳עני׳ ו׳אביון׳, ומה מוטל עלינו לעשות כדי למלא את מחסורו?

ציווי התורה על שמיטת כספים, קרי: הפקעת החובות בשנת השמיטה, מסתיים בברכה (פרשתנו טו, ד): "אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה׳, בארץ אשר ה׳ אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה". כלומר, התורה מאחלת ומברכת שנזכה לזמן בו לא יהיו עוד אנשים הזקוקים לתמיכה ולהלוואות, אלא הברכה האלוקית תשרה במעשי ידי הכל ויהיו אך שפע, ברכה והצלחה.

חדל מתייחסים לפסוק זה (הובא ברש״י על אתר), ושואלים: הרי בהמשך הפרשה, כשהתורה מדברת על מצוות הצדקה, נאמר (טו, יא): "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ - על כן אנכי מצווך לאמר, פתח תפתח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך". הרי, שתמיד יהיו בעולם עניים שנהיה מחוייבים כלפיהם במצוות הצדקה!

- ״אלא, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים ולא בכם״ - וכהמשך דברי הפרשה (טו, ו) "והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט"; "וכשאין אתם עושים רצונו של מקום, אביונים בכם".

לפי דרשה זו מובן, שבתקופת הגאולה, שאז ודאי יעשו ישראל רצונו של מקום, יתממש הייעוד של "אפס כי לא יהיה בך אביון". וכך נאמר בפירוש בסיום נבואת זכריה (יד, כא): "ולא יהיה כנעני עוד בבית ה׳ צבאות ביום ההוא", ולפי אחד הפירושים ברש״י כוונת המילה "כנעני" היא: עני, שלא יהי׳ עוד לעתיד לבוא.

הרווחה הכלכלית לעתיד לבוא מפורשת גם בדברי הרמב״ם (בסוף הל׳ מלכים): "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהא מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר".

שתי תקופות

מאידך, ממקורות אחרים עולה שגם בימות המשיח יהיו עניים ועשירים. שיטה זו מתבססת על הפסוק "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" ומפרשת אותו כפשוטו (ואילו הפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון" מפורש, כנראה, כברכה פרטית לעושי הצדקה).

כך, הגמרא (שבת קנא, ב) מפרשת את הפסוק (קהלת יב, א) "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ", כתביעה מהאדם לצבור זכויות בימים שאפשרי הדבר, ולא לחכות ל״ימי הרעה״ - ימי הזקנה, בהם האפשרויות שלו מוגבלות; וכן להספיק ולקיים מצוות לפני שיגיעו ״שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ״ - "אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה".

מדוע בימי המשיח אין ׳זכות׳ ו׳חובה׳? מסביר רש״י, שהכוונה למצוות הצדקה. שלא יהיה אפשר לקיימה אז מחמת שכולם יהיו עשירים, ולא יהיה למי לתת. דבר זה מתאים עם המקורות שהצגנו לעיל. אך כאן ממשיכה הגמרא׃ "ופליגא דשמואל [פירוש זה מנוגד לשיטת שמואל], דאמר שמואל׃ אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר ׳כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"׳.

הווי אומר, לדעת שמואל גם בימות המשיח יהיו אביונים (וכשיטתו זו פוסק הרמב״ם בריש פי״ב מהל׳ מלכים). דברים מפורשים ברוח זו כותב הרמב״ם גם בפירוש המשנה, בהקדמה לפרק ׳חלק׳׃ "ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ־ישראל .. ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה, אלא שהמלכות תחזור לישראל, וזהו לשון החכמים׃ אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. ויהיו בימיו עשירים ואביונים, גיבורים וחלשים, כנגד זולתם; אבל באותם הימים יהיה נקל מאוד על בני האדם למצוא מחייתם, עד שבעמל מעט שיעמול האדם יגיע לתועלת גדול".

צריך להבין, איפוא, כיצד יתאימו דברי הרמב״ם בפירוש המשניות, וכן בתחילת פרק י״ב מהלכות מלכים - "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית״ - עם דבריו בסיום פרק זה, שצוטטו לעיל; "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהא מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר"?

מסתבר לומר, שבהלכה שבסיום הפרק מתייחס הרמב״ם לתקופה השנייה של ימות המשיח, בה כן יתרחשו - גם לשיטתו - שינויים מפליגים במעשה בראשית. ואמנם, מקובל לפרש כי הרמב״ם מדבר על התקופה הראשונה של ימות המשיח, אך בסיום הספר הוא רומז בקיצור גם על התקופה השנייה שאז אכן יקויים הייעוד "אפס כי לא יהיה בך אביון", כי "הטובה תהא מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר" (וראה בהרחבה ׳הדרן על הרמב״ם׳. משיחת ש״פ לך תנש״א).

אפשרות של קנאה ותחרות

כשנכנסים לעומק הענין אפשר להבחין, בתוך שפע ורווחה גופא, ברמות שונות. בימות המשיח צפוי, כמובן, עושר ושפע ברמה הגבוהה ביותר. - וכך מבאר הרבי (׳הדרן על הרמב״ם׳, משיחת י״ט כסלו תשל״ה ־ סעיף כ ואילך) את הפלאתה של תקופת השפע הצפויה לנו בימות המשיח, ואת ההעדר המוחלט של מחסור ודאגה שיהיה בימים ההם:

כי הנה, גם בהלכות תשובה (פ״ט ה״א) מתאר הרמב״ם את הטוב והשפע שנותן הקב״ה לעושי רצונו, אלא ששם מדובר על הזמן הזה, שלפני הגאולה, וזה לשונו: ״הבטיחנו בתורה .. שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה .. כדי שלא נעסוק .. בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים בחכמה...".

דברי הרמב״ם הללו דומים ומזכירים את דבריו בהלכות מלכים, ביחס לימות המשיח. אולם כשנשים לב, נראה שינוי מהותי. בהלכות תשובה מדבר הרמב״ם על שני דברים שיזכה להם ההולך בדרך התורה והמצוות: א) הסרת הדברים השליליים, "יסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה". ב) השפעת הדברים החיוביים, "ישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות אותה".

ומלשונו נראה, שאלו שני דברים שונים. הטוב והרווחה לא יביאו בעקבותיהם באופן ממילא את העדר הרעב והמלחמה, אלא יהיו אלו שתי פעולות. בנוסף לכך שהקב״ה "ישפיע לנו כל הטובות", יעשה פעולה נוספת של הסרת הדברים השליליים, כרעב ומלחמה.

ואילו בהלכות מלכים, קושר הרמב״ם את השפעת הטוב והסרת השלילה - במשפט אחד: "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהא מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר". כלומר, הסרת הרעב, המלחמה, הקנאה והתחרות אינם דבר בפני עצמו; הם תוצאה טבעית של המצב בו "טובה מושפעת הרבה", סיבה ומסובב.

הבדל זה נובע משינוי נוסף: בהלכות מלכים מוסיף הרמב״ם - לאחר אומרו ״שהטובה תהא מושפעת הרבה״ - "וכל המעדנים מצויין כעפר". מה־שאין־כן בהלכות תשובה, הרמב״ם אמנם מפרט את הטובות שזוכה להם ההולך בדרך התורה, "כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב", אך אינו מזכיר "מעדנים".

בימות המשיח - הקנאה והתחרות מושללים לחלוטין

ביאור הדברים: בהלכות תשובה מדבר הרמב״ם על טובה שהקב״ה משפיע לאדם פרטי, במטרה למנוע ממנו טרדות ולהחזיק את ידו להתמיד בלימוד התורה וקיום מצוותיה. כלומר: בעולם בכללותו עדיין קיימים מצבים שליליים של מחסור ודאגה; ורק אדם פרטי זה זוכה לטוב מיוחד. לכן, הרמב״ם אינו מזכיר ׳מעדנים׳, כי כדי שהאדם יהיה במנוחה ושלווה אין צורך בעינוגים מיוחדים, ומספיק לו "די צרכו".

וזו הסיבה לכך שהטוב והשפע אינם מביאים מאליהם להסרת הרעב והמלחמה (ויש צורך בפעולה מיוחדת בפני עצמה של "יסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה"):

כיון שמדובר בסוג כזה של השפעה שנועדה לספק לאדם את די צרכו - ולא יותר מכך, הרי היא מותאמת לצרכיו של כל יחיד ויחיד. לא הרי "די צרכו" של זה, כדי סיפוקו של אחר [כפי שהדבר בא לביטוי בהלכות צדקה: התורה מצווה לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו" (פרשתנו טו, ח). אבל ההגדרה "די מחסורו" היא אינדיבידואלית. יש מי ש״די מחסורו" הוא לחם ומים; ויש מי שלא יצאת כלפיו ידי חובת "די מחסורו", עד שתיתן לו "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (כתובות סז, ב)].

ואם כך, הרי כשהאדם רואה שלחברו ניתן שפע מסוג שונה (שהרי בהיות חברו מורגל בהרחבה ועשירות, סיפק לו הקב״ה את המתאים לו), יכול הדבר לעורר אצלו - למרות שגם לו ניתן די צורכו, לפי התנאים שהורגל אליהם - תחושת קנאה ואי־סיפוק, "רעב", שיכולה להשתלשל אף ל״מלחמה", כך שלמרות שהקב״ה השפיע לו כל צורכו, עדיין קשה לו ׳להשקיע׳ את כל־כולו בלימוד התורה וקיום המצוות, כל עוד הוא חש רעב, חיסרון וקנאה. - על כך ניתנת ההבטחה, שבנוסף לטובה שישפיע לנו הקב״ה, הוא גם יעשה פעולה מיוחדת, להסיר את הגורמים המפריעים כרעב ומלחמה.

בהלכות מלכים, לעומת זאת, מדבר הרמב״ם על הטוב והשפע שיינתנו בימות המשיח (ועל כל פנים בתקופה השנייה שבהם). אלו לא יינתנו לאנשים פרטיים, לפי מידת סיפוקם, אלא יבואו כחלק משלמותו של העולם בכללו, והברכה האלוקית המופלאה שתשרה בו.[1] אז לא יקבל האדם את צרכיו בלבד, אלא גם "המעדנים יהיו מצויין כעפר", כל מיני הטובה והעונג יהיו מצויים בהישג ידו של כל אחד.

במצב כזה אין צורך בהתייחסות מפורשת ונפרדת להסרת הקנאה, המלחמה והתחרות. אלו יבואו כתוצאה טבעית מכך שלכל אחד יהיו כל סוגי העינוגים והטוב; לא תהיה שום סיבה לתחושת אי־סיפוק, ודומיה. ובלשון הרמב״ם, "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות", (וזאת משום) "שהטובה תהא מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר״.[2]

החובה והאחריות - "לא תאמץ את לבבך"

זהו, לסיכום, ההבדל בין הזמן הזה לימות המשיח׃ בזמן הזה, גם כאשר יש שפע ורווחה, עדיין אפשרי מצב של קנאה ותחרות; ואילו בימות המשיח, יהי׳ שפע מופלג ומושלם כל כך, שקנאה, רעב ומלחמה יהיו מושללים לגמרי, באופן ממילא.

ובדברנו על העשירות המופלאה שתהיה בימות המשיח, והשלילה המוחלטת של עניות, דלות ומחסור, מן הראוי להביא את פירושו של ה״אור החיים" הקדוש, שמדבריו עולה כי בתקופה שלפני הגאולה משיח צדקנו עצמו נקרא "עני", ורק בבוא הגאולה יתמלא מחסורו, והוא ייצא מדלותו ואביונותו.

וכך מפרש ה״אור החיים" את הציווי שבפרשתנו (טו, ז); "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך אשר ה׳ אלוקיך נותן לך - לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון״. ה״אביון" שעליו מדברת התורה הוא ״מאחד אחיך״ - המיוחד שבעם ישראל, מלך המשיח, והתורה מצווה עלינו לא לאמץ את לבבנו מלפנות אליו ולמלא מחסורו׃

"ובדרך רמז ירמוז להעיר הערה גדולה על אחד המיוחד שבאומה, שעליו אנו מקווים ומצפים מתי יבוא, והוא מלך ישראל משיחנו אשר הוא ׳אביון׳, וכבר נמשל לעני כאומרם ׳עני ורוכב על חמור׳. ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון, ואמר; ׳בך׳, פירוש: בסיבתך, כי עוונותינו האריכו קיצנו. גם רמז בתיבת ׳בך' כי הוא אביון בנו, שמתאווה מתי יבוא לגאלנו .. ולזה רמז באומרו ׳מאחד אחיך׳, שהוא המיוחד שבאחיך.

"...או ירצה על זה הכתוב ׳אביון באחד שעריך׳, ע״פ דבריהם ז״ל שאמרו בספר הזוהר,[3] וז״ל: אי חדא קהילא או חדא כנישתא יתערון בתיובתא מיד אתי בן דוד [אם קהילה או קבוצה אחת יחזרו בתשובה מיד יבוא בן דוד], עד כאן. ומעתה ׳אביון׳ הוא, תאב בדבר זה, שהוא ׳אחד שעריך׳ [כלומר, אותה קהילה יחידה שתשוב בתשובה], שזה יספיק למלאות תאוותו לבוא ברינה. ואומרו ׳בארצך׳, העיר מקום תאוותו, היא ארץ הקדושה ׳אשר ה׳ אלוקיך נותן לך׳, שהוא תאב מתי תפקד העיר היונה חמדת הלבבות.

"ויצו ה׳ לכל איש ישראל: שלא יאמץ את לבבו וגו׳, אלא יתחזק בכל עוז ותעצומות למלאות החשק האחד והמיוחד, כי באמצעות מעשה בני־אדם ובפרט במצוות הצדקה, דכתיב ׳בצדקה תכונני׳. וגמר אומר ׳מאחיך האביון׳, פירוש: מסיבת ׳אחיך האביון׳ הידוע. שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה׳ שמו חיים".
  1. וראה מאמרנו לפרשת בחוקותי.
  2. ובמקום אחר (לקו״ש חכ״ז ע׳ 237) מוסיף הרבי רמה עמוקה יותר באותו שפע ורווחה עתידיים, עיין שם.
  3. ראה זוהר חדש ס״פ נח (כג, ד).