הנה ימים באים׃ בהר - למי יתנו צדקה בימות המשיח?

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אחד העמודים שעליהם עומד העולם הוא עמוד ה'גמילות חסדים'. לעתיד לבוא, כשכולם יהיו עשירים ולא יזדקקו לחסד, כיצד יעמוד העולם ללא עמוד החסד? ❖ והאומנם ייסגרו כל קרנות הגמ"ח? 

אחד הכללים של הרמב"ם במנין המצוות שלו, היא שמצוות שאינן נוהגות לדורות, אינן נמנות במנין המצוות. וכפי שמאריך הרמב"ם (ב"שרש השלישי" בהקדמתו), "שאין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות". אך על כך נשאלת שאלה מכמה וכמה מצוות, שלכאורה בימות המשיח - ויש שעוד לפני כן - יאבדו את כל משמעותם. כמו, לדוגמה, המצוה למחות את זרע עמלק, שבימות המשיח, לאחר שכל זרע עמלק כבר יימחה כולו מתחת השמים, אין בה עוד תוכן ממשי. איך אפשר למנות מצוה כזו במנין המצוות?

התשובה על שאלה זו פשוטה מאד. המצוה למחות את זרע עמלק אינה אומרת שעמלק יישאר תמיד בקיומו, אלא רק שכאשר הוא קיים יש למחות אותו ולהעבירו מעל פני האדמה. גם אם בפועל כבר אין מי מזרע עמלק שהמצוה תתייחס אליו, נשארת המצוה לענין אפשרות (תיאורטית) זו, שאם יחזור ויהי' מי מזרע עמלק, יש למחותו ולהשמידו. אם כן, המצוה אינה מוגבלת לזמן זה או אחר, ולכן היא נחשבת בצדק "מצוה הנוהגת לדורות", שכן בכל דור ודור נשארת המצוה לענין אותה אפשרות מופשטת בדבר קיומו של עמלק.

"הצווי שנשלם בהגיע תכליתו, מבלתי שיהי' זה תלוי בזמן ידוע, לא יאמר בו 'אינו נוהג לדורות', אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. התחשוב, כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהי' במהרה בימינו, כמו שהבטיח אותנו באמרו 'כי מחה אמחה את זכר עמלק' - אינו לדודות? זה לא יאמר, אבל נוהג בכל דור ודור: כל זמן שנמצא מזרע עמלק - מצוה להכריתו .. ולא בהעדר המצוה שנצטוינו עליו תשוב המצוה בלתי נוהגת לדורות" (ספר המצוות להרמב"ם, מצות עשה קצ).

ביאור זה יוכל לתרץ עוד שאלות דומות, כמו: יש מצוה על האדם להתפלל לקב"ה ולבקש את צרכיו ממנו.[1] לעתיד לבוא אמרו חז"ל (ויק"ר פ"ט, ז) כי "כל התפלות בטלות", שכן אז לא יצטרך האדם לשאול את צרכיו, בהיותו מושפע בריבוי טוב והצלחה, כך שרק "ההודאה אינה בטלה", מה שיהי' לאדם לעשות הוא רק לשבח ולתת הודאה לה' (ראה אבודרהם סדר תפלות של חול סוף שער ב', בשם הרד"ק. "בית אלקים" להמבי"ט, שער היסודות סוף פס"א). האם פירוש הדברים שמצות התפילה - בקשת צרכיו - אינה נוהגת לדורות? לפי יסוד זה, ההסבר מובן בפשטות: אמנם אנשים לא יבקשו על צרכיהם בפועל, אבל המצוה תישאר לענין אותה אפשרות מופשטת, לו יצוייר יהי' מצב שבו כן יהי׳ צורך בבקשה זו - שאז יחול החיוב להתפלל לה' ולבקש ממנו.

דיון זה מעורר אותנו למצות הצדקה והגמילות חסד, שעליה אנו קוראים בפרשת השבוע (כה, לה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב - וחי עמך" (וכן בעוד מקומות בתורה). לכאורה, בימות המשיח יהיו כולם עשירים מופלגים - איזה מקום יהי׳ אז לצדקה וחסד?

'גמילות חסדים' - בתחום לימוד התורה

ובכן, לכל לראש, בתקופה הראשונה של ימות המשיח כן יהיו עניים, לדעות מסויימות. כך מוכיח שמואל (שבת סג, א) מהכתוב (ראה טו, יא) "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". כדבריו פוסק הרמב"ם במפורש בפירוש המשניות (הקדמה לפ׳ חלק): "ויהיו בימיו עשירים ואביונים, גיבורים וחלשים, כנגד זולתם". השאלה היא, איפוא, דווקא על התקופה השני׳, שבה יהי׳ שפע רב ולא מוגבל, ואז וודאי לא יהיו עניים.[2]

גם ביחס לתקופה זו, הרי לפי אותו יסוד שבדברי הרמב"ם, אין מקום לקושיה מלכתחילה, שכן אמנם לא יהי׳ אפשרי לקיים את המצוה בפועל, אך היא תישאר קיימת, בתור חובה על היהודי לדאוג לצרכי העני והאביון - למקרה ׳דמיוני׳ זה שבו כן יופיעו לפנינו עניים. מה שנשאר קשה הוא ׳בעיה׳ אחרת: חז"ל אמרו (תחילת מסכת אבות), כי "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אם אחד העמודים שעליהם עומד העולם הוא גמילות החסדים, איך אפשר לומר שיהי׳ זמן שבו לא יהי׳ מושג זה עוד? כיצד יעמוד העולם ללא ה׳עמוד׳ של גמילות חסדים?...

ה"חתם סופר" (בספרו "תורת משה" ר"פ בחוקותי) מסביר, שבעצם את אותה שאלה אפשר לשאול על זמן הגלות, שאז חסר עמוד ה"עבודה", עבודת הקרבנות! אלא שבענין זה יודעים אנו מכבר, כי יש ׳תחליף׳, בדמות לימוד הלכות הקרבנות, שכל העוסק בהם - נחשב לו כהקרבת קרבן בפועל ממש (תנחומא ר"פ צו, הובא בטושו"ע או"ח סימן א). ואם כן, לימוד הלכות הקרבנות הוא זה שמקיים את העולם במקום הקרבנות עצמם. בימות המשיח, יחזרו ויקריבו קרבנות בפועל ממש (לא יהי׳ עוד צורך ב׳תחליף׳ לענין זה), ואז נשתמש בשיטה זו לענין עמוד "גמילות חסדים": לימוד הלכות צדקה וגמילות חסדים, הוא זה שיקיים את העולם במקום נתינת הצדקה בפועל ממש.[3]

הרבי, בשיחותיו, התייחס לענין זה כמה פעמים. באחת ההזדמנויות (ש"פ תבוא תשמ"ט) הסביר הרבי, שגם לעתיד לבוא יהי' הבדל בין האנשים, מבחינה רוחנית, ואם כן, בענין זה יהי' שייך לגמול חסד - אדם אחד ילמד לרעהו. ביתר עומק, אין כוונת הדברים שיהי' מי שלא יידע ויצטרך להגיע לחבירו ללמוד ממנו; כל ההשפעה תהי' מוגבלת למקרים מאוד מסויימים:

"גם לעתיד לבוא יהי' חילוק בין 'קטנם' ל'גדולם', כמו שכתוב (ירמי' לא, לג) 'כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם', יהי' שייך ענין של צדקה ד'גדולם' ל'קטנם'. ומובן, שאין הכוונה ל'קטנם' ממש, אלא 'קטנם' ביחס לענק מסויים שמקבל מהשני. - דוגמא לדבר: אמרו חז"ל (שבת ג, רע"ב) 'כי קאי רבי בהאי מסכתא, לא תישיילי' במסכתא אחריתי' [כאשר רבי עוסק במסכת אחת, אל תשאל אותו ממסכת אחרת]. כלומר, אף על פי שמדובר אודות 'רבי' אמיתי, עד לרבינו הקדוש, מסדר המשניות, או רבי חייא ורבי הושעיא שסידרו הברייתות, שהיו בקיאים בכל המסכתות, מכל מקום, בעסקו 'בהא מסכתא לא תישיילי' במסכתא אחריתי', ולאידך, להיותו 'רבי' אמיתי, הרי, כשבאה שאלה בנוגע למעשה בפועל הרי זו האחריות שלו להורות המעשה אשר יעשון. והעצה לזה - על ידי זה שמברר הדין אצל מי שעוסק באותו ענין שבו התעוררה השאלה, ואומר פסק ההלכה 'בשם אומרו', ונמצא, שבאותה שעה ש'קאי רבי בהא מסכתא' וצריך לשאול ולברר ענין מסויים (השייך ל'מסכתא אחריתי') הרי הוא בבחינת 'קטנם'".

במקום אחר ("הדרן על הרמב"ם", משיחות ש"פ ויגש־ויחי תשמ"ט), מדובר גם כן על הלימוד שיהי' לעתיד לבוא, שתהי' בו השפעה מאדם לחברו. ככל שיגיעו לעתיד לבוא למדרגות הנעלות ביותר - עדיין יהי' מקום להוסיף וללכת "מחיל אל חיל", כשכל אחד ילמד לחברו. אפילו הרמב"ם עצמו, אומר שם הרבי, חוזר ולומד את ספרו שלו עוד הפעם ועוד הפעם, כי, לפי דברי התומים הידועים (בביאורו לס׳ תקפו כהן ס"ק קכד בסופו) אודות חיבוריהם של גדולי ישראל, ש"הכל בכתב מיד ה׳ השכיל .. רוח ה׳ נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב וחפץ ה׳ בידם הצליח", נמצא שקיימים דברים בעומק ספרו של הרמב"ם, שהרמב"ם עצמו לא התכוון להם בשעת כתיבתו... "ויש לומר - עד שיש ענינים בחיבורו שצריך לשאול את משה רבינו, ועד לענינים שמשה רבינו עצמו צריך לשאול אצל הקב"ה, נותן התורה".

אלא שלכאורה, הכתוב אומר במפורש: "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו .. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" - הרי שגם בתחום הלימוד לא תהי' השפעה מאיש לרעהו, כי כולם יידעו .הכל בעצמם! ההסבר הוא, שהידיעה השווה שתהי' בכולם היא ביחס ל"כולם ידעו אותי" דוקא, הידיעה וההכרה בקב"ה עצמו ("אותי"). אולם בענין הידיעה וההשגה בתורה, כן יהיו הבדלים, וכך יהי' מקום להשפעה ו'גמילות חסדים' בענין זה.

ילוו כדי לקיים את עמוד החסד...

לפי ההסברים הללו, מושג 'גמילות חסדים' יהי' מוגבל לתחום הרוחני בלבד, בעיון ולימוד התורה. אך קיים הסבר נוסף (לקו"ש חכ"ד ע' 317), שגם בגשמיות ימשיכו לקיים גמילות חסדים, היינו הלוואת כספים. אלא, שמי יצטרך הלוואה כאשר לא יהיו עניים? ואמנם, גם עשירים זקוקים מפעם לפעם להלוואה (כדברי חז"ל - סוכה מט, ב - שלא כמו צדקה שהיא לעניים בלבד, הרי גמילות חסדים היא בין לעניים ובין לעשירים). אך עשיר שזקוק להלוואה הרי שבאופן זמני הוא נחשב ל'עני', וגם מחסור זמני זה לא יהי' בימות המשיח!

הסביר הרבי, שאנשים ילוו זה לזה רק בכדי לקיים את עמוד החסד. כלומר: אם כי לא יהי' לאנשים שום צורך בהלוואה, בכל זאת ילוו זה מזה רק לצורך מטרה זו עצמה, כדי שיהי' חסד בעולם... ובעצם, כל זה שיש את מושג ההלוואה הוא כדי לקיים את עמוד החסד. הרי הקב"ה הי' יכול לברוא את העולם באופן שלא יהיו עניים, ולכולם יהי' די מחסורם. מדוע ברא הקב"ה את העולם באופן שבו כן יש עניים ונזקקים? אומרים חז"ל (מדרש תנחומא משפטים טו), שאם לא היו עניים - לא הי' חסד בעולם, וכל בריאת המושג של חסרון, היא אכן כדי שיהי' בעולם חסד. לעתיד לבוא, אנשים יגיעו להכרה במעלת גמילות חסדים, וכך לא יהי' צורך בחסרון בפועל ממש - כדי לגרום לאנשים לגמול חסד זה עם זה; אנשים מעצמם ילוו זה לזה, גם בלי שום חסרון, רק בכדי לקיים את עמוד החסד...

בענין זה - הלוואה כספית רק כדי לקיים את עמוד החסד - ראוי לציין כאן סיפור שסיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (הובא גם באגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ז ע' קסד, וכאן הבאנו את הסיפור משם - בתרגום חפשי):

חנווני מפאלאצק, ר' ישראל, חסיד של ה'צמח צדק', הי' פעם בליובאוויטש, אצל ה'צמח צדק', בשבת פרשת וירא. באותה שבת אמר הרבי מאמר חסידות, שבו דיבר על אברהם אבינו שהי' נדיב בגופו, בממונו ובנפשו, והצמח צדק ביאר כיצד אברהם אבינו כאן למטה החליף - בגמילות חסדים שלו, בגשמיות - את מדת החסד דאצילות, שבמילא מובן שאברהם הי' נעלה יותר ממדת החסד דאצילות כו'. את כל המאמר לא תפס ר' ישראל, ורק מלים ספורות אלו 'לקחו' אותו. בבואו הביתה, סיפר ר' ישראל עליהם בהתוועדות חסידית, וחזר למסחרו.

למרות שהוא לא נזקק לכסף באותה שעה, נכנס ר' ישראל אל נחמן החנווני לשאול גמ"ח, כי רצה לזכות אותו במצוה של גמילות חסדים. גם חנוונים נוספים, כששמעו על המעלה של גמ"ח, היו מלווים זה מזה גמ"ח כל יום. כאשר ר' ישראל בא שוב לליובאוויטש, קרא אותו ה'צמח צדק' ושאל אותו על הנהגתו. לאחר מכן שאל אדמו"ר מוהר"ש אצל ה'צמח צדק', מה ראה על ר' ישראל? וה'צמח צדק' השיב. שהוא ראה על ר' ישראל החנווני - עמוד אור של חסד דאצילות!
  1. ראה לקו"ש חכ"ב ע' 117 הערה 34, ש"בקשת צרכיו" היא עיקר גדר מצות התפילה.
  2. ראה שיחת י"ג אלול תנש"א.
  3. לפי זה, מסביר ה"חתם סופר" את הפסוק שבתחילת פ' בחוקותי, "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו", כך: "חוקותי" מתייחס לקרבנות ש"הם מכלל החוקים" (כדברי הרמב"ם בסוף הל' מעילה), ו"מצותי" מכוון למצות הצדקה והחסד, שהיא מצוה שכלית, המובנת גם בשכל האנושי. ובכן, בעוד בזמן הגלות מקיימים את הצדקה ("מצותי") במעשה בפועל, ואילו לגבי הקרבנות ("חוקותי") מסתפקים בלימוד הלכותיהם בלבד, הרי לעתיד לבוא, כאשר "בחוקותי תלכו", תקיימו את עבודת הקרבנות בפועל ממש, - אזי "ואת מצותי תשמרו", את המצוה השכלית של צדקה לא תקיימו בפועל, שכן לא יהי' צורך בה, אלא רק "תשמרו", לשון הרומזת ללימוד ועיון בהלכות.