הנה ימים באים׃ עקב - היכן יגורו הלויים כשיבוא המשיח?

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בפרשת השבוע נאמר שהלויים לא קיבלו חלק ונחלה בארץ. האם גם בימות המשיח יהיו הלויים חסרי נחלה? * המפרשים חלוקים בדעותיהם; ובשיחות הק׳ של הרבי יש חידוש מפתיע בנידון, וגם התייחסות לשאלה: אם אכן שבט לוי מובדל מעניני הארציות, כיצד זה לעתיד לבוא כן יקבל נחלה בארץ?

על חלוקת הארץ וירושתה נאמר בפרשת השבוע (י, ח): "בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי, לשאת את ארון ברית ה׳ לעמד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה. על כן, לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, ה׳ הוא נחלתו, כאשר דבר ה׳ אלקיך לו". גם בפרשת פינחס נאמר (כו, נג): "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות".

יוצאים מן הכלל היו בני שבט לוי, שעליהם נאמר בספרי כך: "׳ויאמר ה׳ אל אהרן בארצם לא תנחל׳ - יצאו כהנים, ׳ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה׳ - יצאו לויים". זוהי גם הסיבה לכך שהם לא נמנו עם כל שבטי ישראל, ובלשון הכתוב (כו, סב): "והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל".

בבוא הגאולה תהיה שוב חלוקה של ארץ־ישראל, ונשאלת השאלה: האם גם אז יהיה בתוקפו ההבדל הזה שבין שבט לוי לשאר השבטים?

שלושה עשר שבטים

הגמרא אומרת (בבא בתרא קכב, א): "עתידה ארץ־ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים". והגמרא מסבירה, שהחלק הנוסף, השלושה עשר, יהיה שייך לנשיא, למלך המשיח. המקור לכך הוא בנבואתו של יחזקאל (פרק מ״ח) על חלוקת הארץ לעתיד לבוא, שם מדובר על חלק שיקבל הנשיא. הרמב״ם מביא זאת להלכה (בהלכות מלכים פ"ד ה"ח): "המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד משלושה עשר, ודבר זה חוק לו ולבניו לחוק עולם".

מהעובדה שהארץ תתחלק לשלושה עשר חלקים, שאחד מהם יהיה מיועד לנשיא – משמע לכאורה שגם אז לא יקבל שבט לוי נחלה בארץ, (אחרת – היו צריכים לחלק את הארץ לארבעה עשר חלקים).

ואולם, קיימות בדבר כמה שיטות. הרשב״ם (בפירושו לב״ב שם) מסביר, שלעתיד לבוא בני שבט לוי ינחלו נחלה בארץ, ככל השבטים, ועם זאת תהיה החלוקה לשלושה עשר חלקים בלבד, על־אף שגם הנשיא יקבל חלק. הא כיצד? כנגד החלקים הנוספים, לשבט לוי ולנשיא, תהיה התאחדות בין שני החלקים שבשבט יוסף. אפרים ומנשה לא יופיעו עוד כשני שבטים, אלא יבואו כשבט אחד ומאוחד - שבט יוסף.

הרשב״ם מוכיח זאת מנבואת יחזקאל, שבה מדובר (בתחילת פרק מ״ח) על חלק מיוחד שיקבלו הכוהנים והלויים, וגם כשהוא מדבר על שערי ירושלים שייקראו על שמות שבטי ישראל, הוא מונה את שבט לוי — ולאידך, הוא מאחד את שני חלקי שבט יוסף.

וכך נאמר (מח, לא): "ושערי העיר על שמות שבטי ישראל.. שער לוי אחד.. ושער יוסף אחד". מכאן שגם שבט לוי יהיה ככל השבטים, וכנגד זאת - שבט יוסף יהיה לשבט אחד.

הר״ן (הובא ב׳שיטה מקובצת׳), חולק על שיטה זו. לדעתו, גם לעתיד לבוא שבט לוי לא יקבל נחלה בארץ, ושבט יוסף לא יתאחד. הוא דוחה את הוכחת הרשב״ם מנבואת יחזקאל על חלק שיקבלו הכוהנים והלויים, ולדעתו נבואת יחזקאל לא מדברת בירושה ונחלה אלא בערים לשבת, שיינתנו ללויים כתרומה על ידי בני ישראל (כמו בזמן הזה, כפי שמפורש בפרשת מסעי לה, ו־ח).

ובאשר להוכחה משערי ירושלים - מכך שיהיה שער שייקרא על שמו של שבט לוי, ואילו על שמו של יוסף יהיה רק שער אחד - תמה הר״ן: "ואע״פ שכתוב ׳שער לוי אחד שער יוסף אחד׳, זה אינו עניין לנחלתן בארץ־ישראל, אלא לומר שיהיו בירושלים י״ב שערים כנגד י״ב שבטים. שאף־על־פי שיוסף נמנה בכל מקום שני שבטים היינו לעניין נחלה, אבל לענין שאר דברים אינו אלא שבט אחד. ושבט לוי נמי, אף־על־פי שלא נטל חלק בארץ נמנה הוא במנין השבטים, וראוי הוא שיהיה לו זכרון בירושלים כשאר השבטים".

בנוסף לכך, ישנם פסוקים שבהם נאמר במפורש ששבט יוסף לא יאוחד אז: "כה אמר ה׳ אלוקים, גה (-זה) גבול אשר תתנחלו את הארץ לשני עשר שבטי ישראל, יוסף חבלים". ומפרש רש״י: "יוסף יטול שני חלקים, אחד לאפרים ואחד למנשה". וכן בהמשך הנבואה (מח, ד־ה): "מנשה אחד.. אפרים אחד".

על כן, מסכם הר״ן: "כך הוא עיקר הדבר, שכשם ששבט לוי לא נטל חלק בראשונה, כך לא יטול בשניה, אלא שיתנו לו ערים לשבת סמוך לירושלים, והן מכלל תרומת הקדש המפורשות בפרשה. אבל יוסף יטול שני חלקים, ונמצא י״ב שבטים זוכין בנחלה", והחלק הי״ג יהיה למלך המשיח.

חלוקה על פי השם

ב"ספר מצוות גדול" (לאווין רעו־רעז) נוקט להלכה כשיטת הרשב״ם, שלעתיד לבוא גם שבט לוי יקבל חלק בארץ ככל השבטים. - ועל שיטה זו שואלים המפרשים:

הרי הלכה היא (רמב״ם הלכות שמיטה ויובל פי״ג), שאסור ללויים לקחת חלק בארץ, וזו מצוות לא תעשה (הנמנית בספר המצוות, מל״ת קסט): "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען.. ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו". אם כן, כיצד אפשר לומר שבימות המשיח הלויים ינחלו בארץ, כאשר "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה העומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גירעון ולא תוספת", (כלשון הרמב״ם בהלכות יסודי התורה תחילת פ״ט)?

לאידך, אם נאמר שמצווה זו לא תהיה לעתיד לבוא, מדוע היא נמנית בין תרי״ג המצוות? והרי כלל הוא (ספר המצוות שורש ג׳) שבין המצוות נמנות רק אלו הנוהגות לדורות, כולל בימות המשיח, ואילו מצוות שהן בבחינת "הוראת שעה" וכדומה, ואפילו מצוות אלו שיתבטלו רק בימות המשיח - אינן נכללות במניין המצוות?

תשובה מעניינת על שאלה זו, נמצאת בדברי המהרש״א (על הגמרא שם). הוא קושר את העובדה שאף שבט לוי ישתתף בחלוקה, במאמר חז״ל (שם בגמרא) שמי שיחלק את הארץ לעתיד לבוא יהיה הקב״ה בעצמו. על פי זה הוא מבאר, כי בני שבט לוי לא נטלו חלק בחלוקה שהיתה בימי יהושע, מפני שהיתה זו חלוקה על־פי גורל, ובני שבט לוי הינם נחלת ה׳ ואינם נתונים ל׳שלטון׳ הגורל. אך כאשר תהיה זו חלוקה בצורה נעלית יותר, על־ידי הקב״ה עצמו, יינתן חלק ונחלה גם לשבט לוי.

במלים אחרות: האיסור שלפיו אסור לשבט לוי לקבל נחלה בארץ, מוגבל רק לחלוקה המתוארת בפרשת פינחס; בחלוקה מסוג שונה לא קיים איסור זה. כעת מובן, שהאיסור על הלויים ליטול חלק בארץ הוא נצחי, ויהיה קיים גם לעתיד לבוא (אם כי הוא מוגבל לצורה מסויימת, כאמור), ולכן הוא נמנה בתוך תרי״ג המצוות.

לא ב"ארץ כנען" המצומצמת

במשנתו של הרבי מוסבר עניין נחלתם של שבט לוי בצורה שונה, שמתבססת על דברי הרמב״ם, ולפי הסבר זה אין מלכתחילה מקום לקושיה הנובעת מהמצוה האוסרת על שבט לוי להשתתף בחלוקה, כדלהלן.[1]

בהלכה האוסרת על שבט לוי לקבל נחלה בארץ, כותב הרמב״ם (הלכות שמיטה ויובל סוף פרק י״ג): "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען". בדרך כלל מקובל לומר "ארץ־ישראל" וכדומה, והעובדה שהרמב״ם נוקט דווקא כאן בלשון "ארץ כנען" אומרת דרשני.

צריך לומר, שבכך נתכוון הרמב״ם למעט חלק מסויים מארץ־ישראל שאינו נכלל בהגדרה ״ארץ כנען״, ובו - מותר לשבט לוי לקבל נחלה.

ויש לומר, שבנוסף לכך שבשאר הארצות שייכבשו על ידי עם־ישראל יהיה שבט לוי ככל השבטים - כפי שאומר הרמב״ם במפורש שרק בארץ ישראל נאסר על הלויים לקבל נחלה, הרי גם בארץ־ישראל עצמה קיים חלק שמותר לבני לוי לקבל בו נחלה. וזאת נתכוון הרמב״ם להדגיש בדיוק לשונו, שדווקא בארץ כנען אין חלק ונחלה לשבט לוי.

על איזה חלק מדובר?

ובכן, כאשר ה׳ הבטיח את ארץ־ישראל לאברהם אבינו, דיבר על ארצן של עשר אומות שיינתנו לעם־ישראל. בפועל קיבלו בני ישראל את נחלתן של שבע אומות בלבד, וכפי שאומר רש״י (לך טו, יט), "עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה - אדום מואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני - עתידים להיות ירושה לעתיד".

ולעניננו, יש לומר שרק בארץ כנען נאסר על הלויים לקבל חלק ונחלה, אבל בחלק הנוסף - בני שבט לוי רשאים לנחול. וזוהי כוונת הרמב״ם בדיוק לשונו, "בארץ כנען".

זהו גם ההסבר להגדרה שבה הרמב״ם מגדיר את המקום שבו אסור לשבט לוי לנחול: "בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם יצחק ויעקב, וירשוה בניהם ונתחלקה להם". הרמב״ם אינו מסתפק בהגדרה של "הארץ שהובטחה לאבות", אלא מוסיף - "וירשוה בניהם ונתחלקה להם". כי אכן, קיים חלק שהובטח לאבות, אך עדיין לא נתקבל, ובני־ישראל עדיין לא ירשו וחילקו אותו, אלא הוא יתקבל רק לעתיד; בחלק זה מותר לשבט לוי לקבל נחלה.

לסיכום, לעתיד לבוא ישתתפו בני שבט לוי עם שאר השבטים בחלוקת ארץ־ישראל, אך לא ב"ארץ כנען", הארץ שבה אנו יושבים כיום. לגביה קיים איסור מפורש על הלויים לקבל בה נחלה, ואיסור זה תוקפו נצחי, גם לעתיד לבוא. שונות הן הארצות "קיני, קניזי וקדמוני", שעליהן לא נאמר האיסור, ובהן יקבל גם שבט לוי.

למעלה מהארציות הרגילה

ובפנימיות הדברים:

את הסיבה לכך ששבט לוי לא נטל חלק בארץ, מבאר הרמב״ם (בהלכות שמיטה ויובל שם) כך: "ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ־ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה׳ לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר ׳יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל׳. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין.. אלא הם חיל ה׳, שנאמר ׳ברך ה׳ חילו׳, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר ׳אני חלקך ונחלתך׳".

לפי זה יש להבין: אם בני שבט לוי לא מקבלים נחלה בארץ בגלל היותם "חיל ה׳ המובדלים מדרכי העולם", במה שונים "קיני, קניזי וקדמוני", שבהם ייטלו הלויים חלק?

לאמיתו של דבר, שאלה זו נשאלת גם על ההלכה שהוזכרה לעיל, שבשאר הארצות שכובש מלך ישראל, מלבד ארץ ישראל, יש להם חלק. - לכאורה, הרי הלויים הינם מרוממים ונעלים מעניינים כגון אלו, שהרי הם ״חיל ה׳״!

התשובה לכך היא, שקיים הבדל עקרוני בין ירושת ארץ־ישראל, ובין כיבוש ארצות נוספות על ידי מלך ישראל.

ארץ־ישראל הובטחה לאבות בתור מתנה לבניהם, במטרה ברורה - שזו תהיה הארץ שבה יתיישבו ויחיו. זאת אומרת: כשם שלכל עם יש צורך חיוני במדינה מסודרת, ששם יוכל לחיות כראוי, כך - להבדיל - המקום של בני ישראל הוא ארץ־ישראל (אם כי, כמובן, יש בה גם קדושה מיוחדת). ולכן, קבלת חלק בארץ היא חלק מ"דרכי העולם", עניין של חיים פיזיים, ובני שבט לוי שהם "נחלת ה׳" הינם ׳למעלה׳ מעניין זה;

שונה בתכלית היא מלחמה שנלחם מלך ישראל עם שאר העמים כדי לכבוש את ארצם. למלחמה כזו יש מטרה אחרת, כדברי הרמב״ם (בהלכות מלכים תחילת פ״ה): "כדי להרחיב גבול ישראל, ולהרחיב בגדולתו ושמעו", שבעצם היא גדולתו ושמעו של הקב״ה. הרי שהוספה בגדולתם ושמם של ישראל, גורמת להוספה בגדולת אלוקיהם. ולכן גם שבט לוי קשור בכך, שהרי זוהי מלחמת ה׳.

מתנה אלקית מיוחדת

ואולם, גם לאחר שהסברנו את פשר השתתפותם של בני לוי בכיבוש ונחלה של ארצות נוספות, שאינן מייצגות את החיים הפיזיים של עם ישראל, כאמור, עדיין לא הוסברה סיבת השתתפותם בחלוקת ארצות "קיני, קניזי וקדמוני", שהם חלק מארץ־ישראל. עניין זה עדיין לא מובן: מהו ההבדל בין ארצות אלה לבין ארץ כנען?

ההסבר לכך הוא, שאם כי גם על הארצות הללו נכרתה ברית עם האבות, והן חלק מהארץ שעם־ישראל עתיד לחיות בה את חייו הטבעיים, בכל זאת, אין הן שווות לשאר חלקי הארץ. ארץ כנען אכן מבטאת את החיים הפיזיים הרגילים של עם־ישראל בארצו, אך שלוש הארצות האלו הן מתנה מיוחדת מאת הבורא.

על ארצות אלו אומר הכתוב (בפרשת שופטים יט, ח), "ואם ירחיב ה׳ אלוקיך את גבולך". כלומר: הן לא נועדו רק לשם מילוי הצורך הבסיסי במקום למטרת חיים פיזיים, אלא זוהי מתנה מיוחדת מאת הקב״ה (גם בתורת החסידות מוסבר באריכות ההבדל הרוחני בין ״ארץ שבעה אומות״ לארצות ״קיני, קניזי וקדמוני״ - כשהאחרונות הן במדרגה גבוהה יותר). אם כן, מובן שבשלוש הארצות אכן יכולים שבט לוי לקבל נחלה, בקרוב ממש.[2]

מקורות: לקו״ש חכ״ג עמוד 212. לקו"ש פינחס תנש״א. וראה שיחת י״ז תמוז תשמ"ו, בלתי־מוגה.
  1. ביאור נוסף ושונה בענין זה, ראה במאמר ד״ה לאלה תחלק הארץ, מוצאי ש״פ פינחס תשל״ח.
  2. ראה בהרחבה במעלתן של שלוש ארצות אלו במאמרנו לפרשת מטות. וראה עוד במאמרנו לפרשת נשא, בענין נחלת הלויים לעתיד לבוא, בצורה שונה מכלל ישראל.