הנה ימים באים׃ ימי החנוכה - השמן של נרות החנוכה ו"שמן קדשי" שבו נמשח המשיח

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נרות חנוכה הם זכר לנס שהיה במנורת המקדש, ובכל־זאת יש בהם מעלה לעומת נרות בית־המקדש והיא שייכת במיוחד לנושא הגאולה * על הכוח המיוחד של הנרות הללו, נרות החנוכה, שמגלים את האמת הפנימית של החושך והגלות, גילוי שיבוא לידי שלמות בימות המשיח 

באחד ממאמריו, מבאר הרבי את ההבדל בין ההשפעה הרוחנית של בני ישראל בעולם שהיתה בימי שלמה המלך (בית־המקדש הראשון), ובין ההשפעה הזו כפי שתהיה לעתיד לבוא (בבית־המקדש השלישי).

גם בימי שלמה הושפעו רבים מהעמים מבני ישראל, והקדושה האלוקית שהיתה בבית־המקדש (ובירושלים - מקום שבתו של שלמה) משכה אליה רבים מאומות העולם, שבאו לירושלים, ופעלה בהם "בירור" וזיכוך. אלא, שה"בירור" וההתעלות לא נעשו בהם במקומם הם: ה"בירור" היה יכול להתבצע רק לאחר שיצאו ממקומם ובאו אל ירושלים. זאת ועוד, לא בכל העמים נעשה ה"בירור", והיו עמים שגם בימי שלמה נותרו כפי שהם ולא נעשה בהם כל שינוי.

בימות המשיח, לעומת זאת, "יתבררו" ויזדככו כל אומות העולם. השינוי יחול בכולם וכולם יתעלו, והם לא יזדקקו לצאת ממקומם לשם כך. במקומם ובמציאותם, כפי שהם, תחול בהם ההתעלות הגדולה.[1]

עיון בדברי הרבי מגלה, כי שורשו של הבדל זה נעוץ בהבדל יסודי בין הקדושה האלוקית שהאירה בימי שלמה, ובין האור האלוקי שיתגלה לעתיד לבוא. והדברים באים לביטוי בנרות החנוכה ופרטי דיניהם, כדלהלן.

נקודת התמצית

בתורת החסידות מבואר, שבעניין ההתגלות אלוקית יש שני סוגים - יש גילוי ה"עצם" ויש "גילויים". כלומר: יש שמתגלה האור האלוקי העצמותי, ויש שמתגלים כוחות מוגדרים ומסויימים. הדבר יובן על־פי משל מנפש האדם, "מבשרי אחזה אלוקה".

הנפש מורכבת מכמה וכמה כוחות, שהם שונים במהותם, שינויים שחלקם קיצוניים ממש. יש כוח שעניינו להתענג - כוח התענוג; יש כוח שעניינו להבין ולהשכיל - כוחות השכל; יש כוח שמתייחס לזולת, הוא אוהב את הזולת או לא מחבב את הזולת - המידות, הרגשות. ועוד. ומעל לכל כוחות אלו, קיים השורש והמקור של כולם: עצם הנפש. זוהי נקודת החיות שממנה מתפשטים כל הכוחות.

והנה, בין הכוחות יש כוחות נעלים יותר, ויש פחותים במדרגתם. לדוגמה: כוח הרצון הוא נעלה וחזק יותר מהכוחות השכליים. כשאדם רוצה דבר, שכלו מסוגל להמציא לכך הסברים ונימוקים, גם אם הם מוטעים ושגויים, ואינם יאים לבעל מוח ישר והגון. דבר זה קורה משום שכוח הרצון חזק יותר מכוח ההבנה, וכתוצאה מהרצון חל שינוי, עד כדי עיוות, בהבנה הישרה. הרי שהרצון נעלה יותר מהשכל; גם ביחס ליתר כוחות הנפש, יש שינויים והבדלים ביניהם. ועם זאת, כל ההבדלים בין הכוחות נחשבים אפסיים לעומת ההבדל שקיים בין כל הכוחות לעצם הנפש, נקודת החיות.

הסבר הדבר מובן מאליו: כל הכוחות הם כוחות מסויימים, מוגדרים. זה נעלה וזה נחות, אך כולם משתווים בהיותם מוגבלים ומוגדרים בעניין פרטי מסויים - לכל אחד מהכוחות עניינו והגדרתו הוא; אך עצם הנפש - אין לה עניין פרטי. היא מופשטת מכל הגדרה ו"ציור", ואיננה מוגבלת בעניין פרטי מסויים.

אלא שיחד עם התבדלות זו של עצם הנפש, ודווקא משום כך, הרי כאשר נקודת החיות הזו ׳יורדת׳ כדי להשפיע על כוחות הנפש ולשנות אותם, אין היא מופיעה כדבר חיצוני ומובדל מהם, - כמו הרצון שמשפיע ומשנה את השכל ככוח חיצוני "שולט", שבא לחולל שינוי בכוח השכל כפי שהוא לאמיתו. כאשר שעצם הנפש מתבטא דרך השכל, אין זה כוח זר וחיצוני שמתגלה באמצעות השכל; זוהי האמת של השכל, זוהי מציאותו האמיתית של השכל (שהרי את כל קיומו ומציאותו מקבל השכל מעצם הנפש).

האמת הפנימית של כולם

כך גם יובן - להבדיל - לגבי האור האלוקי. יש דרגות רבות באור האלוקי, זו נעלה מזו, ולכל אחת עניינה הפרטי והמסויים; ויש האור האלוקי העצמותי, שמגלה את הקב״ה עצמו. בין כל הדרגות, ואף הגבוהות ביותר, לבין האור העצמותי - קיים ריחוק ערכי גדול ועצום. ועם זה, הרי כשהאור העצמותי מתגלה, דווקא אז באה לידי גילוי האמת הפנימית של כל הכוחות והדרגות הפרטיים. כשהאור האלוקי שבדרגת עולם ה״אצילות״, לדוגמה, מתגלה בעולם ה״עשייה״ - יש בכך משוס שינוי מסויים במצבו של עולם ה״עשייה״ כפי שהוא מצד עצמו. אך כשה״עצם״ בא לידי גילוי בעולם ה״עשייה״, אין כאן דבר נוסף וחיצוני. זוהי האמת לאמיתתה של עולם ה״עשייה״, שאכן מקבל את כל חיותו וקיומו מהבורא בעצמו.

וכאן אנו חוזרים להסברת ההבדל בין ההשפעה על עולם כפי שהיתה בימי שלמה - לבין ההשפעה שתהיה בימות המשיח:

בימי שלמה התגלה אור אלוקי נעלה ביותר, אבל היה זה אור ששייך לעולם ה״גילויים״. לא היה זה ה״עצם״. אור אלוקי זה אכן "משך" אליו את הניצוצות האלוקיים שהיו עד כה במקומות הנידחים ביותר, מבחינה גשמית ורוחנית, כמו שכתוב "ומלכת שבא שמעת את שמע שלמה לשם ה׳ וגו׳, ותבוא ירושלמה וגו׳" (מלכים־א י, א־ב). אבל למרות זאת, היו אומות שהגילוי לא השפיע עליהן ולא שינה בהן מאומה. וזאת משום שגם באלה שהגילוי פעל והשפיע - לא היה זה (כל־כך) בתור חשיפת האמת הפנימית שלהן, אלא (בעיקר) - השפעה חיצונית עליהן.

לצורך הבנת הענין, נשתמש בדוגמה מחכם נפלא, שמלמד אנשים בעלי רמת משכל פחותה משלו. אנשים אלו יצטרכו לבוא אל מקומו של החכם; ואילו אנשים שאינם מעוניינים כלל בקליטת דברי החכמה - לא יתפעלו אפילו אם יהיה זה החכם הגדול ביותר. וכך בענייננו: הניצוצות האלוקיים "נתבררו" רק לאחר שהגיעו למקומו של שלמה, ולא לפני כן; יש ניצוצות שנמצאים בדיוטא כה תחתונה, שהאלוקות בכלל אינה ׳מושכת׳ אותם, אינה ׳מדברת אליהם׳. אפילו אם תהיה זו הדרגה הגבוהה ביותר - הם לא מתעניינים בה כלל.

כל זה שייך בעולם ה״גילויים״; אך כאשר מתגלה האור האלוקי העצמותי - אזי משתנים הדברים לגמרי. בביאת המשיח, כשיתגלה האור האלוקי העצמותי, לא יהיו שום נבראים שיישארו בחוץ, כי הקב״ה הוא המקור והחיות של כל הנבראים, ללא יוצא מן הכלל. הוא האמת הפנימית של כולם. ולכן, כשמתגלה הקב״ה עצמו, אין מי שנותר אדיש ולא מתעניין...

שכן, התגלות זו לא תהיה דבר חיצוני ונפרד מעצם מציאות העולם; זוהי האמת, הפנימיות והתוך, של כל יושבי תבל. כמו כן, הם לא יצטרכו לבוא למקום כלשהו כדי להתעלות - שהרי הקב״ה הוא האמת הפנימית שלהם, גם כפי שהם במקומם הם.

בלשון הרבי: "לגבי עצמות אור אין סוף אין שייך מציאות שחוץ ממנו, ואדרבא, אמיתת המצאו יתברך היא המציאות של כל הנמצאים. לכן ע״י גילוי פנימיות עתיק, נרגש בכל דבר שהמציאות שלו גופא היא אלוקות. כיוון שהבירור אז יהיה ע״י שיתגלה אמיתית המציאות של הדברים המתבררים עצמם, לכן, ׳אז אהפוך אל עמים׳ כמו שהם במציאותם ובמקומם ׳לעבדו שכם אחד׳".

חשיפת המהות האמיתית

כעת נבין כיצד עניין זה מוצא את ביטויו בנרות החנוכה. נרות אלו נתקנו כזכר לנס שאירע בנרות המנורה שבבית־המקדש, ובכל־זאת אנו מוצאים כמה הבדלים בין נרות המקדש לבין נרות החנוכה.

זמן הדלקתם של נרות המקדש היה ביום, מקום הדלקתם היה בתוך בית המקדש, ובצד ימין של ההיכל. לעומתם, את נרות חנוכה מדליקים בלילה לאחר שקיעת החמה, מקום ההדלקה הוא בחוץ, בפתח הפונה לרשות הרבים (שבת כא, ב ובתוספות), ובצד שמאל.

בעצם, כל ההבדלים הללו נובעים מנקודה אחת: נרות המקדש מסמלים את האור האלוקי שבבחינת ה״גילויים״. כלומר, אור אלוקי שמאיר בדרגה מסויימת ומוגדרת; ואילו נרות החנוכה מסמלים את האור האלוקי ה״עצמי״.

בהתאם לכך, השפעת נרות המקדש על כל היקום היא כמו דבר שמשפיע על דבר שני, כך שצורת ההשפעה היא כדבר חיצוני ונוסף. הוא לא בא לגלות את האמת הפנימית שבנבראים; הוא בא בעיקר בתור הארה אלוקית נפרדת מהם, שפועלת בהם. לכן אין הנרות נמצאים במקום החושך הרוחני עצמו, ברשות הרבים. הנרות נמצאים בתוך בית־המקדש, ומשם הם מפיצים אור לכל העולם שמחוצה להם.

גם זמן הדלקתם הוא באור היום דווקא: הנרות עצמם שייכים בעיקר לעניינים המוארים והרוחניים שבעולם. מקום עמידתם גם הוא בצד ימין שמבטא את הצד החיובי והטוב, ואילו לצד שמאל (ששייך יותר לכיוון השלילי) מגיעה רק התפשטות והארה מהם. בסיכום: גם לאחר השפעתם על העולם, נשארים נרות המקדש והעולם שתי מציאויות נפרדות.

כל זה בא, כאמור, בשל היותם כוח אלוקי מוגדר ומסויים. אמנם זהו אור נעלה מאוד, אור שיש בכוחו להשפיע ולשנות את הכוחות האלוקיים הנחותים ביותר בעולם, אך גם כשהוא משפיע - הוא בא בתור כוח נפרד ונבדל; בנרות חנוכה, לעומת זאת, בא לידי ביטוי ה"עצם", האור העצמותי שמופשט מכל עניין פרטי, ולכן כשהוא בא ומשפיע על כוחות הפרטיים - הוא חושף למעשה את מהותם האמיתית והפנימית. הוא מגלה שהוא והכוחות הפרטיים, אף הנחותים ביותר, הם דבר אחד ממש.

סודו של שמן הזית

לכן נרות החנוכה נמצאים בחוץ, ברשות הרבים עצמה. נרות חנוכה מגלים כיצד "רשות הרבים" עצמה, על כל השלילה שבה, היא בעצם בריאה של הקב״ה, כל הווייתה היא מהבורא. נרות חנוכה נמצאים בצד שמאל, כי הם חושפים כיצד כל העניינים שנמצאים ב"צד השמאלי" הם בעצם כוח אלוקי, ומהותם האמיתית היא הקב״ה עצמו.

זמן הדלקת הנרות מתחיל רק לאחר שקיעת החמה, משום שבכוחם של נרות חנוכה לא רק להשפיע על ה״חושך״ וה״לילה״ (כדבר נפרד); אור נרות החנוכה נוצר כביכול מתוך חושך הלילה עצמו, וכך מגלים נרות חנוכה את העובדה שהגילוי האלוקי שהם מבטאים ומי שנראים כ״חושך״ ו״לילה״, הם למעשה דבר אחד ממש.

פרט נוסף שבו מוצא את ביטויו העניין של "גילוי העצם", הוא בהיותם של נרות החנוכה משמן זית. בשמן אנו מוצאים שני פרטים מנוגדים לכאורה; מצד אחד, הוא מובדל ומרומם מכל שאר המשקים וצף על גביהם. מצד שני, כאשר נעשה עירוב בין דבר שמנוני לדבר אחר (בבישול, למשל), השמנונית גורמת לכך ששני הגופים ייעשו לדבר אחד ממש. - בלשון ההלכה: "מפעפע בכולו".

בכך מסמל השמן את האור האלוקי העצמותי, שגם בו אנו מוצאים כי מצד אחד הוא נפרד לגמרי מכל הכוחות האלוקיים הפרטיים המוגדרים (כאמור, הכוחות הפרטיים משתווים, בהיותם מוגבלים, לעומת הגילוי העצמותי המופשט והלא־מוגבל שהוא נעלה מהם כמו השמן שצף על גבי שאר המשקים). עם זאת, הרי כשה״עצם״ משפיע על הכוחות הפרטיים, הוא אינו מופיע כדבר חיצוני, שמשפיע מבחוץ, אלא מגלה כיצד הוא וכל הכוחות הפרטיים הם באמת היינו הך. וזהו הגילוי האלוקי שמסמלים נרות החנוכה העשויים משמן - הגילוי של הבורא עצמו שהוא למעשה המציאות האמיתית של כל הנבראים, כולל ה״חושך״ וה״צד שמאל״.

לשלמות הגילוי הזה יביא משיח, שגם בו אנו מוצאים את מוטיב השמן: "בשמן קדשי משחתיו" (תהילים פט, כא), ועל שם המשיחה בשמן הוא נקרא בשם ״משיח״. כי זה עניינו של המשיח - לגלות אור עצמותי שמובדל מכל הכוחות הפרטיים ועם זאת מתאחד עם כולם, כמו השמן לעומת שאר המשקים. עליו גם נאמר (זכריה יד, ד) ״ועמדו רגליו על הר הזיתים״ - מקור השמן.

על־ידי מלך המשיח יקויים הייעוד "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד", ה״שמן״ שהמשיח יגלה יחדור בכל פרטי הנבראים ויגלה את האמת של מציאותם, ותיכף ומיד ממש.

מעובד לפי קונטרס חנוכה תשנ״ב.
  1. ראה בהרחבה במאמרנו לפרשת תולדות.