הנה ימים באים׃ בהר - השנה השביעית והאלף השביעי

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקשר המיוחד של מצות השמיטה לגאולה הוא בכך שהשנה השביעית מקבילה לאלף השביעי, שבו לא יהיו עוד ׳זריעה׳ ו׳קצירה׳ * מעתה גם השאלה "מה נאכל בשנה השביעית" והמענה "וציויתי את ברכתי בשנה השישית", זוכים לביאור חדש, פירוש של גאולה 

לשנת השמיטה, עליה אנו קוראים בפרשתנו, יש קשר מיוחד עם הגאולה, עם האלף השביעי. בגמרא (סנהדרין צז, א) מובאים דברי רב קטינא: "שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרוב", והגמרא מביאה סיוע לדבריו מברייתא האומרת, "כשם ששביעית משמטת שנה אחת לז׳ שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא".

כלומר, כשם שהארץ שובתת מעבודה למשך שנה אחת מתוך שבע שנים, כך מתוך שבעת אלפי שנים יהיו אלף שנים בהם תהיה השבתה של היקום, ביטול הגשמיות - "חד חרוב", ואז יקויים הפסוק "ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא" (ישעיה ב, ז).

ואגב, מה יהיה על בני ישראל באלף שבו העולם ישבות? אומרת הגמרא (סנהדרין צב, ב): "ואם תאמר, אותן שנים שעתיד הקב״ה לחדש בהן את עולמו, צדיקים מה הן עושין? הקב״ה עושה להם כנפים כנשרים ושטים על פני המים".

אמונה באלף השביעי

הרמב״ן (בפירושו על התורה) מסביר, ששנת השמיטה ניתנה כאות לאמונה בבורא, שברא את עולמו בשישה ימים - וביום השביעי שבת, ואף עתיד להשבית אותו לאחר ששת אלפי שנים של קיום העולם. כאות לאמונה זו, אנו משביתים את עבודת הארץ.

בכך מסביר הרמב״ן את העובדה, שהתורה החמירה במיוחד בדין השמיטה. כדברי המשנה (אבות פ״ה מ״ט), "גלות בא לעולם.. על שמיטת הארץ", וכפי שכבר נאמר בתורה (בחוקותי כג, לד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ואתם בארץ אויביכם. אז תשבת הארץ, והרצת את שבתותיה". גם במסכת קידושין (כ, א) אומרים חז״ל, "בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית".

ההקפדה המיוחדת על עוון זה, היא בשל האמונה הבסיסית בבריאת העולם ובעולם הבא, שמבטאת שנת השמיטה, ומשום כך נקבע עונש חמור למי שכופר במצווה זו.

האברבנאל (בפרשתנו), מוסיף ומסביר שגם מצוות היובל רומזת לתקופה שתבוא לעתיד. בהסתמך על פסוקים ודברי חז״ל, מחלק האברבנאל את השבתת העולם הגשמי שתהיה לעתיד - לשני שלבים. בשלב הראשון, יהיו קיימים השמים והארץ, אך הם יהיו שוממים. זהו, לדעת האברבנאל, הפירוש בדברי חז״ל ״וחד חרוב״ - יהיה עולם, אך הוא יהיה מושבת, ובלשונו - "הפסד חלקי". לאחר מכן, יבוא שלב שני שבו המציאות הגשמית תחדל מלהתקיים, ובלשונו - "הפסד מוחלט".

הוא מוסיף ומסביר, שהאמונה בכך שמציאות העולם תתבטל, היא חלק בלתי נפרד מהאמונה בבורא העולם. מי שמאמין באמת שמציאות העולם לא היתה קיימת מאז ומתמיד, אלא העולם נברא מאין ליש ע״י הקב״ה - מבין גם שיבוא יום והעולם יחזור למצבו הקודם, ושוב תתבטל מציאותו לחלוטין.

את שני השלבים הללו - מסמלות שנת השמיטה ושנת היובל:

שנת השמיטה, שבמהלכה מושבתת עבודת הארץ, רומזת לשלב הראשון של "חד חרוב", שבמהלכו הארץ תהיה מושבתת. ואילו שנת היובל מסמלת שלב נוסף בעניין זה:

בשנת היובל, לא זו בלבד שמשביתים את עבודת הארץ, אלא קורה גם דבר נוסף - דברים שהשתנו במשך תקופת חמישים השנים, חוזרים למצבם הקדום: האדמות חוזרות לבעליהן והעבדים משתחררים. חזרת הדברים למצבם הראשוני רומזת לשלב השני, כאשר לא תהיה קיימת כלל מציאות של שמים וארץ גשמיים וכל הבריאה תחזור למצבה המקורי: אין ואפס, ״ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא״.[1]

"זריעה" ו"קצירה" רוחניים

לאור האמור, בנושא השייכות של השנה השביעית - לאלף השביעי לקיומו של העולם, מבואר בחסידות העניין הרוחני שמסמלות "זריעה" ו"קצירה", ומדוע ״שש שנים״ - ששת אלפי שנים - ״תזרע שדך״, ״ובשנה השביעית״ - באלף השביעי - ״שדך לא תזרע״.

וכך מבאר זאת כ״ק אדמו״ר הרש״ב נ״ע (סה״מ תרע״ח ע׳ שג ואילך):

מצינו בכמה מקומות, שקיום המצוות מכונה בשם ׳זריעה׳. בהושע (י, יב) נאמר: "זרעו לכם לצדקה" והנביא ישעיה אומר (לג, כ): "אשריכם זורעי על כל מים". גם בנוסח התפילה אנו אומרים: ״זורע צדקות .. מצמיח ישועות".

מדוע קיום המצוות נקרא ׳זריעה׳?

ובכן, פעולת הזריעה במובנה הגשמי מתבצעת בגרעין, נטול חיות, ללא טעם וללא ריח. מראהו של הגרעין, אף הוא אינו נאה במיוחד. זורעים את הגרעין בארץ, ולאחר זמן־מה צומח עץ רענן ונאה, הנושא פירות עסיסיים וטעימים. מה בעצם קרה כאן?

בגרעין טמון כוח עצום, על־אף שהדבר אינו ניכר עליו כלל. כאשר הגרעין נטמן בארץ, אזי "כוח הצומח" שמצוי באדמה מגלה ומוציא לידי פועל את הכוח הגנוז בגרעין, וכך צומח עץ לתפארת.

בצורה דומה מתבצעת השפעתן הרוחנית של המצוות:

המצוות שאנו מקיימים נראות כפעולות פשוטות חסרות חשיבות, ובמבט שטחי ניתן להתייחס אליהן כאל מעשים שאינם מבטאים תוכן כלשהו. מבחינה זו, פעולת המצווה מקבילה לגרעין שנזרע; אך לאמיתו של דבר, בתוך כל מעשה ׳פשוט׳ כזה חבוי כוח נפלא, אלא שכוח זה מתגלה רק בגן־עדן, שם מצוי "כוח הצומח" הרוחני. בגן עדן "קוצרות" הנשמות את פירותיו של האור האלוקי הנפלא, ש"גדל" כתוצאה מקיום המצוות. שם, בגן־עדן, נהנות הנשמות מזיו תורתן ועבודתן, מאותן פעולות שבעולם הזה היו נראות כמעשים פשוטים.

לכן מכונה מעשה המצוות בשם "זריעה": המעשה, הפעולה הגשמית, היא ה"גרעין" הנזרע, "כוח הצומח" קיים בגן־עדן, וה"עץ" שנושא פירות מקביל לגילוי האלוקי שמתגלה בכוח קיום המצוות - "מצמיח ישועות".

כעת נבין את משמעותו הרוחנית של הפסוק: ״שש שנים״ - ששת אלפי שנים - ״תזרע שדך״; במשך זמן זה מצווה היהודי "לזרוע", לקיים את מצוות ה׳, שבכוחן ״צומח״ הגילוי שמקבלת הנשמה בגן־עדן; אבל ״בשנה השביעית״ - באלף השביעי - ״שבת שבתון יהיה לארץ, שדך לא תזרע״, וכדברי חז״ל (נדה סא, ב) "מצוות בטלות לעתיד לבוא", שכן אז לא יהיה קיום המצוות.

גילוי אלוקי הנעלה מעבודתנו

אך ביאור זה טעון הסברה נוספת: אם כן, אם לעתיד לבוא לא יקיימו מצוות, כיצד יתגלה אז אור אלוקי?

שאלה זו נשאלת באחד הפסוקים בהמשך הפרשה (כה, כ): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו" - מכיוון שלא "נזרע" מצוות, גם לא נאסוף את פירותיהן ולא יהיה הגילוי האלוקי שמתגלה על־ידי המצוות. אם כן, "מה נאכל בשנה השביעית"?

על כך עונה הקב״ה - "ואכלתם מן התבואה ישן":

בתורת החסידות מוסבר, שכשם שהעולם הזה נברא מאין ליש, כך גם העולמות הרוחניים הם מציאות שנתחדשה בעת הבריאה. הפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", מתייחס בעצם גם לדרגות גבוהות באור האלוקי. המונחים "שמים" ו"ארץ" מתפרשים גם כדרגות עליונות מאוד, שכולם נתחדשו בבריאת העולם, ועל כולם אנו אומרים "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

אך מעבר לכך, ישנו אור אין־סופי, שמציאותו לא נתחדשה בעת בריאת העולם אלא הוא קיים מאז ומתמיד, ובלשון חז״ל (פדר״א פ״ג) "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד".

זהו, אפוא, ההסבר בפסוק "ואכלתם מן התבואה ישן". באלף השביעי יתגלה בעולם אור אין־סופי זה, אותו אור "ישן" שהיה קיים לפני שנתחדשה הבריאה. מדובר באור אלוקי כה נפלא ונשגב, שאינו תלוי בקיום המצוות, ולכן, על־אף שבאלף השביעי לא יהיה קיום המצוות, בכל־זאת יתגלה אור נעלה זה.

הסבר הדברים: האמור למעלה, שקיום המצוות הוא בבחינת "זריעה" שעל־ידה נעשית ה"צמיחה" - גילוי אלוקות, נכון רק ביחס לאותן דרגות באור האלוקי שיש להן יחס כלשהו לעולם. בדרגות אלו יכולה פעולת האדם לפעול דבר־מה; אבל דרגה שאין לה שום יחס וקירבה לעולם, אינה מתגלה על־ידי קיום המצוות, שכן לאדם ולמעשיו אין שום יחס וערך לגבי דרגה זו.

האור האלוקי הזה מתגלה, אפוא, בעולם לא כתוצאה מקיום המצוות, אלא בתור "מתנת חינם" מהקב״ה. לפי זה מובן, שאין כל סתירה בין העובדה ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא" ובין העובדה שדווקא אז יתגלה האור האלוקי המופלא ביותר[2].

בכח המצוות שבזמן הזה

כך נאמר גם בכתבי ה"צמח צדק" (ספר הליקוטים ערך ׳עבודה׳): "על לעתיד לבוא אמרו רז״ל, ׳עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת׳ כו׳, פירוש: ׳גלוסקאות׳ - בחינת אור פנימי [ = כשם שהגלוסקאות במובנם הגשמי הם מאכלים, שנקלטים בגוף האדם, והופכים לדם ובשר מבשרו], ו׳כלי מילת׳ - אורות מקיפים [ = כשם שכלי המילת הם בגדים שמקיפים את האדם], ולא יצטרכו להמשיכן באתערותא דלתתא והעלאת מ״ן [ = עבודת האדם], כי אם מעצמן יצמחו ויציצו כל בחינות אור פנימי ואור מקיף וירדו מלמעלה בלי אתערותא דלתתא כלל".

ואולם, קיים גם צד שני לעניין זה. כאמור, הגילוי הנפלא אינו תלוי בקיום המצוות והוא מגיע בגלל חסדיו של הבורא, אבל אף־על־פי־כן הוא יבוא רק לאחר שאנחנו מצידנו נשלים את כל התלוי בנו.

להבנת העניין, נשתמש במשל אודות אדם שנענש במאסר בגלל עבירה חמורה ביותר. כל מאמציו להתנהג כראוי ולצאת מהכלא – לא יועילו, שכן שום דבר לא יוכל לכפר על העוון שפשע בו. הדרך היחידה שבה יש לו סיכוי להשתחרר, היא רק קבלת חנינה מיוחדת. מצד שני, ברור שאם ימשיך בהתנהגות סוררת גם בכלא – הוא לא יקבל את החנינה, ומבחינה זו הדבר אכן תלוי בהתנהגותו. זאת אומרת, האסיר אמנם מקבל מתנה שמוגדרת כמתנת חינם ולא כשכר על התנהגותו, אך המתנה ניתנת לו רק לאחר שהוא מצידו מתנהג כראוי.

וכך בענייננו: לפני הבטחת התורה "ואכלתם מן התבואה ישן", נאמר "ונתתי את ברכתי בשנה השישית". הווי אומר, במקביל לעובדה שמדובר כאן במתנה מלמעלה, שכל מאמץ מצדנו לא יצדיק אותה – הרי הגילוי הנפלא יגיע רק לאחר "השנה השישית", לאחר שבני־ישראל יסיימו וישלימו את קיום המצוות במשך "שית אלפי שנין".

דווקא אנחנו!

במקום אחר (לקו״ש חכ״ז ע׳ 190) מבאר הרבי את הפסוק "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.. וצויתי את ברכתי בשנה השישית", בפירוש אקטואלי, שמתאים במיוחד לדורנו אנו, הדור האחרון של הגלות והדור הראשון לגאולה:

מאחר שאנו מכירים את מצבנו הירוד, את המרחק העצום בינינו לבין הדורות הקודמים - ״ראשונים כמלאכים״, הרי כאשר נתבונן בכך שדווקא אנו – בני דור יתום זה – נבחרנו על־ידי ההשגחה העליונה לסיים את הגלות ולהביא לפועל את הגילויים הנפלאים של ביאת המשיח ועד האלף השביעי, נשאלת השאלה: "מה נאכל בשנה השביעית"? אם אנחנו הם אלה שצריכים להביא לכך, כיצד יהיה הגילוי הנפלא באלף השביעי?!

על כך משיב הקב״ה: "וצויתי את ברכתי בשנה השישית", וההסבר לעניין הוא כך:

ה״כלי יקר" (כה, ב) מסביר את הכתוב הזה כך: "כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה [ = כוחה], והקב״ה אמר שש שנים תזרע שדך, מדי שנה בשנה, ואני מבטיחך להוסיף ככה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס, שאחר שזרעתה שש שנים, אם בשנה השישית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה כוח. ואמר ה׳, אדרבה, שבשנה השישית יוסיף לה כוח כל כך, עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה השישית ועשיתי את התבואה לשלוש השנים"!

ולענייננו: אנו, בני הדור שחי בסיום האלף השישי, אמנם בהשוואה לבני הדורות שלפני־כן אנו נחשבים כ"ננס" לגבי "ענק", כמו השדה בשנה השישית שהיא כחושה מכל השנים. אך הקב״ה יצווה לנו את ברכתו העל־טבעית, ולמרות הכל - אנו נזכה להביא לידי פועל את המטרה האלוקית, להביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, ועד ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
  1. חשוב להדגיש: הבאנו כאן את שיטת האברבנאל בענין "חד חרוב״, אך ישנם שיטות ופרטים נוספים בענין. - ראה ספר הליקוטים דא״ח להצ״צ ערך ׳חד חרוב׳, ולקו״ש ח״ז שיחה א לפרשת בחוקותי.
  2. ראה עוד בענין זה במאמרנו לפרשת כי תצא.