הנה ימים באים׃ חיי שרה - סעודת הלויתן: גשמית או רוחנית?

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרמב"ם אומר, כי הסעודה העתידית היא כינוי ומשל על השגה רוחנית. איך מסבירים לפי זה את עניינם של ה'לווייתן', 'שור־הבר', ו'פירות גן־עדן'? ❖ וגם על מסקנת הדברים במהותה של הסעודה, והקשר שלה עם אברהם אבינו ושרה אמנו
סעודת הלויתן – מאמר שני 

מהותה של 'סעודת הלווייתן' היתה נושא למחלוקת ידועה בין גדולי ישראל: 'סעודה' זו - מה טיבה? אם זוהי 'סעודה' פשוטה כמשמעה, נשאלת השאלה: האם זה מה שצפוי לצדיקים לעתיד לבוא, פשוט לשבת לסעודה, לאכול מבשר הלווייתן ולשתות מיין המשומר? אם נלמד אחרת, תשאל השאלה לאידך גיסא: איך נפרש את מדרשי חז"ל, שבהם מפורשים עניני הסעודה בבירור? או שמא כל אלו היו דימויים ורמזים בלבד לסודות הנשגבים?

במקורות רבים דנים בשאלה זו. ובעצם, הוויכוח קשור למחלוקת עקרונית, האם שכרו הסופי של האדם יינתן לו נשמה בגוף, או כנפש רוחנית מופשטת מגשמיות. נביא כאן את עיקרי השיטות השונות.

'מזון' - השגה רוחנית שלימה

בדברי הזוהר אפשר לראות את שתי השיטות גם יחד, אם כי מודגשת יותר השיטה המפשיטה את ה'סעודה' מגשמיותה. ואלו דבריו (תולדות קלה, א - להלן בתרגום חפשי):

"...אמר רבי אלעזר: סעודת הצדיקים לעתיד לבוא היא כמו שכתוב (משפטים כד, יא) 'ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו', וזהו מה ששנינו 'ניזונין'. ואמר רבי אלעזר, במקום אחד שנינו׃ 'ניזונין', ובמקום אחר שנינו׃ 'נהנין'. מה בין זה לזה? אלא, הצדיקים שלא זכו כל־כך, נהנין מאותו זיו, שלא ישיגו כל־כך; אבל הצדיקים שזכו, ניזונין עד שישיגו השגה שלמה, ואין אכילה ושתייה אלא זו.

"ומניין לנו זאת [שהמזון משמעותו השגה רוחנית שלימה]? ממשה, שנאמר בו (תשא לד, כח) 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה'. מדוע 'לחם לא אכל ומים לא שתה'? מפני שהיה ניזון מסעודה אחרת, מאותו זיו של מעלה, וכך היא סעודתן של צדיקים לעתיד לבוא.

"...אמר רבי יוסי: יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית - אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם, ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבוא. וזו היא האכילה והשתייה - ודאי זו היא. אמר רבי יהודה בר שלום: אם כן, מהו ה'לווייתן' ומהו ה'שור'?

"אמר רבי יוסי: והרי נאמר (ישעיה כז, א) 'בעת ההיא יפקוד ה', בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, על לווייתן נחש בריח ועל לווייתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים' [ומפסוק זה למדו חז"ל, כפי שהבאנו במאמר הקודם, על שחיטת הלווייתן לעתיד לבוא; אך כאן בזוהר מוכיחים שלא לזאת הכוונה, כי אם כן] - הרי כאן שלושה! [- ולא רק לווייתן זכר ונקבה, שהם שניים בלבד], אלא רמז הוא שרמז הנביא על המלכויות [שלעתיד לבוא יאביד אותן הקב"ה ויבטל את ממשלתן]".

גם הסעודה הגשמית תהי'

מדברים אלו עולה שה'סעודה' ומטעמיה מהווים רמזים בלבד, אך בהמשך דברי הזוהר נראה, שאמנם כיסופי הצדיקים הם לגילוי סודות התורה והנאה מזיו השכינה, אך אין זה סותר להתממשותה של הבטחת התורה המדברת על 'אכילה' גשמית׃

"... עוד אמר רבי יהושע: אותה אמונה שאמרו חכמים לרוב העולם, שמזומנים הם לאותה סעודה של הלווייתן והשור, ולשתות יין טוב השמור מאז בריאת העולם, מצאו פסוק ודרשוהו, שנאמר (בחוקותי כו, ה) 'ואכלתם לחמכם לשובע'...

"כיוון שראה הקב"ה תאוותם, אמר להם: אם תשמעו לקול המצוות - ואכלתם לשובע, כדי להניח דעתם. כך, ראו חכמים שהגלות נמשכת, הסתמכו על פסוקי התורה, ואמרו שעתידים לאכול ולשמוח בסעודה הגדולה שעתיד הקב"ה לעשות להם, ומשום כך רוב העולם סובלים את הגלות בשביל אותה הסעודה.

"אמר רבי יוחנן: אין לנו לסתור את האמונה כולה, אלא לקיים אותה, שהרי התורה העידה עליה; ואנו יודעים אמונת הצדיקים ותאוותם מה היא? 'נגילה ונשמחה בך' - ולא באכילה. 'נזכירה דודיך – מיין', ואותה סעודה העתידה יהא לנו חלק ליהנות ממנה, וזו היא השמחה והשחוק. 'ואלה תולדות יצחק' - שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא".

בעניין זה ידועה שיטת הרמב"ם, שהשכר העיקרי לעתיד לבוא יינתן דווקא לנשמות בלי גופים. וגם את הסעודה העתידית מבאר הרמב"ם (הל' תשובה פ"ח ה"ד) לאור שיטתו זו: "...חיים אלו, לפי שאין עמהם מוות, שאין המוות אלא ממאורעות הגוף - ואין שם גוף, נקראו צרור החיים, שנאמר 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים'. וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה, והוא שהתאוו לה כל הנביאים. וכמה שמות נקראו לה דרך־משל: 'הר ה׳', ו'מקום קדשו', ו'דרך הקדש', ו'חצרות ה׳', ו'נועם ה׳', ו'אוהל ה׳' ו'היכל ה׳', ו'בית ה׳' ו'שער ה׳'. וחכמים קראו לה דרך משל, לטובה זו המזומנת לצדיקים, 'סעודה', וקורין לה בכל מקום 'העולם־הבא'". מדברי הרמב"ם עולה בפירוש, כי 'סעודה' זו אינה אלא כינוי לשכר רוחני מופשט.

המהר"ל מפראג (בחידושי־אגדות לבבא־בתרא עד, ב) נוקט אף הוא שיטה זו: "...האדם אינו משיג רק הדבר המוחש, וכאשר רואה לחוש האכילה והשתייה והם גשמיים, יחשוב שכל מה שנאמר עליו 'אכילה' - גשמית, ולפיכך הוא רחוק בעיני האדם שיהיה כאן אכילה ושתייה אחר הסתלק הגוף. ואין ספק בדבר הזה כי אין מוכרח שיהיה עצם האכילה בדברים גשמיים בבשר ויין דווקא, רק עצם האכילה נקרא כאשר האדם מקבל דבר המשלים אותו, דבר זה הוא עצם אכילה ואף אם אינו בדברים גשמיים.

"ועתה ראה והבן, וכי יעלה על דעתך שהאדם כאשר היה בגן־עדן ואכל פירות גן־עדן, שהיו הפירות כמו שהם אצלנו גשמיים?! שאין ספק שפירות גן־עדן מתייחסים אל גן־עדן! רק שכל אשר מקבל האדם להשלים עצמו נקרא 'אכילה' - יהיה דבר גשמי, או מה שהוא.

"...וזהו אמרם שלעתיד לבוא יעשה הקב"ה סעודה לצדיקים מן הלווייתן ומבהמות בהררי אלף, כי מציאות אלו הם מציאות חשובים מאוד; כי, אל יעלה על דעתך כי הם מציאות גשמיים כמו הדגים אשר הם אצלנו .. רק, יש להם חשיבות בכמה מעלות, ולעתיד כאשר יקנו הצדיקים מעלה עליונה, יהיו צדיקים אוכלים אותם, שיושלמו במדרגתם ובמעלתם, ועד שיהיו אצל ישראל כל המעלות, ודבר זה נקרא 'אכילה', כי האוכל מקבל האוכל ויושלם באכילה".

'סעודה' מלשון סעד וסיוע

המהר"ל מוסיף ומפרט, שבאכילה המוכרת לנו, האכילה הגשמית, קיימים שני מרכיבים: עצם האכילה, המביאה לתחושת הנאה רגעית; והשפעת האכילה לטווח־ארוך, המזון שהיא נותנת לגוף, המספק לגוף כוח וחיים. ובכן, ב'אכילה' שעליה מדובר כאן, שהיא רוחנית במהותה, אין את מרכיב הטעם וההנאה, כמובן. היא נקראת 'אכילה' רק על־שם המרכיב השני, על שם שהיא מוסיפה בשלמותו של האדם.

וכשנדייק בלשון חז"ל (בבא־בתרא שם) נראה, שאכן לא נאמרה כאן לשון 'אכילה' - שיכולה להתפרש גם בהקשר של תחושת הטעם וההנאה - אלא לשון 'סעודה', המבטאת את הסעד והסיוע שהאדם מקבל ע"י ה'אכילה'; ובענייננו - שלמות רוחנית, שתינתן לצדיקים ב'סעודה' זו.

גם ב"תיקוני־זוהר" נראה שמדובר ב'סעודה' רוחנית (תיקון כח): "התורה היא היין המשומר". וב"זוהר־חדש" (ויצא כח, רע"ב): "'מעסיס רמוני' - זהו יינה של תורה וזהו יין המשומר כו', והם דברים העתידים להיגלות לצדיקים לעתיד לבוא".

בספר "מעשי ה'" (חלק א פרק ט) מאריך מאוד במהותה של ה'סעודה', ומביא ראיה לכך שה'סעודה' תהיה סעודה רוחנית, מדברי המדרש (שמו"ר פכ"ה, ז) המתארים את הסעודה: "...וכביכול הקב"ה מסב בראש, והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו, והקב"ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן־עדן ומאכילן מעץ־החיים, ואחר־כך מברכין לבעל הסעודה. והכל חולקין כבוד להקב"ה שהוא יצווה לברך, והקב"ה אומר למיכאל: ברך, ומיכאל לגבריאל, וגבריאל לאבות העולם, ואבות העולם חולקין כבוד לדוד...".

אם מדובר ב'סעודה' גשמית, כיצד היתה מחשבה שמיכאל וגבריאל - מלאכים רוחניים, יברכו ברכת המזון?! מכאן, שמדובר ב'סעודה' רוחנית, ו'פירות גן־עדן' ו'עץ־החיים' הם רמז לחכמת וסתרי התורה, שהקב"ה ילמד לצדיקים. היות שמדובר בדברים רוחניים, וגם 'ברכת המזון' משמשת כרמז בלבד, לכן ביכולת המלאכים להשתתף גם הם בסעודה זו ובברכה שלאחרי'.

מסקנה גשמית

אמנם למסקנת הדברים ניתן לקבוע, כי הסעודה תהיה גם גשמית. וכמו שכותב הרבי ("שערי גאולה ימות המשיח" ע' שב): "רוב המכריע של המפרשים ביארו מאמרי רז"ל אלו כפשוטן, בסעודה גופנית". ובספר "עבודת הקודש" (ח"ב פמ"א בהגהה) נראה, כי גם דברי הזוהר וכו' המדברים על הסעודה הרוחנית, אינם סותרים לקיומה של סעודה גשמית, והשיטות השונות עוסקות פשוט ברמות שונות של הסעודה, שתהיה גם גשמית - וגם רוחנית: "...והכל אמת, פנימי וחיצון, ולא פליגי".

עוד קודם שניכנס לדיון בענין עם הראיות וכו', נתייחס בקיצור לתפיסה הרעיונית העומדת בבסיסה של השיטה הזאת: מדוע באמת מדגישים שתהיה סעודה גשמית? אדרבה - האם יעלה על הדעת שבעיצומם של ימות המשיח, ימים של דעת והכרה בחכמה האלוקית, ייערך אירוע שבמרכזו, לכאורה, מושגים פיזיים וגשמיים?!...

ובכן, מלבד ההבנה הפשוטה, שהגוף שעל ידו קיימנו תורה ומצוות - ולא תמיד הוא נהנה מכך... - צריך גם הוא לקבל את שכרו (ראה "עבודת הקודש" שם), הרי שסעודה זו היא פרט אחד בתוך רעיון כללי, המבואר בהרחבה בתורת החסידות, לפיו הגוף היהודי הוא דבר קדוש ביותר, שיש בו אף יתרון לגבי הנשמה. לכן התכלית הסופית היא דווקא בכך שהנשמה תחזור לתוך גוף, וכך תקבל את השכר של "העולם הבא" - תקופת תחיית המתים.

זו איפוא גם הסיבה לכך שהסעודה, המתרכזת באכילה ושתייה גשמית, תופסת מקום נכבד בתוך הצפוי לנו בתקופת הגאולה.

בעניין זה, מביא הרבי (לקו"ש ח"א לפרשתנו - ע' 33) את דברי הזוהר בתחילת פרשתנו על הכתוב (כג, ב) "ותמת שרה בקריית־ארבע היא חברון .. ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה":

"שרה" רומזת לגוף, ו"אברהם" רומז לנשמה. - וכאשר "ותמת שרה" - הגוף מת, "בקריית־ארבע היא חברון", אותו גוף שהיה מחובר ("חברון") מארבעה יסודות (אש, רוח, מים ועפר) חוזר לעפרו, בוכה הנשמה - "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", כי הנשמה נשארת קשורה עם הגוף 'שלה'.

וכאן מתעוררת שאלה מעניינת: אם "שרה" ו"אברהם" מקבילים לגוף ולנשמה, כיצד ציווה הקב"ה את אברהם (וירא כא, יב) "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" - האם הנשמה הרוחנית ("אברהם") צריכה לציית לגוף החומרי ("שרה")?

והתשובה היא: אכן כך. "... עיקר הכוונה היא בגוף. כעת הדבר בהעלם, ולעתיד לבוא יהיה הדבר בגלוי. ועד כדי כך, שהנשמה תקבל חיות מהגוף. על האבות נאמר (סוף פרק ראשון במס' בבא-בתרא): 'הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין עולם הבא'. ולכן נאמר לאברהם: כל אשר תאמר אליך שרה - שמע בקולה".