הנה ימים באים׃ אחרי - כל ישראל יהיו צדיקים וכולם יקומו לתחייה

מתוך תורת הגאולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
במשנה שאנו מקדימים לאמירת פרקי אבות בשבתות אלו נאמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אך בפרשת השבוע מדובר על עונש ה״כרת" שמשמעו לכאורה שיכולות להיות נשמות שלא יזכו לעולם הבא. הכיצד? * אוסף מקורות וביאורים בסוגיה סבוכה זו 

בפרשתנו נמצא פעמים־מספר העונש החמור של "כרת", רחמנא־ליצלן. לדוגמא: על האוכל דם נאמר (יז, י), "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, והכרתי אותה מקרב עמה". גם בסיום הפרשה, לאחר פירוט שורה של איסורי עריות, נאמר (יח, כט): "כי כל אשר יעשה התועבות האלה, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם".

במשמעותו המדוייקת של "כרת" זה קיימים הסברים שונים, אך באופן כללי הכוונה לאבדון וכליה לנשמה. היא נכרתת ממקור שורשה בבורא ו"נאבדת" עולמית (לכאורה). הרמב״ם כותב (ריש פרק ח׳ מהל׳ תשובה): "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא - והם החיים שאין מוות עמהם, והטובה שאין עמה רעה. שכר הצדיקים הוא - שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו; ופרעון הרשעים הוא - שלא יזכו לחיים אלו אלא ייכרתו וימותו.

וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חי לעולם - אלא נכרת כרשעו ואובד כבהמה, וזהו כרת האמורה בתורה, שנאמר ׳הכרת תכרת הנפש ההיא׳. מפי השמועה למדו: ׳הכרת׳ - בעולם הזה, ׳תכרת׳ - לעולם הבא. כלומר: שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה, אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתת".

מתיאור זה עולה שאמנם "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (כדברי המשנה בריש פרק י״א מסנהדרין), אך יהיו יוצאים מן הכלל. ואמנם, בהמשך משנה זו עצמה נאמר: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא"...

באשר לאלו שעברו על איסורי העריות (שבפרשתנו) בפרט, מופיע בגמרא התיאור הבא (ראש השנה יז, א): "יורדין לגיהינום ונידונין שנים־עשר חודש. לאחר שנים־עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים". הווי אומר, הם לא יזכו לחיות בעולם הבא, לקום בתחיית המתים.

מלאים מצוות כרימון

על־פי תורת החסידות העניין נראה קצת אחרת. כך אומר כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ נ״ע (סה״מ קיץ ה׳ש״ת ע׳ 45): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, דקאי על עולם התחיה .. וההבדל בין גן־עדן לעולם התחיה הוא, דבגן־עדן כתיב מי יעלה בהר ה׳ גו׳ נקי כפים ובר לבב כו׳, דיש כמה תנאים בכדי שיוכל לעלות בגן־עדן .. ויש שזוכים לעלות רק לגן־עדן התחתון, ולגן־עדן העליון אינם זוכים .. ובעולם התחיה היינו תחיית המתים, אמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - שהכל יבואו לגילוי דתחיית המתים. והגם שיהיה בזה דין ומשפט, ועוד קשה יותר מכמו הדין ומשפט שעל הגילויים דבגן־עדן, אבל מקיימי התורה ומצוות הנה בכלל יזכו להגילוי דתחיית המתים, מה־שאין־כן בגן־עדן גם מקיימי תורה ומצוות אינם שווים".

כאן נראה, שהתנאי לבוא לתחיית המתים הוא עצם קיום המצוות, ואילו זה שהאדם חטא בעבירות חמורות, וכדומה - אינו מונע ומעכב זאת, (והרי אין לך אדם מישראל שלא קיים בחייו מצווה זו או אחרת).

ב"תשובה" מפורסמת (איגרות־קודש ח״א ע׳ קמא ואילך) מתייחס הרבי בהרחבה לסוגיה זו, ומתרץ את הסתירה שבין מאמרי חז״ל השונים בסוגיה. המכתב, כאמור, ארוך ומלווה בשסע של מראי־מקומות, הערות וביאורים שבאים בדרך־אגב וכו׳. נביא כאן את עיקרי הדברים.

תחילה יש להבהיר, שלגישה זו של תורת החסידות מקורות בדברי חז״ל. כך נאמר במסכת עירובין (כא, ב): "מאי דכתיב (ירמיה כד, ב) ׳הראני ה׳ והנה שני דודאי תאנים עומדים לפני היכל ה׳ וגו׳, הדוד האחד תאנים טובות מאד כתאני הבכורות׳ - אלו צדיקים גמורים, ׳והדוד האחד תאנים רעות׳ - אלו רשעים גמורים. ושמא תאמר: אבד סברם ובטל סיכוים? תלמוד לומר (שיר־השירים ז,יד): ׳הדודאים נתנו ריח׳ - אלו ואלו עתידים שיתנו ריח".

כשמעיינים בפסוק עצמו (בשיר השירים), מבינים מדוע באמת גם הרשעים "עתידים שיתנו ריח". כך אומר הכתוב: "הדודאים נתנו ריח, ועל פתחינו כל מגדים". ומפרש רש״י: "דודאי התאנים הטובות והרעות, כעניין שנאמר ׳הראני ה׳ והנה שני דודאי תאנים, הדוד האחד טובות וגו׳ והדוד השני תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה׳ - אלו פושעי ישראל. עכשיו שניהם נתנו ריח, כולם מבקשים פניך. ׳ועל פתחינו כל מגדים׳ - יש בידינו שכר מצוות הרבה". כלומר, גם אותם "דודאים רעות", פושעי ישראל, הרי הם "מלאים מצוות כרמון", ולכן גם הם "עתידים שיתנו ריח".

דברים מפורשים עוד יותר, מצינו במקום אחר (עירובין יט, א): "פושעי ישראל אין אור [= אש] של גיהינום שולטת בהם, קל־וחומר ממזבח הזהב. ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים ואין אור שולטת בו, פושעי ישראל שהם מלאים מצוות כרמון - שנאמר ׳כפלח הרמון רקתך׳, וא״ר שמעון בן לקיש: אל תקרי ׳רקתך׳ אלא ׳ריקתיך׳, שאפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון - על־אחת־כמה־וכמה".

הרי ברור, כפי שראינו במאמרו של כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ נ״ע, שעצם זכות קיום המצוות תביא כל יהודי לחיי־הנצח של עולם התחייה, גם אם חלילה נכשל בעוונות חמורים.

בספרי הקבלה מוסבר העניין ביתר עומק. כך נאמר בספר "עמק המלך" (שער תקוני התשובה ספ״ג. להלן, בהשמטות מסויימות): "ועתה בנים שמעו לי יראת ה׳ אלמדכם ואהבתו הקדושה עמנו בני א־ל חי. למה לו כולי האי לטרוח עצמו ברשעים המכעיסים אותו בכל עת ובכל רגע? ב׳ תשובות בדבר: התשובה הא׳, אע״פ שהם רשעים גמורים - ניצוצי קדושה בהם. שהם נצר מטעי, והיא חלק אלקה הוא נצחי, והנשמות הם רושם אור עצמותו, וכל הנופח מעצמותו הוא נופח. ועוד טעם שני: מעשה ידי להתפאר - הקב״ה הוא ומעשה ידיו חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים, ואי־אפשר שתתבטל".

תהליכי זיכוך וטיהור

גם ב״לקוטי הש״ס להאריז״ל" (מסכת אבות) יש דברים ברוח זו, כי כל נשמה יהודית קדושה ונצחית לעד: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא .. רק שזה יתקן עצמו בזמן מועט וזה בזמן מרובה, אבל סופם הוא להמנות עם הצדיקים, ומשום זה שהקב״ה כביכול מטריח את עצמו עם רשעים כאלו לתקנם .. ולמה כן? בשביל שהם נצר מטעי, שהוא נצחי - והם רושם אור עצמותו שכל הנופח מעצמו הוא נופח".

אבל לפי זה, מהו אפוא ההסבר בכל אותם מקורות, בהם מדובר בפירוש על כאלה שלא יזכו לחיי העולם הבא, ונפשם תיכרת וכו׳ מפאת עוונותיהם החמורים?

ההסבר הוא, שיש להבחין בין מצב האדם כמו שהוא מצד עצמו, לאחר עשותו את מעשה העבירה - שבמעמדו כעת, כפי שהוא, לא יזכה לחיי העולם הבא; ובין תהליכי הזיכוך שיבואו עליו לאחר־מכן, שאפשר בעצם להגדירם כנסיבות צדדיות וחיצוניות, ובאמצעותם הוא כן יזכה לחיי העולם הבא.

כך מצינו, לדוגמא, בירושלמי (כלאים פ״ט ה״ג) שאפילו ירבעם בן נבט וחבריו, שנמנו עם אותם יחידים שנאמר עליהם במיוחד שאין להם חלק לעולם הבא, הרי מכיוון ששנים רבות לאחר מיתתם נשרף גופם, ובצירוף זכותם שנקברו בארץ־ישראל - נשתנה גורלם, והם כן יזכו לכך.

כיצד ניישב זאת עם משנה מפורשת האומרת שהם לא יזכו לחיי העולם הבא? עלינו לחלק, כאמור, בין מצבם בפועל, בשל אירועים חיצוניים, ובין זכותם העצמית מצד עצמם.

הדברים ה׳חיצוניים׳ שיכולים להשפיע ולשנות את גזר־דינם של חוטאים אלו, מתחלקים בכללות לשלושה:

א) אם חזרו בתשובה לפני מותם, אפילו היתה זו תשובה שבסתר - יזכו לחיי העולם הבא. כך כותב הרמב״ם (סוף פ״ג מהל׳ תשובה), "במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא? כשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו, ומת והוא בעל תשובה - הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה".

ב) אפילו מי שלא עשה תשובה - יכול בנו, במעשיו הטובים, לזכותו ולהביאו לחיי העולם הבא, כמאמר חז״ל (סנהדרין קד, א) ״ברא מזכי אבא״ (= הבן מזכה את האב, לאחר מותו). ולא רק בנו, אלא אפילו השתדלות ותפילת אחרים שאינם קרוביו, מועילה בעניין זה. חז״ל מספרים (חגיגה טו, ב), על ר׳ יוחנן שהועילה תפילתו על אלישע בן אבויה ("אחר"), והצליח להביאו לגן־עדן למרות חטאיו.

ג) אפשרות שלישית היא, שגם מי שהוא מסוג אלו שאין להם חלק לעולם הבא ולא שב קודם מותו, ואף לא התפללו עליו לאחר מותו, הרי אם לאחר מותו נענש על חטאיו, אזי העונש מכפר ויבוא לחיי העולם הבא.

"כרת" זמני בלבד

ומה על אלו שאף אחת משלוש האפשרויות הנ״ל לא התקיימה בהם, ונותר בעינו פסק־הדין כי "אין להם חלק לעולם הבא"? הם באמת לא יזכו לחיי העולם הבא, אך רק גופם לא יזכה לכך; אבל נשמתם שכ"חלק אלקה ממעל" היא נצחית, תתלבש בגוף אחר וכך תבוא לחיי עולם התחייה.

והדבר מפורש בכתבי האריז״ל (שער הגלגולים הקדמה יא, ספר הגלגולים פרק ה): "אם הניצוץ חטא חטא אחד, מאותן חטאים שגופיהם כלה ואבד ואין לו תחיית המתים, אז כיוון שאותו גוף כלה הנה הניצוץ מתגלגל בגוף ההוא השני, והוא יקום בתחיית המתים עם כל חלקי הניצוץ, וגוף הראשון נאבד ונכרת". כלומר, גם במקרה הגרוע ביותר, רק הגוף יכלה; הנשמה - תזכה לחיי העולם הבא.

(הסבר נוסף, בעניין אלו שנאמר עליהם בפירוש כי "אין להם חלק לעולם הבא" (הסבר זה מביא הרבי באג״ק חלק ב עמ׳ עג, בשם ׳מדרש תלפיות׳ ענף חלק לעוה״ב, ושם מובא הסבר זה בשם רבנו בחיי והריקאנטי), אומר כך: ׳מה ששנינו ואלו שאין להם חלק לעולם הבא׳, פירוש: אין להם חלק ידוע בפני עצמן, אבל הם נהנים וניזונים מכמה אוצרות של צדקה הגנוזים לאותם שלא זכו". גם כאן רואים ברור, כי כל איש ישראל ללא יוצא מן הכלל יזכה לחיי העולם הבא).

אך מה יעלה בגורלם של אלו שעליהם נאמר שנפשם תיכרת? ומה בנידון אותם חייבי כריתות, שעליהם נאמר "גופן כלה ונשמתן נשרפת"?

בעניין ה״כרת" מבואר, שהעונש החמור אכן יתקיים, והנשמה "תיכרת" כביכול ממקור שורשה בבורא. אבל "כרת" זה יהיה רק לזמן מסויים, ובסופו של דבר יוציא אותה הקב״ה ממצב זה, ע״י תהליכי הזדככות מיוחדים שיעברו על הנשמה.

כך נאמר בספר "עשרה מאמרות" (מאמר חקור־דין ח״ה פ״א): "אחר דורי דורות .. אפשר שיבחנו גם המה בחכמה נעלמה, מן החושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". גם ב״עמק־המלך" (שער תקוני התשובה פ״ג) מתייחס לרשעים חמורים ביותר, ומסביר ש״נדחים לגמרי.. עד עת בוא דברו יתברך ויתעלה שמו, ברחמיו הגדולים והרבים שהוא עושה לבלתי ידח ממנו נדח, ובא עת פקודתו יתברך שמו, מעלה אותן מעט מעט לתקן אותן ולצרפן". הצירוף והזיכוך של נשמות אלו יהיה ע״י שיבואו בגלגול, וכך נאמר בהמשך הדברים שם: "וכן סוד הכרת, סלקא־דעתך שהנשמה תקבל כליה לגמרי; ואינו כן, אלא פירוש הוא שנכרתת ממקור החיים ומתגלגלת".

ועם כל זאת נראה, שגם כשבסופו של דבר יקומו לתחייה, יהיו במדרגה נחותה מהצדיקים, אלו שלא חטאו. לפי זה מסביר הרמב״ן (בשער הגמול), את מה שנאמר כי "גופן כלה ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים": "נשמתן נשרפת ונעשית אפר, כלומר: שנתבטל צורתה ממה שהיתה, כדבר הנשרף המושב לאפר. ורוח הקב״ה יתברך, רוח הנחה ורצון, מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. כלומר: במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן".

"כל ישראל" כפשוטו

לסיכום עולה, אפוא, כי כל נשמה יהודית תקום בתחיית המתים ותזכה לחיי העולם הבא. אפילו אלו שנשמתם "נכרתה", רח״ל, גם עליהם יתעורר הקב״ה ברחמיו הרבים, ולאחר זיכוך שיעברו - יחזרו להיות ככלל ישראל. ואפילו אלו שנאמר עליהם בפירוש ש״אין להם חלק לעולם הבא", המדובר הוא בגופם בלבד, ולא בנשמתם.

לפי זה, מסביר הרבי דיוק בלשון המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", המונה רשימה של "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא". לכאורה, היה מתאים לומר זאת במשפט אחד: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, חוץ מ..." - מדוע משתמשת המשנה בלשון שונה, שמשמעותו כי המשפט "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" קיים בזכות עצמו, וההסתייגות באה כפרט צדדי?

לפי האמור, הדבר יובן היטב. כי אכן, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" הוא משפט אמיתי ונכון גם ללא ההסתייגות שבאה לאחריו. ואמנם, בשבתות הקיץ, כשאנו מקדימים משנה זו לפרקי אבות, אנו אומרים רק חלק זה של המשנה, ו"מתעלמים" מההסתייגות שלאחריו. אנו מצהירים בכך, כי כל יהודי יבוא לחיי העולם הבא, בדרך זו או אחרת. ההסתייגות בדבר "אלו שאין להם חלק" היא ביחס לפרט ׳צדדי׳ - האם גם הגוף יזכה לכך. אך כשמדברים על הנשמה, כולם הם בכלל "כל ישראל" ש"יש להם חלק לעולם הבא".

ובלשון ה"מדרש שמואל" בפירושו (בתחילת מסכת אבות): "עולם הבא הנזכר כאן הוא עולם התחיה. ולא ישא אלקים את נפש הרשע, עד כי ברוב הימים ימצאנה מטוהרה, ואז נגנזת במחיצת הצדיקים. וכן על זה הדרך לכל הנשמות עד שיתוקנו כולם .. וזהו שאמר הכתוב ׳ועמך כולם צדיקים׳ - כלומר, בהכרח יהיו כולם צדיקים, לפי שהוא יתברך חשב מחשבות, לבלתי ידח ממנו נדח".