הנה ימים באים׃ מטות - היכונו להרחבת גבולות הארץ באמצעות ׳עבודת המוחין׳

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בזמן הזה ניתנו לישראל שבע ארצות, שגבולותיהן מפורטים בפרשת מסעי, ואילו לעתיד לבוא יינתנו להם שלוש ארצות נוספות - "קיני, קניזי וקדמוני" והגבול יתרחב * התהליך התחיל בהבטחת הקב״ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, נמשך בפעולה מיוחדת שנעשתה על ידי משה רבנו, שעליה אנו קוראים בפרשיות מטות ומסעי, ויסתיים בקרוב ממש על־ידי מלך המשיח

בפרשת מטות, מסופר על בקשתם של בני גד ובני ראובן להתיישב בעבר הירדן המזרחי. כיוון שהיה להם "מקנה רב", רצו לקבל חבל ארץ זה, שהוא "ארץ מקנה". בתחילה מתייחס משה רבנו לבקשתם בחומרה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?!

הוא אף משווה אותם למרגלים, שמיאנו להיכנס לארץ־ישראל ונשארו במדבר. רק לאחר מכן, כאשר בני גד וראובן הבטיחו שיבואו יחד עם שאר שבטי ישראל לכבוש את הארץ, נעתר משה לבקשתם לקבל נחלה בעבר הירדן, "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחון וגו׳" (לב, לג).

והנה, עיון בפסוק זה מעלה תמיהה עצומה: מי שביקש לקבל נחלה בעבר הירדן הם בני גד וראובן, ואילו כאשר מגיעים לשלב הנתינה בפועל מצטרף אליהם גם חצי משבט מנשה. והשאלה פשוטה: מאחר שמנשה לא מופיע בין המבקשים לקבל נחלה בחלק זה, מדוע הוא נמנה עם המקבלים?!

הרמב״ן מסביר, שמכיוון שארץ סיחון ועוג היתה גדולה במידותיה מכדי הצורך לבני גד ובני ראובן, חיפש משה רבנו קבוצה נוספת שתיאות להתיישב עמם, וחלק משבט מנשה רצה בכך. ובדרך זו הצטרף גם חלק משבט מנשה למתיישבים בעבר הירדן המזרחי. אך לכאורה, תשובה זו אינה מספקת: הרי עצם נתינתה של ארץ זו לנחלה היתה עניין של ׳בדיעבד׳, שהרי בתחילה משה שלל רעיון זה מכל וכל, ואיך לפתע ׳התהפך הגלגל׳, ומשה רבנו עצמו מציע לשבט מנשה לקבל נחלה במקום זה?

התמיהה גדולה יותר לפי דעת האומרים (שלא כדברי הרמב״ן) - ששבט מנשה לא רצה מעצמו להתיישב במקום, והיה זה מרצונו של משה בלבד. כך משמע מדברי הירושלמי (ביכורים פ״א ה״א), המסביר שיש הבדל בין צורת נחלתם של בני גד וראובן - לזו של שבט מנשה. בעוד שהראשונים נטלו ארץ זו כאילו "מעצמם", הרי ששבט מנשה קיבל זאת ביוזמתו של משה. מדברי הירושלמי נראה לכאורה, ששבט מנשה כלל לא רצה בכך מעצמו.

אם כן, יש להבין: מדוע רצה משה ששבט מנשה יתיישב אף הוא בעבר הירדן המזרחי, מחוץ לגבולות ארץ־ישראל?

בכוחו של משה רבינו

הרבי מסביר (לקו״ש חכ״ח שיחה לפרשיות מטו״מ) את הנושא בדרך ארוכה ונפלאה, ונביא כאן את תמצית נקודת הדברים:

בכמה עניינים מצינו, שדברים חשובים ומרכזיים במציאותו של עם ישראל נפעלים דווקא ע״י משה רבנו. התורה, שאין כמוה חלק בלתי נפרד מעם ישראל, ניתנה על־ידי משה שנתן את כל התורה בשלימותה, באופן כזה ש״כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - הכל ניתן למשה בסיני״. אפילו ה״תורה חדשה״ שיגלה לנו מלך המשיח, ניתנה כבר ע״י משה, אלא שבזמן הזה היא קיימת בהעלם, ומשיח יגלה אותה מתוך התורה שקיימת לפנינו;[1] לא ייתכן אצל עם ישראל מושג שקשור ב׳תורה׳, בלי קשר למשה רבנו. הכל משתייך ומתייחס אליו.

כך גם בעניין הגאולה. כל עיקרו של מושג הגאולה בישראל בא רק מכוחו ופעולתו של משה. הוא שהביא את בני ישראל לגאולתם הראשונה, ומכוחו שלו תבוא גם הגאולה האחרונה. וכדברי חז״ל: ״משה רבנו הוא גואל ראשון - הוא גואל אחרון״, ובתורת החסידות מוסבר בהרחבה, שאף כי הגאולה האחרונה תהיה נעלית באין־ערוך מגאולת מצרים, הרי השורש והכוח לגאולה העתידה נובעים דווקא מגאולת מצרים, שהיתה ע״י משה.

עניין נוסף שתופס מקום חשוב בחיי עם ישראל הוא - ארץ־ישראל. בפועל, משה רבנו אמנם לא הכניס את בני ישראל לארצם, אך קיים קשר עמוק בין כיבוש הארץ - למשה. זהו ההסבר הפנימי בסיפור התורה (ברכה לד, א) על כך שה׳ הראה למשה, לפני הסתלקותו במדבר, את כל ארץ־ישראל. לא היתה זאת ראייה בעלמא, אלא ראיית משה גרמה להמשכת קדושה בארץ. (וראה ב״ב נו, א: "כל שהראהו הקב״ה למשה - חייב במעשר"). כך מתקשר גם עניין זה של ארץ־ישראל למשה רבנו.

לעתיד לבוא תהיה בארץ־ישראל הוספה מיוחדת - אז יקבלו ישראל לא רק את ארץ שבע אומות, שגבולותיה מפורטים בפרשת מסעי, אלא הם יקבלו תוספת של שלוש ארצות. ומכיוון שכל העניינים העיקריים של עם ישראל צריכים "להתבצע" באמצעות משה, הרי נתינתן של שלוש ארצות אלו צריכה אף היא להתבצע בצורה שבה תהיה לכך שייכות למשה רבנו (כשם שגם ה״תורה חדשה״ שילמד משיח, ניתנה כבר – אם כי בצורה לא גלויה – בסיני, על־ידי משה).

וכאן אנו מגיעים לעניין שפתחנו בו: מדוע נתן משה לשבט מנשה נחלה מחוץ לארץ־ישראל, אף־על־פי שהם לא הביעו רצון לכך?

- ההתיישבות הזאת מחוץ לגבולות הנוכחיים של ארץ־ישראל, היא הכשרה והכנה להתרחבות הגבולות בימות המשיח, כששטחה של ארץ־ישראל יתפשט לשלוש ארצות נוספות. וכאמור, יש צורך בכך שהכשרה והכנה זו תיעשה דווקא ע״י משה רבנו, שהוא יהיה מי שנותן את הארץ לשבטים שינחלו בחלק זה, כי בכך נקשרת גם תוספת והרחבה זו עם משה רבנו.

תוספת כהכנה לגאולה

לפי הסבר זה נמצא, שאמנם קיימים שלושה שבטים שקיבלו נחלה בעבר הירדן, אך יש לחלק אותם לשתי קבוצות: גד וראובן קיבלו את הנחלה הזו עקב בקשתם שלהם, משום שחיבבו את ממונם וביקשו "ארץ מקנה", והיה בכך פן שלילי מסויים. לעומתם, שבט מנשה קיבל זאת מיוזמתו ורצונו של משה, ובאופן חיובי לגמרי - באופן שהוא מעין ירושת הארץ לעתיד לבוא.

הבדל זה מודגש בצורה בולטת בצורת קבלת הנחלה בפועל. גד וראובן קיבלו את חלקם בעבר הירדן, ולשם כך ויתרו על חלקם בארץ־ישראל. זאת אומרת, שנחלתם בעבר הירדן כרוכה בהפסד הנחלה בתחום הארץ. אבל אצל שבט מנשה, ההתיישבות בעבר הירדן לא באה במקום נחלה בארץ ישראל עצמה. שבט מנשה קיבל נחלה בארץ, וכתוספת לכך קיבל גם חלק בעבר הירדן.

וכך, ירושה זו של מנשה מקבילה להפליא לירושת הארץ לעתיד לבוא, כאשר התוספת של שלושת הארצות לא תביא לחיסרון בגבולותיה הנוכחיים של ארץ־ישראל. הם יישארו, כמובן, בשלמותם, אלא שתהיה תוספת לשטח הארץ.

הסבר נפלא זה מתרץ תמיהה גדולה נוספת בפרשת מסעי:

התורה מספרת על ערים שניתנו לשבט לוי שישב בהן (לה, א ואילך), והתורה מפרטת ומספרת שהיו אלה שש ערי המקלט, ועוד ארבעים ושתיים עיר. מהמשך הפרשה מתברר, ששלוש מתוך הערים הללו הן בעבר הירדן המזרחי.

ולכאורה, נשאלת השאלה: הרי הנחלה במקום זה היא עניין של חיסרון ו׳בדיעבד׳. גם אם הצורך בעצם קיומם של ערי מקלט גם בחלק זה מובן, עדיין יש להבין מדוע הקב״ה מושיב שם את הלויים? השאלה מתגברת בייחוד כששמים לב לכך ששבט לוי לא השתתף בחטא המרגלים שמאסו בארץ, והיה בעצם השבט היחיד שאכן רצה להיכנס לארץ (ראה רש״י דברים א, כ), ולמרות זאת - דוקא הוא צריך להתיישב מחוץ לגבולות הארץ!

אך לפי ההסבר האמור, מובן שהיא הנותנת: דווקא משום ששבט לוי חיבב את הארץ, הוא זכה לדבר מיוחד - התיישבות בצורה דומה לישיבה בארץ שתהיה לעתיד לבוא, כאשר יורחבו גבולות הארץ, ויכללו שלוש ארצות נוספות. למשהו מעין זה זוכה שבט לוי בזמן הזה - לקבל ערים לשבת גם בעבר הירדן, מחוץ לארץ כנען.

זו גם הסיבה לכך ששבט מנשה זכה לאותה נחלה מיוחדת, שדומה לנחלה שתהיה לעתיד לבוא, כי גם בו מצינו שרחש חיבה מיוחדת לארץ־ישראל: בפרשת פינחס (כז, א ואילך) מסופר על רצונן העז של בנות צלפחד שהיה משבט מנשה לקבל נחלה בארץ, ומפרש רש״י שם: "יוסף חיבב את הארץ.. בנותיו חבבו". כלומר, לא בכדי מציינת התורה ומדגישה ״למשפחת מנשה בן יוסף״ - בכך מוסברת חיבתן המיוחדת לארץ, בתור צאצאים של יוסף, ממשפחת מנשה.

עשר ארצות

ראינו, אפוא, שכבר בימי משה רבנו נעשו פעולות של הכנה להרחבת גבולותיה של ארץ־ישראל לעתיד לבוא, ועתה נוסיף ונפרט על טיבה ומהותה של הרחבה זו שתהיה במהרה בימינו.

בברית בין הבתרים הבטיח הקב״ה לאברהם אבינו עשר ארצות, שמתוכן קיבלו רק שבע. וכך אומרת התורה (לך טו, יח): "ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני, ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים, ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי". השבע האחרונים ניתנו לבני ישראל עם בואם לארץ בימי יהושע, ואילו ארצות "קיני, קניזי וקדמוני" יינתנו רק בימות המשיח.

מעניין, שדוקא שלושת אלו נמנו ראשונים בפסוק, ומבאר זאת ה"אור החיים", שאכן עיקר נתינתה של ארץ־ישראל מתבטא בשלוש ארצות אלו, שיינתנו רק לעתיד.

לאלו אומות הכוונה ב"קיני, קניזי וקדמוני"? בכמה מקומות נחלקו בדבר חכמי ישראל. ולדוגמה, בתלמוד ירושלמי (שביעית תחילת פ״ו): "רבי יהודה אומר: ערבייה, שלמיא ונבטייה. רבי שמעון אומר: אסיא, אספמיא ודמשק. רבי אליעזר בן יעקב אומר: אסייא, קרתינגא ותורקי. רבי אומר: אדום, מואב וראשית בני עמון".[2]

למעשה, המפרשים נוקטים כדעת רבי, שהכוונה לאדום, מואב ועמון, ויש הוכחה לדבר מנבואת ישעיה על קיבוץ הגלויות (יא, יד): "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם", ומכאן שאלו הן שלוש הארצות שיהיו בשליטת בני ישראל לעתיד לבוא. (אלא, שעדיין אין הדברים ברורים, מי מן האומות הללו הוא ה"קיני", מיהו ה"קניזי", ולמי הכוונה ב"קדמוני", ומה הקשר שבין השמות האלו לאומות המוזכרות.)[3]

וכאן נשאלת שאלה פשוטה:

הרי לאברהם הובטחו כל עשר הארצות; ומה נשתנו שלוש ארצות אלו שיינתנו רק לעתיד לבוא?

ולא זו בלבד, אלא שבזמן הזה חל איסור על עם ישראל לכבוש את ארצות קיני קניזי וקדמוני, כמו שנאמר (דברים ב), ״אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשיו.. אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל.. אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה .. וקרבת מול בני עמון, אל תצרם ואל תתגר בם, כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה". ומדוע?

מפשטות לשונם של המקראות נראה - וכך מוסבר בכמה מפרשים - שהקב״ה הבטיח לאברהם עשר ארצות, אלא שהן התחלקו: שבע מהן ניתנו לבני ישראל, אחת - לעשו (נכדו של אברהם), ושתיים - ללוט (שהלך אתו למצרים ושתק כשאמר אברהם על שרה שהיא אחותו, ולכן ירש מאברהם ארצות, כאילו היה בנו).

אלא שנתינת שלוש ארצות אלו לעשו וללוט, מוגבלת היא. וכפי שמפרש רש״י שם (דברים ב, ה) את המילים, "כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל": "עד שיבוא יום דריסת רגל על הר הזיתים, שנאמר ועמדו רגליו וגו׳", ואז יינתנו ארצות אלו לבני־ישראל.

תלוי בזכותם של ישראל

אך יש החולקים על שיטה זו (ראה בהרחבה בספר "פרשת דרכים", דרך הקודש דרוש שביעי), ולדעתם מלכתחילה הובטחו עשר ארצות אלו דווקא לבני ישראל, שהם זרעו האמיתי של אברהם, לעומת עשו וישמעאל שנקראים "זרע פסול" בגלל רשעותם.

אלא שעם ישראל לא זכה לכך בזמן הזה, ולכן יקבל נחלה זו רק לעתיד לבוא. גם מעיון בפרשת שופטים (יט, ח וראה במפרשים) נראה, כי נתינת שלוש ארצות אלו מותנית בזכותם של ישראל: "ואם ירחיב ה׳ אלוקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך". (ורש״י מפרש, שהכוונה לקיני קניזי וקדמוני, והכתוב ממשיך:) "כי תשמור את כל המצווה הזאת לעשותה אשר אנכי מצווך היום לאהבה את ה׳ אלוקיך וללכת בדרכיו כל הימים", הרי שנתינה זו תהיה כשמצבו הרוחני של עם ישראל יהיה ראוי לכך.

זה יקרה, אפוא, בימות המשיח, שאז יעמדו כל ישראל במצב רוחני נעלה.

בתורת החסידות מסבירים מה מסמלות ארצות אלו בעבודה הרוחנית של האדם, ובכך נוכל להבין באור חדש מדוע ארצות אלו יינתנו רק לימות המשיח:

לכל אדם ניתנו כוחות שכליים ורגשיים, שתפקידו "לברר" אותם. פירוש הדבר הוא, שכוחות אלו מנוצלים לא אחת ע״י הרע. מידת הגבורה, לדוגמה, יכולה להביא את האדם למעשה של פגיעה בזולת ח״ו, ובכוח החכמה הוא יכול להשכיל ב"חכמות חיצוניות" שהן זרות לקדושה. תפקיד האדם הוא לברר כוחות אלו מן הרע שבהם, ולהשתמש בהם רק בצורה טובה וחיובית, כך שכל ליבו ושכלו יהיו מוקדשים להתקשרות עם הבורא.

לאמיתו של דבר, מקורן ושורשן של המידות הרעות והחכמות החיצוניות הינו נעלה ביותר: בעולם ה"תוהו", שם האיר גילוי אלוקי נעלה ונפלא. אלא שמידות וחכמות אלו "נפלו" ב"שבירת הכלים", והתלבשו ברע; תפקיד האדם הוא להפריד אותן מן הרע, וכך מתגלה האור הנפלא של עולם ה"תוהו" שהאיר בהן לפני ירידתן.

הכחות השכליים הנעלים

ובעניין זה קיים הבדל בין הזמן הזה לתקופת הגאולה:

בזמן הזה תפקיד האדם הוא לתקן את העולם הרגשי, שמתחלק לשבע המידות. עיקר ההתמודדות של האדם בתוך עצמו מתמקדת בתחום הרגשי, במלחמה מול התשוקות והיצרים. אמנם הוא נדרש לעבוד גם בתחום השכלי, אך זהו רק כאמצעי שעל־ידו יוכל האדם לשלוט על רגשותיו, ולא כמטרה בפני עצמה. כתוב "דע את אלוקי אביך" - בהבנה שכלית, אבל המטרה של הידיעה וההבנה היא לא כדבר לעצמו, אלא כאמצעי לתיקון המידות - "ועבדהו בלב שלם".

לכן ניתנו לנו ארצות שבעת עמי כנען, שמסמלים את המידות הרעות, כדי שנעבוד ונתקן את המידות הללו וכך נברור את הטוב מהרע. שלוש הארצות הנוספות מסמלות את התחום השכלי שמתחלק לשלוש (חכמה, בינה, דעת), ולכן הן לא ניתנו לנו עד כה, כי לא זו היא העבודה שנדרשת מאיתנו בזמן הזה.

עבודה זו בתחום הרגשי תגיע לקיצה בביאת המשיח, כאשר התחום הרגשי יגיע לתיקונו המלא ובשבע מידות האדם יתגלה שורשן הראשוני והנעלה שבעולם ה"תוהו". אר־אז ייפתח עידן חדש של עבודה בתחום השכלי. השכל יהווה אז תכלית ומטרה לעצמה, ולא רק אמצעי לתיקון המידות. אז יהיה עיקר עיסוקנו בתחום ידיעת ה׳, והביטוי לכך יהיה בקבלת שלוש הארצות הנוספות, קיני וקניזי וקדמוני, שמסמלות את שלמות המוחין. במקביל, יתגלה אז שורשו של השכל שבעולם ה"תוהו", שהוא בדרגה גבוהה יותר משורשם של הכוחות הרגשיים - כשם שבאדם הכוחות השכליים נמצאים בדרגה גבוהה יותר במערכת כוחות הנפש.

אז תהיה שלמות של עשרת כוחות הנפש, שכולם יזוככו ויתוקנו ויתגלה בהם שורשם הנעלה, ושלמות של עשר ארצות. (על־פי מאמר "אל תצר את מואב", בספר ״מאמרי אדמו״ר האמצעי - דברים״ בתחילתו).

יצויין, כי מכ״ק אדמו״ר נשיא דורנו שמענו בשנים האחרונות, כי עתה בעמדנו על סף הגאולה, יש לעסוק גם בעבודת המוחין, כהכנה לירושת הארץ בימות המשיח, כאשר נירש את ארצות הקיני הקניזי והקדמוני ועבודת המוחין תהיה בשלמות, ותיכף ומיד ממש.
  1. וראה במאמרנו לחג השבועות.
  2. מקומן של ארצות אלו בקווים כלליים: ״ערבייה, שלמיא, נבטייה״ - הן, ככל הנראה, בדרומה של ארץ־ישראל. ״אסיא, אספמיא, דמשק״ - בצפונה של ארץ־ישראל. ״אסייא, קרתינגא, תורקי״ - ארצות מרוחקות מארץ־ישראל. ומקומם של "אדום, מואב, ראשית בני עמון" ברור: הן נמצאות בעבר הירדן המזרחי, מדרום לבשן ולגלעד, ארץ סיחון ועוג, וארץ אדום היא הדרומית שביניהן הנוטה מערבה.
  3. אם כי, במדרש (ב״ר פמ״ד, כג) מצאנו פירוט מסויים: "קניזי" הוא מעשו (והמפרשים מציינים לסוף פ׳ וישלח, שם נמנה בין אלופי עשו "אלוף קנז"), קיני וקדמוני הוא מעמון ומואב. ואכמ״ל.