הנה ימים באים׃ בראשית - האומנם תגדל האדמה עוגות ובגדים מוכנים?

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאמרי חז״ל רבים מתארים את השבע והברכה העל־טבעיים שיהיו לעתיד לבוא בתחום הצומח * כיצד תואמים תיאורם אלו לדברי הרמב״ם שגם בימות המשיח יהיה עולם כמנהגו נוהג? ומה יהיה עתידם של עצי הסרק?

בפרשת השבוע מספרת התורה על חטא עץ הדעת והקללה שהביא לעולם כולו. אחת הקללות היא ביחס לתחום הצומח (ג, יז־יט) :"ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם"... בבוא הגאולה, יתוקן חטא עץ הדעת ותוצאותיו השליליות, והאדמה תשוב ותתן יבולה בשפע ובלי פסולת, כמו לפני החטא והרבה יותר.

באופן כללי, ניתן לחלק את מאמרי חז״ל הדנים בעניין, ומתארים את הניסים, השפע וההצלחה שיהיו בתחום הצומח, לארבעה חלקים: החלק הראשון עוסק באיכות המעולה ובכמות העצומה שתהיה בפירות וביבול, וכן בקלות הקצירה ויתר המלאכות הקשורות בכך.

החלק השני עוסק במהירות הצמיחה, שתהיה תוך יום אחד בלבד. השלישי - בכך שגם עצים שכיום אינם מניבים פירות, יתגלו כעצי־פרי מבורכים. והחלק הרביעי מדבר על כך שהארץ תתחיל לגדל עוגות ובגדים - כפי שיפורט בשורות הבאות.[1]

שפע על טבעי

כך אומרים חז״ל (בסוף מסכת כתובות): "אמרו, עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים. ושמא תאמר: יש צער לקוצרה? תלמוד־לומר (תהילים עב, טז) ׳ירעש כלבנון פריו׳. הקב״ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבת עליה ומשרה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלוא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

׳עם חלב כליות חטה׳ (האזינו לב, יד) - אמרו: עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול. ו׳דם ענב תשתה חמר׳ (שם) - אמרו: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה יש בו צער לבצור ולדרוך. העולם הבא מביא ענבה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזווית ביתו ומספק הימנה כפיטס גדול, ועציה מסיקין תחת התבשיל [וזהו פירוש הפסוק ׳דם ענב תשתה חמר׳ - שישתו את היין מיד מן הענב, ללא צורך בדריכה וביתר המלאכות].

ואין לך כל ענבה וענבה שאין בה שלושים גרבי יין, שנאמר ׳ודם ענב תשתה חמר׳ - אל תקרי ׳חמר׳ אלא ׳חומר׳ [ = שם של מידה גדולה]. כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב (ויחי מט, יא) ׳אסרי לגפן עירה׳ - אין לך כל גפן וגפן שבארץ־ישראל שאינו מוציא משוי שתי אתונות. ושמא תאמר, אין בו יין? תלמוד־לומר: ׳כבס ביין לבושו׳. ושמא תאמר אינו אדום? תלמוד־לומר: ׳ובדם ענבים׳. ושמא תאמר, אינו מרווה? ת״ל: ׳סותה׳. ושמא תאמר, אין בו טעם? ת״ל ׳חכלילי עינים מיין׳ - כל חיך שטועמו אומר לי לי. ושמא תאמר, לנערים יפה ולזקנים אינו יפה? תלמוד לומר ׳ולבן שינים מחלב׳, אל תקרי לבן שינים - אלא לבן שנים".

וכך מנבא הנביא עמוס (ט, יג): "הנה ימים באים נאם ה׳ ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה". ובפירוש מצודת־דוד: "רצונו לומר, הרבה תבואה תצמח ויהיו עוסקים בקצירה עד זמן החרישה, והחורש והקוצר יגשו ויפגשו זה בזה. וכן יפגוש דורך ענבים במי שמושך ומוליך התבואה לזריעה כי ירבו הענבים ויהיו עוסקים בדריכת הענבים עד הזריעה. והרבה ענבים יגדלו בהרים ויהיה היין נוטף מהם, והוא עניין מליצה".

מהירות ניסית

פירוש נוסף בייעוד זה של "ונגש חורש בקוצר" הוא (ויקרא־רבה פי״ז ובמפרשים שם), שהיבול יגדל במהירות עצומה, וכבר באותו יום שבו חרשו וזרעו - תהיה מיד הצמיחה. זהו, אפוא, הפירוש של "ונגש חורש בקוצר": עוד בהיות החורש בשדה, הוא יפגוש בקוצר שיבוא לקחת את היבול שצמח מיד מחרישתו וזריעתו...

גם בגמרא (שבת ל, ב) מדובר על המהירות שתהיה בשלב הצמיחה. רבן גמליאל דרש, "עתידין אילנות שמוציאין פירות בכל יום, שנאמר (יחזקאל יג, כג) ׳ונשא ענף ועשה פרי׳ - מה ענף בכל יום אף פרי בכל יום. לגלג עליו אותו תלמיד, אמר: והכתיב (קהלת א,ט) ׳אין כל חדש תחת השמש׳! אמר לו, בוא ואראך דוגמתן בעולם הזה, נפק אחוי ליה צלף" [ = יצא והראה לו צלף, שמצמיח פירותיו בכל יום]. זהו החלק השני: המהירות שתהיה בצמיחה (וראה עוד בעניין זה להלן, מדברי התורת כהנים בפרשת בחוקותי).

החלק השלישי מדבר על כך שגם דברים ממין הצומח שמוכרים לנו כיום כלא שייכים לתחום האכילה והצמיחה, יתגלו לפתע כמי שניתן לאכלם. כך דורשים חז״ל (תורת כהנים עה״פ) את הפסוק (בחוקותי כו, ד) ״ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתץ פריו״ : ״ונתנה הארץ יבולה - לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעושה בימי אדם הראשון, ומניין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? תלמוד־לומר (תהילים קיא, ד) ׳זכר עשה לנפלאותיו׳ [ = כלומר, כבר בעולם הזה עשה מעין וזכר לנפלאות העתיד], וכן הוא אומר (בראשית א, יא) ׳תדשא הארץ דשא עשב׳ - מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות.

ועץ השדה יתן פריו - לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומניין שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומו? תלמוד־לומר ׳זכר עשה לנפלאותיו׳, ואומר ׳עץ פרי עושה פרי למינו׳ - מלמד שבו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות. מניין שהעץ עתיד להיות נאכל? תלמוד־לומר ׳עץ פרי׳ — אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר ׳עושה פרי׳, אם כן למה נאמר ׳עץ פרי׳? לומר לך: מה פרי נאכל, אף העץ נאכל. ומניין שאף אילני סרק עתידין להיות עושים פירות? תלמוד־לומר ׳ועץ השדה יתן פריו׳".

הווי אומר, גם העץ יהיה בר־אכילה, וגם אילני סרק יתחילו להוציא פירות. וכך נאמר גם בסוף מסכת כתובות: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ־ישראל שיטענו פירות, שנאמר (יואל ב, כב) ׳כי עץ נשא פריו, תאנה וגפן נתנו חילם׳". - מדכתיב ׳תאנה וגפן נתנו חילם׳ הרי עץ פרי אמור. מה תלמוד־לומר ׳כי עץ נשא פריו׳? - אף אילני סרק ישאו פרים" (רש״י).

גלוסקאות ובגדים – האומנם?

אך הייעוד המפתיע ביותר והחורג לגמרי מכל חוקי הטבע, הוא שהארץ תתחיל להצמיח בגדי פאר מושלמים ומיני מאפה מוכנים לאכילה. כך מספרת הגמרא (שבת ל, ב) שרבן גמליאל דרש: "עתידה ארץ־ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" [ = מיני מאפה ובגדים]. רבן גמליאל דרש זאת מהכתוב (תהילים עב, טז) "יהי פיסת בר בארץ", ודורש את המילים "פיסת־בר" על מזון מוכן: בר הוא מזון שרוחבו כרוחב פס היד (״פיסת״) - גלוסקאות. כמו כן הוא דורש מילים אלו על הבגדים: "פיסת" כמו "כתונת פסים", ו"בר" מתפרש: נקי ויפה (כמו "ברה כחמה").

הגמרא מוסיפה ומספרת על אחד התלמידים שליגלג על רבן גמליאל, ואמר לו: "אין כל חדש תחת השמש". אמר לו רבן גמליאל: "בוא ואראך דוגמתן בעולם הזה", והראה לו כמהין ופטריות - "שיוצאין כמו שהן בלילה אחד ורחבין ועגולין כגלוסקאות" (רש״י). ואשר לכלי מילת הראה לו "סיב כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הקור של דקל כשהוא דק".

וכאן עלינו לברר: האם כל הניסים והנפלאות הללו יתקיימו כפשוטם?

דימוי ומשל

ובכן, יש שאכן מפרשים כך, כמו ה"עין יעקב" ("כי מכוח קללת האדם הראשון שנתקלל (פרשתנו ג, יט) ׳בזעת אפיך תאכל לחם׳, על כן אוכלין מתוך דוחק וטורח הקצירה וטחינת והכנת המאכל, אכן לעתיד שכבר יתוקן חטא אדם אז יחזור הדבר כבראשונה כמו קודם החטא"), וה"עץ יוסף" ("עיקר העניין כי באמת ניתן בטבע הארץ שתוציא פת מבושלת בלי פסולת מאומה, וכן גדולה מאוד מכמו שהיא עתה... רק שאחר־כך נתקללה האדמה בסיבת חטא אדם הראשון.. ולעת קץ יתוקן הכל כבראשונה").

ואולם, הרמב״ם כותב במפורש (בהלכות מלכים תחלת פרק י״ב) כי גם בימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, ו״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד״. - כיצד יפרש הרמב״ם את דברי הגמרא?

ובכן, הרמב״ם בעצמו מתייחס לסוגיא זו (פירוש המשניות הקדמה לפרק חלק), ומסביר: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. ויהיו בימיו עשירים ואביונים, גיבורים וחלשים, כנגד זולתם, אבל באותם הימים יהיה נקל מאוד על בני האדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול האדם יגיע לתועלת גדול.

וזהו שאמרו ׳עתידה ארץ־ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת׳, לפי שבני־אדם אומרים, כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן: ׳פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל׳. והראיה על זה מה שנאמר ׳ובני נכר אכריכם וכורמיכם׳, להודיע שיש שם זרע וקציר. ולכן צדק החכם הזה שאמר המאמר הזה על תלמידו כשלא הבין דברו וחשב שהוא על פשוטו. והשיבו כפי השגתו - ולא היתה אותה התשובה תשובה האמיתית".[2]

אך עדיין אין הדבר מובן דיו: מה יאמר הרמב״ם על כך שעתידים אילני סרק לעשות פירות, או על כך שהעץ עצמו יהיה בר אכילה - תופעות שללא ספק אינן תופעות טבעיות! (ובענין זה, גם אין לפרש זאת כמשל וכדימוי, שהרי חז״ל אומרים בפירוש "כמו שהיה בימי אדם הראשון" וכו׳, ומכאן שהדברים כפשוטם).

שתי תקופות

מסביר על כך הרבי (לקו״ש חלק כ״ז שיחה א׳ לפרשת בחוקותי), כי גם לדעת הרמב״ם צפויה תקופה של ניסים ונפלאות, אך היא לא תהיה מיד בבוא הגאולה, אלא בתקופה מאוחרת יותר.

כלומר:

בתחילת בואו, יעסוק משיח בתפקידו העיקרי - להביא את עם ישראל למצב של שלמות בקיום התורה והמצוות, וכן להחזיר את כל העולם לדרך הטוב, הצדק והיושר, תפקיד שאמור להתבצע בתוך גדרי הטבע הרגילים.

הניסים והנפלאות גם הם יתרחשו, אך כתוספת "צדדית" שתבוא מאוחר יותר, כתוצאה וכשכר על המצב הרוחני הנעלה שיהיה בעולם בכלל, ובעם ישראל בפרט.

אם כן, גם לדעת הרמב״ם מתפרש הייעוד של "אילני סרק עתידין להיות עושים פירות" כפשוטו, אם כי בתקופה מאוחרת יותר.

[הסיבה לכך שהרמב״ם מפרש את מאמר חז״ל על גלוסקאות וכלי מילת מוכנים שתוציא הארץ - שלא כפשוטו, היא משום שמאמר זה מתבסס על הפסוק "יהי פיסת בר בארץ", פסוק (במזמור ע״ב בתהילים) המתאר את מלכותו ושלטונו של המשיח ופעולתו בהכוונת העולם לצדק ויושר - והרי הניסים והנפלאות אינם חלק מהגדרת פעולתו של משיח (אלא תוספת שתבוא מאוחר יותר)].

הרבי מוסיף ומסביר, לפי חלוקה זו, את השינוי בין לשון ה׳תורת כהנים׳ בדברו על עתידם של אילני סרק ובין לשון הגמרא בעניין זה. בתורת כהנים נאמר "אילני סרק עתידין להיות עושים פירות", ואילו בגמרא הלשון הוא: "עתידין אילני סרק שבארץ־ישראל שיטענו פירות". ועוד: בתורת כהנים מדובר על אילני סרק סתם, ובגמרא מדובר על אילני סרק שבארץ־ישראל דווקא. מה הסיבה להבדלים אלו?

אלא, שבתורת כהנים מדובר על התקופה השנייה של ימות המשיח, שבה ישתנה טבעם של עצי הסרק והם יתחילו לעשות פירות, כמו עצי פרי רגילים. ולא רק אילני הסרק שבארץ־ישראל, אלא גם אלו שבכל העולם כולו. ואילו בגמרא מדובר על התקופה הראשונה, שבה באופן כללי יימשכו חוקי וגדרי הטבע להתנהל כסדרם, ו"עולם כמנהגו נוהג".

מובן, אפוא, שעצי הסרק שבכל העולם לא ישנו את טבעם, וגם אלו שבארץ־ישראל - לא יהיה שינוי מהותי בטבעם. בעצם, הם יישארו עצי סרק, אלא שבפועל הם יעשו פירות. לכן אומרת הגמרא "עתידין אילני סרק שבארץ־ישראל שיטענו פירות", כי גם כשיעשו פירות - יהיה זה כ"מטען־חריג", לא כגידול רגיל של פירות.

ומכיוון שכך, אין בכך משום סתירה ל"עולם כמנהגו נוהג". שכן, תופעה זו של נס שמוגבל לזמן או מקום מסויים, היתה מאז ומתמיד, כמו ירידת המן במדבר ארבעים שנה רצופות, ועוד. וכך כאן, יהיה זה נס שהתרחשותו מוגבלת לתחום ארץ־ישראל בלבד, ואילו כל העולם - כמנהגו נוהג. רק בתקופה השנייה יתחולל שינוי מהותי בטבעם של עצי הסרק, והם יהיו לעצי־פרי רגילים ממש.
  1. על הצורך והחשיבות בניסים שיהיו לעתיד בתחום הגשמי, ראה במאמרנו לפרשת בחוקותי.
  2. אגב, בפירוש "עיני יצחק" על ה״עין יעקב", מוצע פירוש מעניין שמסביר כיצד הייעוד של "עתידה ארץ־ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" אינו חורג לגמרי מגדרי הטבע: "נראה שאין כל חדש תחת השמש, רק שיהיה כל חיטה גדולה מאוד בכמותה ככיכר גדול ממש, וגם על־ידי המטר והשמש תתחמם ותאפה בעצמה ותוכשר לאכילה כמו שהיא מבלי שום טחינה ורקידה ולישה ואפיה, ולא יהיה מעורב בה שום פסולת כלל כמו התפוחים הראויים לאכילה כמו שהם". הסבר דומה הוא אומר ביחס לכלי מילת: "נראה גם בזה לפרש, שתתגדל ותתפשט הפרחים בעלים רחבים מאוד, כמה וכמה אמות, ויהיו מיופים בכל מיני צבעונים יפים וגם יהיו חזקים מאוד, ועל־ידי־זה יהיו ראויים לעשות מהם מלבושים ובגדי כבוד, כמו בגדי משי היום, ואין זה נקרא דבר חדש, רק שאותם הפרחים יתגדלו ויתייפו ויתחזקו יותר בכמות ואיכות".