הנה ימים באים׃ מקץ - מה ההבדל בין "קץ הימים" ל"קץ הימין"?

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לפני הגאולה, בתקופת "עקבתא דמשיחא", מתגבר הרע בעולם, בדמות מחלוקות בין יהודים ולהבדיל בין גויים, וסימנים שליליים נוספים; מצד שני - גם הטוב מתגבר, מתגלות דרכים חדשות בלימוד התורה, ונעשים מעשי צדקה וחסד בהיקף חסר תקדים * כיצד אין כאן סתירה? ומה הקשר בין כל העניין לי״ט כסלו וחנוכה? 

בהתוועדות ש״פ מקץ תנש״א, אמר הרבי (תרגום מאידיש):

"כאשר אדם נתון ועסוק בתוקף בעניין מסוים, הרי טבע בן־אדם, שכאשר מזדמנים לו עוד עניינים, הרי הוא מחפש ומוצא - לכל לראש - את הנקודה המשותפת עם העניין שבו הוא עסוק.. בנוגע לבני־ישראל, ובסרט בסוף זמן הגלות (לאחרי שכלו כל הקיצין, וכ״ק מו״ח אדמו״ר העיד שכבר עשו תשובה וסיימו הכל) - מונחים ושקועים הם ב׳אחכה לו בכל יום שיבוא׳, שבמשך כל היום (בכל יום) מחכים ומתגעגעים לגאולה האמיתית והשלמה.

"וכיוון שבני־ישראל עסוקים בלב רותח בביאת המשיח - הרי מובן, שבכל עניין מחפשים לכל לראש את השייכות שיש לו עם ׳אחכה לו בכל יום שיבוא׳. ובנידון דידן: בעמדנו בימי החנוכה - הגם שחנוכה כוללת בתוכה כמה וכמה עניינים - מדגישים לכל לראש את שייכותה עם הגאולה. סיבת היום־טוב הוא נס פך השמן שאירע בקשר עם הדלקת המנורה בבית־המקדש, ואחר־כך היתה חנוכת המקדש ע״י החשמונאים (״פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך״,). הרי זה מזכיר מיד ליהודי, ומוסיף לו עוד יותר ב״אחכה לו בכל יום שיבוא״ ובניין וחנוכת בית־המקדש השלישי, והדלקת המנורה ע״י אהרון כוהן גדול, בגאולה האמיתית והשלמה ע״י משיח צדקנו.

"...ועל דרך זה מובן גם בנוגע לפרשה שקוראים בשבת חנוכה: מיד כשיהודי שומע בקריאת התורה את המילה ׳מקץ׳ - מתעורר הוא: אהא! זה מרמז על קץ הגלות, וקץ הימים וקץ הימין, קץ הגאולה"!

שני ניגודים

השייכות של "מקץ" לגאולה, היא כפולה. "קץ" מתייחס אל קצו ותכליתו של חושך הגלות, ״קץ הימים״, סיום ימי הגלות, ובד בבד הוא מתייחס גם לעידן החדש של הגאולה, "קץ הימין".

בזוהר (ח״א סב, ב) מדובר על כך שה״קץ״ יכול להתייחס לטוב, ולחלופין - לרע: "תרי קצין אינון, חד לימינא וחד לשמאלא, ואינון תרין אורחין למהך בהון בני נשא לההוא עלמא [ = שני קיצין הם, אחד לימין ואחד לשמאל, והם שתי דרכים שילכו בהן בני האדם לאותו העולם]. קץ לימינא דכתיב (סוף דניאל) ׳לקץ הימין׳, וקץ לשמאלא דכתיב (איוב כח, ג) ׳קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר׳״. גם בפשוטו של מקרא, בפרשתנו המדברת על "מקץ שנתיים ימים", קיימות המשמעויות הללו: מצד אחד הכתוב מדבר על סיום וקץ של ישיבת יוסף בבית־האסורים; ומצד שני, הקץ מתייחס להתחלת הגאולה של יוסף (ראה לקו״ש ח״ה עמ׳ 200).

שני הביטויים הללו, הבאים זה לצד זה, הפוכים לחלוטין. ובלשון הצ״צ (בספרו ׳ביאורי הזוהר׳ ע׳ ש): ״סוף ואחרית הקליפה הוא עניין התגברות כוח הרע .. והיינו לפי שהקץ והסוף דשמאלא הוא תוקף הרע״ - ואילו "קץ הימין" מתייחס לטוב העילאי של הגאולה.

מדובר, אפוא, בשני ניגודים שבאים באותו הזמן: עם תחילת זריחתו של אור הגאולה (״קץ הימין״), מתחילה התגברות הרע - לקראת קיצו המוחלט ("קץ הימים").

הקשר בין שני הניגודים הללו נמצא במאמרי חז״ל רבים - בסוגיה הידועה בסוף מסכת סוטה העוסקת בשפל הרוחני שישרור בעולם בתקופת "עקבתא דמשיחא", ובמסכת סנהדרין בכמה מקומות. לדוגמה: "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב" (צח, א). "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות" (צז, א).

ומה באמת היא השייכות בין שני ה״קיצין"?

בירור הרע והטוב

בתורת החסידות קושרים זאת לכך, שהבעיה העיקרית שהביא חטא עץ הדעת לעולם, היא ערבוב הטוב והרע, טשטוש התחומים בין אור וחושך.

גם בתחילת הבריאה היתה מציאות של ׳רע׳ בעולם, אבל זו היתה. מובדלת ומבודדת, מבלי שיהיה מגע וקשר בינה לבין הטוב והקדושה. במצב כזה, הרע ברור ומוגדר, ובדרך־כלל הנבראים לא יטעו וילכו אחר דבר שנראה בבירור כרע וכדבר שלילי. הדבר שהביא להתגברות הרע והטומאה, הוא חטא עץ הדעת שעירבב את המושגים, ויצר מצב שבו אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב.

במצב כזה, כאשר אין הגדרה ברורה מיהו הטוב ומיהו הרע, הרע מטעה, גובר ושולט. בנוסף לכך, הרע הארוג בתוך מציאותו של הטוב, מונע ממנו להגיע לשלמותו. תפקיד הגאולה הוא לשים קץ לערבוב ולטשטוש, וליצור גבולות ברורים ומוגדרים למציאות הרע. הבירור הזה מביא לידי כך, שכאשר תתגלה האמת בבוא הגאולה, יתייחסו לרע במעמדו האמיתי. והרי השקר מצד עצמו "אין לו רגליים"; הדבר היחיד שמאפשר את קיומו של השקר וההטעיה, הוא קורטוב האמת שבו. וכאשר מסירים את הניצוץ הטוב שקיים ברע - מאבד הרע את כל קיומו, ואז הוא חוזר לממדיו המקוריים והאמיתיים.

וכך כותב רבנו הזקן (מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תג): "ענין משיח הוא בירור. פירוש, בירור הטוב מן הרע, שייפרד הרע מן הטוב, לכן לא יבוא כי אם בדור שכולו טוב או כו׳, וכל אחד נראה לעצמו כמו סיג הכסף לאחר ברירתו ממנו, יתראה הסיג בפני עצמו והכסף נקי וצח". ולכן, ההכנה של העולם לגאולה היא על ידי זה שהטוב והרע יהיו מוגדרים וברורים. באופן זה, קיימת אפילו עדיפות למצב שבו הרע שולט באופן מוחלט, אך לפחות הוא ברור ומוגדר - בהשוואה למצב שבו הרע פחות חזק, מפני שהוא מעורב בטוב.

זהו, אפוא, פשר הענין של "תתהפך כל המלכות למינות": הפיכת המלכות למינות מורה על כך שהעולם הולך ו׳מתברר׳, והולכת ומתגלה האמת שכל מלכות שאין לה שייכות למלכות שמים היא "מינות" מוחלטת; האמונה האמיתית באחדות ה׳ נמצאת רק אצל בני־ישראל. זוהי ההכנה לגאולה, כאשר יכירו כולם באמת הצרופה, וילכו אחר האמונה האמיתית הנמצאת בבני־ישראל.

זהו גם הרעיון של "דור שכולו זכאי או כולו חייב". הגאולה, כאמור, תבוא כאשר תושלם העבודה של בירור הטוב מהרע. עבודתנו היא להפריד את הרע שהתערב בטוב ולהציב גבולות ברורים ביניהם. כל עוד הטוב והרע מעורבים זה בזה - אין הגאולה יכולה לבוא. היא תבוא כאשר תתרחש אחת משתי האפשרויות: או שהטוב ידחה לגמרי את הרע ("דור זכאי"), או שהרע יגבר וישתלט על הטוב ("דור חייב"), ואז יאביד אותו הקב״ה כליל.

"יתבררו ויתלבנו ויצרפו"

בעניין זה, נביא כאן מדברי הרבי (שיחת פורים תשמ״ז - בלתי מוגה), המפרט כיצד רואים בעולם את ההכנה לגאולה בדמותם של שני ה״קיצין" האמורים:

"בזמננו מתרחשים בעולם דברים מבהילים, הן לטוב והן למוטב.

ובפרטיות - החל מעניין המחלוקת - בימינו רואים מחלוקת גם בין יהודים כאלו שמעולם לא היה אפשר לשער שתהיה ביניהם מחלוקת; זהו הפך עניינם והפך כל העניינים השייכים אליהם, ולפתע - פרצה ביניהם מחלוקת, ואפילו מלבישים את זה ב׳לשם שמים׳ וכו׳.

ולאידך גיסא, בצד הטוב, בתקופתנו יש ענייני צדקה וגמילות־חסדים, ופעולות של חסד ואהבת ישראל, במידה כזו שלא שיערו לפני זה שיהיו שייכים לזה, והיינו לנתינה לצדקה בשיעור גדול כל־כך או מסירות נפש גדולה לטובת יהודי אחר. - יש בידינו סיפורים מדורות שעברו, ובכל הדורות היתה בבני־ישראל צדקה וגמילות־חסדים, אבל עדיין לא הגיע למידה רבה כמו בזמננו.

״וכן בנוגע לעניין התורה - דווקא בדורות הכי אחרונים נתחדשו חידושי תורה, כאלו שלא שיערו אודותם ולא נזכרו כמותם בספרי הדורות הקודמים, ועד כדי כך שאופן הלימוד בזמננו הוא באופן מיוחד, ואומרים שזוהי דרך חדשה... וכאמור, השינוי הוא הן לצד הטוב, והן להפך: בין הסימנים שנמנו אודות תקופת הגאולה נזכר העניין ד׳מלכיות מתגרות זו בזו׳ (ב״ר פמ״ב, ד), אבל בימינו אלו המצב בעניין זה הוא באופן שלא שיערו כלל, ובאכזריות שלא בערך, כפי שרואים בפועל בכמה מדינות בימים אלו ממש.. ועוד עניין שלא היה בדורות הקודמים - שאין פוצה פה ומצפצף לפעול משהו בדבר!

"והנה, מכיוון שהתורה היא ׳תורה אור׳, הרי לכל דבר יש תשובה בתורה ובאופן ברור ומאיר. ואם כן, גם הביאור למצב מבהיל זה צריך להיות בתורה. ובנידון דידן, אין צורך לחפש הרבה, כיוון ש׳מקרא מלא דיבר הכתוב׳:

"לפי כל הסימנים שנאמרו בסוף מסכת סוטה, זמננו הוא קרוב ל׳אחרית הימים׳, קרוב עד כדי כך שלא שייך קרוב יותר, כיוון שמעולם לא היה קיום כל הסימנים בפועל כמו בימים אלו. - ובנוגע ל׳אחרית הימים׳ (הזמן בו יחולו שינויים בעולם ועד לשינוי עיקרי בנוגע לכל העולם כולו), מפורש בסוף דניאל: ׳יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, והרשיעו רשעים גו׳ והמשכילים יבינו׳.

"ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, דהיינו שישנם דברים כאלו שעד ׳אחרית הימים׳ הם קיימים במציאות, אבל אינם ברורים, או שנתבררו אבל עדיין מעורבים ביחד עם עניינים אחרים ולא נפעל בהם ׳ויצרפו׳, או שכבר נבררו בפני עצמם ועדיין לא נתלבנו, היינו שאינם בהירים וברורים כצבע לבן - המורה על דבר ברור שאין בו ספקות.

"אבל, כשיגיעו קרוב מאוד ל׳אחרית הימים׳ (וזהו אחד הסימנים העיקריים לזה), יהיה ׳יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים׳, רבים דווקא, היינו שלא מדובר בדבר שיקרה רק ליחיד, אלא זה יהיה המצב בנוגע ל׳רבים׳, ועד לכל ענייני העולם ממש.

"ומסיים, ׳והמשכילים יבינו׳: ה׳משכילים׳ יתבוננו ויחקרו בטעם הבירור, הליבון והצירוף. היינו שלגבי ההבנה בדבר צריך להיות ׳משכיל׳, אבל כדי לראות שכן היא המציאות בפועל (שבאחרית הימים ׳יתבררו ויתלבנו ויצרפו׳ כל הדברים) אין צריך להיות ׳משכיל׳. וכאמור, כל העניינים המבהילים האמורים לעיל, הן לטוב והן למוטב, הם דברים הנראים בעיני בשר, ואפילו לעיני הנפש הבהמית של אינו יהודי, ועד שגם הם החלו, בשנים האחרונות דווקא, להרעיש אודות השינויים במצב העולם, הן לטוב והן למוטב".

אפשר לתקן את הכוחות הנעלמים

הרבי הוסיף וביאר מהי אכן המעלה שבדבר - מדוע באמת יש צורך שהטוב והרע יתגלו ויתבררו, וכל אחד יהיה במלוא תוקפו:

"על־ידי הגילוי והבירור של כל דבר, הנה גם הכוחות (שהיו) נעלמים, נעשים כוחות גלויים, ואם יש בהם דבר בלתי רצוי הדורש תיקון, מיד מתקנים אותו או מבטלים ומהפכים אותו וכיוצא בזה; מה שאין־כן כשישנם כוחות נעלמים שאין יודעים את מצבם.

"ועל־פי זה מובן בפשטות, שב׳יתבררו ויתלבנו׳ גו׳ ישנו צד טוב, כי סוף סוף מוכרחים לתקן (לברר, ללבן או לצרף) גם את הרע שבכוחות הנעלמים. ואם יישאר בהעלם — יכול להיות שהאדם יתעסק בעניינים אחרים, אפילו בעניינים טובים, ולא יתקן את הדרוש תיקון".

ובעמדנו בימי החנוכה, נוסיף ונביא קטע מדברי הרבי העוסק בשייכות של ימינו אלה לעידן הגאולה (על־פי שיחת ש״פ מקץ תשנ״ב):

מבחינה כרונולוגית, אירע נס חנוכה בתקופה מאוחרת יותר מהניסים שלזכרם אנו מציינים את פורים ופסח. מצד שני, דווקא חג החנוכה מביע את מוטיב ה׳שמן׳, שמסמל את ה׳רזין דרזין׳, הסודות העמוקים ביותר בתורה (שהוסיפו והתגלו לאחר מכן בגילוי תורת הקבלה והחסידות, בתקופה מאוחרת עוד יותר).

הגילוי הזה שהיה דווקא בתקופה מאוחרת יחסית, קשור לשני ה״קיצין" האמורים: מכיוון שככל שמתקרבים ל״קץ הימים״, סיום הגלות, הולך החושך בעולם ומתגבר, ומתגלים גם הכוחות השליליים שהיו עד כה נעלמים ולא ברורים - יש צורך בכוחות נעלים יותר, שבאמצעותם ניתן לגבור על החושך ולהחזיק מעמד.

וסיבה נוספת בדבר: מכיוון שאנו מתקרבים ל״קץ הימין״, לגאולה, הולכת ומתחילה להתממש התופעה של התגברות הטוב, שגם הוא ׳מתברר׳ ומתגלה במלוא תוקפו. אחד הביטויים לכך הוא גילוי סודות התורה, ה׳שמן׳ שבתורה, שמהווה ׳טעימה׳ מאורו ותורתו של משיח, שעליו נאמר (תהילים פט, כא) "בשמן קדשי משחתיו".