הנה ימים באים׃ בחוקותי - גם המעדנים הגשמיים יסייעו לידיעת הבורא

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מדוע האמונה שבימות המשיח יהיו חיים טובים ונוחים היא חלק מהאמונה בביאת המשיח? * ובכלל, איזה מקום של חשיבות יהיה לייעודים הגשמיים בימים שבהם הכל יעסקו בידיעת ה׳ ויהיה גילוי אלוקות בעולם? * ומה המשמעות של הייעוד ״בו ביום שהוא נטוע - בו ביום עושה פירות"? * על הטובה שתהא מושפעת לעתיד לבוא 

חז״ל בתורת כהנים מפרשים את הפסוק בפרשתנו (כו, יד) "ונתנה הארץ יבולה" כמתייחס לימות המשיח: "לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעושה בימי אדם הראשון.. הארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה".

גם המשך הפסוק, "ועץ השדה יתן פריו", מתפרש על אותה התקופה, והפעם ביחס לעצים: "בו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות.. העץ עתיד להיות נאכל.. אילני סרק עתידים להיות עושים פירות".

ייעודים אלו עוסקים במה שצפוי לנו בימות המשיח בתחום הצומח; גם במקומות נוספים הפליאו חז״ל בניסים ונפלאות שיהיו אז, דווקא בתחום הדברים החומריים. כך למשל אמרו חז״ל במסכת כתובות (קיא, ב): "עתידה ארץ־ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת.. אין לך כל אילן סרק שבארץ־ישראל שאינו מוציא משוי שני אתונות״, ועוד.[1]

ולכאורה, הדבר דורש ביאור: הרמב״ם (הלכות מלכים פי״ב ה״ה) מתאר את ימות המשיח, כימים שבהם "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם".

מובן מאליו, שכאשר האדם והעולם נמצאים במצב שבו כל העולם עוסק רק ב"דעה את ה׳", אין כל ערך וחשיבות לדברים הגשמיים. ובעצם, הדבר נרמז גם בלשונו של הרמב״ם עצמו, שאומר שבימות המשיח יהיו "כל המעדנים מצויין כעפר", ויש מפרשים שההשוואה ל"עפר" דווקא מלמדת אותנו שאמנם יהיו מעדנים בכמות עצומה, אך חשיבותם תהיה כמו עפר, דבר שאין בו צורך.

אם כן, נשאלת השאלה: מה עניין הייעודים הגשמיים לעתיד לבוא?

העולם יתוקן

לא רק במדרשי חז״ל מצוי איזכור של השפע הגשמי שיהיה לעתיד לבוא; עניין זה מופיע גם בהלכה. הרמב״ם כותב (בסיום ספר היד): "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר". כידוע, ספר היד החזקה הוא ספר הלכות שמכיל רק הוראות מעשיות בחייו היום יומיים של האדם. נשאלת השאלה: איזו הלכה מתבטאת בתיאור ימות המשיח כימים של שפע גשמי?

אלא, שבכך הרמב״ם מלמד אותנו, כי חובת האמונה בביאת המשיח איננה רק להאמין אמונה כללית בעצם ביאתו; גם האמונה שבאותו הזמן תהיה הטובה הגשמית מושפעת הרבה, היא חלק בלתי נפרד מהאמונה במשיח.

מדוע יש חובה להאמין גם בכך? הרי מטרתה של ביאת המשיח היא רק להביא לשלמות רוחנית, לקיום מצוות בצורה מושלמת? אמנם יש צורך במנוחה ושפע גשמי כדי לתת לאדם מנוחה ומרגוע, וכך יוכל לעסוק בתורה ומצוות בלי הפרעות, אך אף־על־פי־כן הרי המנוחה שתהיה לאדם שיקיים את המצוות אינה אלא פרט צדדי, ומדוע מהווה האמונה בעניין זה חלק בלתי נפרד מעצם האמונה בביאת המשיח?

התשובה לכך היא, שמטרתן של כל המצוות היא להביא לידי מצב שבו העולם יתנהל לפי רצון הבורא. מטרה זו תושג בצורה מושלמת רק כאשר העולם לא יפריע במאומה לקיום המצוות. כל עוד קיימים בעולם מצבים כמו מלחמה או רעב שמפריעים לאדם לקיים את המצוות, ולו במקצת, עדיין לא הושגה המטרה במילואה.

דבר זה יתרחש רק בימות המשיח, כשלא יהיו בעולם מצבי רעב ומלחמה. או־אז, לא זו בלבד שהעולם לא יפריע לקיום המצוות, אלא הוא גם יסייע, וכך הוא ימלא את ייעודו האמיתי - שהעולם יתנהג בהתאם לרצון ה׳. לכן, חובה להאמין שבימות המשיח יחול שינוי בחיים הגשמיים, כי בכך ניתן ביטוי לעובדה שיבוא יום והיקום כולו יתאחד עם הרצון האלוקי, ובתור שכזה רק יסייע לאדם בקיום המצוות.

אך עדיין יש לתמוה:

לפי האמור, מובנת החובה ההלכתית להאמין בכך שלעתיד לבוא העולם יהיה מושלם לחלוטין, גם מבחינה גשמית, ולא יהיה מחסור בצרכיו הגופניים של אדם שעובד את ה׳. אבל, מהתיאור המפורט של הדברים במדרשי חז״ל, נראה שהם התייחסו לכך כעניין חשוב כשלעצמו, ולא רק כאמצעי שעל־ידו יוכל האדם ללמוד תורה ולקיים מצוות בשלמות. וכל כך למה?

תמריץ ועידוד

שאלה דומה נשאלת לגבי עצם העניין של שכר המצוות, גם השכר שניתן בזמן הזה ושעליו נאמר בפרשתנו: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם - ונתתי גשמיכם בעתם". ואכן, המפרשים שואלים (ראה אברבנאל וכלי יקר בפרשתנו): מדוע מדבר הכתוב על השכר הגשמי, שהינו חסר החשיבות בהשוואה לשכר הרוחני - בעוד שלגבי השכר הרוחני, התורה כמעט אינה אומרת דבר, על־אף שהוא הוא השכר הטוב והאמיתי?

(לפי ביאור אחד של המפרשים, ההתייחסות הנכונה להבטחת השכר הגשמי המופיעה בפרשתנו, אינה כאל שכר ופרס שניתן על קיום המצוות; השכר האמיתי הוא השכר הרוחני, אלא שעליו לא מדובר כלל בפרשה, כדי שנוכל לקיים את התורה לשמה, ולא למען קבלת שכר כלשהו. הייעודים הגשמיים המוזכרים בפרשתנו, אינם בתור שכר על המצוות, אלא הם הבטחה מאת הקב״ה שהוא יסייע לנו לקיים את המצוות, יסיר מאיתנו כל מונע ומעכב, וישלח ברכה ושפע, כדי שנהיה פנויים לעסוק בדברים החשובים באמת. אך לפי דעת כמה מפרשים, אכן מדובר כאן על שכר והייעודים הגשמיים הם "פרס" על קיום המצוות. ולשיטתם נשאלת השאלה: מדוע התורה מדברת על השכר הגשמי ולא על זה הרוחני?)

לפני שנענה על שאלה זו, נקדים שאלה נוספת: בעצם, מדוע התורה מדברת על קבלת שכר? הרי עלינו לעבוד את ה׳ לא כדי לקבל שכר, אלא "לשמה", מתוך אהבת ה׳?!

אלא שעבודת ה׳ "לשמה" היא דרגה גבוהה, ולא כל אדם זוכה לכך. לכן צריכה התורה לדבר גם על השכר, כדי לזרז את האדם ולעודד אותו שיתחזק בקיום התורה והמצוות. מאותה הסיבה, מזכירה התורה דווקא את השכר הגשמי, כי "התורה על הרוב תדבר" ורוב העם עשוי להתעודד ולהתחזק בקיום המצוות דווקא משמיעת ההבטחה על שכר גשמי, בעוד שהשכר הרוחני אינו מובן לו.

אם כן, זהו ההסבר גם לכך שחז״ל מאריכים בדברים על הייעודים הגשמיים שיהיו לעתיד לבוא: על כל יהודי מוטלת חובה לא רק להאמין בביאת המשיח אלא גם לחכות לבואו. ומכיוון שרוב בני־ישראל, לפי מעמדם ומצבם בזמן הזה, לא יתעוררו לציפייה אמיתית אם ידברו איתם רק על העניינים הרוחניים שיהיו אז, לכן יש צורך לדבר איתם גם על הייעודים הגשמיים.

בנוסף לכך: גם בימות המשיח עצמם, לא כל אחד יגיע מיד בהתחלה להבנה מעמיקה במשמעות השכר הרוחני, או לעבודת ה׳ מתוך אהבה אליו. גם אז יהיו שלבים, ככתוב ״ילכו מחיל אל חיל״ - האדם ילך ויתקדם דרגה אחר דרגה בעבודת ה׳. לכן, יש צורך בניסים ונפלאות גשמיים, כדי לזרז את האדם בקיום התורה והמצוות בשעה שהוא עומד עדיין בשלבים ההתחלתיים.

תמצית החיים

ברם, גם הסבר זה אינו מספק. שכן לפי זה יוצא, שכאשר אדם נמצא בדרגה רוחנית גבוהה, והוא זכה לכך שתחום התעניינותו אינו מתמקד בדברים גשמיים וחומריים - הרי פרשה זו אינה אומרת לגביו דבר...

מה גם, שבתורת החסידות מבואר כי בפסוק "אם בחוקותי תלכו" מדובר בעבודת ה׳ בדרגה גבוהה מאוד: המלה "בחוקותי" היא מלשון "חקיקה". כלומר, לא מדובר רק באדם שעמל ויגע בתורה (וכפירוש רש״י, "שתהיו עמלים בתורה"), אלא מדובר בלימוד תורה שהוא בבחינת ״חקיקה״. – "כתיבה" היא מצב שבו האותיות הן דבר נוסף על הנייר שעליו נכתבו, ואילו ב"חקיקה" באבן, האותיות והאבן הן גוף אחד ממש, ואף כאן מדובר במצב נעלה מאוד שבו התורה חקוקה בעצם מציאותו של היהודי. זהו לימוד בדרגה כזו שהאדם הלומד והתורה מתאחדים למציאות אחת.

ושוב תמוה: האם לאדם שנמצא במצב כזה, צריכים להבטיח ש"עץ השדה יתן פריו", וכיוצא באלה?

אלא עלינו לומר, שאדרבה, דווקא בשכר הגשמי שניתן על התורה והמצוות מתבטאת העובדה שהתורה חודרת באדם בכל מציאותו, כדלהלן.

אמרו חז״ל (עבודה זרה ג, ב): "למה נמשלו בני־אדם כדגי הים? לומר לך, מה דגים שבים - כיוון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני־אדם כיוון שפורשין מן התורה ומן המצוות מיד מתים".

מדברים אלו עולה, שהתורה איננה רק דבר שגורם תוספת חיים לאדם, אלא היא־היא חייו ממש. וכפי שאנו אומרים בתפילת ערבית: "כי הם חיינו ואורך ימינו".

והנה, באדם ישנם כוחות שונים. בעין - הוא רואה, באוזן - הוא שומע, ברגליים - הוא הולך וכו׳. לעומתם, יש כוח כללי אחד שקיים בכל אברי האדם במידה שווה, והוא: הכח המחיה אותו. עצם חיותו. זוהי מהותו של האדם, והיא קיימת בכל גופו, מראשו ועד רגליו. עצם החיות היא בלתי מוגבלת, ובתור שכזו היא מקיפה את כל אברי האדם, וחודרת גם לחלקים הנחותים ביותר.

ניתן לראות זאת במוחש: לפעמים אדם שמח, אך השמחה נשארת במחשבתו או בדיבורו, ואינה חודרת לאיברים נחותים יותר, כמו רגליו. אך כשאדם שמח בגלל דבר שנוגע לעצם החיים שלו, הרי השמחה אינה מוגבלת במחשבתו, אלא היא חודרת בכל־כולו, ואפילו רגליו רוקדות. כלומר, הביטוי לכך שדבר מסויים נהיה חלק מעצם מהותו של האדם, הוא כאשר הדבר חודר לא רק בחלקיו העליונים, אלא גם בחלקיו החיצוניים, החשובים פחות.

מכך מובן, כי הביטוי האמיתי לכך שהתורה היא אכן עצם מציאותו של היהודי, הוא דוקא כאשר היא משפיעה גם על החלקים הגשמיים והחיצוניים שלו. לאמור: התורה אינה רק החיים האמיתיים של המחשבה והדיבור שלו; התורה היא החיים של כולו, ולכן מלימוד התורה נמשכת ברכה גם בענייניו הגשמיים. כל חלקי גופו ונשמתו, וכל הדברים שהוא בא במגע עימם בחייו - חדורים בלימוד התורה שלו, ולכן כולם מבורכים בשפע והצלחה.

צמיחה מיידית

זהו ההסבר לכך שהתורה מדברת על השכר הגשמי שניתן על קיום המצוות, וכן על הייעודים הגשמיים שיהיו בימות המשיח, שכן דווקא בכך מתבטאת העובדה, שהתורה חקוקה בכל מציאותו של האדם, גם ברובד הגשמי של חייו. אלא שבעניין זה עצמו, קיימים שני אופנים:

כיום, בזמן הגלות, גם כאשר הקב״ה משפיע את ברכתו לאדם שלומד תורה ומקיים מצוות, עדיין אין זו ברכה מושלמת. מאז שהאדם עוסק בנטיעה וזריעה - חולף זמן רב עד שצומחים העשבים והפירות. הסיבה לכך היא מפני שגם לאחר שהתורה משפיעה על הצד הגשמי בחייו של הלומד - עדיין נשאר ׳מרחק׳ מסויים בין המקור הרוחני ובין הדברים הגשמיים עצמם, ומשום כך ההשפעה איננה מגיעה תיכף ומיד, אלא דרוש זמן־מה עד שהברכה הרוחנית תחדור בדברים הגשמיים, כשם שבגשמיות חולף זמן רב בין הזריעה והנטיעה ובין הקצירה וההנאה מהפירות.

אך לעתיד לבוא, יחדרו התורה והמצוות - דבר ה׳ - באדם ובעולם במידה רבה כל־כך, עד שלא יהיה שום הפסק ו׳מרחק׳ בין ההשפעה הרוחנית לבין דבר הגשמי. ברגע שאדם יזרע תבואה, היא תהיה מוכנה לקצירה וברגע הנטיעה מיד יצמחו פירות.

הדבר יובן יותר לאור המשל האמור אודות "אותיות החקיקה":

"חקיקה" מבטאת, כאמור, התאחדות מוחלטת בין החומר שעל־גביו חוקקים ובין האותיות החקוקות, אך כשניכנס לפרטים נראה, כי בחקיקה עצמה יש שתי צורות.

יש אותיות שחקוקות על־גבי אבן טובה, שאמנם הן חלק מהאבן עצמה, אך הן מעמעמות במידת־מה את יופייה המקורי של האבן, עד כדי כך, שאפשר למלא את חלל האותיות בחומר שיסתיר לגמרי חלק זה של האבן; אך יש אותיות שחקוקות באבן מעבר לעבר, ואז הן הופכות לחלק בלתי נפרד מהאבן, ואי־אפשר להבדיל ביניהן ובין האבן.

וכך נם בנמשל - קיימות שתי צורות באופן ה׳חקיקה׳ של התורה בעצם מציאותו של היהודי, שכתוצאה ממנה באה ברכה גם בצד הגשמי בחיי היהודי. ישנו מצב שבו התורה אמנם חקוקה באדם, ולכן היא משפיעה על עצם מציאותו, אך עדיין יש הבדל ומרחק מסויים בין האדם עצמו ובין התורה. במקרה זה, אכן יש השפעה גם על החלקים החיצוניים, אבל הדבר דורש זמן, כי אחרי הכל התורה והאדם אינם דבר אחד ממש.

ישנו מצב נעלה יותר, והוא המצב שיהיה לעתיד לבוא, שבו התורה תהיה חקוקה בעצם מציאותו של האדם, בצורה שאי־אפשר להפריד ביניהם כלל, ואז תחדור הברכה שבאה כתוצאה מלימוד התורה גם בדברים הגשמיים, והשפע האלוקי יבוא באופן מיידי.

תתגלה מעלת הגוף

והרי ביאור נוסף, בעניין חשיבותם של הייעודים הגשמיים שיהיו לעתיד לבוא:

בתורת החסידות מוסבר, שכיום הנשמה נעלית יותר מן הגוף והיא שמחיה אותו, אבל לעתיד לבוא תתגלה מעלה מיוחדת שקיימת דווקא בגוף היהודי, ואז יהיה המצב ש"הנשמה ניזונית מן הגוף".

רעיון זה מובן גם מכך, שנשמותיהם של האבות והצדיקים הגדולים שנהנים מזיו השכינה בגן־עדן זה כמה אלפי שנים, ירדו לעולם הזה ויתלבשו שוב בגוף גשמי, בתחיית המתים. מדוע יעזבו הנשמות את גן־עדן, שם חיו שנים רבות חיים רוחניים נפלאים, לטובת הירידה לגוף?

מסתבר, שיש מעלה דוקא בגוף, מעלה שתתגלה רק אז, וכאשר הנשמות שיחושו בכך הן תרדנה ממקום כבודן, ותתלבשנה דוקא בגוף הגשמי.

לפי זה מובן, שעל־אף שכיום תפקיד האדם הוא להגביר את הנשמה על הגוף, והתעסקותו בצרכים החשובים לגוף צריכה להיות מועטת ככל האפשר - הרי שלעתיד לבוא, כשתתגלה המעלה המיוחדת שקיימת בגופו של היהודי, תיחשף המעלה שבעניינים הגופניים: מעדנים, כסף וזהב וכדומה, ודוקא באמצעות העניינים הגשמיים ששייכים לגוף, תהיה הוספה ב״מלאה הארץ דעה את ה׳".

מקורות: לקו״ש בחוקותי תנש״א, "הדרן על הרמב״ם״ - ש״פ ויקהל תשמ״ו, קונטרס ב׳ אייר תנש״א ס״ט.
  1. ראה בהרחבה במאמרנו לפ׳ בראשית.