הנה ימים באים׃ מסעי - משפט ללא מראה עיניים, ללא שמיעת דברי עדים וללא טעויות

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האם "מורח ודאין" מהווה מאפיין הכרחי אצל מלך המשיח? ומדוע ישפוט משיח ״דלים״ ו״ענוי ארץ״? * עיון במשמעות העניין שמלך המשיח ישפוט על־פי חוש הריח, דבר שמבואר בחסידות כי הוא נרמז במקום החניה האחרון של עם־ישראל במדבר - "על ירדן ירחו" 

בפרשת מסעי מונה התורה בפירוט את ארבעים ושניים המסעות שעשו בני־ישראל במדבר, מאז יציאתם מארץ מצרים ועד לחנייתם על גבול ארץ־ישראל - "על ירדן ירחו" (לג, מח). מוסבר על כך בתורת החסידות, כי במסעות אלו נרמזים השלבים שבהתקדמות הרוחנית של עם ישראל ב"מסעם" בעולם־הזה, "מסע" שתחילתו ביציאת מצרים וסיומו יהיה בעת הכניסה לארץ־ישראל שתהיה בגאולה השלמה (ראה באריכות ׳לקוטי תורה׳ לפרשתנו, ובכ״מ).

לפי זה, מבארים את דיוק לשון הכתוב, "אלה מסעי בני־ישראל אשר יצאו מארץ מצרים". לכאורה, הרי רק המסע הראשון יצא מארץ־מצרים, ומדוע קושרת התורה את כל המסעות - "מסעי" (לשון רבים) - ליציאה ממצרים?

אלא, שהיציאה ממצרים במובן הפנימי עדיין לא נסתיימה. מטרת עבודתו של היהודי בעולם הזה היא לצאת כל הזמן מ״מצרים״ - להשתחרר מן המיצרים המגבילים אותו בעבודת ה׳. היהודי מצווה להתעלות כל העת עוד ועוד, ולצאת ממיצרים וגבולים ("מצרים") נוספים. אם אתמול הוא יצא מדרגה אחת של ״מצרים״, הרי שביחס להיום - גם המצב החדש בבחינת "מצרים" ייחשב, ויש לצאת גם ממנו ולהגיע למצב נעלה יותר, וכך הלאה.

כך מתקדמים בני ישראל כל העת, ו׳נוסעים במסעות׳, עד לסיום הדרך: היציאה הסופית והמוחלטת מכל המיצרים והגבולים וההגעה למרחב האמיתי. הכוונה, כמובן, לביאת הגאולה השלמה על־ידי משיח צדקנו.

זהו הרמז ב"ירדן ירחו", מקום החנייה האחרון שבו מחכים בני ישראל עד שיוכלו לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ: "ירדן ירחו" רומז למלך המשיח, שעליו נאמר כי הוא ישפוט וידון על־פי חוש הריח - ״ירדן [=ידון] ירחו [=על־פי חוש הריח]".

בשורות הבאות נעמוד, אפוא, על מאפיין זה של משיח, שיפוט על־פי חוש הריח, ונראה עד כמה מאפיין זה מהווה דבר עיקרי לגביו.

סימן מזהה

מקורו של ייעוד זה, הוא במסכת סנהדרין (צג, ב). הגמרא מביאה את הפסוק "והריחו ביראת ה׳" (ישעיה יא, ג), המדבר על מלך המשיח, ורבא מפרש זאת במשמעות של ריח׃ "דמורח ודאין" [=שמריח ודן].

לפי זה, מוסבר המשך הכתובים: "ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח - ושפט בצדק דלים". כיצד ישפוט בצדק אם לא יפעל לפי מראה עיניו ומשמע אוזניו? הרי שופט צריך לשמוע עדויות ולחקור את העדים! אלא שמלך המשיח ישפוט על־פי חוש הריח.

רבא מוסיף ומחזק פירוש זה, על־פי הסיפור שאירע עם בר כוזיבא. בר־כוזיבא מלך שנתיים ומחצה, וכשבא ואמר לחכמים כי הוא מלך המשיח – בדקו חכמים האם הוא מסוגל לדון על־פי חוש הריח, וכשמצאו שאין לו יכולת זו, הרגו אותו! מכאן, שפרט זה מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של המשיח, עד כדי כך שחסרונו של פרט זה – מוכיח שאין זה האיש.

אולם לשיטת הרמב״ם, אין מאפיין זה - כמו כל פרט על־טבעי אחר - הכרחי אצל מלך המשיח. וכך כותב הרמב״ם (הל׳ מלכים פי״א ה״ג): "ואל יעלה על דעתך, שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו - אין הדבר כך. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה. והוא היה נושא כליו של בן־כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת". ומכאן, שאין המשיח נבחן באותות ומופתים.

הראב״ד משיג על דברי הרמב״ם ומוכיח מהגמרא האמורה, שמשיח כן צריך להיות "מורח ודאין", וגם בבן־כוזיבא עצמו ביקשו פרט זה. ומפרשי הרמב״ם מבארים שהרמב״ם מסתמך על מקורות אחרים החולקים על הגמרא (איכה־רבה ב, ב; ירושלמי תענית פ״ד ה״ה), ומהם עולה שחסרון הפרט של "מורח ודאין" אינו מעכב, ולכן זיהה ר׳ עקיבא את בן־כוזיבא כמשיח.

ואמנם נראה, כי גם לשיטת הרמב״ם המשיח יהיה מחונן בתכונות על טבעיות כמו גם ביכולת זו להריח ולדון – וכמו שכתב הרמב״ם בפירוש בהלכות תשובה (פ״ט ה״ב), שמלך המשיח הוא "נביא גדול", ובאגרת תימן כתב דברים ברורים עוד יותר – אלא שאין הכרח שתכונות אלו יופיעו בו מיד בראשית התגלותו (וראה לקו״ש חכ״ז שיחה א׳ לפ׳ בחוקותי).

משפט צדק מושלם

המהרש״א (בסנהדרין שם) מעיר, שלא זו בלבד שתהיה למשיח אפשרות לשפוט על־פי חוש הריח, אלא יתירה מזו - דווקא שיפוט מסוג זה הוא שיביא לכך שמשפטו יהיה משפט צדק (וכלשון הכתוב "ושפט בצדק דלים"):

"...דאף שאמרו ׳אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות׳ מכל מקום אפשר שיטעה בו בשוגג, וכן למשמע אוזניו אפשר שאין שופט צדק לפי האמת, שהבעל־דין יטעה בטענתו ע״י משמע אוזניו בעדות שקר, והדיין אינו שופט צדק לפי האמת. - אבל משיח לא יטעה בכל זה, שיהיה מורח ודאין, דהיינו: בחוש הריח ידין עם מי האמת, דאין בו טעות כמו בחוש הראיה והשמיעה שזכר, והוא כי חוש הריח הוא רוחני מחלק הנשמה .. אבל שאר החושים יותר גופניים והטעות מצוי בהם".

אלא שעדיין אין העניין מובן: כיצד מתאים הדבר עם חוקי התורה, שקבעה כי אפשר לחרוץ משפט רק על פי שני עדים!

הרבי מסביר (אג״ק ח״ד ע׳ קפא), כי משיח יוכל לדון בצורה זו בתור מלך, שיש לו תוקף לפי ההלכה לשפוט לפי הבנתו. עם זאת, הרי שלמלכים אחרים לא ניתנה אפשרות כזו, וכדברי הגמרא (ר״ה כא, ב), שכאשר שלמה המלך ביקש לדון דינים שלא בעדים ושלא בהתראה, יצאה בת־קול והזכירה לו את הפסוק "על פי שנים עדים"; רק למשיח תינתן אפשרות זו, משום שמלכותו נעלית יותר מכל המלכים.[1]

בתורת החסידות מבארים בצורה מעמיקה את עניינו של חוש הריח ואת המיוחד שבו, ולאור ביאור זה נוכל להבין את המשמעות המיוחדת שבכך שמשיח ישפוט על־פי חוש הריח, וכן יתבארו דיוקיים לשוניים בדברי הנביא המדבר על כך (וראה מאמר ד״ה ׳והניף ידו׳, תשי״א).

ובכן, כדי להבין את מהותו של חוש הריח נסתייע בדברי חז״ל (ברכות מג, ב): ״איזהו חוש שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף - זה הריח״. הווי אומר, הריח הוא חוש רוחני, זך ועדין, שחודר עמוק אל תוך הנפש וגורם לה עונג והנאה.

יתירה מזו: כשאדם מתעלף, מנסים לעורר אותו דווקא באמצעות חוש הריח. שאר החושים אינם מתפקדים בשעה זו או שהם מתפקדים בצורה חלקית וחלשה, ואין בהם כוח לעורר את האדם מעלפונו. רק כאשר מקרבים לאפו חומר בעל ריח חריף, מצליח הריח לחדור בעד מסך העילפון ולעורר את האדם. זאת, משום שהריח מגיע עד עצם הנפש, דרגה עמוקה שלעולם אין בה חולשה ועילפון, וכשהריח מגיע לשם, הוא מעודד את הנפש להזרים חיות חדשה לגוף, ואז האדם מתעורר מעלפונו. חוש הריח מתאפיין, אפוא, ביכולתו לגעת בשורשם של הדברים, בעצם הדבר. בכך הוא נבדל משאר החושים - כל האחרים נותנים תמונה חיצונית וחלקית בלבד, ואילו הריח מגיע למהות האמיתית של הדבר, לעצם הדבר.

תמונה מלאה ומדוייקת

זהו ההבדל בין המשפט והדין כפי שהם נערכים בימינו לבין משפטו של המשיח:

הדין והמשפט שנערכים בזמן הזה מסתמכים על ראייה, שמיעת עדויות, הסקת מסקנות באמצעות השכל, וכדומה. כל אלה מציירים תמונה מסויימת על המקרה, אך תמונה זו עדיין נשארת שטחית וחלקית כפי שמתחייב מאופיים של חושים אלה. בנוסף לכך, לשופט בימינו אין שום אפשרות לחוש מה באמת עבר על האדם בשעה שביצע את המעשה, מול אלו לחצים היה עליו להתמודד ומה התחולל בפנימיותו, בנפשו.

אך מלך המשיח, שישפוט על־פי חוש הריח, ידע את עצם הדבר. לא זו בלבד שכל פרטי המקרה יהיו גלויים לפניו, אלא הוא גם יחוש בצורה מושלמת את הרקע למעשה ואת הנסיבות שעמדו מאחוריו. חוש הריח המופלא שיינתן לו, יאפשר לו לחדור למה שמתרחש בעצם נפשו של הנידון, ובכך יוכל המשיח כשופט לקיים בשלמות את הכלל שקבע הלל הזקן (אבות פ״ב מ״ד) "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". לכן יהיה משפטו משפט צדק מאין־כמוהו.

לפי ביאור זה מוסבר יפה, מדוע אומר הנביא ״ושפט בצדק דלים״ - מדוע יתבטא משפט הצדק של משיח דוקא ביחס לעניים ודלים? במפרשים מוסבר, שהכוונה היא שמשיח ישפוט בצדק את העשירים, הנתבעים למשפט על ידי הדלים, ולא יעוות את הדין למרות כבודם.

אך לאור המוסבר לעיל, יתפרש הפסוק כי משיח ישפוט בצדק את ה"דלים" עצמם, והכוונה לאלה שהם דלים מבחינה רוחנית. משיח אמנם ישפוט אותם על כך שהם אביונים ממצוות וממעשים טובים, אך משפטו ייעשה "בצדק". הוא יבין את הנסיבות המסתתרות מאחורי מצבם, וילמד עליהם זכות.

וכך מסביר זאת כ״ק אדמו״ר הריי״צ נ״ע (לקו״ד ליקוט יח - מתורגם ללה״ק):

"הנהגתו של משיח תהיה ׳ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי ארץ׳. ׳דל׳ אינו מדריגת עני ואביון. הדל אינו רחוק מעשיר בדעת, אלא שהוא דל, שאין ידו משגת לבצע את מה שהוא מבין.

"׳עשיר בדעה׳ הוא מי שמבין מה זה טוב, לעשות טובה לזולת וכדומה, ואת זאת הוא עושה, ומה שלא טוב, כמו תאווה, לדבר רכילות או שקר וכדומה - אין הוא עושה; ה׳דל׳ הוא מי שאין ידו משגת. כלומר, גם הוא יודע מה זה טוב ומה זה רע, אלא שאת כל זאת הוא מבין במוחו, אבל אין ידו משגת להחדיר זאת בחיים, לעשות מה שטוב ולא לעשות מה שרע.

"את הדל הזה שאין ידו משגת לזקוף את קומתו, ישפוט משיח, אך המשפט יהיה בצדק, הוא ילמד עליו זכות.

"׳והוכיח במישור לענוי ארץ׳. - לענוי ארץ מגיע שיוכיחו אותם, שכן כל אדם צריך להשתדל לעורר את הזולת לעשות דברים טובים, אך מי שיהיה עניו בעיני עצמו ויאמר ׳מי אני שאעורר אחרים? מי אני שאומר לזולת?׳ - ענווה כזו מזיקה מאוד, היא מביאה לדברים הלא טובים, ולכן ראויים ענווים אלה שיוכיחו אותם.

"רואים אנו בפועל שכאשר אדם מדבר עם חברו ומעורר אותו לעשות דבר טוב, לקבוע עיתים לתורה, לעשות מצווה, לתת צדקה, לעזור ללומדי תורה וכדומה, הרי כשמדברים על כך, הדברים משפיעים.

"חובת גברא על כל יהודי, לעורר האחד את חברו, להתוועד לעיתים תכופות ולדבר אודות לימוד תורה, החזקת לומדי תורה ועוד, אך מי שאומר ׳מי אני שאעורר?׳, ׳מי אני שאומר?׳, גורם בכך ביטול תורה, ביטול החזקת התורה ועוד. אם כן, משיח ישפוט אותם אך הוא ימצא עליהם לימוד זכות".

"על ירדן ירחו"

לסיום, נביא קטע מדברי הרבי בעניין זה (משיחת ש״פ בשלח תשנ״ב, בסמיכות ליום ההילולא של כ״ק אדמו״ר הריי״צ נ״ע — יו״ד שבט):

"...השלימות העיקרית בזה נעשית בעשירי והאחד עשר בחודש אחד עשר בשנה זו - שנת הארבעים ושתים (תש״י־תשנ״ב), שכבר נשלמו כל העליות דמ״ב ימי ההילולא, וכל העליות שע״י מעשינו ועבודתינו במ״ב השנים.. שהם בדוגמת מ״ב המסעות במדבר העמים שבדור זה (דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה), ותיכף ומיד ממש נעשית הכניסה לארץ טובה ורחבה בגאולה האמיתית והשלמה".

ובשיחה אחרת (ש״פ מטו״מ תנש״א), הרבי מוסיף ומסביר את מה שנדרש מאתנו כשאנו נמצאים בתקופה שכזו:

"ויש להוסיף ולהדגיש הקשר והשייכות דאהבת־ישראל להגאולה העתידה – לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא ע״י ביטול סיבת הגלות (שבא ע״י ההיפך דאהבת־ישראל), שהרי בעמדנו לאחרי סיום מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, לאחרי סיום כל מ״ב המסעות ב׳מדבר העמים׳, נמצאים כבר ׳על ירדן ירחו׳ (דרגתו של משיח ד׳מורח ודאין׳), על סף הגאולה, בוודאי שכבר נתתקנה סיבת הגלות;

ולכן, ההדגשה דאהבת ישראל היא - בתור טעימה ועד להתחלה דהגאולה האמיתית והשלמה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמורגשת באחדותם של ישראל, מצד בחינת היחידה (דרגה החמישית) שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח, יחידה הכללית".
  1. אבל ראה זח״ב עח,א. אג״ק ח״ב ע׳ ל.