הנה ימים באים׃ דברים - ׳כפייה דתית׳ בימות המשיח

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רש״י בפרשתנו אומר, כי אילו לא היו ישראל חוטאים, היו יכולים לכבוש את הארץ ללא מלחמה וללא כלי־נשק - האם לעתיד לבוא כן ישתמשו בכלי־נשק? * עיון בדברי הרמב״ם על שתי ה׳מלחמות׳ של מלך המשיח: "ויילחם מלחמות ה׳", ו"ויכוף כל ישראל לילך בה" 

על הפסוק בתחילת פרשתנו (א, ח) "ראה נתתי לפניכם את הארץ, באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתיכם" וגו׳ - מפרש רש״י: "באו ורשו. אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה; אילו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכין לכלי זיין". כלומר, הצורך להשתמש בנשק במלחמה, עבור כיבוש הארץ, הוא תוצאה מחטא המרגלים. לולי אותו חטא, היתה הארץ פתוחה לפניהם לכיבוש מיידי ללא מלחמות.

אומר על כך הרבי (לקו״ש חכ״ד ע׳ 19), שאם נזכה - כך יהיה גם בגאולה העתידה. נזכה לקבל את ארץ־ישראל, בשלמותה, באופן של "אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה". ובמקום נוסף אומר הרבי (שיחת ש״פ לך־לך תשנ״ב)׃ "...יש להתכונן בפועל ל׳לך־לך מארצך גו׳ אל הארץ אשר אראך׳, תיכף ומיד ממש, ונקנה את ארץ־ישראל בשלמותה, כל עשר הארצות, שהם נחלת עולם לעם היהודי ירושה לנו מאבותינו מאז ברית בין הבתרים; והחידוש עתה יהיה - שנקבל את שלושת הארצות הנוספות בדרכי נועם ובדרכי שלום, כיון שבאותו הזמן (בימות המשיח) לא יהיה שם מלחמה, אלא אומות העולם יתנו זאת ליהודים מעצמם, ברצונם הטוב".

יהיו כלי נשק או לא?

אמנם במקורות אחרים, מדובר במפורש על מלחמות שמלך המשיח ינהל. הרמב״ם (הל׳ מלכים פי״א ה״ד) מתאר את מלך המשיח ותהליך בואו, ובין השאר הוא מזכיר אותו כמי ש"יילחם מלחמות ה׳ .. וניצח כל האומות שסביביו".

הרבי מוסיף ומוכיח (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ תפה), שגם בזמן הגאולה צפויות מלחמות, מהמזמור בתהילים (מזמור קמט) הפותח בתיאור זמן הגאולה׃ "שירו לה׳ שיר חדש, תהלתו בקהל חסידים". הכתוב מתייחס ל"שיר חדש" שיהיה בזמן הגאולה, ויושר "בקהל חסידים" - הם כל בני־ישראל שיתקבצו מהגלויות;[1] והנה, בסיום המזמור מדובר על "רוממות א־ל בגרונם וחרב פיפיות בידם". הרי שגם לאחר ה"שיר חדש" של הגאולה, יש צורך ב"חרב פיפיות" למגר ולהכניע את אויבי ישראל!

ובכן, לגבי ארץ־ישראל עצמה ניתן לומר (ראה בלקו״ש שם), שלא יהיה צורך במלחמות לכיבושה, כי כבר ניתנה עליה ההבטחה האלוקית שבכחה תינתן הארץ ללא מלחמה (וכמו כן בנוגע לשלוש הארצות הנוספות: קיני, קניזי וקדמוני, כאמור); אולם משיח יכבוש גם ארצות נוספות - ובפרט אלו השכנות לארץ־ישראל, שחיוניות לשמירה על ביטחון הארץ - ולצורך כיבוש ארצות אלו תיתכן מלחמה רגילה בכלי נשק וכו׳.[2]

אלא שעדיין קיימת סתירה גדולה, לכאורה, ביחס לעצם קיומם של כלי נשק בימות המשיח:

לעומת המקורות שהבאנו, בהם נראה כי גם בימות המשיח ייתכנו מלחמות בכלי נשק וכו׳, הרי במקורות אחרים נראה שהדבר יהיה מופרך לחלוטין. נאמר במפורש בנביא (ישעיה ב, ד): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". והרמב״ם מביא זאת להלכה (הל׳ מלכים סוף פי״ב): "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות".

לאמיתו של דבר, דבר זה שנוי במחלוקת במשנה (שבת סג, א): "לא יצא האיש [בשבת] לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח [כלי נשק שונים], ואם יצא - חייב חטאת. רבי אליעזר אומר, תכשיטין הן לו. וחכמים אומרים, אינן אלא לגנאי, שנאמר: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה .. וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח?! אמר להן, אף לימות המשיח אינן בטלין".

הגמרא ממשיכה ותולה את שיטות ר׳ אליעזר וחכמים במחלוקת שמואל ור׳ חייא בר אבא:

ר׳ אליעזר סובר כשיטת שמואל, ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד גלויות בלבד". ואם העולם לא ישתנה, הרי גם לעתיד לבוא יהיו בעולם כלי מלחמה. ומכאן מסתעפת גם שיטתו לגבי שבת, שכלי נשק נחשבים כתכשיטים ואין איסור לצאת בהם בשבת לרשות הרבים (כמו כל דבר שאדם יוצא בו כלבוש וכתכשיט);

ואילו חכמים סוברים כמו ר׳ חייא בר אבא, שלעתיד לבוא כן צפוי שינוי מהותי בסדרי העולם, לרבות ביטול כלי נשק והפיכתם למסייעים בעבודת האדמה. (ולמעשה, אם כלי הנשק ייהפכו לכלי חרישה וקצירה, משמעות הדבר היא שלא זו בלבד שלא תהיה מלחמה שיהיה צורך עבורה בכלי נשק, אלא שכלי הנשק לא יישארו קיימים אפילו בתור משחק, בדוגמת המסופר בנביא - ש״ב ב. יד - על "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו"). אם כך, מובן שאי אפשר להגדירם כתכשיטים, ואסור לצאת בהם בשבת ככל כלי רגיל.

תסריט שונה, טוב יותר

והנה, כשמעיינים בפסקי הרמב״ם בנידון, מוצאים סתירה:

מצד אחד, הרמב״ם פוסק (בסוף הל׳ מלכים) כשיטת שמואל, ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד גלויות בלבד", זאת אומרת, שגם אז יתנהל העולם במתכונתו הנוכחית, כולל שימוש בכלי נשק וכו׳;

ולאידך, לגבי שבת (הל׳ שבת פי״ט ה״א) פוסק הרמב״ם, שאסור לצאת בשבת בכלי נשק - כשיטת חכמים, שכלי הנשק אינם תכשיטים, והרי כל ההוכחה על כך היא מזה שהם עתידים להתבטל בימות המשיח![3]

גם כאן, התירוץ הוא כמו בסתירות רבות נוספות בייעודי הגאולה (וראה בארוכה לקו״ש חכ״ז שיחה א לפ׳ בחוקותי - ע׳ 191 ואילך. הדרן על הרמב״ם - משיחת ש״פ לך לך תנש״א):

זמן הגאולה מתחלק בכללות לשתי תקופות. בתקופה הראשונה יקויים פסק הרמב״ם "עולם כמנהגו נוהג": משיח ועם ישראל אף יהיו זקוקים לעסוק ב"מלחמות השם", ומובן שתהיה מציאות של כלי נשק בעולם.

אולם לאחר מכן תבוא תקופה שנייה. במשך זמן הגאולה יתעלה עם ישראל במצבו הרוחני עוד ועוד ויהיה זכאי לגילוי אלוקי נעלה יותר, שישנה את העולם ממתכונתו הנוכחית באופן קיצוני. אז יתממש מה שנאמר כי בימות המשיח לא יהיו רעב ומלחמה, "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". לכן לגבי שבת פוסק הרמב״ם שכלי נשק אינם תכשיטים, כי (אמנם בתקופה הראשונה יהיו כלי נשק, אך) ביטולם בתקופה השנייה של ימות המשיח, מוכיח על מהותם ככלי חבלה ומלחמה, ולא כתכשיטים.

וכאן נוסיף ונציין את דברי הרבי, שכאשר בני ישראל יהיו במצב רוחני של "זכו", ייתכן שהתקופה השנייה הנעלית והנפלאה תופיע מיד עם בוא הגאולה. אם כן, פסק הרמב״ם על מלחמות השם של משיח וכו', מתייחס רק למצב של "לא זכו"; והיה כאשר "זכו" - צפוי תסריט שונה, טוב יותר.

כפיי' בדרכי נועם

דבר נוסף הדומה ל׳מלחמה׳ בתפקידיו של משיח, שגם בו הדבר אינו חד־משמעי וברור לחלוטין, הוא מה שאומר הרמב״ם (שם) "ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", שמשיח יכוף את בני ישראל ללכת בדרכי התורה והמצוות.

בפשטות משמע, שהפירוש הוא ׳כפייה׳ כפשוטו. וכך אומר הרבי (שיחת ו׳ תשרי תשכ״ז - בלתי מוגה): "..הלשון ׳יכוף׳ פירושו להכריח, אם כן זה סימן שנלחמים אתו .. זה צריך להיות באופן של ׳ויכוף׳, שבאם ישנו איש שאומר שלא יתערבו בחייו הפרטיים, מכיון שהוא רוצה להתנהג באופן אחר, משיח אינו מתחשב בכך, ׳ויכוף׳, הוא כופה אותו ללמוד תורה ולקיים מצוות, אמנם בדרכי נועם ובדרכי שלום, אבל באופן של ׳ויכוף׳ .. אין זה שמבקשים מהיהודי רישיון, ואומרים לו: ׳שמע, אולי תעשה כך וכך׳ - כך אמנם מתחילים, אבל אם אין זה מועיל - צריך שיהיה ׳ויכוף׳".

ובמקום אחר אומר הרבי (לקו״ש ח״א ע׳ 221): "בביאת המשיח עדיין תהיה קיימת רוח הטומאה, כביטוי הרמב״ם, לגבי משיח בן דוד: ׳יכוף כל ישראל׳ ללמוד תורה ולקיים מצוות, ביטוי המוכיח שלא הכל יעשו זאת בחפץ לב, כיון שרוח הטומאה עדיין תהיה קיימת אז, ועבודתו של המשיח תהיה להעביר רוח הטומאה מן הארץ".

אבל בשיחה אחרת (ש״פ דברים תשט״ו - בלתי מוגה), משמע שהכפייה לא מוכרחת להיות בצורה ישירה, שמשיח פשוט יכריח יהודים ללכת בדרך התורה, וייתכן שהשפעתו תהיה בדרך עקיפה׃

"עניין הכפייה שמשיח יכפה, אין הפירוש בזה כפייה בשוטים דווקא, אלא הדבר ייתכן בדברים. ויתירה מזו׃ יכולים לדבר במקום אחר לגמרי, שפלוני אינו שומע כלום, וע״י דיבור זה כופים אותו שנוטלים ממנו את האונס של היצר־הרע.

"ובדוגמת מה שאדמו״ר הזקן כותב, שכאשר נפל איזה עניין בשכלו של הרב המגיד הוא היה מוציא זאת בדיבור, אפילו אם אף אחד מהתלמידים לא היה לידו ואף אחד לא שמע, כי זה גופא שהוא ׳המשיך׳ את הדבר בעולם הדיבור - פעל בכל קצווי תבל!"...

איך מגיעים לכל היהודים?

נסיים בקטעים מתוך אחת ה״יחידויות״[4] (קונטרס ״צדי״ק למלך״ ח״ו ע׳ 177־176), בה השמיע הרבי בפני אחד השלוחים דברים ברורים ביחס לחובתנו אנו בתוך ׳מלחמה׳ זו של "ויכוף כל ישראל"׃

"מה שכתוב ברמב״ם שיהיה איש שיכוף כל ישראל, אין הכוונה בזה רק בכוח - אלא הכוונה היא בפועל. דהיינו, שאיש זה ילך ויכוף את כל ישראל לקיים תורה ומצוות. מובן שאין הכוונה שהוא בעצמו ילך לכל אחד ואחד, שהרי זהו דבר בלתי אפשרי - אלא השלוחים שלו, ושלוחי השלוחים עד מאה. ובשבילי היה מספיק, שהם רק ילכו ויגידו ליהודים שצריך לשוב לתורה ומצוות, וזה עצמו כבר היה מסייע ומביא לידי קיום ה׳ויכוף׳ (כפשוטו) - ואז, יוכלו לדבר על ׳אתחלתא דגאולה׳!"

אותו שליח שאל׃ "איך זה ייתכן?! אני אמנם אחזור לקהילה שלי, ואולי עוד אחד יחזור לקהילה שלו, ונגיד לקהילות׃ יהודים, כל הניסים שראינו בארץ־ישראל (במלחמת ששת הימים) היו כדי לומר ליהודים שצריך לחזור לתורה ומצוות - אולם אין זה עדיין ׳כל ישראל׳?!"

ועל כך השיב לו הרבי׃ "ראשית, כשאתם תעשו זאת, גם שני יעשה זאת וכן שלישי ורביעי, ואי־אפשר לדעת עד היכן יגיעו הדברים. ושנית, בעניין זה הרי יש עוד פס״ד של הרמב״ם (הל׳ תשובה פ״ג ה״ד) שהעולם שקול, וכל יחיד צריך לחשוב שעם מעשה אחד שלו ביכולתו להכריע; ממילא אינני יכול לדעת, ואי אפשר לדעת, שכאשר אתם תחזרו לאוסטרליה ותכריחו יהודי שיהיה שומר תורה ומצוות - אולי היהודי הזה, עם שמירת התורה שלו, היה מכריע ליצור את הרוב!"
  1. ראה מאמרינו לפרשת לך־לך ולפרשת בשלח.
  2. ראה כאן. - וראה (לכללות הענין) שו״ת מנחת אלעזר ח״ה סימן יב. ואכ״מ.
  3. לכאורה אפשר הי' להקשות מהסתירה שבהלכות מלכים עצמם: מחד פוסק הרמב״ם ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", ולאידך גיסא הוא כותב במפורש שבימות המשיח "לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה" - שינוי מהותי בכל טבע העולם! אך האמת היא, שאין זו סתירה מוחלטת. אפשר להסביר, שאם כי טבע העולם לא ישתנה, ולכן גם עדיין תהי׳ מציאות של כלי נשק ואפשרות למלחמה, היא לא תבוא אל הפועל מסיבה פשוטה, שאז "הטובה תהי׳ מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר", ולכן לא תהי׳ סיבה טכנית לריב ומלחמה; אך בפועל האנשים ישאירו ברשותם את כלי הנשק, למקרה שבכל זאת תהי׳ עילה שתביא לפריצת קנאה, תחרות ומלחמה. הראי׳ על כך שאכן כלי הנשק יעברו מן העולם, היא דוקא מהלכות שבת, שם נפסק שכלי הנשק אינם תכשיטים, משום שהם עתידים להתבטל לגמרי, דבר שיהי׳ בתקופה השני׳ של ימות המשיח, כבפנים (לקו״ש חכ״ז ע׳ 202 הערה 78. אבל בשיחת ש״פ לך לך תנש״א באופן אחר קצת, עיי״ש).
  4. של הגה״ח הרב שניאור־חיים גוטניק (שליט״א) מאוסטרלי׳.