הנה ימים באים׃ פרקי אבות - מה הקשר בין פרקי אבות לגאולה ולעולם הבא?

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לפני אמירת פרקי אבות מקדימים את המשנה, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". מהו הקשר המיוחד שבין משנה זו ללימוד פרקי אבות? ❖ איך ייתכן שהשכר הנפלא של עולם התחי' בא דוקא כתוצאה של עבודה 'פשוטה' וקלה? 

בשבתות אלו, השבתות שבין פסח לשבועות, מתחילים באמירת פרקי אבות, פרק אחד מדי שבת. יש נוהגים, וכן מנהג חב"ד, להמשיך בכך בכל שבתות הקיץ.

מנהג ישראל, להקדים לאמירת כל פרק, את המשנה (סנהדרין ר"פ חלק): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעי' ס, כא) 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר'". מכך מובן, שיש קשר בין המשנה הזאת לתוכנה של מסכת אבות.

מה באמת הקשר בין המשנה הזאת לפרקי אבות? בפשטות, משנה זו יש בה תוכן כללי הנוגע לכל קיום התורה והמצוות, שקיום התורה והמצוות עתיד להביא כל יהודי לקבל חלק בעולם הבא; מהו, אבל, הקשר בין זה לענין הפרטי של פרקי אבות (שענינם "מילי דחסידותא", כדברי הגמרא - ב"ק ל, א) דוקא?

עידון הגוף

מדוע, בכלל, לומדים את פרקי אבות בשבתות אלו של תחילת הקיץ (ולמנהגנו - בכל שבתות הקיץ)?

אחד ההסברים המבואר במפרשים ("מדרש שמואל" בהקדמה) הוא, שבתקופה זו של הקיץ מתעוררות "התאוות הגופניות", ולכן לומדים מסכת זו ה"מלאה תוכחות ומעוררת האדם לרדוף אחר כל מדה טובה". לימוד פרקי אבות נועד לחזק את האדם בזיכוך הגוף, ובהתגברות על התאוות החומריות הטבעיות.

לאור ביאור זה, נוכל להבין את המשמעות שבאמירת משנת "כל ישראל" לפני אמירת פרקי אבות, כי תוכנה של משנה זו יוסיף לנו ביאור בענין זה שעלינו ללמוד ממסכת אבות, החשיבות בזיכוכו ועידונו של הגוף. – ובכן, הביאור האמור של המפרשים, בענין לימוד פרקי אבות כדי להתגבר על תאוות הגוף, מעורר שני שאלות מרכזיות, באשר לשייכות הדבר לכל יהודי:

מצד אחד, יכול לטעון יהודי שנמצא במצב נחות, גופו מגושם וטבעו גס, שלו אין את האפשרות לזכך את גופו, שכן בטבעו הוא נמשך בתוקף ובחוזק אחרי תאוותיו, ואין לו את הכחות להתגבר עליהן בשום אופן. גם לימוד פרקי אבות, טוען יהודי זה, לא יעזור לו למטרה זו. לא אליו מכוונים הדברים.

לאידך גיסא, יהודי שנמצא בקצה השני של המתרס, והוא עסוק בענינים נעלים הקשורים באופן ישיר וגלוי עם אור הנשמה, יכול לטעוץ טענה הפוכה: הוא בכלל לא רואה צורך להתייחס לגוף, למגבלותיו ולתכונותיו. הוא מעדיף להתעלם מכל חסרונותיו של הגוף, ולהתמקד אך ורק בהגברת אור הנשמה. מה לו ולגוף?! לשם מה זקוק הוא ללימוד פרקי אבות?

על שתי ה'טענות' הללו, באה משנת "כל ישראל" לענות, כדלהלן.

בקיום המצוות - אין הבדל

ביחס לדברי משנה זו, כי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", מבואר בתורת החסידות, שבכך מתמצה ההבדל היסודי בין גן עדן, עולם הנשמות, לבין עולם הבא, העולם שלאחר תחיית המתים, שבו יהיו נשמות בגופים:

השכר של גן עדן יש בו חילוקים בין יהודי ליהודי, ועד שתיתכן אפשרות שאחד לא יזכה להיכנס לגן עדן; ואילו "חלק לעולם הבא" יינתן ל"כל ישראל" בשוה, ובאופן כללי לא יהיו בכך חילוקים בין יהודי ליהודי.[1]

מהו באמת פשר ההבדל? - ההבדל שרשו בחילוק היסודי שבין גן עדן לעולם הבא, לאיזה דבר הם משמשים כשכר. גן עדן מהווה המקום בו מקבלים את השכר על לימוד התורה, שנעשה בעיקר ע"י הנשמה - כח השכל, ולגוף אין לכך שייכות. בהתאם לכך, קבלת השכר היא בגן עדן, שם נמצאים הנשמות לבדם - ואכן, הנשמות בגן עדן ממשיכות שם בלימוד התורה, ועולות בכך מחיל אל חיל.

כיון שכן, קיימים בכך חילוקים בין יהודי ליהודי. כשם שבלימוד התורה בעולם הזה קיימים דרגות שונות ועד לשינויים קיצוניים, בין יהודי פשוט שבקושי מבין פסוק בחומש, ועד ללמדן היודע את כל התורה כולה, כך גס בקבלת השכר בגן עדן יש דרגות רבות וחלוקות.

עולם הבא, לעומת זאת, משמש כשכר על קיום המצוות המעשיות, שנעשים באמצעות הגוף הגשמי. וזוהי הסיבה ששכר זה יינתן נשמות בגופים, שהרי קיום המצוה נעשה ע"י ובזכות הגוף דוקא.

מכאן גם ההשתתפות של "כל ישראל" בשוה, שכן בקיום המצוות קיימת השתוות והתאחדות בכל ישראל. כל אחד מסוגל לקיים מצוות (לא כמו לימוד התורה, שתלוי בכשרונות שאינם שווים בכולם), וכל אחד אכן מקיים מצוות, וכדברי חז"ל (חגיגה בסופה), שאפילו פושעי ישראל "מלאים מצוות כרימון".

אי אפשר להתחמק...

אלא, שכאן קיים דבר הדורש הסבר:

עולם הבא, עולם התחי', בא הרי לאחרי גן עדן. ומובן מאליו. שיינתן בו שכר נעלה יותר מהשכר שבגן עדן. אך מההבדל שהצגנו קודם עולה מסקנה הפוכה: גן עדן הוא המקום שבו מקבלים את השכר על לימוד התורה, שנעשה ע"י כח השכל הנעלה, וכפי שהדבר מתבטא בכך שלא כל אחד מסוגל ללימוד; ואילו עולם התחי' הוא המקום בו יינתן השכר על העבודה ה'פשוטה' יותר, קיום המצוות המעשיות, דבר שלא דורש כחות מיוחדים וכל אחד מוכשר אליו. - איך ייתכן שדוקא שכר על עבודה 'פשוטה' זו הוא נעלה יותר?!

כאן עלינו להתבונן בדברים בפנימיותם, ואז נראה שאדרבה - היא הנותנת:

זה שכל יהודי יכול להשתתף בקיום המצוות, גם אם ללימוד התורה אינו שייך, אינו (רק כמו שהדבר נראה בחיצוניות, -) משום שעבודה זו 'פשוטה' וקלה יותר, אלא בדיוק להיפך: כיון שקיום המצוות כל כך חשוב ונעלה, לכן לא ייתכן שיהודי 'יתחמק' מכך. גם אם מסיבות שונות הוא אינו שייך ללימוד התורה, הרי כשמדובר על קיום המצוות, הדבר נוגע בעצם נשמתו, והוא 'מוכרח' לקחת חלק בכך.

כך מסביר הרבי: "פנימיות הכוונה העליונה היא, שיהודים יעשו דירה לו ית' בתחתונים, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, וכמאמר: סוף מעשה במחשבה תחלה. וכוונה זו נפעלת בעיקר ע"י העבודה של מעשה המצוות, שעל ידם נפעל הבירור והזיכוך של הגוף ועניני העולם, כמבואר בתניא בארוכה.

"וכיון שכל היהודים הם - בלשון הכתוב (הראי' שבמשנתנו) - 'נצר מטעי מעשה ידי' של הקב"ה - חדור כל יהודי בכוונה זו ומבצע אותה בפועל. ב'גילויים' קיימים חילוקים בין יהודי אחד לחברו (עד שיכול להיות אחד שאינו כלי אליהם), אבל בשייכות לכוונת העצמות "לעשות לו ית' דירה בתחתונים" - שזה נעשה חדור בעצמיות של היהודים - כל היהודים שווים".

הווי אומר: אמנם מבחינת ה'גילויים' קיימת מעלה בנשמה - ובלימוד התורה שלה, כלפי הגוף - וקיום המצוות שלו. אך מצד הכוונה ה'עצמית' של הקב"ה ב'תחתונים' דווקא, הרי שבגוף היהודי יש גם כן את בחירת הקב"ה (כמו הנשמה), ודווקא בקיום המצוות המעשיות נמצאת כוונה עמוקה יותר ונעלית יותר (וזה עצמו הוא הטעם שכל יהודי משתתף בקיום המצוות, מפני שבהיותו יהודי הוא חדור בגודל נחיצות ענין זה, שנוגע לכוונתו ה'עצמית' של הקב"ה).

מעתה מובן מדוע השכר הנעלה יותר של "חיי העולם הבא" יינתן דווקא נשמות בגופים, על קיום המצוות המעשיות, כי אכן דווקא בהם טמונה הכוונה העליונה.

שינויי נוסחאות ומשמעותם

לאור הדברים האמורים, יתבאר הלקח המופק ממשנת "כל ישראל" - ביחס ללימוד פרקי אבות, שמטרתו בירור וזיכוך הגוף:

תוכן משנה זו הוא בגודל מעלת העבודה בגוף היהודי, וכפי שמביא התנא ראי' מהכתוב "(ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ) נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר" - דווקא הגוף, שהוא "מעשה ידי" של הקב"ה, הוא זה אשר הקב"ה אומר עליו "מעשה ידי - להתפאר". בעבודה עם הגוף טמונה הכוונה, הרצון והעונג, כביכול, של הקב"ה, שתתגלה בעולם התחי', לנשמות בגופים.

משנה זו מלמדת גם, שדבר זה שייך לכל יהודי באשר הוא, כולם הם "מעשה ידי" של הקב"ה, ולכן "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ומכך מובנת החשיבות בענינם של פרקי אבות, בירור הגוף וטבעו, ובשני הקצוות:

אין גוף שאינו מסוגל להזדכך ולהתעלות, כי כל גוף יהודי נבחר ע"י הקב"ה עצמו, וסוף־סוף, גם את מי שטבע גופו נחות ושפל, יכול - בכח הלימוד בפרקי אבות - להתרומם ולהזדכך; ומצד שני, עבודה זו אינה נחותה ושפלה מדי לאף יהודי, ואדרבה, זו העבודה שהקב"ה אומר עלי': "מעשה ידי - להתפאר".

לפי זה מתבאר לשון המשנה, המצטטת את לשון הכתוב: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". לכאורה, כל הסיום של הפסוק מיותר כאן במשנה, שהרי מהמלים "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" כבר יודעים ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" - מה באים להשמיענו במלים "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"?

אלא, שכאן מבוארת מעלת הגוף, והחשיבות שבקיום המצוות המעשיות שנעשות בגוף הגשמי: הקב"ה אומר, "מעשה ידי - להתפאר", דווקא העבודה המעשית של הגוף היא זו שהקב"ה, כביכול, מתפאר בה. בכך שהתנא מביא זאת, הוא מתכוון להוכיח שאכן מדובר בכתוב זה על העולם שאחרי תחיית המתים, שבו יהיו נשמות בגופים. כי, את המלים "לעולם יירשו ארץ" כשלעצמם, הי' אפשר להסביר כמכוונות על ה"ארץ" העליונה, דהיינו: גן־עדן, עולם הנשמות. דוקא המלים "נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר" הן המוכיחות שמדובר על חיי הגוף, בתחיית המתים.

רעיון זה מקבל חיזוק כשרואים את השינוי בגירסתו של הרמב"ם במשנה. הרמב"ם לא גורס את סיום הכתוב (שרומז לגוף) - "מעשה ידי להתפאר"; והדבר אכן מתאים עם שיטתו המפורסמת (פירוש המשניות למשנתנו, ועוד), ש"עולם הבא" שהוא התכלית הסופית ועליו נאמר שכל ישראל יקבלו בו חלק, אינו עולם התחיי', שבו יהיו הנשמות בגופים (ובהקשר אליו מתאים הכתוב "מעשה ידי להתפאר"), אלא עולם הנשמות, גן־עדן.

האחריות על כל יהודי

נסיים מאמר זה, העוסק בשייכות שבין לימוד פרקי אבות לעולם שלאחר תחיית המתים, בדברי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בקיץ תנש"א (לאחר כ"ח ניסן, בו התחיל ה"שטורעם" המיוחד בענין הגאולה). שבו עורר - באופן מיוחד במינו - על מנהג זה של אמירת פרקי אבות בשבתות הקיץ.[2]

"כדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו שנוסף על אמירת פרקי אבות ("מילי דחסידותא") בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל חד לפום שיעורא דילי'".

"כל יהודי, אנשים נשים ואפילו טף, יש עליו את האחריות להוסיף בעבודתו להביא את משיח צדקנו בפועל ממש!...

"ובמה מתבטאת עבודה זו - הרי זה גם בפשטות: בהוספה בתורה ובמצוות, בלימוד התורה - נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובקיום המצוות בהידור,

"כולל ובמיוחד בענין שהזמן גרמא - קיום המנהג (כמו שכותב רבינו הזקן בסידורו) לומר (וללמוד) פרקי אבות (לאחר תפלת מנחה) בשבתות בין פסח ועצרת, ובכל שבתות הקיץ.

"ונוסף להוספה בזה בעצמו - צריכים גם להשפיע על אחרים שיוסיפו [ובפרט באם אצלו (המשפיע) הי' חסר לפני כן בשלימות קיום עבודתו, צריך הוא להוסיף בזה כפליים לתושי', כולל ע"י השפעה על אחרים בזה], ובכללות העבודה של הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה שמביא במיוחד "אתי מר" דא מלכא משיחא.

"וכל זה מתוך הצפי' והתשוקה וכו' חזקה להגאולה - "אחכה לו בכל יום שיבוא", כמו שאומרים זאת בכל יום בתפלה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ו(בימי החול) "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". וכמדובר כמה פעמים.

"ויהי רצון שע"י כל ההחלטות טובות של יהודים בכל מקום שהם להוסיף בעבודתם, ועל אחת כמה וכמה ע"י קיום ההחלטות בפועל - שזה יפעל את פעולתו, ומיד, ויביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ועוד ועיקר - תיכף ומיד ממש".

מקורות: לקו"ש חי"ז שיחה לאבות, "כל ישראל" (ע' 343 ואילך). שיחות ש"פ שמיני, נשא, קרח - תנש"א.
  1. ראה במאמר זה.
  2. ואולי ייתכן לומר, בדרך אפשר, שהקשר של הדגשת מנהג זה עם ההתעוררות בעניו הגאולה מובנת לאור הביאור האמור.