הנה ימים באים׃ דברים - הרחבת הגבולות בצורה בלתי מוגבלת

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
על המשמעויות ההלכתיות והרוחניות של הייעוד שלפיו בימות המשיח "עתידה ארץ־ישראל שתתפשט על כל הארצות" * האומנם בימות המשיח לא יהיה הבדל בין ארץ־ישראל לחוץ־לארץ? ומה יהיה מעמדן של שלוש הארצות הנוספות שהובטחו לבני־ישראל לעתיד לבוא? 

בהמשך לפרשיות פינחס, מטות ומסעי, שבהן תופס נושא ארץ־ישראל מקום חשוב, עוסקת התורה גם בפרשתנו - פרשת דברים - בארץ־ישראל.

בתחילת הפרשה (א, ז) נאמר: "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, בערבה בהר בשפלה ובנגב ובחוף הים, ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת. ראה נתתי לפניכם את הארץ, באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתיכם, לאברהם ליצחק וליעקב, לתת להם ולזרעם אחריהם". גם בהמשך הפרשה, ובייחוד בסיומה, מדובר על ארץ־ישראל. מאמרנו מוקדש, אפוא, לעניין הרחבת גבולות הארץ לעתיד לבוא.

במאמרנו לפרשת מטות עסקנו בעניין ארצות הקיני, הקניזי והקדמוני - שלוש הארצות שהובטחו לעם ישראל, ויינתנו לו רק לעתיד לבוא; והנה בפרשת השבוע, אנו מגלים שארץ ישראל תתפשט לשטחים רחבים עוד יותר. הפסוק בתחלת הפרשה מדבר על ארץ ישראל כפי שהיא משתרעת ״עד הנהר הגדול נהר פרת״ - גבול רחב יותר מהגבולות המפורטים בפרשת מסעי. וגם לאחר שנוסיף עליהם את שטחן של שלוש הארצות הנוספות שיהיו אז חלק מארץ־ישראל - עדיין קיימת כאן תוספת של שטח גדול מהצד הצפוני־מזרחי של הארץ.

במקום אחר (שמות כג, לא), מצאנו תוספת לארץ ישראל מצידה הדרומי, והגבול הוא ים סוף: "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים".

כל העולם כולו

לאמיתו של דבר, בימות המשיח לא יהיו לארץ־ישראל גבולות כלשהם, שהרי הארץ תורחב ותתפשט על כל העולם כולו. וכדברי המדרש (ילקוט שמעוני ישעיה רמז תקג): "עתידה ירושלים להיות כארץ־ישראל, וארץ ישראל - ככל העולם כולו".

מה פשר הדבר שכל העולם יהיה "ארץ־ישראל"?

ובכן, נאמר בתורה (דברים יא, כד), "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה", ועל־פי זה נקבע בהלכה, שלאחר שנכבשה ארץ־ישראל לגבולותיה - הרי כל שטח נוסף שנכבש ע״י מלך ישראל, הופך להיות חלק מארץ־ישראל, וחובה לקיים בו את המצוות התלויות בארץ. מובן, אפוא, שבימות המשיח, כאשר כל העולם יהיה תחת שלטון ישראל, יהיה כל העולם "ארץ־ישראל" (וראה ׳מנחת־חינוך׳ מצוה תקכ).

כך נאמר גם בתהילים (עב, ח), בפסוק המדבר על מלכותו של מלך המשיח: "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". ומפרש ה"מצודת דוד": "ימשול מים הדרומי הנקרא הים האדום, עד ים הצפוני הוא ים אוקיינוס, ומנהר היוצא מעדן שהוא תחילת המזרח, עד אפסי ארץ - עד סוף המערב". כלומר, המשיח ישלוט על כל העולם כולו, על ארבע רוחותיו.[1]

עוד דברים ברורים בנידון זה מצינו במדרש (יל״ש יחזקאל רמז שפג): "עתיד הקב״ה להשים אתכם נוחלים מסוף העולם ועד סופו.. נמשלו ישראל כנקבה, מה נקבה נוטלת עישור מבית אביה, כך תפשו ישראל ארץ שבעה עממין שהיא עישור של שבעים אומות, ולפי שירשו כנקבה לפיכך אמרו שירה כנקבה, ׳אז ישיר משה ובנ״י את השירה הזאת לה׳ ויאמרו לאמר׳;

אבל לעתיד לבוא שהם יורשים כזכר, דכתיב ׳מפאת קדים ועד פאת ים׳, לפיכך אומרים שירה בלשון זכר, שירו לה׳ שיר חדש תהילתו בקהל חסידים״.[2]

משמעותה הרוחנית של "ארץ ישראל"

בתורת החסידות (׳לקוטי תורה׳ לפרשת מסעי פט, ב) מבוארת המשמעות הפנימית של התרחבות השטח של ארץ־ישראל.

השפע האלוקי המגיע לעולמנו עובר דרך "צמצומים" ו"לבושים" שמונעים ממנו להתגלות במלוא עוצמתו. השפע עובר דרך כמה עולמות, שבהם "עוטפים" אותו ב"לבושים", שמכהים את עוצמתו של האור הגדול, עד שנוצרת התאמה בינו לבין העולמות התחתונים. הדבר דומה לאור חזק ומסנוור, שההנאה ממנו מתאפשרת רק לאחר שהוא יעבור דרך וילונות ומסכים, שימנעו ממנו להגיע אל האדם במלוא זוהרו. וכאשר מדובר באור חזק במיוחד - יש צורך לעטוף אותו בלבושים רבים עוד יותר. כך גם האור האלוקי אינו מתגלה כמות שהוא, אלא דרך המעטה שמסתיר בעדו.

בעניין זה יש הבדל בין ארץ־ישראל לבין חוץ־לארץ: השפע האלוקי שמגיע לארץ־ישראל עובר דרך מספר קטן יותר של מסכים והסתרים, מאשר השפע שמגיע לכל העולם. ובסגנון הקבלה והחסידות, ארץ־ישראל מקבלת את השפע דרך לבוש עולם ה״יצירה״, בעוד שבחוץ־לארץ עובר השפע הסתר נוסף - עולם ה״עשייה״.

[האמת היא, שלמעשה, גם לארץ־ישראל השפע מגיע דרך לבוש ה״עשייה״, שהרי כל העולם הזה מוגדר כעולם ה״עשייה״, אלא שבשפע של ארץ ישראל המעבר בעולם ה״עשייה״ אינו פועל שום שינוי והסתר, כמו אור השמש שעובר דרך זכוכית בהירה ונשאר בטהרתו. בכוח האלוקי שמגיע לחוץ־לארץ, לעומת זאת, המעבר בעולם ה״עשייה״ גורם לצימצום והסתר נוסף].

במלים פשוטות: הכוח העליון שמשפיע חיות לארץ־ישראל הינו טהור וקרוב למקורו יותר מהכוח שמשפיע חיות לחוץ־לארץ.

אלה הם פני הדברים כיום, אבל לעתיד־לבוא תתפשט ארץ־ישראל לכל העולם - ואז יקבלו בכל העולם את השפע בצורה גלויה יותר. אז יוסר אחד המסכים המעלימים - המסך של עולם ה״עשייה״, וכך כל העולם יקבל שפע בצורה גלויה יותר, כמו שארץ־ישראל מקבלת כיום.

מאידך, אין ללמוד מכאן שבימות המשיח לא יהיה עוד הבדל בין ארץ ישראל לבין חוץ־לארץ. שכן, כפי שמובן מדברי מדרש זה עצמו, הרי יחד עם התפשטותה של ארץ־ישראל לכל העולם, ארץ־ישראל כולה תתעלה לדרגה הנעלית של "ירושלים". כלומר, חוץ־לארץ תתעלה להיות כמו ארץ־ישראל העכשווית, ואילו ארץ־ישראל תתעלה עוד יותר, והיא תקבל שפע בצורה גלויה יותר מהצורה שבה יתקבל השפע בכל העולם.

לסיכום, זה יהיה המצב בימות המשיח: כל העולם יהיה בדרגת "ארץ ישראל" (שבזמן הזה), ארץ־ישראל תהיה בדרגת "ירושלים" (שבזמן הזה), וירושלים תתעלה לדרגה גבוהה עוד יותר.

על הגורם להתעלות זו בכל העולם, מבואר בחסידות (ראה בארוכה שיחת ש״פ פינחס תנש״א), שהיא תהיה מכוח מעשיו של עם ישראל. בזמן הגלות, בני ישראל התיישבו במקומות שונים והיו מפוזרים בכל רחבי העולם ושם למדו תורה וקיימו מצוות. כך נתקדש העולם, ובזמננו אנו - הוא כבר מוכשר להתעלות זו, להיות בדרגת "ארץ־ישראל", בקרוב ממש.

כל העולם - או רק עשר ארצות?

עתה, לאחר שהצגנו את גישת החסידות בעניין הרחבת גבולות הארץ לעתיד לבוא, אנו נדרשים לברר כמה סתירות, לכאורה, בנידון זה.

נתחיל מהשאלה הבולטת ביותר: הקב״ה הבטיח שיתן לבני ישראל שלוש ארצות נוספות לעתיד לבוא. נשאלת השאלה: אם ארץ־ישראל תתפשט לכל הארצות, מה טיבה של הבטחה זו על קבלת שלוש הארצות?

שאלה זו שואל השל״ה הקדוש בספרו (׳בית דוד׳ לז, ב): "עשרה אומדת הבטיח הקב״ה לאברהם אבינו ולא נתן אלא ז׳, ולעתיד עוד ג׳. וקשה: וכי לעתיד יש גבול בדבר? הלא כתיב ׳וירד מים עד ים׳, כי בוודאי ימשול משיח מסוף העולם ועד סופו. - ואין סברא לומר שבג׳ אלו נכללו כל אומות שבעולם".

הוא מעלה אפשרות ליישוב, אך אינו מקבל אותה: "ואפשר לומר בזה כי משיח ימשול מים עד ים, דהיינו שכולם יהיו תחתיו ויעלו לו מס, אבל עשר אומות הם שלו לגמרי. אמנם גם זה דוחק, שיהיה נשאר איזה מלכות ושררה מן האומות".

מכוח קושיה זו מסיק השל״ה, כי יהיו כמה שלבים בדבר:

"על כן נראה, שכל הצלחות הגדולות לא יהיו תיכף בביאת הגאולה, רק בהמשך הזמן שתתרבה הדעה בישראל ויבואו למעלת כתנות או״ר באל״ף, אז תתבטל הקליפה מכל וכל ויתקיים וירד מים עד ים". - כלומר, הייעוד אודות השלטון על כל העולם יתקיים בתקופה מאוחרת יותר בימות המשיח, ואילו שלוש הארצות המובטחות יינתנו מיד.[3] וכאן נשאלת שאלה נוספת: ברור ששלוש הארצות המובטחות יינתנו מיד בביאת המשיח, כחלק בלתי נפרד מארץ־ישראל. אולם, עיון בנבואת יחזקאל (פמ״ז־מ״ח) המדברת על חלוקת ארץ־ישראל לשבטים לעתיד לבוא, מגלה שאין כל שינוי בגבולות הארץ. יחזקאל מדבר על אותם גבולות ממש שמדובר עליהם בתורה (בספר יהושע), והשאלה מתעוררת מאליה: הא כיצד?

שאלה זו שואל ה״צמח־צדק״ (באוה״ת בראשית עמ׳ 2334 ואילך),[4] וזו תמצית ההסבר שם:

יש להבדיל בין מצב שבו הגאולה תבוא מכוח זכותם של בני ישראל, ובין אפשרות שהגאולה תבוא רק מכוח הבטחתו של הקב״ה, בעוד שעם ישראל מצד עצמו אינו ראוי (בצורה מושלמת) לביאת הגאולה. אם ביאת הגאולה תהיה על־פי האפשרות השנייה - לא יירשו בני ישראל את הארצות הללו.

את הדברים הללו אפשר להבין מסגנון הכתובים בפרשת שופטים (יט, ח), שם אומרת התורה: "וכי ירחיב ה׳ אלוקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך", והכוונה לארץ קיני קניזי וקדמוני. הכתוב ממשיך ואומר: "כי תשמור לעשות את כל המצוה הזאת לעשותה אשר אנכי מצוך היום, לאהבה את ה׳ אלקיך וללכת בדרכיו כל הימים". הווי אומר, הרחבת גבולות הארץ תלויה בשמירת המצוות על ידי בני ישראל, ואם הם לא יהיו במצב הראוי, חלילה, לא יזכו להרחבת הגבול בשלוש ארצות אלו.

לפי זה, מיושבת השאלה האמורה: יחזקאל דיבר על האפשרות שהגאולה תבוא בכל מקרה, גם אם מצבם הרוחני של ישראל לא יהיה מושלם, ולכן הוא דיבר על הגבולות שמופיעים בתורה, ללא הארצות הנוספות, כי במצב שכזה לא יינתנו לבני ישראל ארצות אלו.

"דור זכאי"

נבואה נוספת שתובן לפי הסבר זה היא נבואת צפניה (ב, ט) על החורבן שיחולל ה׳ בעמון ומואב לעתיד לבוא: "...כי מואב כסדום תהיה, ובני עמון כעמורה, ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם" וגו׳. לכאורה, ארצות עמון ומואב הן שתיים מבין שלוש הארצות שעתידים בני ישראל לקבל, וכיצד קובע הנביא שהן תהיינה "שממה עד עולם"?!

שוב עלינו לומר, שצפניה דיבר על מצב של "לא זכו", ובמצב כזה אכן לא יקבלו בני ישראל ארצות אלו, והן תהיינה "שממה עד עולם". אך אם הגאולה תבוא במצב של "זכו", "כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה", אז יזכו בני ישראל לשבת בארצות אלו.

עם זאת, מעיר ה׳צמח־צדק׳, ייתכן שגם במצב של "לא זכו" יזכו בני ישראל בסופו־של־דבר לקבל את הארצות הללו. ההסבר לכך פשוט: גם אם ברגע הגאולה בני ישראל לא יהיו במצב של "זכו", הרי הדבר עשוי להשתנות בעתיד, לאחר שהגאולה תביא לעלייה במצבם הרוחני של בני ישראל. מכאן, שגם אם הם לא יקבלו את הארצות הללו מיד בבוא הגאולה - הם יקבלו אותן בהמשך תקופת הגאולה, לאחר שהם ׳יתבררו׳ ויזדככו.

ועל פי דברי הרבי, שפעמים רבות התבטא כי לאחר מה שעבר על דורנו זה ודאי שאנו נמצאים במצב של "דור זכאי", הרי ברור שעם בוא הגאולה נזכה לקבל גם את שלוש הארצות, ולאחר מכן - אף להתפשטות ארץ ישראל על כל העולם, תיכף ומיד ממש.
  1. ועיין לקוטי שיחות לפרשת בלק תנש״א, בטעם הדבר שבפסוק זה לא נאמר במפורש "על כל הארץ", וכדומה.
  2. בענין ״שיר חדש״ בלשון זכר - ראה במאמרנו לפרשת בשלח.
  3. (יצויין, שלכאורה אפשר ליישב את קושיית השל״ה בדרך נוספת: כפי שהוסבר למעלה, הרי על־אף ששטח ארץ־ישראל יתרחב לכל העולם, בכל־זאת תישאר קדושה מיוחדת דווקא בארץ ה״מקורית", על גבולותיה המצומצמים. בעוד שכל העולם יהיה בדרגת "ארץ־ישראל", הרי ארץ ישראל תתעלה עוד יותר ותהיה בדרגת "ירושלים". כלומר, גם אז תהיה משמעות לגבולות של ארץ־ישראל. גם לפי ההלכה האמורה, ש״כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה״ - יש שנוטים לומר, שדבר זה אמור רק ביחס למצוות התלויות בארץ, ולא לגבי קדושת הארץ (ראה אנציק׳ תלמודית ערך ׳ארץ ישראל׳. וש״נ), והדבר מתבטא גם בכך שמקום המגורים העיקרי של עם ישראל יהיה דווקא בארץ־ישראל ה"מצומצמת". הבדל זה יתבטא גם בצורת הכיבוש: בפרשתנו נאמר (א, ח) "בואו ורשו את הארץ", ומפרש רש״י: "אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה. אילו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכים לכלי זיין". כלומר, העובדה שהארץ נכבשה על ידי מלחמה - היא תוצאה של חטא המרגלים, ולולי זאת - לא היו בני ישראל נתקלים בהתנגדות. ואכן, בדברי הרבי אנו מוצאים (לקו״ש חכ״ד ע׳ 19), שבביאת המשיח, תיכבש הארץ ללא מלחמה, ואילו את דברי הרמב״ם שמשיח "ילחום מלחמות ה׳", מסביר הרבי כדברים שמתייחסים לכיבוש שאר האומות. גם כאן אנו רואים שאחרי ככלות הכל, ארץ־ישראל נותרת ארץ ייחודית, ששייכת בצורה בלעדית לעם ישראל, ולכן לא יהיה צורך במלחמה עבור כיבושה, בעוד שכיבוש יתר חלקי העולם לא יהיה כה קל ופשוט. זוהי, אפוא, כוונת ההבטחה המיוחדת על נתינת ארצות הקיני הקניזי והקדמוני לבני ישראל: אכן, כל העולם יהיה בשלטון ישראל, ובמידה מסויימת - "ארץ־ישראל". אך יהיו שלוש ארצות שיהפכו להיות חלק מארץ־ישראל במובן המצומצם יותר. הדבר יתבטא בכך שבני־ישראל יגורו בהן וכן יקבלו אותן ללא מלחמה, אלא האומות יתנו אותן להם מרצונם הטוב, כחלק בלתי נפרד מהארץ המובטחת (וראה שיחת ש״פ לך לך תשנ״ב).
  4. הוא נוקט את שיטת רש״י בביאורו לנבואת יחזקאל, שלפיה מדובר באותם הגבולות שעליהם דובר בימי משה ויהושע. אך לפי פירוש הרד״ק והמלבי״ם שם, מדובר בגבולות רחבים יותר. ואכן, אדמו״ר האמצעי, במאמרו ד״ה "אל תצר את מואב", נוקט כדעתם, ומקשר את הנבואה לקבלת שלוש הארצות הנוספות. עיין שם.